קח אותי איתך

1 וֶסְפֶּר

"אני עושה קניות של הרגע האחרון לקראת הנסיעה. שימי עין על אחיך. הוא בפנים, צופה בטלוויזיה," אומרת אימא שלי כשהיא צועדת אל מכוניתה החונה על המדרכה. זהו יום חם ושמשי ולכן החלטתי לשטוף את המכונית שלי בשביל הגישה לבית שלנו. אבי החורג משלם על הלימודים שלי, אבל את ההוצאות השוטפות אני מממנת בעצמי ואני חוסכת כסף בכל דרך אפשרית, כולל לשטוף את המכונית.

"בטח, אימא," אני עונה, ללא התלהבות. לא בגלל שאני לא אוהבת להשגיח על ג'וני, לא, הוא כל עולמי. זה בגלל שהוא כאילו לא שלה. אני יודעת הכול. אני די גידלתי את עצמי, אבל ג'וני נכה. הוא נולד כשחבל הטבור כרוך סביב צווארו וכתוצאה מכך יש לו שיתוק מוחין ועוד כל מיני בעיות. הוא זקוק לה. אבל היא רק לפני שבועיים חזרה מהקריביים, ועכשיו היא בדרך למצרים עם אבי החורג, לשבועיים נוספים.

היא לא שמה לב לטון שלי או שפשוט לא אכפת לה, כי היא נכנסת למכונית ונוסעת. אני שומטת מידי את הספוג ונכנסת הביתה כדי לראות מה ג'וני עושה. הוא יושב ברגליים שלובות מול התוכנית האהובה עליו בטלוויזיה, מקפץ מעלה ומטה ומנופף בידו הבריאה לפי קצב השירים. ג'וני מניע את שפתיו אבל שום קול אינו בוקע. הוא אילם כמעט לגמרי. לפעמים כשהוא כועס או שמח במיוחד, נפלטים מגרונו קולות לא מובנים, אבל לרוב הוא שותק.

"ג'וני. אני שוטפת את המכונית בחוץ. רוצה לעזור לי?"

הוא מתעלם ממני או שהוא שקוע מדי בתוכנית והוא לא שומע אותי. "היי," אני אומרת ונעמדת מולו כדי להסתיר לו את התוכנית. "שמעת אותי, חמוד?"

הוא נשען הצידה כדי לראות מעבר לרגליי. ברור שאני מפריעה לו. "טוב, בסדר. אם תצטרך משהו, אני בחוץ, טוב?"

הוא מהנהן מבלי ליצור קשר עין, וממשיך להתנודד לקצב השיר. אני פורעת קלות את שׂערו, מסיטה הצידה את הווילון כדי שאוכל לראות את הסלון מבחוץ ויוצאת.

בחוץ רותח, וכשאני טובלת את הספוג בדלי, מי הסבון הקרירים מצילים את זרועותיי החמות. אני מדליקה את הרדיו הקטן ומצליחה לתפוס שיר של דונה סאמר שכבר מתנגן.

ואז אני מרגישה את זה. מישהו צופה בי.

תחושה מיידית שאין לטעות בה. אני עומדת ומסתובבת אל הרחוב. זה אחר צהריים רגיל של יום שישי. ילדים משחקים ברחוב, כמה אנשים מכסחים את הדשא, אבל את תשומת הלב שלי לוכדת המכונית הכהה. היא חולפת באיטיות וצד הנהג פונה אליי. החלונות כהים ופתוחים רק מעט, כך שאני מצליחה רק לראות את העיניים שלו. הוא די רחוק, אבל העיניים מלאות חיים. למעשה, הן בצבע הטורקיז הצלול ביותר שראיתי בחיי. זאת לא הפעם הראשונה שאני מרגישה ככה. והדז'ה ווּ הזה אומר לי שאולי זאת לא הפעם הראשונה שבה ראיתי את העיניים האלה. אני לא מסיטה את מבטי. במקום זה, אני נועצת בו מבט בניסיון להתמקד בעיניים האלו. הבטן שלי מתהפכת בתערובת של עצבנות והתרגשות. עיניים כאלה חייבות להיות חלק ממשהו יפה. ועם זאת, זה ממילא לא משנה.

