אחיזת עיניים

ג'ונתן ראנסוֹם ניער בנקישה את הקרח ממשקפי המגן שלו והביט בשמים. אם זה יחמיר אפילו מעט, חשב, אנחנו בצרות. השלג נעשה כבד יותר. רוח נוהמת הטיחה קרח וחול בלחיו. הפסגות המשוננות המוכרות שהקיפו את העמק האלפיני הגבוה נעלמו מאחורי ארמדה של עננים מאיימים.

הוא טיפס במתלול, מרים את מגלשי הסקי שלו בזה אחר זה. "עורות כלב ים" מניילון שהוצמדו מתחת למגלשיו אחזו בשלג. מצמדי מגלשיים אפשרו לו לבצע צעדי הליכה. הוא היה איש גבוה, בן שלושים ושבע, דק מותניים ורחב כתפיים. כובע הצמר החמים שחבש הסתיר סבך של שיער מאפיר בטרם עת. משקפי הגולשים שלו הגנו על עיניים כהות כיין. לעין נראו רק פה נחוש ולחיים מכוסות בזיפים בני יומיים. הוא לבש את מעיל סיירי הסקי הישן, שבלעדיו מעולם לא יצא לטפס.

מתחתיו השתרכה במעלה ההר אשתו, אמה, לבושה במעיל אדום אטום למים ובמכנסיים שחורים. קצב התקדמותה היה לא סדיר. שלושה צעדי טיפוס ומנוחה. שני צעדים ומנוחה. לפני רגע הם עברו את אמצע הדרך והיא כבר נראתה גמורה.

ג'ונתן הציב את המגלשיים שלו בניצב למדרון ותקע את מוטות הסקי בתוך השלג. הוא הניח את ידיו סביב פיו, צעק, "תישארי במקום," וחיכה לתשובה, אבל אשתו לא שמעה אותו בתוך יללות הרוח, ובראש מורכן המשיכה בטיפוס הלא יציב שלה.

ג'ונתן ירד במדרון בהליכה הצדה. המסלול היה תלול וצר, מצוק חשוף מצדו האחד ונקיק עמוק מצדו האחר. הרחק מתחתיהם, על מדרון מתעגל, נחשף לסירוגין הכפר אָרוֹסָה, קורץ אליהם מבעד לשכבה של עננים מהירי תנועה.

"זה תמיד היה קשה כל־כך?" שאלה אמה כשהגיע אליה.

"בפעם האחרונה הגעת לפסגה לפני."

"הפעם האחרונה היתה לפני שמונה שנים. אני מזדקנת."

"כן, בטח, שלושים ושתיים. דינוזאורית ממש. חכי שתגיעי לגילי. מכאן הכול מתחיל להידרדר." הוא חיטט בתרמיל שלו, מצא בקבוק מים ונתן לה אותו. "איך את מרגישה?"

"חצי מתה," אמרה, נשענת על מוטות הסקי. "הגיע הזמן להזעיק את השֶרפָּאִים."

"זאת לא טיבט. כאן יש להם גמדי שלג. יותר חכמים אבל פחות חזקים. אנחנו לבדנו."

"אתה בטוח?"

ג'ונתן הנהן. "את רק מתחממת מדי. תורידי את הכובע לרגע ותשתי כמה שאת יכולה."

"כן, אדוני הרופא. מיד." אמה הסירה את כובע הצמר ושתתה בצימאון מהבקבוק.

במוחו של ג'ונתן עלתה תמונה שלה, על אותו הר, לפני שמונה שנים. זה היה הטיפוס הראשון שלהם יחד. הוא היה רופא מנתח, שזה עתה סיים את משימתו הראשונה לאחר ההסמכה. שליחות באפריקה מטעם הארגון "רופאים ללא גבולות". היא היתה אחות אנגלייה נחושה שאותה הביא ככלתו. לפני שיצאו לדרך הוא שאל אם טיפסה לפני כן. "קצת," ענתה. "שום דבר רציני." כעבור זמן קצר היא הביסה אותו כשעלתה לפסגה במיומנות של אלפיניסטית מנוסה.

"עכשיו טוב יותר," אמרה אמה והעבירה יד בשערה הערמוני הפרוע.

