יעקב – סיפורה של משפחה

פרק א הריון, לידה ובגרות (כה, יט-לד)

בניגוד למה שסבורים מתבגרים רבים, סיפור חייו של אדם אינו מתחיל בו אלא בהוריו, ואכן, גם מחזור סיפורי יעקב נפתח בתיאור נישואי הוריו. אך בהקשר סיפור יעקב יש לאזכור נישואי הוריו תרומה ספציפית להמשך חייו. מקורה של אמו של יעקב, שנולדה בפדן ארם, מובלט במיוחד:

וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה (כה, כ).

מאחר שמוצאה של רבקה כבר ידוע לנו מסיפור עבד אברהם בבראשית כד, יש מן ההפתעה בהדגשה מיותרת זו, שלכאורה איננה רלוונטית לתיאור לידת יעקב ואחיו.45 רש"י ראה הבלטה זו כשבח לרבקה:

'בת בתואל מפדן ארם אחות לבן' - וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם? אלא להגיד שבחה שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע ולא למדה ממעשיהם (פירושו לבראשית כה, כ).

ניתן לראות את השבח לרבקה שנעוץ בפסוק זה באופן הפוך מהצעת רש"י: שבחה של רבקה שהיא שייכת למשפחה מפדן ארם והיא איננה מבנות כנען. בחיפוש שידוך ליצחק חזר אברהם באוזני העבד שוב ושוב שאין רצונו שיצחק יישא בת כנען, ואכן הכתוב מדגיש שרבקה אשתו היא מארם, וממשפחת אברהם הארמית.

עם זאת, נראה יותר שתרומת היגד זה חורגת מההקשר המקומי של הצגת אשת יצחק ותיאור לידת יעקב, ויש לראות בו רמז מטרים לסיפורו של יעקב.46 הרי לא רק מוצאה של רבקה מובלט בפסוק אלא גם שהיא "אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי". נתון זה עומד להוות תפקיד מפתח בסיפורו של יעקב שעתיד לברוח אל לבן בצו אמו וללכת אל לבן גם בצו אביו לקחת לו משם אישה. לאור כך נדמה שההדגשה של מוצאה של רבקה בא כנתון מטרים שייטול תפקיד בהמשך העלילה.

יש להכרעה זו משמעות רבה להבנת פשר סיפור יעקב. מתברר שהליכתו לחרן איננה רק תוצאה מקרית של סיפור הגניבה, אלא יסוד מהותי לסיפור. כבר בתחילת מחזור הסיפורים חשוב שהקורא יֵדע על ענף המשפחה הארמית שאליה עתיד יעקב להתגלגל.

ניתן להציג את מחזור הסיפורים כבנוי משלוש חטיבות גיאוגרפיות:

א. סיפורי מבוא ליציאת יעקב לחרן (איך קרה שיעקב מצא עצמו בפדן ארם).

ב. הקמת המשפחה וצבירת הרכוש בחרן.

ג. שיבתו של יעקב אל אביו בחברון (וקורותיו בדרך).

בתחילת שלוש החטיבות האלו עולה שאלת נישואי משפחת יצחק והמקום הגיאוגרפי של הכלה. החטיבה הראשונה, כאמור, נפתחת בתיאור ליקוחי רבקה על ידי יצחק ובהדגשה שהיא מפדן ארם. החטיבה השנייה מתארת את מסע יעקב לפדן ארם על מנת לקחת אישה דווקא משם שהרי - כדברי רבקה - "אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים" (כז, מו). סיפור גלות יעקב מסתיים עם הגיעו לשכם (ראו דיון במקום), והסיפור הראשון שפורץ בחטיבה זו הוא שאלת נישואי דינה לשכם בן חמור נשיא הארץ.

למעשה, מאחר שכותרת מחזור הסיפורים כולו היא "אלה תולדות יצחק" ("אלה תולדות" השמיני בספר), אך מתאים שהמוקד יהיה בתיאור העמדת המשפחה על ידי בניו של יצחק, ועוד ניווכח עד כמה משפיעה שאלת ייחוס האישה על התפתחות הסיפורים. מאחר שיעקב עשה זאת בפדן ארם - עיקרו של הסיפור נעוץ שם. מחזור הסיפורים יסתיים עם שיבת יעקב לאביו והצגת המשפחה שהקים.