אני אמורה לבוז לכל מי שמתעניין בי, במיוחד ככה.

אני כבר תפוסה. וכאלה שנועצים עיניים כבר לא מעניינים אותי.

אבל יש עוד משהו, משהו מוּכָּר, אבל הוא רחוק מכדי שאוכל להיות בטוחה. לפני ימים אחדים הייתי בספרייה, התכוננתי למבחן ואותה תחושה היכתה בי כששוטטתי בקומת המרתף בחיפוש אחר ספרים על סיעוד. לקחתי ספר מהמדף והשתנקתי כשראיתי זוג עיניים בצד השני. הן היו צלולות ממש כמו אלה שמביטות בי כעת, עם סימן בולט: בעין שמאל היה כתם חום-זהוב קטן. בעיניים בהירות כל כך - כמו מים צלולים לגמרי בחוף, שבהם ניתן לראות את כפות הרגליים - הכתם החום־זהוב בהק כמו עלה שלכת. ברגע שהבחנתי בעיניים האלו מציצות מבעד לשורות הספרים הבלתי-נגמרות, הן נעלמו. חלפה בי צמרמורת ומיהרתי לגשת לצד השני של המדפים כדי לראות, אבל לא היה שם איש. אפילו לא שמעתי את צעדיו. הוא היה כל כך שקט, שתהיתי האם דמיינתי אותו בגלל הלילות שקדמו למפגש הזה, לילות ללא שינה שהקדשתי ללימודים.

האם אלה אותן העיניים? לא יכול להיות. לפני שאני מספיקה לחשוב על זה החלון נסגר והמכונית הכהה נעלמת במרחק.

אני בוהה במכונית המתרחקת, ונאבקת בתחושה חדשה, פרנויה. אני לחוצה. אני לומדת להיות אחות, אני עובדת, יש לי חבר עסוק ואני מטפלת בג'וני. זה פשוט ביטוי של מתח. אני חושבת לספר לאימא שלי או לחבר שלי, קרטר, אבל מה אני אגיד? שבספרייה נעצתי עיניים בזוג עיניים מהפנטות? שאיזה בחור נסע ליד הבית ונעץ בי מבטים בזמן ששטפתי את המכונית בביקיני ובמכנסונים? זה נשמע כמו אירוע שיגרתי לגמרי בחייה של כל נקבה שיש בה משהו מושך.

אבל יש בפרנויה הזאת עוד משהו. משהו שאני בעצמי לא לגמרי מודה בו, ושאני לא יכולה לספר עליו לקרטר או לאימא שלי. החשש הזה כרוך במשהו עמוק יותר - תחושה עמוקה שמישהו חושק בי. זאת לא אותה תחושה מגעילה שמעוררים בי הבחורים ששורקים אחריי ברחוב או מנסים להתחיל איתי, אלא כמיהה שקטה. כבר כל כך הרבה זמן שאני עם קרטר, ששכחתי איך משחקים את המשחק. איך ליהנות מהמבטים האלה, שגברים נועצים בך לפרק זמן מעט ארוך מהמקובל. הפכתי את עצמי אדישה למבטים האלה, כיביתי את המיניות שלי מול כל מי שהוא לא החבר הוותיק והנאמן שלי.