"את בטוחה?"

אמה חייכה, אבל סביב עיניה החומות ניכרה עייפות. "אני מצטערת," אמרה.

"על מה?"

"על זה שאני לא בכושר מתאים. על שעיכבתי אותנו. על שלא באתי איתך בשנים האחרונות."

"אל תהיי טיפשונת. אני שמח שאת כאן."

אמה הרימה את פניה ונישקה אותו. "גם אני."

"תראי," אמר ברצינות. "המצב פה הולך ומחמיר. אני חושב שאולי כדאי שנחזור."

אמה השליכה אליו את הבקבוק. "לא, בשום אופן, בחור. ניצחתי אותך פעם בעלייה לגבעה הזאת ועכשיו תראה איך אעשה את זה שוב."

"מתערבת? על כסף?"

"יותר טוב מכסף."

"אה, ככה?" ג'ונתן שתה וחשב שטוב לשמוע אותה חוזרת לדיבור מלוכלך. כמה זמן עבר? שישה חודשים? אולי אפילו שנה מאז שהחלו כאבי הראש ואמה התחילה להיעלם לשעות רבות בחדרים חשוכים. הוא לא היה בטוח באשר לתאריך אבל זה היה לפני פריז. והנסיעה לפריז היתה ביולי.

הוא הפשיל את שרוולו ובדק את הנתונים בשעון ה"סאנטו" שלו. גובה: 2,800 מ'. טמפרטורה: 01- מעלות צלזיוס. לחץ אוויר: 900 מיליבאר וממשיך לרדת. הוא בהה במספרים והתקשה להאמין. לחץ האוויר צנח במהירות.

"מה העניין?" שאלה אמה.

ג'ונתן תחב את בקבוק המים לתרמיל. "הסערה תתחזק לפני שמזג האוויר ישתפר. אנחנו צריכים לתת גז. את בטוחה שאת לא רוצה לחזור?"

אמה נדה בראשה. הפעם לא בגאווה. רק בנחישות.

"אז בסדר," אמר. "את תובילי, אני במאסף. תני לי שנייה לחזק את החיבורים שלי."

ג'ונתן כרע ברך וראה את השלג מצטבר על קצות המגלשיים שלו. בתוך שניות כוסו המגלשיים וקצותיהם החלו לרטוט. לאחר רגע הוא ויתר על ההתעסקות בחיבורים.

הוא נעמד בלאות. מעל כתפו התנשא פוּרגָה נוֹרתווֹנד. המצוק הצפוני. קיר של סלע וקרח בגובה שלוש־מאות מטרים שמגיע אל פסגת אבן גיר משוננת. רוחות עזות ערמו בתחתית הקיר סוללה רחבה וגבוהה של שלג, שנראתה רופפת ולא יציבה. "טעונה" בעגת מטפסי ההרים.

ג'ונתן חש שגרונו מתייבש. הוא היה מטפס מנוסה. הוא כבר טיפס על האלפים, הרי הרוקי ואפילו עונה אחת בהימלאיה, והתנסה בלא מעט מצבים קשים. הוא הצליח להיחלץ כשאחרים לא שרדו. הוא ידע מתי להתחיל לדאוג.

"הרגשת?" שאל. "זה עומד להתנתק."

"שמעת משהו?"

"לא, עוד לא, אבל..."

שם... מעליהם... קול של רעם רחוק התגלגל בין הפסגות. ההר נרעד. הוא חשב על השלג שעל פני הפוּרגָה. ימים של קור בלתי פוסק הקפיאו אותו לגוש עצום במשקל של מאות טונות. הקול ששמע לא היה רעם אלא קולו של הגוש נסדק ומשתחרר מהשלג הישן והמגובש יותר שמתחתיו.

ג'ונתן השקיף אל מעלה ההר. הוא כבר נלכד פעם במפולת שלג. אחת־עשרה דקות הוא שכב מתחת לפני השטח, קבור באפלה, לא מסוגל להזיז אפילו אצבע, כשהקור מונע ממנו להרגיש שרגלו נקעה, השתחררה מהמפרק והסתובבה לאחור כך שהברך שלו נמצאת סנטימטרים ספורים מאוזנו. בסופו של דבר הוא הצליח להיחלץ כי חבר הבחין בצלב שעל מעיל הסיירים שלו לפני שנסחף

ונקבר.

