שאנטראם חלק 2

23

"בכל מקום בעולם, ובכל חברה, ברגע שמדובר בשאלה של צדק, זה תמיד אותו דבר," כך אמר לי האדון עבּד אֶל־קאדֶר חאן, בוס המאפיה ואבי המאמץ, אחרי שעבדתי אצלו כשישה חודשים. "החוקים, החקירות, התביעות והעונשים שלנו מתרכזים בשאלה כמה פשע יש בחטא בִּמקום בשאלה כמה חטא יש בפשע."

ישבנו במסעדת סוּראבּ באזור רציף סאסון. בסוראב הגישו מָסאלה דהוּסאס שנחשבו לטובים ביותר בעיר שבה חמשת אלפים מסעדות התחרו על אותו תואר. למרות עובדה זו, ואולי דווקא בגללה, מסעדת סוראב היתה קטנה ולא מפורסמת. שמה לא הופיע בעלוני התיירות וגם לא בטורים של מבקרי המסעדות בעיתונים היומיים. זו היתה מסעדת פועלים, שהיתה מלאה מבוקר עד ערב באנשי עבודה שהוקירו אותה ושמרו לעצמם את סוד קיומה. הארוחות היו זולות בהתאם והעיצוב פונקציונלי. אף על פי כן היתה המסעדה נקייה ללא רבב, והדהוסאס העצומים והפריכים שהוגשו בה אל השולחנות הכילו את תערובות התבלינים המופלאות ביותר שהיה אפשר למצוא בתבשיל כלשהו בעיר.

"מבחינתי," המשיך קאדֶר בשעה שאכלנו, "ההפך הוא הנכון. לדעתי הדבר החשוב ביותר הוא מידת החטא המצויה בפשע. לפני רגע שאלת אותי למה אנחנו, שלא כמו ארגוני מאפיה אחרים, לא עושים כסף מזנות ומסמים, ואני אומר לך שזה בגלל החטאים שכרוכים בפשעים האלה. זו הסיבה שאני לא מוכן למכור ילדים, נשים, פורנוגרפיה או סמים. ומהסיבה הזו אני בשום אופן לא מרשה עסקים כאלה באזורי השליטה שלי. מידת החטא בפשעים הללו כל כך גדולה, שאדם צריך למכור את נשמתו לשטן בשביל להרוויח. וכשאדם מוכר את נשמתו ונעשה חסר נשמה, רק נס אמיתי ישיב לו אותה."

"אתה מאמין בנסים?"

"בוודאי. עמוק בפנים כולם מאמינים בנסים."

"אני חושש שאני לא," הצהרתי בחיוך.

"אני בטוח שאתה מאמין," הוא התעקש. "לא היית אומר שמבצע ההצלה שלך מכלא ארתור רוֹד, למשל, הוא בגדר נס?"

"אני חייב להודות שבזמנו זה אכן נראה לי כמו נס."

"וכשהצלחת לברוח מהכלא באוסטרליה, מולדתך — זה לא נקרא אצלך נס?"

זו היתה הפעם הראשונה שהזכיר את הבריחה שלי. היה ברור לי כמובן שהוא יודע, והייתי בטוח שהוא כבר חשב על כך פעמים רבות, אבל בהעלותו את הנושא בנוכחותי הוא חשף למעשה את הטבע האמיתי של הצלתי מכלא ארתור רוֹד. הוא הציל אותי למעשה משני בתי סוהר — האחד בהודו והאחר באוסטרליה — וחבתי לו חוב כפול.

"כן," עניתי בשלווה נחושה. "אני משער שהיה בכך סוג של מעשה נסים."

"אם לא אכפת לך — כלומר, אם זה לא קשה לך — אני מאוד רוצה לשמוע על הבריחה מהכלא האוסטרלי. אני חייב לומר לך שבעיני, מסיבות אישיות לגמרי, זה ממש מרתק וגם מאוד מרשים."

"אין לי בעיה לדבר על זה," עניתי והישרתי אליו את עיני. "מה אתה רוצה לדעת?"

"למה ברחת?"

קאדֶרבּאי היה האדם היחיד ששאל אותי את השאלה הזאת. אנשים באוסטרליה ובניו זילנד שאלו על הבריחה עצמה. הם רצו לדעת איך נחלצתי משם ואיך הסתדרתי במנוסה לאחר הבריחה. אבל רק קאדֶר שאל למה ברחתי.

"בכלא ההוא היתה יחידת ענישה, והסוהרים שעבדו בה — לא כולם, אבל רבים מהם — היו לא שפויים. הם שנאו אותנו. הם היו מוטרפים מרוב שנאה לאסירים. אין לי מושג למה, ואני לא יכול להסביר את זה, אבל זה היה המצב. לא היתה לי בררה אלא לריב איתם. נראה שזה באופי שלי ושאני פשוט בנוי ככה. אני לא טיפוס שמסוגל לאכול חרא בלי להחזיר. וזה כמובן החמיר את המצב שלי. קיבלתי... בעצם, הם התחילו לעבוד עלי וזה היה פשוט... זה היה גרוע למדי. אמנם הייתי שם למטה, ביחידת הענישה ההיא, רק תקופה קצרה, אבל נשפטתי לתקופה ארוכה וידעתי שבמוקדם או במאוחר הם ימצאו תירוץ להחזיר אותי לשם. או שאני בטיפשותי אתן להם תירוץ לכך — זה לא קשה. תאמין לי. חשבתי שכאשר הם יחזירו אותי לשם, כאשר הם ישימו עלי את הידיים שלהם ויענו אותי, אני הרי אחזיר מלחמה, ולכן סביר להניח שהם יהרגו אותי. אז... ברחתי וזהו."

"איך עשית את זה?"

"הם חשבו שהמכות שלהם שברו אותי, ולכן נתנו לי לעשות עבודות שרק אנשים שבורים לגמרי הורשו לעשות. הם נתנו לי עבודה קרוב לחומה של בית הכלא. סחבתי מריצות ועשיתי כל מיני תיקונים, וכשהגיע הזמן ברחתי."

המשכנו לאכול בזמן שסיפרתי לו את סיפור הבריחה. קאדר לא הפסיק אותי אפילו פעם אחת. הוא הביט בי, והאור המחייך שריצד בעיניו שיקף את האש שבעיני. דומה שנהנה מהאופן שבו סיפרתי ממש כפי שנהנה מהסיפור עצמו.

"מי היה הבחור השני — זה שהיה איתך כשברחת?"

"הבחור ההוא ישב על רצח. דווקא בחור טוב עם לב גדול."

"ולא נשארתם יחד?"

"לא," עניתי והנחתי למבטי להיפרד מעיניו בפעם הראשונה. הבטתי בכניסה למסעדה ובזרם הבלתי פוסק של אנשים ברחוב. איך אוכל להסביר מדוע עזבתי את החבר שלי אחרי הבריחה? אני עצמי לא ממש הבנתי את זה. החלטתי לספר לו את העובדות ולתת לו לעשות איתן ככל העולה על רוחו.

"בהתחלה גרנו עם עבריינים ממועדון אופנועים — חבורה של אופנוענים. לראש החבורה היה אח צעיר שישב איתי בכלא. הוא היה ילד די אמיץ, ושנה לפני הבריחה שלי הוא הצליח לעצבן את אחד הבחורים המסוכנים שם. אני התערבתי בעניין ויצא שהצלתי אותו ממוות בטוח. כשהילדון הבין מה קרה, הוא סיפר לאחיו. האח הגדול, שהיה נשיא מועדון האופנועים, נתן לי להבין שהוא חייב לי. כשברחתי, גרתי אצל האח הגדול והחבורה שלו, ולקחתי איתי גם את החבר שלי. הם נתנו לנו אקדחים, סמים וכסף. הם שמרו עלינו ונתנו לנו להסתתר אצלם בשלושה־עשר הימים הראשונים, כשהשוטרים חרשו את העיר בחיפושים אחרינו."

השתתקתי וגרפתי את שאריות האוכל שנותרו בצלחת שלי בפיסה של רוֹטי מקמח אפונה. גם קאדֶרבּאי גמר את האוכל שבצלחתו. לעסנו בקצב ובתוך כך הבטנו זה בזה ומחשבות ושאלות מרצדות בעינינו.

