פראנסין

Francine-6 פרק 1

חלפו רק חמש דקות מאז שחזרתי למשרד, וכבר חשתי בנוכחותה של דמות שנעמדה בפתח חדרי.

"קדימה, לבשי שוב את המעיל. אנחנו יוצאים," נשמע קולו של אדם שזיהיתי אפילו בלי שהצטרכתי להרים לעברו את מבטי.

המשכתי לכתוב, מתרכזת בצליל החריטה של העט הנובע שלי על גבי הנייר, צליל מיושן בעולם דיגיטלי, וקיוויתי שהוא יסתלק.

"נו, אין זמן," הוא תבע את תשומת ליבי.

שלחתי לעבר העוזר המשפטי הבכיר שלנו חיוך צונן.

"פול, רק הרגע חזרתי מבית המשפט. יש לי עבודה כאן, אני צריכה לכתוב צווים..." אמרתי, ושלפתי כמה מסמכים מהתיק שלי. שמתי לב לקרע לאורכו, והבטחתי לעצמי שאדאג לתקנו.

"יוצאים ל'פן אנד וויג' לצוהריים," אמר פול. הוא לקח את המעיל השחור שלי מהמתלה שליד הדלת והחזיק אותו מולי כדי שאוכל להשחיל לתוכו את זרועותיי.

היססתי לרגע, ואז נכנעתי. פול ג'ונס היה אחד מאיתני הטבע. לא היה אפשר לסרב לו.

"לכבוד מה הפעם?" שאלתי אותו, כאילו יציאה לארוחת צוהריים בפאב הייתה אירוע יוצא דופן במיוחד. האמת שעבורי, היא אכן הייתה כזו רוב הזמן. אני לא זוכרת שאכלתי דבר בשעת הצוהריים בששת החודשים האחרונים, ליד שולחן העבודה שלי, חוץ מכריך.

"שותפה חדשה התחילה לעבוד ב'מישון'. חשבתי שהגיע הזמן שתיפגשו."

"מישהי שאני מכירה?"

"היא בדיוק עברה לכאן ממנצ'סטר. נראה לי שתסתדרו."

"נשות הצפון תמיד יודעות איך לפתות לקוחות חדשים," חייכתי והדגשתי את המבטא הצפוני שלי.

לקחתי את תיק המסמכים שלי, יצאנו מחדרי והתקדמנו במורד המדרגות אל תוך קרביו של המשרד. המקום היה נטוש כמעט לחלוטין, אפשר היה לצפות לכך בשעה הזו של היום, מעט אחרי אחת בצוהריים. העוזרים המשפטיים היו בעיצומה של הפסקת הצוהריים, הטלפונים לא צלצלו, ועורכי הדין היו עדיין בבית המשפט או בדרכם חזרה.

יצאנו אל הרחוב ומשב רוח חורפי של פברואר הצליף בלחיי וגרם לי לעצור לרגע את נשימתי. או אולי היה זה מראה ה'מידל טמפל', שגם אחרי חמש עשרה שנה של עבודה במקום הזה עדיין מצליח להפנט אותי. היום יופייה נראה לי קודר במיוחד. המידל טמפל, אחת מארבע אכסניות המשפט של לונדון, התחומה בין נהר התמזה ורחוב פליט, היא מבוך של שערים, קשתות ומבנים לשימור, רסיס עתיק של לונדון שנותר קפוא בזמן. היה זה אחד המקומות היחידים בעיר שעדיין הואר בלילות בתאורת גז, והוא השתלב היטב בתפאורת היום האפור והלח הזה.

תחבתי את כפות ידיי עמוק לתוך כיסיי בזמן שצעדנו לעבר הפאב.

"יום מוצלח?"

זו הייתה דרכו של פול לשאול: האם ניצחת?

פול הקפיד לברר מה מצבו של כל אחד מהתיקים שבהם טיפל המשרד. חיבבתי מאוד את העוזר המשפטי הבכיר שלנו, הוא היה תומך מאוד, אבהי אפילו, למרות שלרגע לא העמדתי פנים שדאגתו נבעה מאכפתיות טהורה. לקוחותיהם של כל עורכי הדין במשרד הגיעו אליהם באמצעות הפניות והמלצות אישיות, ופול, שכעוזר משפטי בכיר ניהל את כל המערכת, קיבל אחוז מסוים משכר הטרחה של כל תיקי המשרד.

