שקרים 1: שקרים שוברים
רבקה שיי
₪ 33.00
תקציר
ביום שבו הוא נכנס לחיי, לא היה לי מושג עד כמה אוהב את אלכס.
הוא שינה הכול.
את האופן שאני נושמת.
את האופן שאני חושבת.
את האופן שאני אוהבת.
הוא השיב לי את חיי.
הוא העניק לי כוח והיה לי חוף מבטחים.
ואז הוא שבר אותי.
ההזדמנות לעשות חסד לראשונה בחיי
ניתנה לי כשפגשתי את אמיליה.
רציתי להשתנות.
היא האמינה שאני המושיע שלה.
וזה מה שרציתי להיות, רציתי עד כאב.
היא מצאה שבילים לליבי והשתלטה עליו
כחוף המבטחים שלה.
הייתי צריך לספר לה את האמת עליי…
במקום זאת שברתי אותה בשקרים.
ספרים ארוטיים
מספר עמודים: 260
יצא לאור ב: 2019
הוצאה לאור: לבבות
קוראים כותבים (14)
ספרים ארוטיים
מספר עמודים: 260
יצא לאור ב: 2019
הוצאה לאור: לבבות
פרק ראשון
כשאני יורדת מהאוטובוס של חברת גרייהאונד יש לי תחושה שנכנסתי לתוך תנור. החום של פניקס חורך את ריאותיי וצורב את עיניי. השעה תשע בערב. קשה לי לדמיין מה יהיה כאן במהלך היום, כשהשמש ברום השמיים. אני עוצרת על המדרכה בניסיון להתעשת ונדחפת מאחור על ידי גבר גדול שנוהם לעברי ובכוח הודף אותי מדרכו. עצי דקל ניצבים לאורך הכביש העירוני לפניי, ושורה קטנה של מוניות חונה לפני תחנה אפלולית. מעט המזומנים שבידי יאפשרו לי לקחת אוטובוס עירוני ולא מונית.
אני מוליכה אצבע על הכתובת המשורבטת על פיסת נייר קמוטה ודוחפת אותה לכיס. אני עומדת בתור ליד החלון הפתוח היחיד בדלפק הכרטיסים, ללא תוכנית מגובשת ובלי שיהיה לי מושג היכן אשהה הלילה. שכבה דקה של זיעה מכסה את פניי, ואני חושבת שנסיעה בת שלושים ותשע שעות לפניקס באמצע יוני במכנסי ג׳ינס, לא הייתה רעיון מוצלח ביותר. אני דביקה ולא נוח לי, וכל מה שאני רוצה זה להתקלח ולישון.
הגבר שעומד לפניי בתור מתרחק מהחלון, ואני מתקרבת בחשש. האישה מאחורי הדלפק מבוגרת ונמוכה, מרכיבה משקפי ראייה עבים ולובשת מכנסיים קטנים בערך בשתי מידות מהדרוש לה. היא לא יוצרת איתי קשר עין אלא נובחת שאלות והוראות בקול צרוד מעישון. ״הבא בתור. קדימה. לאן את נוסעת?״
היא מקישה על המקלדת המלוכלכת שלפניה. אני מכחכחת בגרוני ומתקרבת עוד יותר כדי שהיא תוכל לשמוע אותי. ״אני לא יודעת.״ קולי חלש, מפוחד.
״אז איך אני יכולה לעזור לך, אם את לא יודעת לאן את נוסעת?״ נימת קולה מתנשאת. היא מרימה את מבטה מהמקלדת ופוגשת את מבטי באדישות.
״הרגע ירדתי מהאוטובוס ההוא.״ אני מצביעה על האוטובוס הכסוף הענק שחונה ליד המדרכה. ״אני נשארת בפניקס, אבל אני זקוקה להמלצה למקום בטוח שבו אוכל להתאכסן במחיר שאוכל לשלם.״
כתפיה שמוטות ואנחה רמה בוקעת מפיה כשהיא בוחנת אותי. ״אף מקום שתוכלי להרשות לעצמך לא יהיה בטוח,״ היא ממלמלת. ״מאיפה את?״
״וייט־לייק, אילינוי.״
״למה אני לא מופתעת,״ היא רוטנת ובוחנת אותי מכף רגל ועד ראש, ואז מקלידה שוב על המקלדת שלה. ״תראי, אני לא יודעת מה התקציב שלך, אבל יש כאן רשימה של מוטלים. היא מתחילה במחיר שלושים דולר ללילה ומטפסת למאה. תתרחקי מוואן ביורן, ילדה, שם יאכלו אותך בחיים.״ היא מצחקקת בינה לבינה, ומתחת לחריץ בחלון הזכוכית דוחפת לעברי שלושה ניירות.