עקרות, הריון ונבואה (כה, כא-כג)

'תולדותיו' של יצחק יכולות היו להיפתח במהלומה: מתברר שרבקה אשתו עקרה ויש להתפלל לה' כדי לזכות לפרי בטן. כמו אצל שרה ואברהם, ברכת הפריון מתעכבת, והקורא שכבר למוד ניסיון ממחזור הסיפורים של אביו של יצחק, יכול לצפות לדיון רחב בסיבוך בסיסי כזה.

אולם משום מה, נתון זה נמסר כבדרך אגב: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (כה, כא). מוזר לדווח על תפילתו של יצחק טרם חשיפת המצוקה שבעטיה התפלל. ביאור תפילתו רק בסוף המשפט - "כִּי עֲקָרָה הִוא" - מפתיע. בסידור הנתונים באופן הזה תפילתו של יצחק מובלטת יותר ממצוקת העקרות, עד שנדמה שהתפילה היא העיקר ולא הדבר שעליו מתפללים. ייתכן שיש בכך תרומה להצגת דמותו של יצחק כ'דמות מתפללת', בדומה לאופן הצגתו בסיפור עבד אברהם: "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי... וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" (כד, סב).47 אולם דומה שארגון מסירת הנתונים במקרה זה משתלב עם קצב מסירת הסיפור המהיר: עוד טרם הופנמה העובדה שרבקה עקרה, והנה היא כבר יולדת - "וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". מי שקורא פסוק זה ואינו שם לב לנתונים הכרונולוגיים (עשרים שנות עקרות!), מקבל את הרושם שהדברים התרחשו במהירות. יצחק התפלל - ה' נעתר - רבקה הרתה. היו שהתלבטו אם מהסיפור עולה שיצחק התפלל במשך כל עשרים שנות העקרות, או שמא התפלל רק בסוף התקופה, וה' מיד נעתר לו.48 אינני רואה סיבה של ממש להניח שיצחק התפלל רק בסוף התקופה, וסביר יותר שיצחק התפלל לאלוהיו כל העת, אולם עצם ההתלבטות משקפת היטב את הפער בין הסבירות הקשורה לסיפור המעשה, לבין אופן מימושו של הסיפור בטקסט, שממנו עולה שה' נעתר לתפילת יצחק מיד וללא עיכובים. גם העיצוב המקביל של שני חלקי הפסוק תורם לקריאה זו:49

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ

וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ

כאמור, בניגוד לרושם זה, חישוב השנים מלמד שיצחק ורבקה נשואים עשרים שנה בטרם הרתה רבקה: כשיצחק בן ארבעים הוא לוקח את רבקה לאישה (כה, כ), וכשהוא בן שישים נולדים לו בניו (כה, כו). לפנינו מקרה קיצוני של פער בין סיפור המעשה (מה שמכונה: פאבולה) לבין אופן מימושו הטקסטואלי (מה שמכונה: סוז'ט). לפיכך, לא יהיה זה מדויק לומר "מצב העקרות של רבקה מקביל לזה שבסיפור אברהם ושרה".50 גם אם מבחינה עלילתית המצב דומה, מבחינה ספרותית הוא שונה: לא ניתן להשוות בין תיאורי המצוקה של עקרות שרה, תפילותיו החוזרות של אברהם - עד לכדי טענות וטרוניות מול בוראו (טו, ב-ג) ולהבטחות החוזרות שהזוג עוד יזכה לבן, לפשטות שבה הדברים מוצגים בסצנה של יצחק ורבקה.