"בלילה השלושה־עשר," המשכתי לבסוף, "כשעדיין התחבאתי אצל האופנוענים, התעורר בי פתאום צורך דחוף לבקר איש אחד שהיה פעם מורה שלי. הוא היה מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה בעיר שלי. אינטלקטואל יהודי, איש מבריק ומכובד בעיר שלנו. מבריק ככל שהיה, אין לי מושג למה הלכתי לראות אותו. אני לא יכול להסביר את זה — גם עכשיו אני לא מבין את זה. פשוט הייתי חייב לדבר איתו. התחושה היתה חזקה כל כך שבשום אופן לא יכולתי להתנגד לה. אז חציתי את העיר וסיכנתי את חיי כדי לפגוש אותו. הוא טען שידע שאבוא ושממש חיכה לי. הוא אמר לי שדבר ראשון עלי לוותר על הנשק. הוא ניסה לשכנע אותי שאין לי צורך בו, ושזה רק יביא לי צרות אם לא אפטר ממנו. הוא גם אמר שאני חייב לשכוח לגמרי מהעניין הזה של מעשי שוד, ולא לעשות את זה שוב לעולם. הוא טען שכבר שילמתי את החוב על פשעי, אבל אם אני מתכוון לבצע עוד שוד, ודאי איהרג או אתפס מיד. לא משנה מה תיאלץ לעשות כדי להחזיק בחופש הזה, אמר, אל תבצע עוד שוד מזוין. הוא גם טען שאני חייב להיפרד מהחבר ההוא, כי ברור שהוא עומד להיתפס, ואם אהיה בחברתו אתפס גם אני. והוא גם הציע לי להתחיל לנדוד בעולם. תגיד לאנשים מה שהם חייבים לדעת, אמר. אני זוכר שחייך כשאמר את הדברים האלה, כאילו אין בזה כל קושי. ותבקש עזרה מאנשים, אמר. אתה תהיה בסדר... אל תדאג... החיים שלך הם הרפתקה מדהימה שרק עכשיו מתחילה..."

היתה אתנחתה קצרה בשעה ששקעתי שוב בשתיקה. מלצר קרב אל השולחן כדי לפנות את הצלחות הריקות, אבל קאדר סימן לו שיסתלק. דוֹן המאפיה הביט בי, ואף שעיניו הזהובות לא זעו, היה המבט אוהד ומעודד.

"עזבתי את המשרד שלו — את המשרד של הפילוסוף באוניברסיטה — וידעתי שהכול השתנה בעקבות השיחה הקצרה ההיא. חזרתי אל האופנוענים ואל החבר שלי. נתתי לו את האקדח שלי ואמרתי שאני צריך לעזוב. הסתלקתי לבדי. שישה חודשים אחרי זה הוא נתפס אחרי קרב יריות עם שוטרים. אני עדיין חופשי, אם יש למילה הזו משמעות כשאתה מבוקש ואין לך לאן ללכת. זה הסיפור שלי. עכשיו אתה יודע."

"הייתי רוצה לפגוש את האיש ההוא," אמר קאדֶרבּאי. "המרצה הזה לפילוסופיה. הוא נתן לך עצה טובה. אבל תגיד לי... אני מבין שאוסטרליה היא מדינה שונה, לא כמו הודו, אז למה אתה לא חוזר לשם ומספר לרשויות על העינויים שסבלת בבית הסוהר שם? זה לא אמור להחזיר לך את הביטחון שלך ואת חייך ואת משפחתך?"

"במקום שאני בא ממנו לא מלשינים על אף אחד," עניתי. "גם לא על מי שעינה אותך. וגם אם הייתי עושה את זה — אילו חזרתי ועמדתי בתא העדים כעד מדינה והעדתי נגד המניאקים שמענים אסירים — אין כל ערובה שזה היה נפסק. המערכת היתה מחפה עליהם. אף אדם שפוי לא בוטח במערכת הצדק הבריטית. מתי בפעם האחרונה שמעת על איש עשיר שמסר את עצמו לחסדי המערכת? זה לא בדיוק קורה ככה. המערכת תחפה על המענים והם יתחמקו מעונש, לא משנה מה באמת עשו או איזה הוכחות יש נגדם. ואני אשב שוב בפנים. ועוד פעם אהיה בידיים שלהם. והם יעשו ממני קציצות. אני חושב... אני חושב שהם היו מסוגלים לבעוט בי עד מוות שם, ביחידת הענישה ההיא... ובכל מקרה, לא משטנקרים. לא מלשינים על אנשים. בחיים לא. זה עיקרון. ונראה שזה העיקרון היחיד שנשאר לנו כששמים אותנו בכלוב."

"אבל אתה מאמין שהסוהרים האלה ממשיכים לענות אסירים בכלא ההוא בדיוק כפי שהם עינו אותך?"

"כן, בהחלט."

"ואתה נמצא במצב שאתה יכול לעשות משהו בקשר לזה — אתה יכול לנסות להקל את הסבל של האסירים האלה?"

"אולי כן ואולי לא. כמו שאמרתי לך — אני לא חושב שהמערכת תמהר להעניש את הסוהרים או להגן על האסירים."

"אבל יש סיכוי, רק סיכוי, שיקשיבו לך וישימו קץ לעינויים של האנשים האלה?"

"ייתכן שיש סיכוי... אבל לדעתי הוא לא ממש רציני."

"אבל בכל זאת יש סיכוי?" התעקש.

"כן," אמרתי ביובש.

"אז אפשר לומר שאתה אחראי במידה מסוימת לסבל של אחרים?"

השאלה היתה מעליבה, אבל טון הדיבור שלו היה רגיש ועדין. הסתכלתי בעיניו, והייתי בטוח שהוא לא התכוון לפגוע או סתם להציק. בסופו של דבר, היה זה קאדר שהציל אותי מהכלא ההודי ובעקיפין גם מהכלא האוסטרלי שעליו דיברנו ברגעים אלה ממש.

"אפשר לומר," עניתי בשלווה, "אבל זה לא משנה את העיקרון. והעיקרון אומר שלא מלשינים על איש — אף פעם."

"אני לא מנסה לטמון לך מלכודת, וגם לא להערים עליך. אבל אני חושב שתסכים איתי אם אומר שמהדוגמה הזאת אפשר ללמוד דבר אחד: אדם יכול לעשות את המעשה הלא נכון מהסיבות הנכונות." הוא חייך לראשונה מאז התחלתי בסיפור הבריחה. "עוד נחזור לנושא הזה בהזדמנות אחרת. העליתי אותו עכשיו כי זו נקודה שמלמדת כיצד אנו חיים את חיינו וכיצד אנחנו אמורים לחיות אותם. לא נדבר על זה עכשיו, אבל אני בטוח שהשאלה תעלה שוב בדיון אחר, ואני רוצה שתזכור אותה."

"ומה בקשר למזומנים?" שאלתי, קופץ על ההזדמנות לשנות את נושא השיחה ולהסב אותו ממני אל חוקי המוסר של היקום שלו. "סחר במזומנים לא נכנס תחת הכותרת הזאת שלך של פשעים מלאי חטאים?"

"לא. לא סחר במזומנים," אמר בתוקף. קולו היה עמוק. המילים בקעו ממעמקי הסרעפת אל החזה והתגלגלו משם אל תיבת התהודה של הגרון. מה שהגיח משם לבסוף היה קול מהפנט, שהזכיר לי מטיף הקורא מהקוראן גם כשדיבר על פשעיו הרווחיים ביותר.

"והברחת זהב?"

"גם זה לא. לא זהב. לא דרכונים. לא השפעה."

השפעה היתה הביטוי שקאדר השתמש בו כאשר דיבר על קשת רחבה של פעולות גומלין בין הארגון שלו לבין החברה. היא החלה במתן שוחד ובמעשי שחיתות, שנעו מסחר במידע פנימי ועד הבטחת זיכיונות במכרזים רווחיים, וכללה גם איסוף חובות, גביית דמי חסות מעסקים שפעלו באזור שלו, ואף איומים, הפחדות וסחיטה של פוליטיקאים ופקידים קשי עורף.

"אז איך אתה קובע כמה חטא מצוי בפשע מסוים? מי מוסמך לקבוע דבר כזה?"

"חטא הוא אמת מידה של רשע," ענה קאדר כשהוא נשען לאחור והניח למלצר לפנות את צלחתו ולנקות את השולחן לפניו.

"בסדר. אז איך אתה קובע כמה רשע יש בפשע מסוים? מי שופט את זה?"

"אם אתה באמת מתעניין בטוב וברע, בוא נעשה טיול קצר ונמשיך לדבר."

קאדר קם. נאזיר, בן לווייתו הנצחי, קם כאילו היה צִלו והלך בעקבותיו אל הכיור שבירכתי המסעדה. הם רחצו את ידיהם ואת פניהם, ובתוך כך השתעלו וירקו ברעש אל הכיור, כפי שעשה כל גבר אחר במסעדה לאחר שכילה את ארוחתו. כאשר סיימתי גם אני להתרחץ, להשתעל ולירוק, מצאתי את קאדר משוחח עם הבעלים של סוּראבּ בפתח המסעדה. כאשר נפרדו, חיבק בעל המסעדה את קאדר וביקש את ברכתו. האיש היה הינדואי, ועל מצחו נראו סימני הברכות שקיבל במקדש שעות אחדות קודם לכן. ובכל זאת, כשקאדר אחז את ידיו ומלמל ברכה מוסלמית, הגיב ההינדואי האדוק בשמחה ובהכרת תודה.

