איך לעצור את הזמן

אני זקן.

זה הדבר העיקרי שאני צריך לספר לכם. והדבר שהכי סביר שלא תאמינו לו. אילו ראיתם אותי, ודאי הייתם מניחים שאני בן ארבעים פחות או יותר, אבל הייתם טועים טעות גסה.

אני זקן — זקן כמו שעצים יכולים להיות זקנים, או צדפות או ציור מימי הרנסנס.

כדי שתבינו על מה מדובר: נולדתי לפני יותר מארבע מאות שנה, בשלושה במרס 1581, בחדר של הורי בקומה השלישית של שאטו צרפתי קטן, שהיה אי־אז הבית שלי. כנראה היה יום חמים יחסית לעונה, ואמא שלי ביקשה מהמיילדת שתפתח את כל החלונות.

"אלוהים חייך אליך," אמרה אמי. אבל אני מתאר לעצמי שהיא נמנעה מלהוסיף ש — בהנחה שהוא קיים — הוא מזעיף אליי פנים מאז.

אמא שלי מתה לפני זמן רב מאוד. אני, לעומת זאת, לא.

העניין הוא שיש לי תסמונת.

זמן רב ראיתי בה מחלה, אבל מחלה היא לא באמת המילה המתאימה. מחלה מרמזת על חולי וגסיסה. עדיף לומר שיש לי תסמונת. נדירה, אבל לא בלעדית. תסמונת שאיש מלבד הלוקים בה לא יודע עליה.

היא לא מופיעה באף ירחון רפואי רשמי. אפילו שם רשמי אין לה. הרופא המכובד שהעניק לה שם לראשונה, הרחק בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה, קרא לה "אנאריה", אבל מסיבות שיתבהרו בהמשך, המידע מעולם לא הגיע לציבור הרחב. התסמונת מתפתחת סביב גיל ההתבגרות. מה שקורה אחר כך הוא, ובכן, לא הרבה. בתחילה ה"לוקה" בתסמונת לא יבחין בה. אחרי הכול, מדי יום ביומו אנשים מתעוררים ורואים במראה את אותם הפנים שראו שם אתמול. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע ואפילו חודש אחר חודש, אנשים לא משתנים במידה בולטת לעין.

אבל עם חלוף הזמן, בימי הולדת ובציוני דרך שנתיים אחרים, אנשים מתחילים להבחין שאינך מזדקן.

האמת היא שאני לא ממש מפסיק להזדקן. אני מזדקן, רק הרבה יותר לאט. קצב ההזדקנות בין הלוקים באנאריה משתנה מעט, אך הוא בדרך כלל עומד על 1:15. לפעמים מדובר בשנה לכל שלוש־עשרה או ארבע־עשרה שנים, אבל במקרה שלי זה קרוב יותר לחמש־עשרה.

כך שאיננו בני אלמוות. המוחות והגופים שלנו אינם שרויים בקיפאון, אלא ש — לפי התיאוריות העכשוויות במדע המשתנה תדיר — היבטים שונים של תהליך ההזדקנות: התנוונות מולקולרית, הקשר הצולב בין תאים ברקמה, המוטציות התאיות והמולקולריות (כולל החשובה שבהן, בגרעין הדנ"א) קורים בקצב אחר.

שערי יאפיר. אולי אתקרח. ככל הנראה אסבול מדלקת מפרקים ניוונית ואובדן שמיעה. עיניי ילקו בזוקן ראייה. בסופו של דבר אסבול מירידה במסת השריר ומאובדן תנועתיות.

משום־מה האנאריה נוטה לחזק את מערכת החיסון ולהגן עליך מפני זיהומים ויראליים וחיידקיים רבים (לא כולם), אבל בסופו של דבר גם זה מתחיל לדעוך. אני לא רוצה לייגע אתכם בפרטים מדעיים, אבל נראה שבשנות השיא של חיינו, מח העצם שלנו מייצר יותר תאי גזע המטופואטים — אלו שאחראים לתאי הדם הלבנים — אם כי חשוב להבין שזה אינו מבטיח הגנה מפני פציעות או תת־תזונה, וגם שזהו תהליך שיש לו סוף.

אז אל תחשבו עליי כעל ערפד סקסי, שתקוע לנצח בשיא גבריותו. אם כי חייבים להודות שאתה אכן מרגיש תקוע כשהחזוּת שלך מזדקנת בעשור בלבד בין מותו של נפוליאון לבין האדם הראשון שנוחת על הירח.

אחת הסיבות לכך שלא יודעים עלינו היא שרוב האנשים לא מוכנים להאמין בכך.

בני אדם, ככלל, פשוט לא משלימים עם דברים שאינם תואמים את השקפת עולמם. אז אמנם אין בעיה שאומר, "אני בן ארבע מאות שלושים ותשע," אבל התגובה בדרך כלל תהיה, "השתגעת?" או "אתה מלאך המוות?"

עוד סיבה לכך שלא יודעים עלינו היא שאנחנו מוגנים. על ידי מין אגודה שכזאת. כל מי שמגלה את הסוד שלנו ומאמין בו, נוטה לחוש שחייו הקצרים ממילא התקצרו עוד יותר. אז הסכנה לא מגיעה רק מאנשים רגילים.

היא גם מבפנים.