מסתבר שהכתוב מעוניין להציג את היעתרות ה' לתפילת יצחק, יותר מאשר את המצוקה ואת הסיבוך הספרותי. יצחק מוצג בסיפור כמבורך יותר מאשר כנתון במצוקה. לשון אחר, מן העבר האחד יש חשיבות שגם בני יצחק ייוולדו לאם עקרה - כמו יצחק עצמו - ובכך מובלט שמדובר בהשגחה מיוחדת של ה' ובהתערבות שלו. מן העבר האחר, הקורא לא אמור לחוות עד תום את המצוקה של הזוג שבמשך עשרים שנה מחכה לבן ומתאכזב בכל חודש מחדש. אומנם יעקב נולד בהתערבות אלוהית מיוחדת, אך המצוקה נותרת חיוורת. המשמעות המלאה של עיצוב זה תבוא לידי ביטוי בפרק כו המוקדש כולו ליצחק, ושם נשוב למגמת דבר זה.

לדרוש את ה'

במקביל ליצחק המתפלל מתוארת גם רבקה בפעולתה נוכח ההריון: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גיים [קרי: גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (כה, כב-כג). אומנם פעולה זו לא התרחשה 'במקביל' לתפילת יצחק מבחינת זמן ההתרחשות, שהרי כשהולכת רבקה לדרוש את ה' היא כבר בהריון, אך רציפות הפסוקים מדרבנת לקרוא אותם זה על רקע זה.51 כשם שיצחק התפלל לה' בשל מצוקת העקרות, כך רבקה הולכת לדרוש את ה' נוכח מצוקת התרוצצות הבנים, וכשם שה' נעתר ליצחק כך הוא עונה לרבקה ומבאר לה את פשר תחושותיה המוזרות; יצחק התפלל לה' כדי שרבקה תהיה בהריון, ורבקה הלכה לדרוש את ה' דווקא משום שהיא בהריון. הפסוקים מחולקים באופן שמֵקֵל את העמדת שני ההורים זה מול זה: בתחילה יצחק הוא הנושא של הפסוקים והוא הפועל בהם (יט-כא), ולאחר שרבקה בהריון היא הופכת להיות הפועלת ובה הסיפור מתמקד (כב-כג).

הקבלה זו חושפת גם את ההבדל שבין ההורים, שעוד ניווכח עד כמה הוא דרמטי: יצחק מתפלל לה' ואילו רבקה 'דורשת' את ה'. מה פשר 'דרישה' זו? ולהיכן 'הלכה' רבקה בשביל לדרוש את ה'? קשה לקבל את ההנחה של כמה פרשנים שרבקה הלכה ליצחק והוא שהתפלל לה' בשבילה.52 מהמשך סיפורו של יעקב נראה שיצחק איננו יודע על דבר הנבואה שקיבלה כאן רבקה, ולו היה חפץ הכתוב להשמיענו שרבקה דרשה את ה' דרך יצחק, סביר שנתון זה היה כתוב בפירוש.

כיוון אחר רואה את אברהם ככתובת של רבקה. כך למשל כתב ראב"ע: "ויאמר ה' לה על ידי נביא, או אברהם בעצמו, כי לא מת עד שהיו בניה בני טו שנה" (פירושו לכה, כג). דרך קריאה זו מפותחת במיוחד בספר היובלים (פרק יט, 15-30), ושם לאברהם תפקיד מכריע בהחלטת רבקה לבחור בצד של יעקב בנה. למעשה, שם מוצג אברהם כמי שבחר ביעקב ואף בירך אותו, וביקש מרבקה לממש בחירה זו.53

אולם זו השלמה לא נוחה בכתובים עצמם. האומנם נטל אברהם תפקיד כה פעיל בסצנה זו והכתוב לא מזכירו? האם הגיוני הדבר שאברהם יֵדע את דבר הנבואה ולא יגלה גם את אוזנו של יצחק בדבר?