קאדר ואני הלכנו לאטנו לכיוון קולאבה. נאזיר הגוץ הלך מעט מאחורינו. הליכתו היתה קופית והוא הזעיף את פניו לרחוב. ליד רציף סאסון חצינו את הרחוב ועברנו מתחת לקשת הכניסה הראשית למספנה הישנה. ריח פירות הים, שהתייבשו בהררים ורדרדים בשמש, הפך את בטני, אבל כאשר פגע מבטי בים התפוגג הסירחון ונבלע בבריזה החזקה. קרוב לרציף פילסנו את דרכנו בהמון גברים שדחפו עגלות יד ונשים שסלים מלאי קרח כתוש ודגים למכביר נישאו על ראשיהן. מפעלים לייצור קרח ועיבוד דגים הוסיפו מהומה תעשייתית לקריאות הכרוזים והרוכלים. בקצה הרציף עצמו עגנו עשרים סירות דיג גדולות, שנבנו על פי הדגם שבו נבנו חמש מאות שנה קודם לכן הספינות שחצו את הים הערבי בדרכן אל חופי מהרשטרה. אי־פה אי־שם נראו גם ספינות מתכת גדולות ויקרות יותר. הניגוד בין הספינות החלודות וחסרות החן האלה לבין סירות העץ האלגנטיות הסמוכות להן סיפר סיפור על עולם שנטש משלח יד רומנטי של יורדי ים בעבור דרך חיים יעילה ומחושבת שחומדת רווחים מיידיים.

התיישבנו על ספסל עץ בפינה שקטה ומוצלת של הרציף, במקום שהדייגים נהגו לסעוד בו את לבם. קאדר בהה בכלי השיט, שקדו קידות והתנועעו על מקום עוגנם לקצב התרפקות גלי הים עליהם.

שערו הקצר וזקנו הלבינו כמעט כליל. עור פניו הרזות היה מתוח ושזוף וגונו כשל תבואה שבשלה בשמש. הבטתי בפניו — האף הארוך המעודן, המצח הרחב, השפתיים המתקמרות בחן כלפי מעלה — ולא בפעם הראשונה וגם לא האחרונה תהיתי אם אהבתי אליו תעלה לי בחיי. נאזיר עמד קרוב אלינו ובחן את הרציף במבט קודר, שלא צידד בשום דבר עלי אדמות מלבד באיש שישב לידי.

"ההיסטוריה של היקום היא היסטוריה של תנועה," פתח קאדר ועיניו עדיין תלויות בסירות, שנעו יחד כמו סוסים ברתמותיהם. "היקום, כפי שאנו מכירים אותו כיום באחד מגלגוליו הרבים, התחיל בהתפשטות שהיתה גדולה ומהירה כל כך, שאנחנו יכולים לדון בה, אבל אין לנו שום קנה מידה שבעזרתו נוכל להבין או אף לדמיין אותה. המדענים קוראים להתפשטות העצומה הזו המפץ הגדול, אף שלא היה שם כל פיצוץ במובן של פצצה או משהו דומה. ברגעים הראשונים אחרי שהחלה ההתפשטות, מהשניות הראשונות ממש, היקום היה כמו מרק עשיר, עשוי פיסות־פיסות של עצמים בסיסיים ביותר. פיסות אלה היו בסיסיות כל כך, שהן עדיין לא התהוו לאטומים. ככל שהיקום התפשט והתקרר, אותן פיסות זעירות התגבשו לכדי חלקיקים. והחלקיקים התגבשו יחד לכדי אטומים ראשונים, והאטומים בתורם התגבשו יחד למולקולות, והמולקולות התכנסו והפכו לכוכבים הראשונים. אותם כוכבים ראשונים עברו את מחזור החיים שלהם, ואז התפוצצו והתפזרו במטר חדש של אטומים, והאטומים החדשים התגבשו שוב יחד ויצרו כוכבים חדשים. כל החומר שאנו עשויים ממנו בא מהכוכבים הגוועים האלה. אנחנו עשויים מכוכבים, אתה ואני. עד כאן אתה מסכים איתי?"

"בוודאי," חייכתי. "עדיין אין לי מושג לאן אתה חותר, אבל עד כאן הכול טוב."

"בדיוק," צחק קאדר, "עד כאן הכול טוב. אתה יכול לבדוק את כל מה שאני מספר לך בספרי המדע — למען האמת, אני רוצה שתבדוק את דברי, וגם את כל מה שתלמד אי־פעם מכל אדם אחר. אבל אין לי ספק שהמדע צודק, עד כמה שאפשר להיות צודק במסגרת מגבלות הידע שלנו. זה זמן שאני לומד את העניינים האלה עם פיזיקאי צעיר אחד, והם נכונים בעיקרם."

"אני שמח להאמין לדבריך כפי שהם," אמרתי. למעשה, מה ששימח אותי באמת היה עצם הקִרבה אליו והעובדה שנהניתי ממלוא תשומת לבו.

"טוב, אז בוא נמשיך. אף אחד מהדברים האלו, אף אחד מהתהליכים או מפעולות ההתגבשות האלה, אינו מה שניתן לכנות אירוע מקרי. ליקום יש טבע, טבע משל עצמו ולמען עצמו — משהו כמו הטבע האנושי, אם תרצה — וטבעו של היקום לשלב, לבנות ולהיעשות מסובך יותר. זוהי דרכו. וכשהנסיבות מתאימות, לנצח ימשיכו פיסות חומר לנסות להתגבש לצורות מורכבות יותר. ולעובדה הזאת על אודות דרך ההתנהלות של היקום שלנו, על אותה תנועה לעבר סדר ולעבר צירופים מורכבים ומסודרים יותר, לעובדה הזאת יש שֵם. במדע המערבי היא נקראת הנטייה למורכבות, וזוהי הדרך שבה היקום פועל."

שלושה דייגים בלוּנגי ובגופיות התקרבו אלינו בביישנות. אחד מהם נשא מגש ועליו כוסות מים וצ'אי חם. בחור אחר החזיק בידיו צלחת ועליה ממתקי לאדוּ, והבחור השלישי החזיק צ'ילום ושני גוֹלי של צ'ראס בכף ידו הפשוטה.

"תשתה תה, אדוני?" שאל אחד מהם בהינדית. "תעשן איתנו?"

קאדר חייך והנהן. הבחורים התקרבו אלינו במהירות והגישו לנו כוסות צ'אי. לאחר מכן הם כרעו על הקרקע לרגלינו ומילאו את הצ'ילום. הכבוד להדליק את המקטרת היה של קאדר, ואני שאפתי את השאיפה השנייה. המקטרת עברה פעמיים אצל כל אחד מאיתנו, והאיש האחרון הפך אותה ורוקן את השאריות והפטיר חלאס... נגמר...

קאדר המשיך לדבר אלי באנגלית. הייתי משוכנע שהדייגים לא מבינים אותו, אבל הם נשארו לידנו והביטו ברוב קשב על פניו.

"אם נמשיך מהנקודה שבה הפסקנו — היקום נעשה מורכב יותר ויותר מאז שנוצר. הוא עושה את זה משום שזה הטבע שלו. הנטייה הזאת למורכבות נשאה את העולם מפשטות מושלמת אל המורכבות שאנו רואים סביבנו כיום בכל מקום. היקום עושה זאת כל הזמן. הוא נע תמיד מהפשוט אל המורכב."

"אני חושב שאני מבין לאן אתה חותר."

קאדר צחק. הדייגים צחקו איתו.

"היקום," המשיך, "היקום הזה שאנו מכירים, התחיל מפשטות מוחלטת כמעט, ומאז הוא הולך ומסתבך זה חמישה־עשר מיליארד שנה. בעוד מיליארד שנה הוא יהיה מורכב יותר, וכך גם בעוד חמישה מיליארד ועשרה מיליארד שנה — כל הזמן הוא נעשה יותר ויותר מורכב. הוא נע לעבר... משהו. הוא נע לעבר סוג של מורכבות מוחלטת. סביר להניח שאנחנו כבר לא נגיע לשם. ייתכן מאוד שגם אטומי המימן לא יגיעו לשם — וייתכן שגם העלים ובני האדם והכוכבים לא יגיעו לשם, אל המורכבות המוחלטת ההיא. אבל אנחנו כולנו נעים לשם — הכול ביקום נע לעברה. ואותה מורכבות סופית, הדבר שאנחנו נעים לעברו, הוא מה שאני בוחר לכנות אלוהים. אם אתה לא מחבב את המילה אלוהים, אתה יכול לקרוא לזה המורכבות המוחלטת. איך שלא תקרא לזה, כל היקום נע לשם."

"אתה לא חושב שהיקום הרבה יותר מקרי מזה?" שאלתי, שכן כבר הרגשתי לאן חותרים דבריו וניסיתי להדוף אותם. "מה בנוגע לאסטרואידים? הכוכב שלנו יכול להתרסק לרסיסים בגלל אסטרואיד ענקי אחד. למעשה, יש סבירות רבה שהתנגשות רצינית כזאת אכן תתרחש. ואם השמש שלנו תגווע — ויום אחד זה יקרה — האם זה לא ההפך ממורכבות? איך זה בדיוק מסתדר עם התזוזה לעבר מורכבות, אם כל הכוכב המורכב הזה יתרסק בחזרה לאטומים והשמש תגווע?"