חוץ מהפעם. הפעם לא יכולתי לכבות את הסקרנות. אני תוהה אם הגבר שראיתי, או שחשבתי שראיתי בספרייה, היה יוצא מאחורי כונניות הספרים, האם יתר גופו היה מדהים כמו העיניים שלו? האם היה הודף אותי אל הספרים, בלי לומר מילה, בכוח כזה שהספרים היו נושרים וצונחים סביבי? האם היה מצמיד אותי, ומזיין אותי בעוצמה עד שאגמור, ושולף אותי מהשגרה ומהמחויבות שכובלות אותי פתאום? פנטזתי לא פעם על העיניים האלו כששכבתי עם קרטר, כדי להצליח לגמור. אני אוהבת מחשבות מלוכלכות, מחשבות אסורות. כמה שהן אסורות יותר, ככה הן מגרות אותי יותר, אבל לעולם לא אוכל לספר על זה לקרטר. אני לא רוצה שהוא ירגיש שהוא לא מספק אותי. וחוץ מזה, פנטזיות הן עניין פרטי. הן חיות בראש ולא אמורות להתגשם.

אני מרגישה משיכה במכנסיים. ג'וני לא יכול לקרוא בשמי ואני רגילה למגעו. "מממ," אני עונה ומוחי עדיין מפליג הרחק במחשבות. אני מחליטה שג'וני חשוב יותר מצמד מפגשים חסרי משמעות ומקדישה לו את מלוא תשומת הלב. "אתה רעב?" אני שואלת.

הוא מהנהן.

"טוסט גבינה?"

הוא נד בראשו לשלילה.

"דגני בוקר?"

הוא מהנהן.

"טוב. אגמור פה אחר כך. בוא ניכנס." אני מובילה את ג'וני פנימה, אבל לפני שאני נכנסת, אני שולחת מבט אחרון לאחור אל הרחוב, שכעת הוא ריק. ממש כמו בספרייה, אני נותרת שוב רק עם חשדנותי.

סֶאם

אני משתגע מרוב שאני רוצה להרגיש את זה שוב. חלף שבוע מאז הבית האחרון וכבר אני זקוק לעוד. זה החמיר בחודש האחרון, מאז שראיתי את וספר. אבל אני עדיין לא מוכן לקראתה. אני עדיין חייב לתכנן. הבית האחרון שאליו פרצתי, באותו יום שבו גנבתי את השרשרת של וספר, הרגיע את הדחף אבל הוא התעורר שוב, מהיר ועז מתמיד. מעולם לא רציתי מישהי כל כך.

לעת עתה אהיה חייב להסתפק בבני משפחת הוֹקסמה. כבר כמה שבועות שאני עוקב אחריהם. היא אחות בחדר מיון והוא מורה. יש להם חווה נאה בראנצ'ו סול. אני יודע שהלילה היא לא במשמרת והם בוודאי יזדיינו. על פי רוב הם כמעט לא נפגשים, בגלל המשמרות שלה. אז כשהיא לא בעבודה, הם מקפידים לעשות את זה. אחכה עד שיירדמו בעירום. היא תהיה עייפה אחרי שלושה שבועות של עבודה ברצף והוא ישקע בשינה עמוקה אחרי הזיון.

המכונית, שתחכה לי אם אצטרך להימלט, חונה במרחק כמה רחובות משם ואני צועד ברגל. רק אורות בודדים בוקעים מן החלונות של החוות והבתים המדורגים, שבחזיתותיהם מדשאות מטופחות. עם הפאה הכהה והשפם התואם אני לא בולט בשטח.

הנתיב שלי חולף על פני כמה תעלות ומחבר מספר שכונות. הן ריקות ואפלות ודרכן המסלול מנקודה א' לנקודה ב' מהיר יותר. אני משתמש בתעלות כדי להגיע מהמכונית כמעט עד לבית של הוקסמה. בשני הרחובות הבאים אני גבר שמתאמן בריצה בלילה, בטרנינג שחור.

אני שומט את הסנטר כדי שאם מישהו בכל זאת יראה אותי הוא לא יראה את תווי פניי בבירור. אלה אמצעים קטנים וחשובים. כל עוד איש לא יראה אותי בבירור ואני אמלט מהזירה, לעולם לא יוכלו לזהות אותי. אני משתנה ללא הרף, כך שכל ניסיון לתאר אותי יהיה מעורפל.