"יש לך משהו מעניין היום אחר הצוהריים, נכון?" הוא שאל.

"פגישה ראשונית עם לקוח והיועץ המשפטי שלו. גירושים של כסף גדול."

"כמה גדול? את כבר יודעת?"

"לא גדול כמו אצל פול מקארטני," חייכתי. "אבל גדול."

העוזר המשפטי הבכיר שלנו משך בכתפיו.

"חבל. כמה תיקים בכותרות היו יכולים לעזור לנו עכשיו. ובכל זאת, עבודה יפה, גברת דיי. תיקי גירושים בסדר הגודל הזה מגיעים בדרך כלל לעורכי הדין הבכירים, אלו הכלולים ברשימת מצטייני המלכה, אבל היועץ של הלקוח ביקש אותך במיוחד."

"זה דייב גילברט. אני שולחת לו וויסקי מעולה לחג המולד, והוא עוזר לי במהלך כל השנה."

"אולי כי הוא מבין שאת עורכת הדין הטובה ביותר בלונדון. אני בהחלט אבוא להתייעץ איתך אם אשתי תברח לה עם איזה סוחר גרוטאות מיליונר," קרץ פול.

הפן אנד וויג, פאב משפטי טיפוסי שהאכיל והשקה עורכי דין עוד בתקופה הוויקטוריאנית, היה במרחק כמה דקות הליכה מהמשרד שלנו. התמלאתי בתחושת הקלה כשמשב הרוח החמים אפף אותי ברגע שנבלענו פנימה אל תוך החדר הנעים בעל קירות העץ.

קפאתי בתדהמה כשזיהיתי קבוצת קולגות מהמשרד שעמדו יחד בפינה המרוחקת, הפרטית של הפאב. נדיר מאוד היה לראות כל כך הרבה מהם מתקבצים יחד באותו הזמן. זה קרה אולי רק באירועי הרמת כוסית משותפת עם לקוחות במשרד.

"מה קורה כאן?"

"מזל טוב!" פול חייך אלי בזמן שצ'ארלס נאפייר, הבעלים של המשרד שלנו, הסתובב ונופף אלי בידו מעל לראשיהן של שתי מתמחות זעירות קומה.

"אז לא באנו לכאן לפגישת עבודה?" שאלתי במבוכה. למרות שבמסגרת עבודתי נדרשתי להופיע בפומבי בפני הציבור בבית המשפט, לא סבלתי להיות במרכז תשומת הלב. חוץ מזה, הסתרתי במכוון את העובדה שאותו יום היה יום הולדתי השלושים ושבעה, במיוחד כי לא רציתי להיזכר בכך שאני מתקרבת במהירות לגיל ארבעים.

"לא היום," הוא חייך, והוביל אותי אל חלקו הפנימי יותר של הפאב.

"לא ייאמן. כל כך הרבה אנשים הגיעו," לחשתי, ביודעי כמה קשה לקבץ מספר כזה מהקולגות שלי במקום אחד.

"אל תתני לזה לעלות לך לראש. לפי השמועות, צ'ארלי ידידנו נכנס לרשימה הקצרה של מועמדים לבית המשפט העליון. נדמה לי שהוא במצב רוח חגיגי, והבטיח לכולם שמפניה אם הם יגיעו להרים איתו כוסית."

"ואני, תמימה שכמותי, חשבתי שהוא פשוט רוצה להרים כוסית לכבודי."

"מה תשתי, ילדת יום הולדת?" שאל פול.

"ליים וסודה," קראתי לעברו בזמן שניגש לבר, והצטרפתי אל ויויאן מקינזי, אחת מעורכות הדין הבכירות ביותר ב'בורגס קורט', המשרד שלנו.

"מזל טוב, פראן," אמרה ויו וחיבקה אותי בחביבות.

"נדמה לי שהגעתי לגיל שבו אני מעדיפה להעמיד פנים שהיום הוא סתם עוד יום," אמרתי ותליתי את המעיל שלי על משענתו של כיסא.