"שאלה טובה," ענה קאדֶרבּאי. חיוך עליז חשף שורה של שיניים שנהביות, שמעט רווחים ביניהן. הוא נהנה מהדיון, ואני קלטתי שאף פעם לא ראיתי אותו נמרץ או משולהב כל כך. ידיו נעו בחלל שהפריד בינינו, מבהירות נקודות מסוימות וממחישות אחרות. "נכון שהכוכב שלנו אולי יתרסק, ויום אחד השמש היפה שלנו תגווע. אנחנו, למיטב ידיעתנו, הישויות המורכבות ביותר בחלק הזעיר הזה של היקום שלנו. אין ספק שזה יהיה אובדן רציני אם נושמד. זה יהיה בזבוז נורא של כל ההתפתחות הזאת. אבל התהליך יימשך. אנחנו, עצמנו, איננו אלא ביטוי של התהליך. הגופים שלנו הם הילדים של כל השמשות והכוכבים שמתו לפנינו, ואשר הרכיבו את האטומים שאנו עשויים מהם. ואם ניכחד, על ידי אסטרואיד או על ידי עצמנו, במקום אחר ביקום רמת המורכבות שלנו, רמת המורכבות הנוכחית, בעלת מודעות המסוגלת להבין את התהליך, תשוכפל. אני לא מתכוון לאנשים בדיוק כמונו. אני מתכוון שישויות חושבות, שמורכבותן דומה לשלנו, יתפתחו במקום אחר ביקום. אנחנו נחדל להתקיים, אבל התהליך יימשך. ייתכן שזה קורה כבר עכשיו במיליוני עולמות אחרים. למעשה, סביר מאוד להניח שזה קורה בכל היקום כולו, מפני שזה מה שהיקום עושה."

עכשיו אני צחקתי.

"בסדר. בסדר. מה שאתה בעצם רוצה לומר — אם תרשה לי לנחש — זה שכל מה שמקדם את התהליך הוא טוב; וכל מה שהולך נגדו — לדעתך — הוא מרושע, נכון?"

קאדֶרבּאי הביט בי בריכוז. אחת מגבותיו הזדקרה בשעשוע או במורת רוח. כבר ראיתי את ההבעה הזאת על פניה של קרלה. יכול להיות שחשב שנימת הלעג שבקולי חצופה. האמת היא שלא התכוונתי להישמע כך. למעשה, מצאתי את עצמי מתגונן משום שלא הצלחתי למצוא כל פגם בהיגיון שלו ומשום שהתרשמתי מאוד מטיעוניו. וייתכן שהוא סתם הופתע מתגובתי. זמן רב לאחר מכן הוא אמר לי, שאחד הדברים הראשונים שמצאו חן בעיניו אצלי היה עצם העובדה שלא פחדתי ממנו; וחוסר הפחד הזה, על עיקשותו וטיפשותו, הפתיע אותו לעתים קרובות. תהיה אשר תהיה הסיבה לגבה שזקר, עבר זמן־מה עד שהמשיך לדבר.

"בעיקרון אתה צודק. כל מה שמעצים, מקדם או מאיץ את התנועה לעבר המורכבות המוחלטת הוא אכן טוב." הוא הגה את המילים באטיות כזו, בדיוק מחושב כזה, שהייתי בטוח שכבר אמר את המשפטים האלה פעמים רבות. "כל דבר שבולם, מסכל או מונע את התזוזה לעבר המורכבות המוחלטת הוא אכן רע. והדבר הנפלא בהגדרה הזאת של טוב ורע הוא שהיא אובייקטיבית ומתקבלת על הדעת באופן אוניברסלי בעת ובעונה אחת."

"יש משהו שהוא באמת אובייקטיבי?" שאלתי והאמנתי שהנה הגעתי סוף־סוף לקרקע בטוחה.

"כשאנחנו אומרים שההגדרה של טוב ורע היא אובייקטיבית, אנחנו מתכוונים לומר שהיא אובייקטיבית עד כמה שהדבר אפשרי ברגע נתון ולמיטב ידיעתנו על היקום. הגדרה זו מבוססת על מה שאנו יודעים על דרך תפקודו של היקום. היא אינה מבוססת על אף אחת מהחוכמות המוכרות של איזו דת או תנועה פוליטית. זוהי הגדרה משותפת לעקרונות הבסיסיים ביותר שלהן כולן, אבל היא מבוססת בעיקר על מה שאנחנו יודעים ולא על מה שאנחנו מאמינים בו. ועל כן היא אובייקטיבית. ברור שמה שאנו יודעים על היקום ועל מקומנו בו משתנה ככל שאנו מוסיפים ידע ותובנות חדשות. לעולם לא נהיה אובייקטיביים לגמרי בקשר לשום דבר, זה נכון, אבל אנחנו יכולים להיות אובייקטיביים יותר או פחות. וכשאנחנו מגדירים טוב ורע ומתבססים על הידע שלנו — למיטב ידיעתנו כרגע — אנחנו הכי אובייקטיביים שאפשר במסגרת הגבולות הבלתי מושלמים של יכולות ההבנה שלנו. את הנקודה הזו אתה מקבל?"

"ברגע שאתה אומר שכאשר אתה אומר אובייקטיבי אתה לא מתכוון אובייקטיבי לחלוטין, אני מקבל אותה. אבל איך ייתכן שבני הדתות השונות — שלא לדבר על האתיאיסטים, האגנוסטיקנים או אלה שהם סתם מבולבלים, כמוני — איך ייתכן שהם יסכימו אי־פעם על הגדרה אוניברסלית? אני לא מנסה להעליב, אבל אני חושב שלרוב המאמינים יש יותר מדי אינטרסים באלוהים ובעולם הבא שלהם, אם אתה מבין למה אני מתכוון, מכדי שיהיו מסוגלים להגיע להסכמה כלשהי."

"יש משהו בדבריך, ואני בכלל לא נפגע," הרהר קאדר בקול ושלח מבט אל הדייגים היושבים לרגליו. הוא החליף איתם חיוכים והמשיך. "כשאנו אומרים שההגדרה של טוב ורע מתקבלת על הדעת באופן אוניברסלי, הכוונה היא שכל אדם נורמלי ובעל היגיון בריא — כל אדם נבון ורציונלי, לא משנה אם הוא הינדואי, מוסלמי, בודהיסט, נוצרי, יהודי או כל סוג של אגנוסטיקן, לצורך העניין — יכול להסכים שזוהי הגדרה הגיונית של טוב ורע, מפני שהיא מבוססת על הידע שיש לנו על דרך הפעולה של היקום."

"נראה לי שאני מבין מה אתה רוצה לומר," אמרתי כאשר השתתק. "אבל אני לא ממש מצליח לעקוב אחריך כשאתה מדבר על... פיזיקה, אני משער, של היקום. למה שנקבל את זה כבסיס של המוסר שלנו?"

"יכול להיות שזה יהיה ברור לך יותר אם אתן דוגמה. אשתמש באנלוגיה על הדרך שבה אנו מודדים מרחק, כי העניין הזה רלוונטי לזמננו. תסכים איתי בוודאי שיש צורך בהגדרה שמקובלת על כולם לצורך מדידת מרחק."

"אתה מתכוון למטרים וכיוצא באלה?"

"בדיוק. אם לא תהיה לנו אמת מידה משותפת למדידת מרחק, לא נוכל להגיע להסכמה בשאלות כמו כמה אדמה יש לך וכמה ממנה שייך לי, איך לחתוך קורות עץ שוות כדי לבנות בית וכיוצא באלה. יהיה תוהו ובוהו. נילחם על אדמה ובתים יקרסו. לכל אורך ההיסטוריה השתדלנו למצוא דרכים משותפות למדידת מרחק. אתה עדיין איתי במסע הקטן הזה של ההיגיון?"

"עדיין איתך," השבתי, צוחק ותוהה לאן ייקח אותי דון המאפיה עם הטיעון הבא שלו.

"ובכן, אחרי המהפכה הצרפתית החליטו המדענים ופקידי הממשל של צרפת להכניס קצת סדר בשיטות המדידה שלהם. הם הנהיגו שיטה עשרונית שהתבססה על יחידת אורך שניתן לה השם מטר — מהמילה היוונית מֶטרוֹן, שפירושה מידה."

"בסדר..."

"בהתחלה הם החליטו שמטר אחד יוגדר כעשירית מיליון המרחק בין קו המשווה לקוטב הצפוני. אבל החישובים שלהם התבססו על הרעיון שכדור הארץ הוא עיגול מושלם, וכדור הארץ (כפי שידוע לנו היום) אינו עיגול מושלם. הם נאלצו אפוא לזנוח את ההגדרה ההיא, ותחת זאת החליטו להגדיר מטר כמרחק בין שני קווים דקיקים על מוט מתכת עשוי סגסוגת של פלטינה ואירידיום."

"פלטינה..."

"כן. מעורבת באירידיום. אבל אף שסגסוגת של פלטינה ואירידיום קשה מאוד, היא בכל זאת מתכווצת עם הזמן, ויחידת המידה השתנתה בהתמדה. בתקופות מאוחרות יותר הבינו המדענים שמוט המתכת שמשמש אותם כאמת מידה יהיה שונה לחלוטין בגודלו בעוד, בוא נאמר, משהו כמו אלף שנה."