הריצה אל הבית קלה. אני חולף על פני אדם אחד בלבד, גבר שמטייל עם כלב ואפילו לא טורח להביט בי. אני פונה אל הבית הפנוי הסמוך למעונם של בני משפחת הוקסמה, לובש כפפות ומזנק מעל גדר העץ אל החצר שלהם. ממש כפי שחשבתי, כל האורות כבויים, אבל המכוניות שלהם עומדות בשביל הגישה אל הבית. ועבורי, שלוש ורבע לפנות בוקר זה הזמן השקט ביותר של הלילה. רוב האנשים אינם מסוגלים להישאר ערים בשעה כה מאוחרת, וזאת שעה מוקדמת מדי גם למשכימי הקום. זאת השעה שבה אנשים ישנים לבטח, במיטתם החמימה והמוגנת, זאת השעה שבה הם חושבים שהם לגמרי לבד. זאת השעה שבה אני בא, כשאיש אינו עומד על המשמר.

אני מחכה שעות בסבלנות מאחורי השיחים עד שאחרון האורות כבה בבתים שסביבי. לבסוף, בערך בשלוש מגיע הזמן שלי להתחיל. לקוני ולדון יש מזגן חלון והוא מטרטר ברעש בחדר השינה שלהם. אני אקפיד על שקט, אבל אני לא מודאג, כי אין סיכוי שהרעש שאני אעשה יגבר על הטרטור הקבוע של המזגן. לפני שאני יוצא מבין השיחים אני מוציא מהכיס מסכת סקי וחובש אותה. אני ניגש לעציץ שליד דלתות ההזזה מזכוכית, שם החבאתי בפעם שעברה שהייתי פה מברג גדול.

אני עובד על הדלת. מנסה לפרוץ אותה, מנסה לא להשמיע קול אבל הרעב גדל. ההתרגשות מחלחלת פנימה. שבועות של תכנון ואני קרוב כל כך לבית נוסף, לחיים נוספים, לריגוש נוסף.

המשקוף שלהם עבה מהרגיל אבל בסופו של דבר אני מצליח לעקם אותו, מושיט את ידי אל התפס ופותח. אני שואף עמוקות ובידיים רועדות מהתרגשות מחליק את דלת ההזזה. אני מקשיב כדי לשמוע אם יש בבית סימני חיים. כלום. לא סתם קוראים לזה השעות המתות.

דלת ההזזה מובילה ישירות אל הסלון של הבית המטופח. התמחיתי בתנועות שקטות. אני לא משמיע קול כשאני ניגש לספה ומרים את אחת מכריות המושב, שם החבאתי נייר דבק.

בפעם האחרונה אני סופג פנימה במבטי את מראה התמונות התלויות בסלון.

הזוג המאושר. האחות והמורה. ישנים בשלווה, מתייחסים לעובדה שהם חיים כמובנת מאליה.

הם רוצים לפגוע בך שוב.

אני מתגנב לחדר השינה. בפעם הקודמת שהייתי פה, שימנתי את הצירים כדי שלא ישמיעו קול כשאכנס. אני מסובב את הידית בזהירות. הדלת לא נעולה ואני פותח אותה בעדינות. היא מחליקה היטב, מבלי להשמיע אפילו חריקה זעירה.

אני מתקרב לקצה המיטה ומתבונן בהם ישנים. דון ישן על הבטן, סדין מוטל על ישבנו העירום ורגל אחת שלו לא מכוסה.

הוא לא יודע שהמפלצת יכולה לתפוס אותה?

קוני ישנה על הגב, שד אחד שלה מציץ החוצה, הבטן ואיבר המין שלה מכוסים, אבל שתי רגליה פשוקות. השיער שלה מפוזר על הכרית. היא שוכבת שם, חשופה, בטוחה שבעלה מסוגל להגן עליה. אבל הצל שלי נופל על גופה החשוף למחצה.