״תודה.״ אני מחייכת אליה בנימוס ולוקחת את הניירות. אני בוחנת אותם מתחת לפנס רחוב ואז ניגשת לתחנת אוטובוס עם התיק היחיד שהבאתי איתי. בתוכו יש לי שלוש מערכות בגדים, מחברת, שלושה ספרים וארנק. זה כל רכושי. מעט הדברים שהשארתי מאחור הם בעלי ערך מועט או חסרי ערך לגמרי עבורי, וכל תפקידם היה מסתכם במשקל עודף בלתי רצוי.
אני מתיישבת בעצבנות על ספסל המתכת הלוהט ומחכה, והאדרנלין גואה בי. בעזרת המפה הגדולה שלצד תחנת האוטובוס, סימנתי לעצמי בראשי שלושה אוטובוסים אפשריים שייקחו אותי לרצועת המוטלים. קיוויתי ששם אמצא חדר זול ופנוי לכמה ימים. כאשר האוטובוס עוצר לצד המדרכה, אני עולה ומשלמת ואחר כך מתיישבת באמצע החלל הכמעט ריק לחלוטין.
התחבורה הציבורית דומה בעיקרה ברוב הערים, כמו האנשים המשתמשים בה, אפשר לראות את התשישות הרשומה על פניהם. אני משעינה את ראשי על החלון ומתרכזת במכוניות ובעסקים החולפים על פנינו, כשאנחנו נוסעים ברחובות החשוכים של פניקס. לאחר שעת נסיעה שבה אני מחליפה שני אוטובוסים, אני מגיעה לתחנה הסופית שלי. אני תולה את התיק על כתפי, יורדת ופונה אל הרחוב החשוך.
במרחק שניים וחצי רחובות ממני אני רואה את שלטי המוטלים מולי. אני צועדת במהירות לעבר השלטים המוארים, ועיניי דבוקות ליעד. המיטה והמקלחת קרובות כל כך, שאני יכולה כמעט לחוש ששריריי הכואבים מתחילים להתרפות. המוטלים קרובים לכביש המהיר ובנויים לאורך כביש שירות. התנועה רבה וגורמת לי להרגיש נוח יותר בעיר הזרה הזאת. האורות קרבים, ואני יורדת לבסוף מהמדרכה וחוצה את מגרש החניה המכוסה שכבת זפת בדרכי אל מבנה קטן. המילה ״משרד״ מהבהבת בתאורת ניאון, ואני מאיצה ומפלסת את דרכי בין המכוניות החונות. למרות שעת הערב, חום הקיץ העולה משכבת הזפת השחורה חודר דרך סנדליי. אני מפתלת את בהונותיי כנגד הסוליות הדקות.
משב רוח של מיזוג אוויר מקדם את פניי כשאני פותחת את הדלת. לראשונה מזה שעה אני מרגישה שאני יכולה לנשום, וריאותיי מגיבות בנשימה עמוקה. אני נושמת כמה פעמים ואז מרימה את פניי לעבר פתח המזגן בתקרה, בתקווה שהוא ייבש את הזיעה מפניי.
״אפשר לעזור לך?״ שואל גבר מבוגר אפור שיער שמגיח מאחורי דלת סגורה.
אני נבהלת. ״הי. אה. כן. אני זקוקה לחדר לשני לילות.״
״שניים?״ הוא בוחן אותי, מביט בי מעל למסגרת משקפיו, ואחר כך חוזר למחשב.
״כן, רק שני לילות בינתיים, בבקשה.״
״את מהסביבה?״ הוא מברר.
״לא.״ אני בולעת את הרוק. ״אני מאילינוי.״
״אני צריך לראות את רישיון הנהיגה ואת כרטיס האשראי שלך.״
״יש לי תעודה מזהה עם תמונה ומזומן.״ הלוואי שזה יספיק. אני לא מסוגלת אפילו לחשוב שאצטרך ללכת לחפש עכשיו מקום אחר. אני מכניסה את היד לתיק כדי להוציא את הארנק.
הוא שותק ומביט בי מעבר לדלפק. ״אנחנו לא מתנהלים כאן במזומן. עבדתי קשה מאוד כדי לנקות את המקום הזה.״ הוא שוב שותק ובוחן אותי.
״אין לי כרטיס אשראי,״ אני מגמגמת, והבהלה מתנחלת בי.