"וזאת היתה בעיה."

"לא לבניית בתים וגשרים."

"אבל בשביל המדע זה לא היה מספיק מדויק."

"נכון. הם חיפשו אמת מידה קבועה ובלתי משתנה שתשמש אותם למדידה. ואחרי עוד אי־אלו ניסיונות נקבע תֶקֶן בינלאומי חדש למטר. זה קרה בשנה שעברה והוחלט שמטר הוא המרחק שפוֹטוֹן עובר בריק בתוך אחד חלקי שלוש מאות אלפית השנייה. וכאן כמובן נשאלת השאלה איך הסכימו על שנייה כקנה מידה מוסכם למדידת זמן. וזה סיפור מרתק בפני עצמו — אפשר לספר גם אותו לפני שנחזור לדון בשאלת המטר, אם זה מעניין אותך."

"אני מעדיף להישאר בינתיים עם המטר," אמרתי.

"בסדר גמור. נראה לי שאתה כבר מבין את העיקרון: אנחנו מונעים תוהו ובוהו בבניית בתים ובחלוקת קרקעות וכן הלאה על ידי כך שיש לנו יחידה מוסכמת אחת של אורך. אנחנו קוראים ליחידה הזאת מטר, ואחרי ניסיונות רבים החלטנו גם על דרך אחת לקבוע את אורכה של היחידה הבסיסית הזאת. בדיוק באותה דרך אנחנו יכולים לקבוע תקן מקובל למדידת מוסר, ועל ידי כך למנוע תוהו ובוהו בחברה האנושית."

"אני איתך."

"רוב הדרכים המשמשות היום להגדרת מוסר דומות בכוונתן, אבל שונות בפרטים שלהן. וכך כמרים של אומה אחת מברכים את החיילים שלהם היוצאים אלי קרב בזמן שאימאמים של אומה אחרת מברכים את החיילים שלהם שיוצאים להילחם בחיילים הקודמים, וכל המעורבים בהרג הזה טוענים שאלוהים עומד לצדם. אין הגדרה אחת, אובייקטיבית ואוניברסלית, של טוב ורע, ועד שלא תהיה אחת כזאת נמשיך להצדיק את הפעולות של עצמנו ונגנה את הפעולות של האחרים."

"ואתה מציע את הפיזיקה של היקום כמין מוט פלטינה־אירידיום?"

"ובכן, אני סבור שההגדרה שלנו קרובה יותר בדיוּקה לאמת המידה פוטון־שנייה, אבל אתה צודק בעיקרון. אני חושב שכאשר מחפשים דרך אובייקטיבית להגדיר טוב ורע, כאשר מחפשים דרך שרוב בני האדם יוכלו להסכים שהיא מתקבלת על הדעת, אין דרך טובה יותר מאשר לחקור את תפקודו של היקום ואת טבעו — את התכונה המאפיינת את ההיסטוריה של היקום בכללותו — העובדה שהוא נע תמיד לעבר מורכבות גדולה יותר. אין שיטה טובה יותר מאשר להשתמש בטבע של היקום עצמו. וכל הטקסטים הקדושים של כל הדתות הגדולות מורים לנו לעשות זאת. הקוראן הקדוש, לדוגמה, אומר לנו פעמים אחדות לחקור את הפלנטות ואת הכוכבים כדי להגיע לאמת ולמשמעות."

"אבל למה להשתמש דווקא בעובדה הזאת על הנטייה למורכבות ולא בעובדה אחרת? אין בזה משהו קצת שרירותי? זה לא נראה לך קצת כמו בחירה שרירותית בעובדה מסוימת שאתה מחליט להציב כבסיס לאמת המוסר שלך? אני לא סתם מנסה להקשות — אני באמת חושב שזו הנחה שרירותית למדי."

"אני מבין את הספקות שלך," חייך קאדר והביט רגע בקו האופק. "גם אני הייתי ספקן בתחילת הדרך. אבל כיום אני משוכנע שאין דרך טובה יותר להתייחס לטוב ולרע. זה לא אומר שההגדרה הזאת תישאר לנצח הטובה ביותר. גם למטר יימצא בעתיד קנה מידה מדויק יותר. למען האמת, השיטה הנוכחית משתמשת במרחק שחלקיק אור עובר בתוך ריק מתוך הנחה ששום דבר לא מתרחש בריק. אבל היום אנחנו כבר יודעים שדברים רבים מתרחשים בריק. תגובות רבות מתרחשות בריק כל הזמן. אין לי ספק שבעתיד תימצא שיטה מתוחכמת יותר למדידת מטר. אבל נכון לעכשיו זוהי השיטה הטובה ביותר שיש לנו. ובאשר למוסר: העובדה שהיקום נוטה למורכבות — העובדה שהיקום עושה זאת כל הזמן, והעובדה שהוא עשה זאת תמיד — היא הדרך הטובה ביותר העומדת לרשותנו להיות אובייקטיביים באשר לטוב ולרע. אנחנו משתמשים בעובדה הזאת, ולא בכל עובדה אחרת, כי זוהי העובדה הגורפת ביותר שיש לנו על היקום. זוהי העובדה האחת שמקפלת בתוכה את כל היקום במשך כל ההיסטוריה שלו. אם תוכל להציע לי דרך טובה יותר להיות אובייקטיבי באשר לטוב ולרע, ואם הדרך הזאת תוכל לאחד את כל בני האדם על כל אמונותיהם ואת הלא מאמינים ואת כל ההיסטוריה של היקום, אשמח לשמוע עליה."

"בסדר. בסדר. אז היקום נע לעבר אלוהים, או לעבר איזו מורכבות מוחלטת. כל מה שעוזר לו בדרכו הוא טוב, וכל מה שעומד בדרכו הוא רע. כל זה עדיין מותיר בעיה אחת, והיא מי שופט מה רע. איך אפשר לדעת? איך נחליט אם דבר מסוים שאנו עושים מקדם אותנו או מעכב אותנו?"

"שאלה טובה," אמר קאדר. הוא קם והחליק בידיו את הקמטים שנוצרו על מכנסי הכותנה הרפויים שלו. "למעשה, השאלה הזאת היא השאלה הנכונה. ובזמן הנכון גם תקבל עליה תשובה טובה."

הוא הפנה את מבטו אל שלושת הדייגים, שקמו בעקבותיו והביטו בו. לרגע השליתי את עצמי שהנה בכל זאת הצלחתי למצוא שאלה שהכשילה אותו, אבל התקווה היהירה הזו נגוזה כאשר התבוננתי בו משוחח עם הדייגים היחפים. היה ביטחון בלתי ניתן לערעור בכל מילה שקאדר הגה, היתה בו באיש הזה עוצמה רבה כל כך, שהוא הצליח להקרין את הביטחון הזה גם כאשר שתק. ידעתי שיש לו תשובה לשאלה שלי, וידעתי שהוא ייתן לי אותה כשימצא לנכון.

עכשיו עמדתי לידו והקשבתי לשיחתו עם הדייגים. הוא שאל אם יש להם תלונות ואם מציקים לעניי הרציף. לאחר שהם ענו שאין להם תלונות כאלה שאל קאדר אם יש מספיק עבודה ואם מחלקים אותה בצורה הוגנת בין הנזקקים ביותר. כאשר גם התשובות בנושא זה הניחו את דעתו התעניין קאדר במשפחותיהם ובילדיהם. לקראת סוף השיחה סיפרו לו השלושה על עבודת הדיג. הם סיפרו על גלים עצומים, על סירות שבירות, על חברויות שנרקמו בלב ים ועל חברים שאבדו שם. הוא עצמו סיפר על הפעם היחידה שהפליג במים עמוקים, בעיצומה של סערה גדולה, באחת מסירות העץ המוארכות, ואיך קשר את עצמו לסירה והתפלל בלהט עד שעיניו הבחינו ביבשה. הם צחקו וניסו לגעת בכפות רגליו ביראת כבוד של ברכת פרֵדה, אבל הוא משך כל אחד בתורו בכתפיו ולחץ את ידיהם בזה אחר זה. כשנפרדו לבסוף, ראיתי אותם צועדים זקופים ובראש מורם.

"איך היתה העבודה עם חאלד?" שאל קאדר כאשר התחלנו לעשות את דרכנו חזרה.

"מצוינת. אני מחבב אותו ונהניתי לעבוד איתו. אם לא היית שולח אותי לעבוד עם מַדג'יד, הייתי ממשיך לעבוד איתו בכיף."

"ואיך זה לעבוד עם מדג'יד שלנו?"

היססתי. קרלה אמרה פעם שכאשר גברים מפנים את מבטם הצידה הם חושפים את מחשבותיהם, וכשהם מהססים הם חושפים את רגשותיהם. אצל נשים, היא אמרה, זה הפוך.

"אני לומד ממנו מה שצריך. הוא מורה טוב."

"אבל... אל חאלד אנסארי נקשרת יותר, נכון?"