עשר שניות חלפו. הקול הרועם שכך. הרוח נחלשה ודממה מוזרה השתררה. בלי לומר מילה הוא התיר את החבל שנכרך סביב מותניו וקשר את קצהו למותניה של אמה. נסיגה כבר לא היתה אפשרות. עליהם להסתלק ממסלולה של המפולת המתקרבת. בסימני ידיים הוא אותת לה שהם ימשיכו היישר למעלה ושעליה להישאר קרובה אליו. "בסדר?" סימן.

"בסדר," ענתה.

ג'ונתן כיוון את המגלשיים לעלייה ויצא לדרך. פני השלג היו תלולים, צמודים לצלע ההר. הוא שמר על קצב תובעני. מדי כמה צעדים הוא הציץ לאחור ומצא את אמה במקום שבו היתה אמורה להיות, לא יותר מחמישה צעדים מאחוריו. הרוח התגברה וסטתה מזרחה. השלג תקף אופקית ונאחז בקפלי הבגדים. הוא איבד את התחושה בבהונותיו. אצבעותיו נעשו קהות ככפיסי עץ. הראות פחתה מעשרים לעשרה מטרים ולאחר מכן הוא לא הצליח לראות מעבר לקצה אפו. רק הצריבה בירכיו גילתה לו שהוא עולה במדרון ומתרחק מהתהום.

אחרי שעה הוא הגיע לראש הרכס. הוא עיגן בתשישות את המגלשיים ועזר לאמה לעלות את המטרים הספורים שנשארו. היא הרימה את המגלשיים שלה מעל לקצה והתמוטטה בזרועותיו. היא שאפה אוויר בעוויתות. הוא אחז בה קרוב לגופו עד שהשתלטה על נשימתה והצליחה לעמוד בכוחות עצמה.

כאן, באוכף שבין שתי פסגות, הלמה בהם הרוח בזעם של מנוע סילוני. עם זאת, השמים התבהרו בחלקם, וג'ונתן זכה לרגע בתצפית אל העמק המוליך אל הכפר פרָאוּנקִירך ואל דָאבוֹס שמאחוריו.

הוא גלש אל צדו הרחוק של האוכף והציץ אל מעבר לכרכוב השלג. שבעה מטרים מתחתיו ירדה ארובה של שלג כמו פיר של מעלית בין שני צוקים. "זה המסלול של רומאן. אם נצליח לרדת אליו נהיה בסדר."

המסלול של רומאן היה חלק מהפולקלור המקומי. הוא נקרא על שמו של מדריך שנהרג במפולת שלג כשגלש בו. עיניה של אמה נפערו לרווחה. היא הביטה בג'ונתן ונדה בראשה. "תלול מדי."

"כבר עשינו קשים יותר."

"לא, ג'ונתן. תראה את התהום. אין דרך אחרת?"

"לא היום."

"אבל..."

"אֶמִי, אם לא נרד מהרכס הזה נקפא למוות."

היא התקרבה יותר לקצה והטתה את צווארה לראות טוב יותר מה מחכה למטה. היא נרתעה לאחור וסנטרה צנח אל החזה. "מה שיהיה יהיה," אמרה, בלי להתכוון לכך. "אנחנו כאן, בוא נעשה את

זה."

"רק קפיצה קטנה למטה, סיבוב מהיר וזה הכול. קלי־קלות. כמו שאמרתי, כבר עשינו קשים יותר."

אמה הנהנה עכשיו בביטחון רב יותר. לרגע היא הותירה רושם שהכול כשורה. שהם אינם סובלים מכוויות קור ושהיא מייחלת לבחון את עצמה בהתמודדות עם המסלול הכמעט־התאבדותי הזה.

"אז בסדר." ג'ונתן הסיר את המגלשיים שלו וקילף מהם את חיפויי הניילון. הוא אחז באחד מהם כמו בגרזן, חתך לוח שלג של מטר על מטר והשליך אותו מעבר לקצה. הגוש פגע במורד והתגלגל למטה. מעט שלג השתחרר פה ושם אבל המסלול החזיק מעמד.