הוא נושם בקול גדול ובוהה בי ומבטו מתחיל לגלות אהדה. ״במזומן זה יהיה מאה וחמישים דולר.״
אני בולעת את הרוק במאמץ. כל רכושי מסתכם במאתיים דולר ואם לא אסתדר כאן, הסכום הזה לא יספיק כדי לחזור לאילינוי. ״אה...״ אני פונה ומשקיפה אל המוטל הסמוך, אל השלט "פנוי" המהבהב בחשיכה. אני תוהה אם שם יהיה זול יותר. אבל המוטל שם נראה מקום רעוע ומט ליפול, יותר מאשר מוטל 6 שבו אני נמצאת, והשעה כבר מאוחרת. אני מתפתלת בעצבנות, מנסה להחליט.
״בסדר.״ אני מסתובבת ומחייכת אליו. אני מוציאה את המזומנים מהארנק, מונה מאה וחמישים דולר ומחליקה אותם על פני הדלפק.
הוא מדפיס לי קבלה שאותה אני תוחבת לתוך התיק, ומחליק כרטיס־מפתח על פני הדלפק. ״אני לא רוצה כאן צרות. את נראית לי ילדה טובה. תיכנסי לחדר שלך ואל תצאי ממנו,״ הוא אומר ונסוג בחזרה אל מאחורי הדלת הסגורה שממנה הגיח לפני כמה דקות בלבד.
אל הכרטיס מודבק פתק, ועליו כתוב שמספר החדר הוא מאה ארבעים ושלוש. אני מהדקת מעט את רצועות התיק שלי ויוצאת אל האוויר החם והכבד. אני צועדת בעקבות המדרכה העוקפת את מגרש החניה ובוחנת את מספרי החדרים העולים.
חבורה של ארבעה גברים ניצבת מחוץ לאחד החדרים. הם מעשנים וצוחקים, וקצב ליבי מתגבר. עזבו אותי במנוחה, עזבו אותי במנוחה וזהו. אבל הם משתתקים כשאני מתקרבת. אני מקיפה אותם וממקדת את עיניי במדרכה. הלב שלי הולם בפראות בחזי וצעדיי מואצים כשאני בוחנת שוב את מספרי החדרים.
127... 129...
135... 137... 139...
הבהלה שלי מתפוגגת מעט. עוד שלוש דלתות וזהו. אני מעיזה להביט לאחור ושומעת צירים חורקים של דלת נפתחת. אני נתקלת ראש בראש במישהו שיוצא. אני נבהלת ומנסה לסגת ומתחילה להתנצל ברגש, אבל ידיים חזקות לופתות את כתפיי ולא מניחות לי לזוז.
״אני ממש מצטערת,״ אני מתנשפת. הכרטיס נופל לי מהיד ונוחת לרגליו של הגבר שבו נתקלתי. אני משפילה את מבטי ורואה נעליים שחורות יקרות. הכרטיס שוכב ממש לפניהן.
הוא משחרר את ידיו מכתפיי ואני מזנקת כדי להרים את הכרטיס, אבל הוא מהיר ממני. הוא מתכופף ומרים את הכרטיס לפני שאני מספיקה להגיע אליו. כשהוא מזדקף, אצבעותיו השזופות סגורות סביב כרטיס הפלסטיק הזול. המומה לרגע, אני מזדקפת ופוגשת עיניים שצבען ענבר.
״את בסדר?״ הוא מצמצם את עיניו ומביט בי, ואני בוחנת אותו במכנסיו האפורים המהודרים, בחולצתו השחורה, ללא עניבה. שערו קצר, אם כי מעט ארוך למעלה, קצת מבולגן, לא לגמרי מסודר. עורו זהוב חום, כאילו הרגע חזר מחופשה טרופית. שיזפונו מדגיש את עיני הענבר שלו כנגד ריסיו הכהים. לסתו המרובעת מכוסה די זיפים המבהירים שלא התגלח היום, אבל גומות החן שלו הן שעוצרות את נשימתי. הוא בנוי בצורה הרמונית כל כך, ואני מנחשת שהוא בשנות השלושים שלו. בהחלט ייתכן שהוא הגבר המדהים ביותר שראיתי מעודי, אבל הוא מריח מכסף, עוצמה. סכנה.
״את בסדר?״ הוא שוב שואל ומטה את ראשו לעומתי בזמן שאני לוגמת אותו לתוכי.
״אה, אמ... כן, סליחה... אני רק עצבנית.״ אני מסיטה ממנו את מבטי ומשפילה אותו אל אצבעותיי המתפתלות.