היא עדינה. היא יפה. אבל היא לא וֶספר. אני שונא את זה שהיא גורמת לי לעשות את זה. פעם כל פריצה הייתה מושלמת, ישות משל עצמה. כל חוויה הייתה חדשה, מיוחדת, בעלת טעם משלה. כעת אני מוצא את עצמי משווה, בכל בית אני חושב מה היה קורה אילו וֶספר הייתה שם. היא גוזלת ממני את ההתלהבות ואני אתנקם בה על כך.

קוני ודון מתנשמים באיטיות, והנשימות השטחיות שלהם מעידות על כך שהם לא מודעים לנוכחותי. אני עומד שם מספר דקות, ועם כל דקה שחולפת כוחי גובר וכמוהו הפגיעוּת שלהם. זה נבנה. עד שאני דרוך כולי, אבל לא מעיר אותם, עד שאני בוער מתשוקה שאינה מסופקת. אני שולף אקדח מהנרתיק שלי ומוציא מכיסי פנס קטן. אני מניח את נייר הדבק על ארונית הלילה שליד קוני.

ואז אני מכוון את אלומת האור אל עיניה.

היא מכווצת את עיניה ומגינה עליהן מפני האור העז. "תתעוררי," אני נוהם.

"מה? הו, אלוהים. דון...?"

"ששש," אני אומר ומצמיד את האקדח למצחה.

דון זז מתוך שינה.

"קחי את הדבק," אני אומר ומאיר את הגליל שלידה. היא מביטה בי, עיניה פעורות לרווחה וגם פיה. היא מושיטה את ידה.

דון מרים את ראשו, עדיין מבולבל. אני מאיר בפנס את עיניו והוא פוקח אותן אבל מייד סוגר ומגן על פניו. "מה זה, לעזאזל?" הוא ממלמל, ומנסה להתיישב.

"אל תזוז," אני אומר בקול חרישי, שמסווה את קולי האמיתי. "אני רוצה רק את הכסף שלכם." זה החלק הקריטי. הם שניים ואני אחד. אני חייב להרגיע אותם. אני צריך שדון יהיה כפות בנייר דבק. קל יותר לשלוט במוחו מאשר בגופו.

"טוב, מה שאתה רוצה, גבר," הוא אומר ומנסה לקום. "רק בבקשה קח כל מה שאתה רוצה ולך."

"אל תזוז," אני מצווה. "קוני, תכרכי סביבו את הדבק."

היא מבועתת.

ידיה רועדות כשהיא אוחזת בנייר הדבק אבל עיניה נעוצות בעיניי. היא לא יכולה לראות אותי, בגלל המסכה והאור שבעיניה, אבל היא מנסה. "תצמידי את הידיים שלו זו לזו, ואז את הרגליים."

"בבקשה אל תפגע בנו," היא מתחננת בקול רועד מאימה.

"תעשי מה שאני אומר והכול יהיה בסדר."

היא מנסה לכסות את גופה העירום בסדין.

"לא," אני אומר. "אין זמן."

היא מושכת קצה של נייר דבק ורק בקושי תולשת אותו מהגליל, כי ידיה רועדות. לבסוף היא מצליחה.

"תמשיכי. אני לא רוצה לראות את הידיים שלו בכלל." היא עוטפת את ידיו לגמרי בנייר דבק.

"עכשיו את הקרסוליים. לפחות עשרה סיבובים. תספרי בקול רם."

"אחד..." היא בוכה. היא מפסיקה.

"תספרי את כולם," אני נוהם.

"שלוש... ארבע... חמש..."

אני מחכה שהיא תגמור. עד שהאיום העיקרי שוכב על צידו, כפות. אני לוקח ממנה את נייר הדבק וכופת את ידיה מאחורי גבה.

"יהיה בסדר," לוחש לה דון.

"שתוק," אני מצווה. הוא לגמרי מסורס. עכשיו אני הגבר בבית המזוין הזה. זאת הפאקינג טירה שלי.

ברגע שהיא כפותה בנייר דבק, אני מושך את דון מהמיטה אל הרצפה. הוא נוחת על השטיח הירוק בחבטה. עכשיו הוא לא יכול לראות מה קורה מעל המיטה.