זה היה נכון. אף שחאלד היה זועף, ואף שחלק מלבו היה מלא שנאה, הוא מצא חן בעיני. מדג'יד היה נחמד, סבלני ואדיב, ובכל זאת לא פיתחתי שום רגשות כלפיו מלבד אי־נוחות מעורפלת ומבשרת רע. אחרי ארבעה חודשים בעסקי המזומנים של השוק השחור החליט קאדֶרבּאי שהגיע הזמן שאלמד את אמנות הברחת הזהב ושלח אותי אל מָדג'יד רוּסטֶם. בביתו המשקיף אל הים, בשכונת ג'וּהוּ היוקרתית, למדתי על הדרכים הרבות להבריח זהב להודו. נוסחת החמדנות והשליטה של חאלד חלה גם על הסחר בזהב. חוקים קשוחים שנאכפו על יבוא הזהב התנגשו בביקוש הודי שאינו יודע שובעה למתכת הצהובה.

זה עשר שנים שמדג'יד אפור השיער ניצח על עסקי יבוא הזהב המשגשגים של קאדר. בסבלנות בלתי נלאית הוא לימד אותי כל מה שחשב שעלי לדעת על זהב ועל הברחה. במהלך השיעורים היו עיניו הכהות ניבטות אלי מתחת לגבותיו העבותות שעה אחר שעה. אף על פי שניצח על קבוצה גדולה של גברים קשוחים, ואף שידע בעת הצורך להיות חסר רחמים, אלי רחשו עיניו המימיות אך טוב. ובכל זאת, לא הצלחתי להרגיש כלפיו אלא אותה תחושה של אי־נוחות מבשרת רע. וכשיצאתי מביתו בסוף השיעור הציפה אותי הקלה גדולה: הקלה שמחתה מראשי את קולו ואת זכר פניו, ממש כאילו שטפתי איזה לכלוך מכפות ידי.

"לא. אין בינינו קשר. אבל הוא מורה טוב."

"לינבאבא," אמר קאדר וגלגל את השֵם שבני השכונה נתנו לי, "אתה מוצא חן בעיני."

התרגשתי והסמקתי. הרגשתי כאילו אבי מולידי הוא שאמר לי את המילים האלה. ואבי מולידי אף פעם לא אמר לי מילים כאלה. הכוח שהיה טמון במילים פשוטות אלה — הכוח שהיה לקאדר עלי — הבהיר לי באילו דיוק ושלמות הוא מצליח למלא את תפקיד האב בחיי. בעמקי לבי רצה הילד הקטן שפעם הייתי שקאדר יהיה אבי — שהוא יהיה אבי האמיתי.

"מה שלום טאריק?" שאלתי.

"טאריק בסדר גמור, תודה לאל."

"אני מתגעגע אליו. הוא ילד מקסים," אמרתי. בגעגועַי אליו התגעגעתי אל בתי שלי. התגעגעתי אל משפחתי ואל חברי.

"גם הוא מתגעגע אליך," אמר קאדר ושמעתי חרטה בקולו. "אמור לי, לין — מה אתה רוצה? למה אתה כאן? מה אתה רוצה באמת להשיג כאן, בבומבי?"

התקרבנו אל מכוניתו. נאזיר רץ, מדדה על רגליו הקצרות העבות, לפתוח את דלת המכונית. קאדר ואני עמדנו קרובים והבטנו איש בעיני רעהו.

"אני רוצה חופש," אמרתי.

"אבל אתה חופשי."

"לא ממש."

"אתה מדבר על אוסטרליה?"

"לא רק, אבל בעיקר עליה."

"אל תדאג," אמר. "איש לא יפגע בך בבומבי. אני נותן לך את המילה שלי. איש לא יפגע בך כל זמן שאתה נושא את שמי על המדליון שלצווארך וכל זמן שאתה עובד כאן אצלי. ביטחונך האישי מובטח כאן, אינשאללה."

הוא אחז את שתי ידי בידו ובירך אותי בדיוק כפי שבירך את בעל מסעדת סוראב. ליוויתי אותו למכוניתו והתבוננתי בו מתיישב בה. מישהו מרח את השם סַאפּנָה על קיר מלוכלך בקרבת מקום. הצבע נראה טרי למדי. אם קאדר שם לב לכך, הדבר לא ניכר בפניו. נאזיר סגר את הדלת ורץ לצד השני של המכונית.

"אני רוצה שבשבוע הבא תתחיל ללמוד על דרכונים אצל חברי גאני," אמר קאדר. נאזיר לחץ על דוושת הגז וחיכה לסימן. "נראה לי שנושא הדרכונים יעניין אותך."

הוא המשיך לחייך אלי כשהמכונית החלה להתרחק מהמקום, אבל היה זה מבטו הזועף של נאזיר שנשאר חרות זמן רב יותר בזיכרוני. דומה שהאיש פשוט שונא אותי, והיה ברור לי שבמוקדם או במאוחר אהיה חייב ליישב איתו את העניין. ציפיתי וייחלתי לעימות עם נאזיר, והעובדה הזאת רק הדגישה את עומק בדידותי בגלות. נאזיר היה נמוך ממני, אבל חזק לפחות כמוני ואולי כבד קצת יותר, וידעתי שמחכה לי קרב טוב איתו.

תייקתי את העימות העתידי הזה תחת הכותרת "בלתי נמנע". אחר כך סימנתי למונית שתעצור לי ונסעתי לאזור הפוֹרט. רובע בתי הדפוס, המוציאים לאור, המחסנים ויצרני הנורות, שנודע בפשטות בשם פוֹרט, שירת את רובעי המשרדים שהקיפו אותו. הבניינים והרחובות הצרים של האזור היו מהעתיקים בעיר. אווירה של ימים עברו ושל נימוסים מיושנים עוד שרתה על העסקים הוותיקים, ששכנו זה עשרות שנים באזור.

אחד מבתי העסק החדשים יותר בפוֹרט היה סוכנות נסיעות, שהיתה בבעלותו של קאדֶרבּאי ונוהלה בידי מדג'יד רוסטם. הסוכנות דאגה לכל סידורי הנסיעה של אלפי גברים ונשים שעבדו על פי חוזים במדינות המפרץ. מהבחינה החוקית עסקה הסוכנות בארגון של כרטיסי טיסה, ויזות, אשרות עבודה ומקומות לינה. מהבחינה הפחות חוקית דאגו סוכניו של מדג'יד לכך שרוב העובדים השבים להודו יענדו בין מאה לשלוש מאות גרם זהב לנפש — בשרשראות, בצמידים, בטבעות ובסיכות. הזהב הגיע אל המפרץ הפרסי מכל מיני מקורות. חלק ממנו נקנה כחוק, וחלק גדול יותר היה גנוב. נרקומנים, כייסים ופורצים מכל אירופה ואפריקה גנבו תכשיטי זהב ומכרו אותם לסוחרים בסחורות גנובות. חלק מהזהב הזה, שנגנב בפרנקפורט, ביוהנסבורג או בלונדון, מצא את דרכו אל נמלי המפרץ. אנשיו של קאדר בדובאי, באבו דאבי, בכוויית ובכל עיר מרכזית אחרת במפרץ התיכו את הזהב ויצרו ממנו שרשראות, סיכות וצמידים כבדים. תמורת עמלה קטנה הסכימו העובדים החוזרים הביתה לענוד את התכשיטים בשובם להודו, ואנשינו היו אוספים אותם מהם בנמל התעופה הבינלאומי של בומבי.

בכל שנה טיפלה סוכנות הנסיעות שניהל מדג'יד בחמשת אלפים עובדים לפחות. הזהב שהביאו העובדים הותך בבית מלאכה שליד סוכנות הנסיעות, ולאחר מכן נמכר בבזאר זאבֵרי ובשוק התכשיטים. הרווח מעסקי הזהב היה יותר מארבעה מיליון דולר בשנה וחופשי ממסים, וכל המנהלים הבכירים של קאדר היו אנשים אמידים ומכובדים.

נכנסתי אל סוכנות הנסיעות טרַנסאַקט. מדג'יד לא היה במקום, אבל שלושת הגזברים היו עסוקים. לאחר שהבנתי איך מתבצעות הברחות הזהב, הצעתי למַחשֵב את התיקים של סוכנות הנסיעות ולנהל בסיס נתונים על כל אחד מעובדי החוזה אשר מילאו בהצלחה את המשימות שהוטלו עליהם. קאדר תמך בהצעה, והעובדים עסקו עתה במלאכה הקשה של הקלדת החומר הכתוב אל המחשב. בחנתי את עבודתם, מרוצה מהתקדמותם. דיברנו זמן־מה, וכשמדג'יד בושש לבוא הלכתי לחפש אותו בבית המלאכה הקרוב.

כשנכנסתי נשא מדג'יד את עיניו ממלאכתו, חייך אלי וכבר חזר אל המאזניים שלפניו. כל אחד מתכשיטי הזהב נשקל בנפרד, ואז נשקלו התכשיטים בקבוצות של שרשראות וצמידים וסיכות. הסכומים נרשמו בספר חשבונות, ולאחר מכן נבדקו והושוו לספר חשבונות נפרד ששימש כספר המכירות בבזאר זאברי.