הוא מביט לאחור בגברים העומדים על המדרכה ואז שוב בי, כאילו חיבר אחד ועוד אחד. ״הם הטרידו אותך?״ הוא מחווה בראשו.
״לא.״ אני מנידה בראשי. ״אני רק עייפה. היה לי יום ארוך נורא. אני מצטערת שנתקעתי בך,״ אני אומרת בחשש. אני מושיטה את ידי לכיוונו במחווה אילמת, לאות שיחזיר לי את הכרטיס. ידי רועדת כשהוא מביט בכרטיס שבידו ובי לסירוגין. אגודלו מצליף בפתק הצהוב הקטן, והוא מסתובב וצועד לעבר הדלת המסומנת במספר מאה ארבעים ושלוש. הוא מחליק את הכרטיס לתוך החריץ והודף את הדלת עד שהיא נפתחת לפניי.
ליבי הולם בחזי כשאני מתקרבת בחשש. אני מבחינה בשעונו היקר, המציץ מתוך השרוול שבחולצת הכפתורים שלו, ובמשב הריח הקל והיוקרתי של מה שיכול להיות אך ורק בושם מעצבים. הניחוח משתק אותי. הוא כה משכר, עד שאני רוצה להצמיד את פניי אל צווארו ולשאוף אותו לתוכי.
קרביי, כל כולי, השכל הישר שלי, תחושות הבטן שלי, זועקים לי לא לצעוד בכיוון הדלת הזאת, אבל אני פועלת בניגוד לכושר השיפוט שלי. בשלושה צעדים מהירים אני ניצבת ליד הדלת הפתוחה של חדר המוטל שלי, ועיני הענבר שלו עוקבות אחריי. אני מתחככת בו כשאני חולפת לידו ומושיטה יד אל מתג האור שעל הקיר בצמוד לכניסה. רק מנורה קטנה לצד המיטה מאירה את החדר. אני מבחינה בריח הטחב כשאני משוטטת במבטי על פני הרהיטים הישנים.
״תסגרי את הדלת ותנעלי אותה,״ הוא אומר ומושך את הכרטיס מתוך הדלת. הוא חוצה את הסף ונכנס לחדר כדי להושיט לי את הכרטיס. ״אל תפתחי את הדלת לאף אחד. ברור?״
אני בולעת את רוקי במאמץ ומהנהנת. אצבעותיו חמימות מול כף ידי, כשהוא מניח בה את הכרטיס. אצבעותיי נסגרות בלי לחשוב וכולאות את ידו בידי. הוא נטוע במקומו, בוחן את החדר כאילו הוא מחפש מישהו או משהו. בלי להוסיף מילת אזהרה או לומר שלום, הוא משחרר את ידו, יוצא החוצה וסוגר את הדלת מאחוריו בקול טריקה רמה.
היה או לא היה?
אני חוצה את השטיח הכחול המרופט והמלוכלך לעבר החלון הגדול. אני נשענת על שולחן קטן כדי לפתוח את אחד הצלונים הזולים ולהביט בזר יפה התואר. אני מזהה אותו בקלות, ניצב בסמוך לחדרי, הטלפון שלו לחוץ אל אוזנו. שפתיו המלאות כמעט אינן נעות כשהוא מדבר אל תוך הטלפון הדקיק. אני עוצרת את נשימתי, מניחה לצלון וחוזרת אל הדלת. אף שבתחילה אני מתקשה, לבסוף אני מצליחה לנעול אותה באמצעות השרשרת, בדיוק כפי שהוא הורה לי לעשות. אני מציצה דרך העינית ורואה אותו מתרחק, ואז נשענת על הדלת, עוצמת את עיניי וצורבת במוחי את זיכרון פניו.
עוברות כמה דקות עד שאני נזכרת מדוע באתי הנה מלכתחילה - לישון ולהתקלח. אבל המקלחת תצטרך לחכות. אני הרבה מעבר לתשושה. אני נשארת בתחתונים ובחזייה, מורידה את הכיסוי מהמיטה הזוגית ומחליקה פנימה. המזרן גושי אבל טוב יותר מזה שעליו ישנתי בבית. אני שוכבת בדממה המאיימת במשך כמה דקות, ומילות האזהרה של הזר מהדהדות בראשי. ליבי הולם בפראות, ואני לא מבינה למה. אני אפילו לא מכירה את האיש, אבל עמוק בתוכי הוא הצית תחושה כלשהי, תחושה שחשבתי שלעולם לא ארגיש שוב. גברים רק מפילים צרות על ראשי נשות משפחת אדמס. הם נוטים לברוח, ללכת אחרי נטיות ליבם ולהשאיר מאחוריהם לבבות שבורים. אני נאנחת עמוקות כשאני חושבת על הזר יפה התואר. ואפילו שאני סחוטה, לוקח לי זמן להירגע ולשקוע בשינה עמוקה.