"תגלשי אחרי," אמר. "אני אסמן את הדרך."

אמה ניגשה אל צדו וקצות המגלשיים שלה בלטו אל מעבר לקצה.

"תחזרי לאחור," אמר ומיהר להרכיב את המגלשיים שלו. ההבעה המוכרת עלתה על פניה. חושיו אמרו לו זאת אפילו בלי שהיה צריך להסתכל בה. "תני לי לצאת ראשון."

"אני לא יכולה לתת לך לעשות את כל העבודה הקשה."

"אל תחשבי על זה אפילו."

"האחרון שמגיע למטה... זוכר?"

"היי, לא!"

אמה זינקה קדימה, ריחפה באוויר וצנחה אל המדרון. מגלשיה פגעו בקרח ברחישה רמה. היא ביצעה נחיתה מסורבלת וגלשה לרוחב המסלול במהירות הבזק, כשהמגלש הפונה למטה מוטה מעט ונלחץ בחוזקה אל השלג. ידיה היו גבוהות מדי; גופה רכון רחוק מדי מעל המגלשיים. כל דמותה נראתה נטולת שליטה. מבטו של ג'ונתן נורה אל הסלעים שלצדי המסלול. "תפני," צעק קול בתוכו.

תשעה מטרים הפרידו בינה לבין הסלעים. חמישה. ואז היא ביצעה פניית קפיצה מושלמת וגלשה לכיוון ההפוך.

ג'ונתן נרגע.

אמה שעטה לרוחב המסלול וביצעה פנייה מושלמת נוספת. ידיה צנחו אל צדה. ברכיה התגמשו לספוג מהמורות חבויות. כל סימני העייפות נעלמו.

הוא הרים את אגרופו כמנצח. היא עשתה זאת. בתוך שלושים דקות הם יֵשבו יחד בתא במסעדת סטאפֶלָאפּ בפרָאוּנקִירך עם שני ספלי קפה "לוּץ" מהבילים, מחוזקים בשנפס אגסים, יצחקו על אירועי היום ויעמידו פנים שלא היו בסכנה אפילו לרגע. לא ממש. אחר כך הם ילכו למלון, ייפלו למיטה ו...

אמה נפלה בפנייה השלישית.

אולי היא נתקלה בבליטה או פנתה חצי שנייה מאוחר מדי ומגלשיה פגעו בסלע. קיבתו של ג'ונתן התכווצה. הוא צפה בחרדה כשהיא חפרה צלקת באמצע המסלול. אצבעותיה ניסו להיאחז בשלג אבל השיפוע היה תלול מדי. קפוא מדי. מהירותה הלכה וגברה עד שנתקלה בבליטה והושלכה באוויר כבובת סמרטוטים. היא נחתה כשרגל אחת מקופלת תחתיה. במטר מתפוצץ של שלג נורו המגלשיים שלה לאוויר כמו מלוע של תותח והיא החלה להסתחרר ולהתגלגל כשרגליה וידיה פרושות לצדדים.

"אמה!" קרא ג'ונתן בקול וזינק אל המסלול. הוא גלש בפראות. הידיים פרושות לרווחה כדי לשמור על שיווי המשקל, הגוף מתוח, תוקף את המדרון. מסך של ערפל חצה את המסלול ולרגע הוא אבד בלובן, בראות אפסית, בלי לדעת מאין לעלות או לרדת. הוא יישר את המגלשיים וחלף בסערה מבעד לענן.

אמה שכבה רחוק בתחתית המדרון, על בטנה, ראשה נמוך יותר מרגליה ופניה קבורות בשלג. הוא עצר שלושה מטרים ממנה, השתחרר מהמגלשיים וניגש אליה בצעדים גבוהים, כפופי רגליים, מבעד לאבקת השלג. עיניו חיפשו שמץ של תזוזה. "אמה," אמר בתקיפות. "את שומעת אותי?"

הוא הסיר את התרמיל וירד על ברכיו כדי להרחיק את השלג מפיה. הוא הניח יד על גבה וחש שחזה עולה ויורד. הדופק היה חזק ויציב. בתוך התרמיל שלו היה תיק רשת מניילון ובתוכו כובע להחלפה, כפפות וחולצת בידוד. הוא קיפל את החולצה והניח אותה תחת לחיה. אמה התנועעה ומלמלה, "אוף, לעזאזל."