פחות משעתיים לאחר שקאדר דיבר איתי על טוב ורע ראיתי ערֵמות של שרשראות וצמידים כבדים נשקלות וממוינות והרגשתי איך אני צולל למצב רוח רע שלא הצלחתי להתנער ממנו. שמחתי שקאדֶרבּאי החליט שעלי לעזוב את מדג'יד ולהתחיל לעבוד עם עבדול גאני. המתכת הצהובה־זהובה שריגשה מיליונים בהודו, עוררה בי תחושת אי־נוחות. נהניתי לעבוד עם חאלד אנסארי והמזומנים שלו וידעתי שאיהנה לעבוד עם עבדול גאני בעסקי הדרכונים — אחרי הכול, דרכונים הם שֵם המשחק לאדם נמלט — אבל העבודה עם הזהב הטרידה אותי. הזהב הצית בעיני אנשים אש תאוותנית מיוחדת במינה. בדרך כלל כסף אינו אלא אמצעי, ואילו עבור אנשים רבים הזהב הוא מטרה בפני עצמה, והאהבה אליו היא מסוג הדברים שיש בהם כדי להוציא לאהבה שם רע.

אמרתי למדג'יד שלקאדֶרבּאי יש עבודה אחרת בשבילי ונפרדתי ממנו. לא נידבתי מידע ולא סיפרתי שאני אמור להתחיל לעבוד עם עבדול גאני בעסקי הדרכונים. גם מדג'יד וגם גאני היו חברים במועצת המאפיה של קאדר. לא היה לי ספק שהם שמעו על כל החלטה שעסקה בי זמן רב לפני שידעתי עליה. כאשר לחצנו ידיים משך אותי מדג'יד אליו והעניק לי חיבוק מגושם ומתוח. הוא חייך אלי ואיחל לי הצלחה. החיוך היה מזויף אבל לא היתה בו כל רשעות. מדג'יד רוסטם פשוט נמנה עם האנשים המאמינים שחיוך הוא פעולה רצונית. הודיתי לו על סבלנותו, אבל לא החזרתי לו חיוך.

כעבור זמן, כשנפרדתי מהתכשיטנים בבזאר זאברי, הלך והשתלט עלי אי־שקט מתסיס וזועם. זה היה הכעס האקראי שמתלווה לתחושת חוסר תוחלת — החרדה פעורת העיניים וקמוצת האגרופים שניצתת לעתים קרובות במי שחי חיים מבוזבזים. הייתי אמור להיות מאושר, או לפחות שמח בחלקי. קאדר ערב לביטחוני האישי ועשיתי כסף טוב. טיפלתי בכל יום בכמויות עצומות של זהב ועמדתי ללמוד כל מה שצריך על עסקי הדרכונים. יכולתי לקנות כל דבר שחפצתי בו. הייתי בכושר, בריא וחופשי. הייתי אמור להיות מאושר יותר.

אושר הוא מיתוס, אמרה פעם קרלה, המציאו אותו כדי לגרום לנו לקנות כל מיני דברים. וכאשר מילותיה טלטלו את רגשותַי האפלים, ונזכרתי בפניה ובקולה, עלה בדעתי שייתכן שבסופו של דבר הצדק אכן איתה. אחר כך נזכרתי ברגעים ההם, כשקאדֶרבּאי דיבר אלי כמו הייתי בנו. לא יכולתי להכחיש שהיה ברגעים ההם גרעין של אושר, אבל זה לא סיפק אותי: אמיתיים, עמוקים וזכים ככל שהיו, לא היתה ברגשות ההם די עוצמה לרומם את רוחי.

האימון עם עבדאללה היה אינטנסיבי מאוד ביום ההוא. עבדאללה קיבל את מצב הרוח הקודר שלי ולא ניסה לנהל איתי שיחה. אחרי המקלחת הוא הציע להסיע אותי לדירה שלי. רכבנו על האופנוע שלו לאורך אוגוסט קראנטי מרג', משאירים את רצועת החוף של שכונת בריץ' קנדי מאחורינו. לא היו לנו קסדות, והרוח היבשה והחמה סתרה את שערנו וטפחה על חולצות המשי שלנו. ואז עברנו על פני קבוצה של גברים שעמדו בפתחו של בית קפה — ניחשתי שהם איראנים כמוהו — ועבדאללה סובב את האופנוע לאחור ונעצר במרחק כשלושים מטר מהם.

"תישאר כאן," אמר עבדאללה כשכיבה את האופנוע ושלף בבעיטה את רגלית הצד שלו. ירדנו שנינו, וכל הזמן הזה לא הסיר עבדאללה את עיניו מהחבורה. "אם יהיו צרות, קח את האופנוע ותסתלק."

הוא צעד לאטו לעברם ובתוך כך הסיר את שעונו ואסף את שערו הארוך לזנב סוס. הכנסתי את מפתחות האופנוע לכיסי והלכתי בעקבותיו. אחד הגברים ראה את עבדאללה וזיהה אותו. הוא סימן דבר־מה לחבריו וכל שאר הגברים הסתובבו במהירות. הקרב החל בלי שמילה אחת נאמרה. הם התנפלו על עבדאללה והתנגשו זה בזה בטירופם להנחית עליו איזה אגרוף. עבדאללה עמד על מקומו. אגרופיו הלחוצים אל הרקות הגנו על ראשו ומרפקיו גוננו על גופו. כשטירוף המתקפה הראשונה שכך מעט הוא שלח אגרופים מדויקים לימין ולשמאל. הצטרפתי אליו ומשכתי גבר אחד שתקף אותו מאחור. הוא ניסה להתנער מאחיזתי והצליח למשוך אותי מטה איתו. נפלתי על צדי כשברכי על חזהו ומיד הלמתי במפשעה שלו. הוא ניסה לקום, אבל הצלחתי להתנפל עליו מחדש והכנסתי עוד ארבעה או חמישה אגרופים בלחייו ובלסת שלו לפני שהוא התגלגל על צדו ומשך את ברכיו אל חזהו.

כשהבטתי למעלה ראיתי את עבדאללה מבריח את אחד מיריביו עם ימנית צולבת ממש מהספרים — ימנית שריסקה לבחור את האף ויצרה מזרקה קטנה של דם. זינקתי על רגלי ונעמדתי בתנוחת קראטה כשגבי צמוד לגבו של עבדאללה. שלושת הגברים שעדיין עמדו התחילו לסגת. כשעבדאללה התנפל עליהם, צורח בכל כוחו, הסתובבו השלושה וברחו. הבטתי בעבדאללה. הוא סימן לי להניח להם.

הקהל שהתאסף בינתיים לצפות בתגרה עקב אחרינו עד שהגענו לאופנוע. ידעתי שאילו לחמנו בהודים — לא משנה בני איזו קבוצה אתנית, דתית או מעמדית — כל הרחוב היה נלחם נגדנו. אבל מכיוון שהקטטה התלקחה בין זרים, לא היה לאנשים ברחוב כל רצון להתערב. כשחלפנו על פניהם החל קהל הצופים להתפזר.

עבדאללה עצמו לא סיפר לי מעולם מה היתה הסיבה לקטטה, ואני לא שאלתי. שנים אחרי כן, כשהזכרנו את הקרב, אמר לי עבדאללה שביום ההוא התחיל לאהוב אותי ממש. הוא אהב אותי, אמר, לא משום שבאתי לעזרתו, אלא משום שלא שאלתי שאלות. את זה העריץ בי, אמר, יותר מכל דבר אחר שידע אי־פעם על אודותי.

כשהגענו לקוֹלאבָּה קוֹזוֵויי, קרוב לדירה שלי, ביקשתי מעבדאללה להאט. בחורה אחת, שצעדה על הכביש כדי להימנע מהמון האדם שעל המדרכה, משכה את תשומת לבי. אף שהשתנתה קצת, זיהיתי מיד את השיער הבלונדיני, את הרגליים הארוכות החטובות ואת ההילוך המעכס. זו היתה ליסה קרטר. ביקשתי מעבדאללה שיעצור ממש לפניה.

"שלום, ליסה."

"ואו," היא נאנחה והדפה את משקפי השמש שלה אל ראשה, "גילברט. מה שלומך? איך הולך בשגרירות?"

"את יודעת," צחקתי, "משבר פה, מבצע הצלה שם. את נראית נפלא, ליסה."

שערה הבלונדיני התארך והתעבה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. פניה התמלאו ונראו בריאות, ואילו גופה נשאר צר ונראה בריא וחזק. היא לבשה חולצה לבנה חשופת גב, חצאית מיני לבנה וסנדלים שטוחים. רגליה וזרועותיה הדקות היו שזופות. היא נראתה נהדר.

"הפסקתי לדפוק את הראש והבראתי," רטנה בזעף מזויף. "מה אני אגיד לך? זה אחד מהשניים. אי אפשר לרקוד על שתי החתונות. אם אתה צלול ובריא, העולם נראה דפוק."