דפיקות על הדלת מעירות אותי משינה עמוקה־עמוקה. אני מביטה בשעון המעורר העתיק שעל השידה, והוא מראה את השעה שלוש שלושים ושבע לפנות בוקר. הלב שלי הולם באימה, והפה שלי מתייבש מייד. מי זה יכול להיות, לכל הרוחות? אני קמה מהמיטה ומציצה דרך העינית. עדיין חשוך בחוץ, ואני מרגישה את האוויר הלוהט של פניקס החודר דרך הדלת הדקיקה של המוטל. שלושה גברים ממוצא היספני עומדים בחוץ, והמבוגר שבהם הולם בדלת שוב, מבעית אותי. אני שומעת את הצירים של הדלת הסמוכה חורקים כשהיא נפתחת, ושלושת הגברים צוחקים כשהם נסוגים מהדלת שלי ונעים לעבר הדלת שזה עתה נפתחה. הם דוברים ספרדית. רחש הצירים החורקים וטריקת הדלת הנסגרת מבהירים לי שהם נכנסו לחדר ושמצאו את מי שחיפשו. לא אותי.
תודה לאל.
אני מתרחקת מהדלת, נשענת על המרקם המחוספס של הקיר ומנסה להירגע. אגלי זיעה מתגלגלים על פניי, ורק עכשיו אני שמה לב כמה חם בחדר הזה, אפילו שהמזגן העתיק עובד. אני הודפת את עצמי מהקיר, ניגשת אל המזגן הקטן ומסובבת את הכפתור לעוצמה הגבוהה ביותר. אני מניחה לאוויר הקר לנשוב ישירות על פניי. הוא לא מצליח להפיג את החום בחדר. אני מרימה את התיק שלי מהשולחן ופונה למקלחת כדי להתרחץ. ליבי דוהר עדיין במהירות של מיליון קילומטר בשעה. אין סיכוי שאירדם עכשיו.
חדר המקלחת קטן יותר מזה שהיה לאימא ולי בקרוואן. יש בו כיור קטנטן, אסלה ומקלחון כה זעיר, שבקושי אפשר להסתובב בו. אני מושיטה את היד כדי לכוון את המים לקרים, אבל אפילו המים הקרים כאן לוהטים. ראש המקלחת נמוך כל כך, שהמים ניתזים לי על החזה ולא על הראש. אני מתכופפת ומרטיבה את שערי, לוקחת את בקבוקון השמפו הקטן שמספק המוטל ומקציפה את הנוזל לתוך השיער. אין מרכך שיער, אז אצטרך להילחם בקשרים בשערי. אני רגילה לזה. גם בבית מרכך שיער היה בבחינת מותרות שהרשינו לעצמנו לעיתים נדירות בלבד. מגבת הרחצה הייתה לבנה בעברה, אך עכשיו היא מוכתמת וצבעה אפור ומכוער, אבל היא הבעיה הכי קטנה שלי. אני רוחצת את גופי ונשטפת במהירות. אני מתנגבת ומתפללת חרש לאימי. היא לא הייתה מרוצה מכך שאני מתפללת, אבל אין לי ברירה, אין לי איש.
הנערה במראה מחזירה לי מבט. היא נראית אבודה כל כך, ואני מצחקקת כשאני חושבת על כל תקוותיי וחלומותיי האבודים. אני אפילו לא זוכרת אותם. מה היו אותם חלומות? פעם רציתי ללמוד משפטים, אולי להיות עורכת דין. זה היה לפני שהבנתי שאנחנו חיות מהיד לפה ושאני חייבת לטפל באימי הדיכאונית. לא הייתה לנו מכונית, בקושי היה לנו מה לאכול, ואת רוב האוכל שכן היה לנו קיבלתי ממר או׳סליבן, מנהל חנות המכולת שבה עבדתי.
אנשים מחמיאים לי ואומרים שאני יפהפייה, אבל אני פשוט לא רואה את זה. אני גבוהה ורזה, ויש לי שיער חום בהיר, העיניים שלי בצבע חום ירקרק. לעיתים חומות ולעיתים ירוקות, אבל תמיד עמומות, עייפות וחסרות ברק. אני בטוחה שאם המראֶה היה חשוב לי, הייתי יכולה לעשות עם זה משהו. אבל בבית כל מה שעניין אותי היה לצבור מספיק שעות עבודה, כדי שאוכל לשלם שכירות על הקרוואן המחורבן וכדי שאוכל ללמוד קורס או שניים בקולג׳ הקהילתי, כך שבסופו של דבר אוכל לחשוב על לימודי משפטים.