"תראי לי איפה הארנק שלך," אני תובע ומושך את קוני לעמידה, ואז גורר אותה לסלון. עכשיו אנחנו פה רק שנינו. עכשיו דון לא קיים. כבשתי את כל מה ששייך לו. אני מוציא כיסוי עיניים.

"אבל אמרת..."

"אם לא תשתקי, אני פאקינג ארצח אותך," אני לוחש בצרידות באוזנה.

לא יהיו עוד אמצעי בטיחות. כעת אני בשליטה מוחלטת. אני כופת את רגליה בזמן שהיא בוכה.

"יש לכם ברירה," אני מכריז בנהמה. אני ניגש לאח שלהם ולוקח את המחתה.

"הו, אלוהים," היא בוכה.

"אני אכה אותו, בכל הכוח, עם זה. חמש פעמים על הראש, חמש פעמים בבטן. או שאזיין אותך." אני מנופף מולה במחתה בהתגרות. "עד כמה את אוהבת אותו?"

"בבקשה, לא," היא בוכה ומשפילה את ראשה בכניעה מוחלטת.

"תבחרי, או שאני אבחר במקומך."

"אל תכה אותו. אני אעשה את זה," היא עונה, מובסת.

"טוב, לא את צריכה לבחור. אלא הוא."

"לא, בבקשה!" היא מתחננת בקול רם יותר משהייתי רוצה. אני מכסה את פיה בנייר דבק ואז קושר את עיניה. יש עוד כמה דברים שאני צריך לעשות כדי להבטיח שהכול יתרחש בהתאם לתסריט. אני הולך למטבח ולוקח משם ערמה של כלים ומשאיר את קוני בסלון.

אני ממהר אל חדר השינה ומגלה את דון מנסה ללעוס את כבליו.

"קח כל מה שאתה רוצה," הוא חוזר ואומר.

"יש לך ברירה. אמרתי גם לקוני." אני מנופף במחתה בתנועות מאיימות. "או שתקבל חמש מכות בראש וחמש בבטן, במלוא העוצמה, או שאני אזיין אותה. אתה רוצה לנחש מה היא בחרה?"

"חתיכת סוטה דפוק!" הוא זועם. "אמרת שאתה רוצה רק כסף."

"היא אמרה לי לבוא לכאן ולרסק לך את הראש. אבל אני חושב שאני אטיל וטו. אני ממש מעדיף לזיין."

דון מנסה נואשות להשתחרר, אבל אני מושך אותו בשיער, מותח את צווארו ומכסה את פיו ואת עיניו בנייר דבק.

"תעמוד על פאקינג ארבע." הוא כורע בצייתנות.

"על פאקינג ארבע," אני חוזר.

"לה יש סיכוי לחיות." אני מצמיד את האקדח לרקה שלו. הוא מציית מבלי שאצטרך לומר עוד מילה. אני מניח את ערמת הכלים על גבו. אני מסיר ציפית מאחת הכריות ומכסה את ראשו. אני משתמש בנייר הדבק כדי להצמיד אותה לעורפו.

"אם תנסה לזוז, אני אשמע. ואז אהרוג אותך, ואהרוג אותה."

הציפית נעה פנימה והחוצה עם כל נשימה. אני מבין שעם נייר הדבק, ייתכן שהפה שלו סתום. אני לא כאן כדי להרוג. האיומים הם רק אמצעי שליטה נוסף. לכן אני שולף סכין ציד מהנרתיק שצמוד לקרסולי וחותך פתח קטן בבד, לאוורור. זאת כל הנדיבות שאני מפגין כלפיו. הבמה מוכנה, והגיע הזמן להשתלט עליה.

אני חוזר לסלון. קוני על הברכיים, מסובבת בפראות את ראשה בניסיון להבין איפה אני. אין לה מושג שאני ממש מולה. אני דוחף אותה אל הרצפה והיא מייללת, אבל קולה עמום מתחת לנייר הדבק. היא מנסה לומר משהו. בטח מתחננת. אבל זה חסר טעם. אין לי רחמים.