"ככה צריך לדבר," צחקתי, והיא נדבקה בצחוקי.

"מי החבר שלך?"

"עבדאללה טאהֵרי, תכיר את ליסה קרטר. ליסה, זה עבדאללה."

"אופנוע מדליק," היא גרגרה.

"רוצה סיבוב?" שאל עבדאללה וחייך במלוא שיניו הלבנות.

היא הביטה בי ואני הרמתי את ידי בתנועה שאומרת על אחריותך, ילדה. ירדתי מהאופנוע ונעמדתי על הכביש לידה.

"אני ממילא יורד כאן," אמרתי. ליסה ועבדאללה עדיין החליפו מבטים. "יש כאן מושב פנוי, אם את רוצה."

"או־קיי," היא חייכה. "בוא נעשה את זה."

היא הפשילה מעט את חצאיתה וטיפסה אל המושב האחורי של האופנוע. עבדאללה לחץ את ידי וחייך כמו תלמיד בית ספר. הוא הכניס להילוך, שעט קדימה בנהמה והשתלב בתנועה. כל הרחוב, כך נדמה, ליווה אותם במבטיו.

"אופנוע מדליק," שמעתי מאחורי את קולו של ג'ורג' מזל תאומים.

"כן, אבל הם לא אמינים, אופנועי האֶנפילד האלה," ענה לו ג'ורג' מזל עקרב.

הם חיו ברחוב — ישנים בפתחי בתים ומתפרנסים מעמלות קטנות שקיבלו מתיירים שחיפשו סמים כבדים — וכך גם נראו. שניהם לא מגולחים, לא רחוצים, וכל הופעתם אומרת הזנחה. והם היו גם אינטליגנטים, ישרים ונאמנים זה לזה ללא תנאי.

"הֵי, מה העניינים?"

"מצוין, בני," ענה ג'ורג' מזל תאומים במבטא ליברפולי מתנגן, "היום בשש בערב יש לנו קליינט."

"טאץ' ווּד," הוסיף ג'ורג' מזל עקרב במבטא קנדי כבד וקימט את מצחו ברצינות שכבר ניבאה את הצרות שהערב עשוי להביא.

"לדעתי היום דווקא ייפול עלינו משהו טוב," אמר ג'ורג' תאומים בעליזות. "קליינט נחמד, רווח נחמד."

"אם הכול ילך כמו שצריך ושום דבר לא יתחרבן," הוסיף ג'ורג' עקרב.

"זה כנראה משהו במים," הפטרתי כאשר החולצה הלבנה של עבדאללה, ואולי של ליסה, נבלעה במרחק.

"מה אמרת?" שאל תאומים.

"שום דבר. רק שכולם מתאהבים לי פתאום."

חשבתי על פרבקר, על ויקראם ועל ג'וני סיגר. ועכשיו היה המבט הזה שהופיע בעיניים של עבדאללה, והוא היה הרבה יותר מסתם מעוניין.

"מצחיק שאתה בדיוק מדבר על זה," אמר עקרב. "מה אתה חושב על הֲנָעָה מינית?"

"סליחה?"

"ככה, כמו שאומרים," הוסיף תאומים אגב קריצה מגונה.

"בחייך, תהיה רציני פעם בחיים שלך," נזף בו עקרב. "הנעה מינית, לין — מה אתה חושב על זה?"

"למה בדיוק אתה מתכוון?"

"טוב, האמת היא שאנחנו מנהלים דיון, אתה יודע..."

"ויכוח," התערב תאומים. "לא דיון. אני מתווכח איתך, לא מידיין איתך."

"טוב, אז יש לנו כאן ויכוח מה בדיוק מניע בני אדם."

"אני מזהיר אותך, לין," אמר תאומים ונאנח מעומק לבו. "אנחנו מתווכחים על הנושא הזה כבר שבועיים, והעקרב הזה עדיין לא רואה את האור."

"אז כמו שאמרתי, יש לנו ויכוח על השאלה מה מניע את בני האדם," המשיך ג'ורג' עקרב. מבטאו הקנדי, והטון המקצועי שבו דיבר, השתלבו יחד למעין נימה של דיווח תיעודי שהטריפה את חברו הבריטי. "שמע, פרויד טען שאנחנו מוּנעים על ידי יצר המין. אַדלֶר חלק עליו וטען שהתאווה לכוח היא שמניעה אותנו. ואז בא ויקטור פרנקל ואמר שיצר המין ותאוות הכוח הם אכן דחפים חשובים, אבל כשאי אפשר להשיג את שניהם — לא מין ולא כוח — עדיין נותר דבר אחד חשוב שמניע אותנו ומדרבן אותנו להמשיך לסחוב..."

"כן, כן, חיפוש המשמעות," הוסיף תאומים, "אבל זה בדיוק אותו דבר רק במילים אחרות. יש לנו דחף להשיג כוח, כי כוח מביא מין, ואנחנו מחפשים משמעות, כי היא עוזרת לנו להבין מין. בסופו של דבר, הכול סובב סביב מין, לא משנה איך תקרא לזה. כל שאר הרעיונות הם רק אותה גברת בשינוי אדרת. וברגע שמפשיטים אותם זה חוזר למין."

"אתה טועה," אמר עקרב. "כולנו מוּנעים על ידי התשוקה למצוא משמעות בחיים. אנחנו חייבים להבין מה קורה כאן. אם היה מדובר רק במין ובכוח, עוד היינו שימפנזות. המשמעות היא שהופכת אותנו לבני אדם."

"זה המין שעושה אותנו בני אדם," התעקש תאומים ומבטו הערמומי לא מרפה. "אבל אצלך עבר כל כך הרבה זמן, שאתה כבר לא זוכר מה זה."

מונית עצרה לידנו. הנוסע במושב האחורי המתין רגע בצללים שהקיפו אותו. ואז הגיח אט־אט מתוך הצללים והתכופף לעבר החלון. אוּלָה.

"לין," היא התנשפה, "אני צריכה עזרה."

היא הרכיבה משקפי שמש, והצעיף שלראשה הסתיר את הבלונד האפרפר של שערה. פניה היו חיוורות ורזות.

"זה נשמע לי מוכר מדי, אולה," השבתי בלי לזוז.

"בבקשה. ברצינות. תיכנס למונית, לין. יש לי משהו להגיד לך... משהו שאתה רוצה לדעת."

לא משתי ממקומי.

"בבקשה, לין. אני יודעת איפה קרלה. אני אספר לך אם תעזור לי."

הסתובבתי ולחצתי את ידיהם של שני הג'ורג'ים. כאשר לחצתי את ידו של ג'ורג' עקרב העברתי לו שטר של עשרים דולר. הוצאתי את השטר מהכיס כאשר שמעתי את קולותיהם, והחזקתי אותו בידי מוכן לרגע הפרֵדה. ידעתי שדי בסכום הזה — אם לא יהיה קליינט נחמד ורווח נחמד — לעשותם עשירים ללילה אחד. פתחתי את דלת המונית והתיישבתי ליד אולה. הנהג השתלב בתנועה ומזמן לזמן חזר ובחן אותי במראה שמעליו.

"אני לא מבינה למה אתה כועס עלי," ייללה אולה והסירה את משקפי השמש שלה. "בבקשה אל תכעס, לין. בבקשה, רק אל תכעס."

לא כעסתי כלל. בפעם הראשונה זה זמן רב מדי לא כעסתי. ג'ורג' עקרב צדק. המשמעות היא שעושה אותנו אנושיים. קחו אותי למשל. די היה באזכור שֵם אחד, וכבר זינקתי שוב אל תוך ים הרגשות. חיפשתי אישה אחת מסוימת, חיפשתי את קרלה, ומצאתי שוב טעם וסיבה לצאת למסע החיפושים.

ואז, בסערת הרגשות הרגעית ההיא, הבנתי מה גרם לי להרגיש אומלל אצל מדג'יד ומה הטריף אותי כל כך כל אותו יום. ידעתי בהכרה מלאה שהחלום הרגעי המתוק — משאלתו של ילד קטן שקאדר יהיה אביו האמיתי — דחף אותי לאותה מערבולת נואשת וחסרת מנוחה שאהבה בין אבות לבנים נקלעת אליה לעתים קרובות מדי. וברגע שהצלחתי לראות את זה, להבין ולהיזכר, מצאתי בנפשי גם את הכוח להסיר את החשכה הזו מלבי. הבטתי באולה. הישרתי מבט אל תוככי עיניה ותהיתי ללא כעס או צער אם ייתכן שמילאה תפקיד בקשירת הקשר נגדי ובמאסרי.

היא הושיטה את ידה והניחה אותה על ברכי. אחיזתה היתה חזקה, אבל ידה רעדה. שנינו היינו לכודים במלכודת, כל אחד בדרך אחרת. ואת אותם קורים דקיקים שחיברו בינינו עמדנו עתה להרעיד שנית.

"תירגעי," אמרתי, נחוש ושלֵו, "אעזור לך אם אוכל. עכשיו ספרי לי על קרלה."