כאשר קרטר פינה את הקרוואן שלנו אחרי מותה של אימי, הוא מצא פנקס קטן ובו שמו של אבי ומידע נוסף. כאשר הושיט לי אותו, הוא עשה זאת בהיסוס. כל תושבי וייט־לייק הכירו את אבי, אבל איש לא דיבר עליו. שמעתי שהוא היה בן יחיד ושהוריו עזבו כשהייתי תינוקת. שאלתי עליו פעם אחת, כשמלאו לי שש־עשרה, ואימי סיפרה לי שהוא עזב אותה אחרי שסיפרה לו שהיא בהיריון. וכשאני אומרת עזב, אני מתכוונת לומר שהוא נסע ללמוד בקולג׳ ולהגשים את חלומותיו, ואימי נשארה בווייט־לייק וגידלה אותי. היא אמרה שהוא מבוגר ממנה בשלוש שנים ושכבר למד אז בקולג׳, ובזה הסתיימה השיחה. עכשיו אני יודעת מה שמו, ובעזרת המחשב והספרנית בספרייה הציבורית, יש לי גם כתובת, כאן בפניקס.
אני יושבת ליד השולחן הקטן בחדר, לבושה ומחכה לזריחה. אני מוציאה את המפה שלקחתי מהאוטובוס אמש ומסמנת את המסלול אל ביתו של אבי. הוא מתגורר בצפון מרכז פניקס. אצטרך לנסוע בשני אוטובוסים. נסיעה לא מסובכת מכאן. אני רגועה יותר כשהשמש מתחילה לשלוח קרניים דרך הצלונים בסביבות רבע לשש. אני מניחה בתיק את הספר שניסיתי לקרוא ומוציאה את הארנק. מאחר שלא רציתי להשאיר את התיק שלי גלוי לעין, אני תוחבת אותו לתוך המגירה העליונה של שידה רעועה, עשויה עץ פשוט, ונושמת עמוק.
הגיע הזמן לפגוש את אבא שלי.
לאחר שלושים וחמש דקות ושני אוטובוסים, אני ניצבת בצומת רחובות בשכונה מרהיבה של בתי חווה ענקיים. מרכזה של פניקס נראה על רקע המדשאות המטופחות בשלמות. אני צועדת ברחובות המפותלים של השכונה לכתובת המשורבטת על פיסת הנייר שבידי.
האזור שקט לחלוטין, ואני צועדת בעצבנות לעבר הבית שבקצה הרחוב. אני בודקת שוב את הכתובת. זה המקום. הבית נהדר, עמודי אבן וטיח יוצרים מרפסת קדמית ענקית. ג׳יפ מרצדס שחור ניצב על שביל הגישה, ועציצי חֵמר ענקיים עמוסים בפרחים ססגוניים ניצבים על שביל אבן שמוביל אל דלת הכניסה. אני פוסעת בהיסוס לאורך השביל המרוצף וניצבת מחוץ לדלת עץ עצומה. ליבי דוהר כשאצבעותיי מרחפות מעל הפעמון, ולבסוף אני לוחצת עליו ונסוגה צעד אחד לאחור. אני נושמת עמוק ומאלצת את עצמי להירגע כשאני שומעת צעדים. מוחי דוהר מפחד ומשאלות שאין לי עליהן תשובות. האם הוא יֵדע שאני בתו? איך הוא ייראה? האם אני דומה לו? הדלת נפתחת בנקישת בריח.
אני מתנשפת. אי אפשר לטעות בכך שהגבר העומד לפניי הוא אבי. עיניים חומות ירוקות פוגשות במבטי, ואני לא יכולה שלא להבחין בכך שאת הגובה שלי ירשתי ממנו. גובהו ודאי עולה על מטר תשעים וחמישה, ואין ספק שהוא בכושר מעולה. הוא רזה אך שרירי. אני רואה את מבנה גופו בקלות דרך חולצתו המהודרת הצמודה ועניבתו. יש לו שיער חום כהה ונצנוצי שיבה ליד הרקות. בחליפתו הוא נראה כאיש העסקים המכובד שחשבתי שהוא, ההיפך המוחלט מאימי.
״אפשר לעזור לך?״ קולו מחוספס, והוא מכחכח בגרונו. אני עומדת ומביטה באבי. עיניו מצטמצמות מעט כאילו ייתכן שהוא מזהה משהו.