"אל תזוזי," הוא פקד בקול חדר המיון שלו. הוא העביר יד לאורך מכנסיה, מהמותניים ומטה. לפתע התעוותו פניה בכאב. "לא... תפסיק!" צעקה.

ג'ונתן משך את ידיו. כמה סנטימטרים מעל הברך נלחץ משהו חד אל הבד. הוא בהה בבליטה המחרידה. רק דבר אחד נראה כך.

"היא שבורה, נכון?" עיניה של אמה היו פקוחות לרווחה ומצמצו מהר. "אני לא יכולה להזיז את הבהונות. כאילו יש לי שם צרור של חוטים מנותקים. זה כואב, ג'ונתן. אני מתכוונת לכאב אמיתי."

"תירגעי ותני לי לראות."

הוא השתמש באולר השווייצרי שלו לחתוך חריץ במכנסי הסקי שלה והפריד את הבד בעדינות. עצם מפוצחת בלטה מתוך תחתוני החימום הארוכים שלה. היה לה שבר מסובך של עצם הירך.

"עד כמה זה גרוע?" שאלה אמה.

"גרוע מספיק," אמר, כאילו היה זה רק שבר הליכה. הוא ניער והוציא חמש גלולות "אדוויל", עזר לה לשתות לגימה של מים והשתמש בפלסטר ממערכת העזרה הראשונה לסגור את השסע במכנסי הסקי שלה. "אנחנו צריכים להשכיב אותך על הגב כשהראש שלך כלפי מטה. בסדר?"

אמה הנהנה.

"קודם כול אני מתכוון לקבע לך את הרגל. אני לא רוצה שהעצם הזאת תזוז לשום מקום. בינתיים רק תשכבי בלי לזוז."

"בחייך, ג'ונתן, אני נראית כמו מישהי שהולכת לאיזה מקום?"

ג'ונתן עלה במדרון להביא את המגלשיים ומוטות הסקי שלה. הוא הניח את המוטות משני צדי הרגל הפצועה, חתך חתיכה של חבל טיפוס, קשר קצה אחד וכרך את החבל סביב הירך והשוק. הוא כרע לצדה ונתן לה את ארנק העור שלו. "קחי."

אמה לחצה אותו בין שיניה.

ג'ונתן הידק לאט את החבל עד שהמוטות תמכו ברגל השבורה. אמה נשמה עמוק ועצרה את נשימתה. הוא קשר את קצה החבל, סובב אותה על גבה והפנה את גופה כך שראשה פנה למעלה. לאחר מכן הוא התעסק לרגע ביצירת תלולית מאחורי גבה כדי שתוכל לשבת. "יותר טוב?" שאל.

אמה העוותה את פניה ודמעה התגלגלה על לחיה.

הוא נגע בכתפה. "בסדר, ועכשיו נביא לכאן עזרה." הוא הוציא את מכשיר הקשר ממעילו והפנה את גבו אל הרוח. "דאבוס הצלה," אמר לתוך המכשיר, "דיווח על מקרה חירום. גולשת פצועה בצד הדרומי של פורגה, בתחתית המסלול של רומאן, עבור."

קריאתי נותרה ללא תגובה.

"הצלה דאבוס," חזר. "יש פה מקרה חירום שדורש עזרה מיידית, עבור."

התשובה היחידה היתה רשרוש סוער. הוא ניסה שוב ושוב. לא היתה תשובה.

"זה מזג האוויר," אמרה אמה. "תעבור לערוץ אחר."

ג'ונתן העביר לערוץ הבא. לפני שנים הוא עבד באלפים כמדריך וכסייר סקי וכוונן את המכשיר לתדרים של כל שירותי ההצלה באזור. דאבוס, ארוסה ולֶנצֶרהֵיידֶה, וכמו כן לאלה של משטרת הקנטון, מועדון האלפיניסטים השווייצרי וה־REGA — שירות מסוקי ההצלה הידוע בקרב הגולשים ומטפסי ההרים כ"עגלת הבשר".

"הצלה ארוסה, גולשת פצועה בצד הדרומי של הפורגה. דרושה עזרה מיידית."