אכן, הדבר החשוב הוא שבסופו של דבר ה' ענה לרבקה והעיקר הוא תוכן הנבואה שקיבלה,54 ואילו האופן המדויק שבו דרשה רבקה את ה' שולי.55 אולם, הפועל 'לדרוש' מסגיר את מסגרת הנבואה שקיבלה רבקה ובהקשר הנידון יש לו חשיבות רבה. במקומות אחרים פועל זה נזכר בהקשרים של אדם החפץ לדעת את העתיד להתרחש (כמו שאילת הנביא: "הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה" - מל"ב ח, ח), או לבקש את עזרתו של הנביא בדברים הסמויים מן העין (כמו חיפוש אתונות). גם אחד מתפקידיו של משה כנביא היה לענות לשאלות העם בנושאים מגוונים: "וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרשׁ אֱלֹהִים" (שמות יח, טו). גם אם "למשמעות הראשית של דרישת ה' במובן של אוראקולום על העתיד להתרחש, שהוא נחלת כל עמי המזרח התיכון, נוספה במשך הזמן ההשתמעות של עליה למקדש ה' ושמירת מצוותיו",56 הרי שהמובן היסודי ממשיך ומלווה את הפועל גם לאחר המשמעויות שנוספו לו.

מעניין לציין שהפער בין יצחק המתפלל לרבקה הדורשת מוגש בסיפור באופן עדין למדי. לא נאמר על יצחק שהוא 'התפלל' (כמו שנאמר על אביו בבראשית כ, יז), אלא שהוא 'עתר' לה'. יש הסבורים שבמקורו הפועל 'לעתור' היה מלווה גם במחווה פולחנית, במיוחד בקורבן.57 בעברית המקראית דבר זה לא בא לידי ביטוי אך ייתכן שהרקע הלשוני מתממש בערבית ובאוגרית, אשר בהן עת"ר = לשחוט, להקריב. לאור כך, היו שהתלבטו אם כשיצחק 'עתר' לה' לנוכח אשתו, הוא אף הקריב קורבנות.58 אינני משוכנע שכל היעתרות לה' במקרא גוררת גם קורבנות,59 אך גם אם כן, יצחק במעשיו ובתפילתו ביקש הריון - והוא קיבל זאת; רבקה ביקשה מידע, הבנה, תובנות הנוגעות לעתידה - והיא קיבלה זאת, וכדברי רשב"ם: "לדרוש את ה' - אל הנביאים שבאותן הימים, כדכתיב 'לדרוש את ה' מאתו', וכתיב 'כי יבא אלי העם לדרוש את ה'" (פירושו לכה, כב).

לפיכך, בבחירה להציג את פעולת רבקה בפועל 'לדרוש' נעוצה משמעות יתרה בהקשר כפול: בהקשר הרחב של מחזור הסיפורים יש להיות ערים לכך שרבקה קיבלה את דבר ה' אליה רק לאחר שהלכה לדרוש. זהו שינוי יסודי מסיפורי אברהם שבו ה' התגלה אליו שוב ושוב, ואף בא לאוהלו, כדי לבשר לו ולאשתו על לידת בנם, על שמו ועל הברכות שעתידות לנוח על ראשו. מחזור סיפורי יעקב פותח בתפילה של יצחק ובהליכה של רבקה לדרוש את ה', ובכך כבר מונח מחזור סיפורים זה בהקשר תיאולוגי שונה ממה שקורא ספר בראשית הורגל לו.

מעבר לכך, לעובדה שנבואה זו ניתנה לרבקה עקב 'דרישתה' בה' יש גם משמעות בהקשר המקומי, בהבנת אופי התשובה שרבקה קיבלה, שהרי כל 'תשובה' מגיבה ל'שאלה' מסוימת. רבקה ביקשה להבין מה יהא בסופה, מה פשר ההתרוצצות המוגזמת של העובר שבמעיה, והתשובה שקיבלה היא בבחינת 'הגדת עתידות', הצצה אל העתיד להתרחש (כלשון רשב"ם במקום: "פירש לה כל העתידות"). לפיכך, דומני שניתן להכריע בשאלה שכמה חוקרים התלבטו בה: האם דברי נבואה אלו משקפים את הדרך המועדפת על ה', או שהם רק מגלים את העתיד להתרחש.60 השימוש בפועל 'לדרוש' מלמד שאין לבלבל בין דברי נבואה אלו שאין בהם אלא תיאור של העתיד לקרות, לבין ציווי, או הדרכה כיצד ראוי לפעול.61

על רקע מסגרת עלילתית זו נפנה לדברי ה' לרבקה וננסה לפענח מהו העתיד המחכה לרבקה ולבניה. דברי ה' לרבקה מוארים בסצנה זו באור מיוחד גם בשל המבנה הכיאסטי שמעוצב סביב הנבואה שקיבלה רבקה:62

א. נישואי יצחק כשהוא בן ארבעים: "וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה" (כ).