אני מוריד את המכנסיים של הטרנינג שלי ותופס את אחד משדיה כדי להתגרות. בדרך כלל עומד לי מייד, אבל היום אני עדיין לא לגמרי שם.

צלחת מתרסקת. טינופת. אני ממהר בחזרה לחדר השינה. דון עדיין במקומו, אחת הצלחות החליקה מעל גבו. "פאקינג אל תנסה אותי," אני נוהם. אני זוכר את חומר הסיכה שבמגירת שידת הלילה שלה. לא נאלצתי להביא משלי, כי יש להם כמויות.

כשאני חוזר לסלון, קוני מנסה לנתר לעבר דלת הכניסה. עיניה מכוסות, היא עירומה וכפותה ואני כמעט מעריץ את הנחישות שלה, אבל הכעס שלי מתגבר. אני אוחז במותניה ומרים אותה בתנועה אחת. היא מתפתלת ובועטת, אבל בתוך שניות היא שוב על הרצפה.

אני עולה עליה,

מורח על עצמי את חומר הסיכה בעודי מחכך את ראש הזין שלי על הכוס שלה. הוא פאקינג לא מזדקר לגמרי.

"פאק. שיט," אני מסנן. היא מגבירה את בכייה, חוששת שהקללות שלי מבשרות רעות מבחינתה.

זה כמעט קרה בפעם הקודמת. רק דבר אחד גרם לזין שלי לעמוד ממש כך שיכולתי לגמור אפילו מבלי לחדור: המחשבה עליה. הבחורה הדפוקה הזאת. היפה שראיתי במכולת. זאת עם הילד הקטן שהיא הביטה בו באהבה. זו עם החיים היפים והחבר וההורים. אני עוצם את עיניי ומדמיין אותה: את עיניה בגוון השמפניה, את עורה החלק, את הישבן המוצק שלה ואת שדיה המחוצפים.

זה הבית שלנו. החיים האלה הם שלנו. בשעתיים הקרובות. הכול יכול להיות שלי. היא תחייך אליי כמו שהיא מחייכת בתמונות האלה. אני אצחק איתה במקום שיצחקו עליי.

כשאני מדמיין את הפנים של וֶספר מתעוותות בתערובת של כאב ועונג הזין שלי מתעבה ומתקשה. אני הולם. והולם שוב, וכמעט אומר את השם שלה. אסור לי לתת לאיש סיבה להזהיר אותה שהיא הבאה בתור, אז השם שלה נשאר שם, על קצה לשוני, מתחנן להישמע.

האחיזה החמימה שמעסה את הזין שלי היא האיבר שלה. ואם הפנטזיה הזאת מעוררת בי תחושה טובה כל כך, אין לי מושג למה אני לא מצליח להתמודד עם הדברים כשהם קורים במציאות. אני בקושי שומע את הזעקות של קוני כשאני גומר, מוחק את הגבר האחרון שאיתו שכבה. היא אפילו לא שם יותר, היא רק ממלאת מקום עד שאוכל להשיג את מטרתי הסופית.

אני יוצא וחש הקלה, אש הזעם שלא מפסיקה לבעור בי כבתה זמנית. אני לא טורח ללבוש מכנסיים. זה לא נגמר. נשארו לי עוד הרבה מאוד דברים לעשות. אני סוקר את הבית שלהם, משליך דברים פה ושם, מנסה לזכור את הכול. מנסה איכשהו לחיות את כל חייהם בשעתיים. לקוני יש הרבה ספרי רפואה. אבל היא גם אוהבת את הקלאסיקות הישנות: "גאווה ודעה קדומה", "אנה קרנינה", "יחסים מסוכנים".