"שטויות," אמרה ויו בטון נמרץ. "אני מבוגרת ממך בשני עשורים, ועדיין מתלהבת תמיד מהתחלות חדשות ומהצבת יעדים שאפתניים לעצמי - קצת כמו מטרות לשנה החדשה, רק ללא הקלישאה והחשש להיכשל בהן תוך שבוע ימים. אז את יודעת איזה יום זה מחר?" היא המשיכה בנימה של שותפות לדבר עבירה.

"היום שאחרי יום ההולדת שלי?"

"מחר מתפרסמת רשימת מצטייני המלכה. מה שאומר ש..." היא רמזה.

"חלום חייו של מישהו עומד להתגשם." חייכתי.

"זה אומר שהגשת המועמדות לשנה הבאה מתחילה," היא הגיבה בלחישה דרמטית.

ידעתי מה היא תגיד עכשיו, ובניסיון להחליף נושא העברתי את מבטי בין מבקרי הפאב.

"את מתכוונת להגיש מועמדות?" היא התעקשה.

"לא," אמרתי בנימה נחרצת, שהפתיעה אותי מעט. לא הבחנתי עד עכשיו שאני כל כך נחושה בעניין הזה.

"את יודעת שאת לא צעירה מדי בשביל זה, נכון?"

הבטתי בה בציניות.

"בדיוק מה שכל אישה הייתה שמחה לשמוע ביום הולדתה."

"התכוונתי להחמיא לך."

ויו בחנה את פניי בעיון. ראיתי את המבט הזה בעיניה פעמים רבות בעבר. הנחיריים שלה התרחבו מעט, גבותיה התרוממו, ועיניה האפורות והיציבות ננעצו בי. פרצוף־בית־המשפט שלה היה הטוב ביותר מאלו של כל עורכי הדין שהכרתי, והיא השתמשה בו היטב. כשהיא הייתה המנחה שלי בתקופת התמחותי בבית המשפט, נהגתי לצפות בפרצוף הזה באולם ולהתאמן עליו בבית.

"את אחת מעורכות הדין הצעירות הטובות ביותר שאני מכירה," היא אמרה לי בחום. "היועצים המשפטיים מעריצים אותך. אני יכולה לחשוב על לפחות תריסר שופטים שישמחו לתת לך המלצה מעולה. את צריכה להתחיל להאמין בעצמך."

"אני פשוט לא בטוחה שעכשיו זה הזמן הנכון להגיש מועמדות."

"יין וסודה בשבילך," קרץ פול, מנסה לאזן בידיו שתי כוסות, בקבוק של פינו גריג'יו, ופחית קטנה של שוופס.

"איך ידעת שהיום הוא יום ההולדת שלי"? חייכתי אליו ולקחתי ממנו את הכוסות.

"זה התפקיד שלי, לדעת כל שמתרחש בבורגס קורט."

הוא מזג את היין והביט בי.

"אוקיי. רשימת המצטיינים. את מתכוונת להגיש מועמדות, פראן?"

"פול, די, לא עכשיו," אמרתי וניסיתי להתייחס בקלילות לחקירה.

"למה לא עכשיו? הגשת המועמדויות מתחילה מחר," הוא אמר והציץ בויויאן.

הגב הרחב שהיה מופנה אלי התנועע לפתע ואז הסתובב לעברי.

"נדמה לי שהגיע הזמן שאצטרף לשיחה," אמר האיש בטון נמוך ונעים.

"שלום טום," אמרתי והבטתי בקולגה שלי. הוא היה גבוה ממני בכעשרה סנטימטרים. את גופו השרירי הוא פיתח בחתירה על נהר התמזה. "חשבתי שבאיטון קולג' לימדו אותך את אומנות הנימוס," נזפתי בו.

"אכן לימדו, אבל מציתות לשיחות לא הצלחתי להיגמל. במיוחד לא לשיחות שנשמעות כל כך מעניינות," הוא חייך ולקח לעצמו תוספת משקה.

"נו?" שאל פול. "אז מה חושבים עורכי הדין הצעירים והמבריקים ביותר של בורגס קורט? להגיש, או לא להגיש מועמדות לרשימת המצטיינים, זאת השאלה..."