שוב, אין תשובה. הוא בחן את המכשיר מקרוב. נורית הפעולה הבהבה רפות. הוא הקיש במכשיר על רגלו. האור הבהב וכבה. "הוא לא פועל."

"לא פועל? למה? ראיתי אותך מנסה אותו אתמול בלילה."

"בלילה זה נראה תקין." ג'ונתן ניסה להדליק ולכבות את המכשיר כמה פעמים אבל הנורית סירבה להתעורר לחיים.

"הסוללות נגמרו?"

"זה לא הגיוני. אתמול שמתי חדשות." הוא הסיר את הכפפות ובדק את תוכו של המכשיר. "אלה לא הסוללות," אמר. "זה נתק בחוטים. ספק הכוח לא מחובר למשדר."

"תחבר אותו."

"אני לא יכול. אני לא בטוח שהייתי מצליח אפילו אם היו לי כלים מתאימים." הוא השליך את מכשיר הקשר אל התרמיל שלו.

"ומה עם הטלפון?" שאלה אמה.

"מה איתו? זה אזור בלי שום קליטה כאן, למעלה."

"תנסה אותו," ציוותה.

הטלפון הסלולרי של ג'ונתן הראה סמל של אנטנה משדרת חתוכה באמצע. הוא חייג בכל זאת את המספר של REGA. ללא הועיל. "אין כלום. זה חור שחור."

אמה בהתה בו לרגע והוא ראה שהיא נאבקת לשלוט בעצמה. "אבל אנחנו חייבים להתקשר למישהו."

"אין עם מי לדבר."

"תנסה שוב את הקשר."

"בשביל מה? אמרתי לך, הוא מקולקל."

"תעשה את זה ודי!"

ג'ונתן כרע לצדה. "תראי, הכול יהיה בסדר," אמר בקול הרגוע ביותר שהצליח לגייס. "אני אגלוש למטה ואביא עזרה. כל עוד יש לך משדר מצוקה לא יהיה לי קשה למצוא אותך."

"אתה לא יכול לעזוב אותי כאן. לא תדע איך לחזור. אפילו אם תתביית על המכשיר. אתה לא יכול לראות אפילו למרחק של שבעה מטרים לכל כיוון. אני אקפא. אנחנו לא יכולים... אני לא יכולה..." המילים גוועו בפיה. ראשה נשמט אל השלג והיא הפנתה את פניה

כדי שלא יראה שהיא בוכה. "אתה יודע... כמעט הצלחתי... בפנייה האחרונה... איחרתי רק טיפה..."

"תקשיבי לי. את תצאי מזה."

אמה הרימה אליו את מבטה. "באמת?"

ג'ונתן ניגב את הדמעות מלחיה. "אני מבטיח," אמר.

הוא הושיט יד לתרמיל, מצא תרמוס ומזג לאשתו תה חם. כששתתה הוא לקח את המגלשיים שלה והניח אותם על השלג מאחוריה בצורת X, כדי שיוכל לראות אותם מרחוק. הוא הסיר את מעיל הסיירים האטום שלו והניח אותו על חזה. את הכובע שלו הוא חבש על ראשה ומשך אותו למטה כך שכיסה את צווארה. לבסוף הוא שלף את שמיכת החירום הכסופה ועטף בה בזהירות את גבה וחזה. המילה הצילו נכתבה עליה באותיות כתומות גדולות וזוהרות, שנועדו לעזור בחילוץ אווירי. אבל היום שום מסוק לא יוכל לטוס.

"תמזגי לעצמך קצת כל חמש־עשרה דקות," אמר ולקח את ידה. "תאכלי כל הזמן והכי חשוב, אל תירדמי."

אמה הנהנה. ידה התהדקה על ידו כצבת.

"תזכרי את התה," המשיך, "כל רבע שעה."

"תסתום ותסתלק מפה," אמרה, העניקה לידו לחיצה אחרונה ושחררה אותה. "תלך לפני שתפחיד אותי עד מוות."

"אחזור הכי מהר שאוכל."

אמה הצמידה את מבטה אליו. "וג'ונתן, אל תיראה כל־כך לא בטוח בעצמך. עד היום לא קרה שהפרת הבטחה."