דון אוהב דגמי מכוניות. אין להם ילדים, אבל יש לו הרבה תמונות של ילדים שאני חושב שהם אחייניו ואחייניותיו. יכולתי לעשות את זה בעדינות. בשקט. אבל אני רוצה שהם ישמעו אותי מפרק את המקום לגורמים. אני רוצה להמשיך לשלוט בהם באמצעות פחד. האימה שלהם מזינה אותי. כל עוד הם יכולים לשמוע אותי משתולל, הם לא ינסו לעשות מעשה טיפשי.

אני פותח את דלת הכניסה. "אני לא מוכן עדיין," אני מסנן ואז סוגר אותה. זה רק עוד רמז מטעה, שנועד לגרום לשוטרים לחפש מישהו שפועל עם שותף.

אני עושה עוד סיבוב על קוני.

עוד תזכורת לוֶוספר שממלאת את מחשבותיי.

"תעשה שזה יפסיק, תעשה שזה יפסיק," אני מייבב כשאני שוב מחטט בחפצים שלהם. עוד הסחת דעת שתגרום להם לחשוב שאני הוזה. אני לא הוזה. אני יודע בדיוק מה אני עושה. אני חושף את פניי באור יום. אני השכן שלכם. אני אח שלכם. אני הבחור שבונה את המרפסת היפה שלכם או מתקן עבורכם את ידית הדלת.

השעה כבר ארבע ורבע בערך ואני מת מרעב. אני פותח את המקרר ומוצא שאריות של עוף. אני אוכל בפטיו האחורי שלהם, ומתענג על כך שאני אוכל את האוכל שלהם-שלי. כל מה ששלהם שייך לי. אלה החיים שלי כל עוד אני כאן. אני מתענג על האכילה בחוץ, כשלשכנים אין מושג מה קורה מתחת לאף שלהם.

כל כך שקט בשעה הזאת, שאפשר לחשוב שאף אחד לא גר בשכונה. זאת השעה שלי. האפלה היא שלי. הם התנכרו לי. הם שכחו אותי. אבל אני מעולם לא הסתלקתי. אני כאן. אני הסיוט שלהם.

ברגע שהבטן שלי מלאה, אני יודע שהגיע הזמן ללכת.

אני לא יכול להישאר אחרי עלות השחר. משכימי הקום יתחילו לצאת לרחובות. אני משאיר את עצמות העוף על השולחן בפטיו וחוזר פנימה.

אני לובש מכנסיים ובודק אם נשאר בבית משהו שאני לא רוצה להשאיר, ואז יוצא שוב מבעד לדלת הפטיו.

"היי!" קול של גבר קורא לי מהרחוב. זה בסדר, זה קורה. אני עם מסכה. על ידיי כפפות. אני אפילו לא מביט לעברו. אני רק רץ בכיוון הנגדי ומדלג מעל הגדר, ואז מעל גדר נוספת ועוד אחת. אני רץ לעבר מערך התעלות הגדול שבו אני משתמש כעורק ראשי המוביל אותי מהשכונה לשכונה הבאה.

אני חומק מהאיש בקלות. ברגע שאני מגיע לשיחים אני מסדיר את הנשימה, מסיר מעליי את מסכת הסקי הגרב ואת הכפפות, את הפאה השחורה ואת השפם, ותוחב אותם בכיסים, מוסתרים ככל האפשר. אני מוריד מעליי את הסווטשרט הכהה ומשליך אותו לשיחים, וחושף מתחתיו טישרט לבנה. אני מסרק באצבעותיי את שׂערי החום הבהיר ויוצא בחזרה לרחוב שבו חונה המכונית שלי. אני חולף על פני עוד משכים קום מבחיל, שמטייל עם כלבו. הוא מהנהן אליי ואני משפיל את פניי כדי שהוא לא יוכל לראות אותן באור שלפני הזריחה, ומנופף לו קלות.

בעוד צעדים ספורים אגיע למכונית ואתרחק בנסיעה רגועה אל הכביש המהיר ואל החירות שלי. בעוד לא הרבה זמן אחוש שוב את הדחף הזה. אני לא יודע לכמה זמן יספיקו לי הנגיסות הקטנות האלה, בשעה שאני מתכנן ארוחה מפוארת.