״הי,״ אני ממלמלת ומנגבת את ידיי בתחתית השמלה שלי. כשברור לי עד כמה מגוחכת אני נראית, אני מעמידה פנים שאני מחליקה את חצאיתי ולא מנגבת את ידיי המיוזעות. ״אה, אני אמיליה.״
״אמיליה?״ הוא מטה את ראשו ובוחן אותי.
״כן, אמיליה,״ אני חוזרת ואומרת. ברור שאין לו מושג מי אני. ״אלוהים, אפילו לא ידעת את שמי?״ אני משפילה את מבטי. הוא פותח עוד קצת את הדלת ויוצא אל המרפסת הקדמית כאילו לראות אותי טוב יותר. סוף־סוף עיניו מתרחבות בזיהוי, ואז הוא מתבונן סביב כאילו מחפש מישהו.
״היא מתה לפני חודשיים,״ אני לוחשת. הוא נושם בחדות. ״אני מצטערת שבאתי ככה, אבל לא ידעתי מה מספר הטלפון שלך, והאמת, לא ידעתי אם תרצה לראות אותי... אבל...״ אני משחקת בשמלתי כשאני לא יודעת מה עוד להגיד.
הוא עומד בלי לזוז ומביט בי. שרירי לסתו מתהדקים, כשמבטו בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, אומד אותי. הוא לא מדבר. הוא רק מסתכל עליי. ״איך היא מתה?״ הוא שואל אותי בשקט ובודק מעבר לכתפי, סורק את הרחוב מאחוריי.
״היא התאבדה,״ אני עונה לו כאילו הוא היה צריך לדעת את זה, אבל הוא לא ידע. הוא לא ידע שום דבר על חייה, על חיינו, מאז עזב. הוא נד בראשו. ״אין לי עכשיו אף אחד מאז שהיא נפטרה, ופשוט רציתי...״
״את חייבת לעזוב.״ נימת קולו נחרצת ומצווה, אבל הוא מדבר בשקט. ״עכשיו.״
לעזוב? אני לגמרי המומה, ואני מנסה לדבר. דמעות צורבות את עיניי, ואני מרגישה שסנטרי מתחיל לרטוט. ״באתי מאילינוי עד לכאן. אנחנו לא יכולים לפחות לדבר כמה דקות? בבקשה.״
הוא מניד בראשו בתנועה חדה. ״זה לא זמן טוב.״
״מתי כן יהיה זמן טוב?״ אני ממהרת לשאול בבהלה, כשהוא נסוג לעבר דלת הכניסה.
״אני לא יודע. בבקשה, אל תבואי שוב בלי הודעה מראש,״ הוא אומר, ומייד טורק את דלת הכניסה.
דמעות זולגות מעיניי, גרוני נחנק ובכי שקט נפלט מפי. אני מנגבת את לחיי ויורדת במדרגות המרפסת ומועדת בדרך אל שביל הגישה. אני לא רוצה שהוא יראה אותי בוכה. מעולם לא נזקקתי לאב בתקופת ילדותי. אומנם השתוקקתי אליו, והייתי רוצה לומר שאני לא זקוקה לו עכשיו, אבל אני כן. אכזבה וכאב גודשים את החלל שפתחתי בליבי כדי לאהוב את אבי.
ליבי פועם במהירות בשעה שאני חוזרת על עקבותיי אל תחנת האוטובוס במרחק שני רחובות משם. היום שבו הוציאו את אימי מהקרוואן שלנו היה היום שבו הרגשתי הכי בודדה בחיי עד היום. עד רגע זה. הידיעה שיש לך הורה חי שדוחה אותך, שאינו רוצה שום קשר איתך, היא ללא ספק תחושת הבדידות הגדולה ביותר בעולם. אבל הידיעה שאדם שהוא דמך ובשרך מתכחש לך היא הכואבת ביותר. גם כשאימי הייתה שקועה בעולם הדיכאון שלה, היא עדיין אהבה אותי ורצתה אותי. לא היה לנו דבר, אבל היא העניקה לי אהבה. זה היה כל מה שהיא נתנה, אבל אני מתגעגעת לזה. אלוהים, אני מתגעגעת לאהבתה... אני מתגעגעת אליה.
מימי –
שקרים שוברים
ספר ראשון בדואט מאפיה. הספר היה נחמד, לא משהו שלא קראתי בעבר. הגבר החזק והמסוכן שמתאהב בין רגע בנערה החלשה ונזקקת. סה”כ ספר נחמד לא יותר.