"טוב, אני נמצא בקו הזינוק. ואת, פראן?"

"זו לא תחרות, טום."

"זו בהחלט תחרות," הוא ענה בטון פסקני. "את לא זוכרת מה אמרת לי ביום הראשון של ההתמחות? מה זה היה? שלמרות ה'חינוך האלטיסטי' לכאורה ו'הביטחון העצמי' המופרז שלי, את לא רק תנצחי אותי בדרך לרשימת המצטיינים, אלא שתנצחי את כל המחזור שלנו."

"כנראה אמרתי את זה רק כדי לעצבן אותך," עניתי בתוקפנות מעושה.

"היית רצינית לחלוטין."

הבטתי בו והודיתי בשקט בפני עצמי שאני אכן מופתעת מכך שטום בריסקו טרם נכנס לרשימת המצטיינים. הוא בנה לעצמו מוניטין שהלך והתפתח כעורך הדין המוביל במקרים של נשים צעירות שמתגרשות מבעלים זקנים ועשירים, וכל אישה כזו הייתה חולמת שייצג אותה. טום בריסקו - יפה תואר, חכם ורווק. הוא לא רק סיפק לנשים הללו ליווי משפטי. הוא העניק להן תקווה.

"נדמה לי שצ'ארלס מתכוון לשאת ברכה קצרה," אמר טום והניד בראשו לעבר המנהל שלנו, שנקש בכפית על כוס היין שלו. "אני רוצה מקום בשורה הראשונה."

פול יצא מהפאב כדי לענות לשיחת טלפון, ואני נותרתי לבדי עם ויו.

"את יודעת מה הבעיה של טום?"

"יותר מדי טסטוסטרון שזורם לו בדם?" חייכתי בעת שהתבוננתי בו מפלרטט עם אחת המתמחות.

"לפחות תשקלי את זה," אמרה ויו בנימה רצינית יותר.

"דרוש כל כך הרבה זמן, מאמץ והוצאה כספית כדי להגיש מועמדות לרשימה הזו... וכל זה בשביל מה? הרי ממילא שני שלישים מאיתנו יקבלו הודעות דחייה."

"טוב, עשית את שיעורי הבית שלך." ויו שילבה את זרועותיה ולגמה באיטיות מכוס היין שלה.

"את יודעת, פראנסין, יש לי תיאוריה בקשר לפערי השכר בין נשים לגברים."

"כן? מהי?"

"נשים פשוט לא מבקשות."

נחרתי בביטול.

"אני לא צוחקת. ראיתי את זה שוב ושוב. גברים פשוט מאמינים שהם מבריקים, בין שיש לכך בסיס או לא."

היא שתקה לכמה רגעים והרהרה.

"מה באמת מטריד אותך?"

"אנשים כמו טום."

"אל תתני לו להשפיע עלייך," היא אמרה וגלגלה את עיניה.

"זה לא הוא. זו כל המערכת," ביטאתי בשקט את החשש שליווה אותי מאז הצטרפתי ללשכת עורכי הדין. "המערכת המשפטית כאן אליטיסטית לגמרי, אי אפשר להתעלם מזה."

"דברים מתחילים להשתנות," אמרה ויו בנימה של נערות שלמדו בתיכון פרטי יוקרתי, מה שהזכיר לי שהיא לא באמת מבינה.

"כמה בוגרי מכללות ציבוריות יש ברשימת המצטיינים, ויו? כמה נשים יש בה, כמה עורכי דין מהפריפריה, כמה בני מיעוטים? האליטה הגבוהה של המקצוע שלנו עדיין מורכבת מגברים לבנים מהמעמד הבינוני־גבוה, בוגרי אוקספורד וקיימברידג', כמו טום."

"חשבתי שזה דווקא יאתגר אותך," היא אמרה בזמן שצליל נקישת הכפית על כוס היין נעשה עיקש יותר ונשמע ברחבי הפאב. "את רק זקוקה לתיק גדול, פראן. תיק מפורסם, שיקנה לך הכרה ציבורית."

"תיק שישנה את חיי," אמרתי בשקט.

"משהו כזה," חייכה ויו בהסכמה, ושתינו הסתובבנו כדי להאזין לברכתו של צ'ארלס.