ב. תפילת יצחק והריון רבקה: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (כא).

ג. הליכת רבקה לדרוש את ה': "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה'" (כב).

ג1. תשובת ה' לרבקה: "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גיים [קרי: גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (כג).

ב1. לידת רבקה: "וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (כד-כו).

א1. גיל יצחק בלידת בניו: "וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם" (כו).

גילו של יצחק פותח וחותם את התמונה, ויש במסגרת זו כדי להצביע על התהליך המדווח כאן: בתחילה (א) יצחק לוקח את רבקה כשהוא בן ארבעים, ולבסוף (א1) היא יולדת לו שני בנים תאומים כשהוא בן שישים. המסגרת הכללית מסגירה את הזמן הרב שהזוג נאלץ לחכות עד שיזכה בבן. בניגוד למסגרת זו, האיברים הפנימיים של הסצנה מעתיקים את המצוקה למרחב אחר - לקושי ההריון עצמו.

בהקבלה הפנימית יותר נמסר שרבקה בהריון (ב) ושרבקה ילדה (ב1). בדרך כלל פורמולות אלו נזכרות יחדו, וההריון - הלידה - ונתינת השם משולבים ונמסרים ברציפות, כמו: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ / וַתַּהַר / וַתֵּלֶד אֶת קַיִן / וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (בראשית ד, א), או כבתיאור לידת בני יעקב בהמשך מחזור הסיפורים שלנו: "וַתַּהַר לֵאָה / וַתֵּלֶד בֵּן / וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן" (בראשית כט, לב). אצלנו, ההריון ("וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ") מנותק מההמשך הטבעי - מהלידה ומקריאת השמות ("וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ"), מפני שבתווך פורצת סצנה נוספת שמייחדת סיפור לידה זה מלידות אחרות.

שני הרכיבים המצויים בתווך (ג-ג1) מתארים את מצוקת רבקה נוכח ההריון, את הליכתה לדרוש את ה' ואת תשובת ה' אליה. מתאים לפסוקים העוסקים בעתיד הרחוק להיות בלב תמונת הלידה ולשקף בכך את משמעותם החורגת מגבולות הזמן והמקום של התרחשות הסיפור: "הנבואה מבארת את כל סיפור יעקב ועשיו, באותה הדרך שבראשית יב, א-ג מבהירה את סיפור אברהם".63

התרוצצות

כאמור, הבנה מלאה של תשובת ה' לרבקה קשורה בהבנת השאלה המדויקת שהיא שאלה. יש רמז למה שהציק לה בתיאור התנהגות הבנים שברחם: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה'" (כה, כב). רש"י עומד על שתי אפשרויות לפענוח ההוראה המילולית של הפועל 'להתרוצץ', שיכול להיות קשור בריצה ויכול להיות קשור בהתגוששות שבה מוחצים-רוצצים דבר מה:

רבותינו דרשוהו לשון ריצה: כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת עוברת על פתחי עבודה זרה ועשיו מפרכס לצאת. ד"א מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות" (רש"י לבראשית כה, כב).

תרגום השבעים הבין ככל הנראה את הפועל מלשון ריצה-קפיצה (έσκίρτων), אולם מבחינה סמנטית, נוח יותר לגזור את הפועל מלשון מעיכה או מחיצה (השוו: שופטים ט, נג; ישעיה לו, ו), ולראות את הפועל בפסוק בהקשר מטאפורי של ריב שבו שוברים ומוחצים איש את רעהו.64 היו שהבינו שמדובר בקטטה של ממש,65 והיו שראו את הריב המתואר כהתחלת המאבק על הבכורה: הדחיפות שמתרחשות בבטנה של רבקה הן דחיפות של שני אחים שרוצים לתפוס עמדה טובה לפני הלידה עצמה כדי שיוכלו לצאת ראשונים.66 בין שכך ובין שכך, צורת הפועל בבניין התפעל מורה ככל הנראה על ריב הדדי, ששני האחים מרוצצים בו זה את זה.