רות (verified owner) –
שקרים שוברים
הייתי הומומה מהפער בין הפרק הראשון שקראתי לפני הקנייה שהיה נוגע ללב ומסקרן לבין הנפילה שהיתה בהמשך הקריאה. ספר ברמה כל כך שטחית ורדודה עוד לא יצא לי לקרוא. כמו אופרת סבון כל כך גרועה שזה כבר פרודיה. אבל לא היה שום דבר מצחיק בכסף שהוצאתי על מוצר כה גרוע ומביך.
לא אכתוב ספויילרים אבל..אין מילים זוועה
רות (verified owner) –
שקרים שוברים
הייתי המומה מהפער בין הפרק הראשון שקראתי לפני הקנייה שהיה נוגע ללב ומסקרן לבין הנפילה שהיתה בהמשך הקריאה. ספר ברמה כל כך שטחית ורדודה עוד לא יצא לי לקרוא. כמו אופרת סבון כל כך גרועה שזה כבר פרודיה. אבל לא היה שום דבר מצחיק בכסף שהוצאתי על מוצר כה גרוע ומביך.
לא אכתוב ספויילרים אבל..אין מילים זוועה
Nehama –
שקרים שוברים
מרגישה כמו הכותבת לפניי ששיקרו לי . ספר סטריוטיפי על הנערה הענייה והחלשה והגבר העשיר החזק שמציל אותה. די משעמם ציפיתי ליותר והתאכזבתי.
לימור –
שקרים שוברים
ספר סטנדרטי ביותר, לא מסוג אותם ספרים שמשאירים את חותמם לאחר הקריאה. אז משאירה לשיקולכם את ההחלטה.
Sarit –
שקרים שוברים שקרים הורסים
כמו בביקורות הקודמות, הסדרה דיי בנאלית ולא מותחת. לא משאירה חותם, לא מותחת…אחרי שסיימתי מיד נשכחה….
Sarit –
שקרים שוברים שקרים הורסים
כמו בביקורות הקודמות, הסדרה דיי בנאלית ולא מותחת. לא משאירה חותם, לא מותחת…אחרי שסיימתי מיד נשכחה….
אדוה –
שקרים שוברים
ספר נחמד ולא יותר. מתאים למי שמחפש משהו קליל ושטחי. סיפור אהבה בנאלי למדי והשתלשלות אירועים לא טבעית ומאולצת.
מעיין –
שקרים שוברים
ספר מאכזב מאוד, כמו כל התגובות פה הספר מאוד שטוח ורדוד ולא משאיר חשק להמשיך לקרוא בציפייה.
מיכל –
שקרים 1: שקרים שוברים
ספר חמוד מעביר את הזמן טוב. לא הכתיבה הכי איכותית. לא היתה בנייה איטית של מערכת היחסים אלא הכל רץ מהר מדי לטעמי. נחמד לא יותר.
ורד –
שקרים שוברים
ספר נחמד, הרעיון של הסיפור היה טוב אבל הקצב היה מהיר מדי לטעמי בעיקר בהתפתחות היחסים בין אמיליה ואלכס. לא בטוחה שאקרא את שני הספרים הנוספים בסדרה.
שי –
שקרים 1: שקרים שוברים
ת האופן שאני אוהבת.
הוא השיב לי את חיי.
הוא העניק לי כוח והיה לי חוף מבטחים.
ואז הוא שבר אותי.
ההזדמנות לעשות חסד לראשונה בחיי
ניתנה לי כשפגשתי את אמיליה.
רציתי להשתנות.
היא האמינה שאני המושיע שלה.
וזה מה שרציתי להיות, רציתי עד כאב.
היא מצאה שבילים לליבי והשתלטה עליו
כחוף המבטחים שלה
שי –
שקרים 1: שקרים שוברים
ת האופן שאני אוהבת.
הוא השיב לי את חיי.
הוא העניק לי כוח והיה לי חוף מבטחים.
ואז הוא שבר אותי.
ההזדמנות לעשות חסד לראשונה בחיי
ניתנה לי כשפגשתי את אמיליה.
רציתי להשתנות.
היא האמינה שאני המושיע שלה.
וזה מה שרציתי להיות, רציתי עד כאב.
היא מצאה שבילים לליבי והשתלטה עליו
כחוף המבטחים שלה
רונית –
שקרים שוברים
ספר מאפיה לייט , ספר נחמד , לא מותח במיוחד , אבל הכתיבה יפה וסוחפת והעלילה נחמדה , קראתי ספרים יפים יותר , אך גם ספר זה נחמד לדעתי ואשמח לקרא את המשכו .