הריב בין יעקב לעשיו התחיל אפוא עוד לפני לידתם, והוא עתיד להתפתח בבגרותם. מה שמתחיל בהתרוצצות מלאת ריב, עוד יסתיים בריצה אחרת: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" (לג, ד), אך עד שיגיעו האחים לריצת פיוס זו, הם עתידים לעבור מתחים מורכבים.

מה למדה רבקה מהתשובה שקיבלה? בראש ובראשונה היא שמעה שיש לה תאומים - דבר שכבר יכול לבאר את התנועות האינטנסיביות והחריגות שהיא מרגישה בבטנה. אך לא די בכך - מסתבר שההתרוצצות שבבטן איננה אלא תחילתו של ריב ארוך שעתיד להתקיים בין שני האחים האלו:

שְׁנֵי גיים [קרי: גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ / וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ

וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ / וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (כג).

המשפט הכפול הראשון מבשר לרבקה שהתאומים שבבטנה עתידים להיות שתי אומות. המשפט השני מוסיף שהם עתידים להתחרות ביניהם, ולאורך ההיסטוריה לעתים זה יגבר על רעהו ולעתים האחר (= "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ"), אולם בסופו של דבר עתיד הצעיר לגבור והבכור (='רב') יעבוד אותו.67

נבואה זו רואה בשני העוברים שבבטן רבקה 'שני לאומים', וניכר בה שהיא חורגת מהקשר העלילה המקומי. תפיסה זו עוד תתפתח בהמשך: יעקב ועשיו מייצגים בסיפור את ישראל ואדום.

שְׁנֵי אַלּוֹנִים אַחִים הֵם (כה, כד-כח)

אמירה מפורסמת שנמסרת בשם רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק אומרת: "אם אני זה אני בגלל שאני זה אני, ואתה זה אתה בגלל שאתה זה אתה - אז אני זה אני ואתה זה אתה; אבל אם אני זה אני בגלל שאתה זה אתה, ואתה זה אתה בגלל שאני זה אני - אז אני לא אני ואתה לא אתה". למרות אמירה זו, ברור היום שחלק ניכר ממבנה האישיות של האדם קשור בסביבה שבה גדל, ובמיוחד יש למבנה המשפחתי שבה נולד ובה התבגר תפקיד של ממש בעיצוב אישיותו. דבר זה נכון שבעתיים במרחבי הספרות, שם עיצוב הדמות קשור בטבורו באנלוגיה לדמויות אחרות שמתנהלות לצדו בסיפור. גם אם בעולם הממשי יש להימנע מלהשוות בין אחים, בעולם הספרותי דבר זה מוכרח, ואף נצרך לשם הבנה מלאה של הדמות.68 דבר זה בוודאי מתבקש אם מדובר באחים תאומים,69 ובכאלה שכבר בזמן ההריון נאמר עליהם ש"לאום מלאום יאמץ". ההשוואה בין אחים אלו מובנת מאליה, וכל אח מקבל את אפיונו גם מתוך האנלוגיה לאחיו.

לפיכך, אין זה מפתיע שבפסוקים המתארים את לידת יעקב ועשיו, את בגרותם ואת יחס ההורים אליהם, נעשה שימוש אינטנסיבי בכתיבה המקבילה, המעודדת שוב ושוב קריאה משווה (שיוצרת הנגדה) בין האחים:

לידה:

וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו.

וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב.

משלח יד:

וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה

וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים.

אהבת ההורים:

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו

וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב.

בכל האפיונים עשיו מוזכר ראשון ואחריו יעקב (בניגוד לאופן הצגת קין והבל בבראשית ד), ובכך סדר הבנים משקף את סדר לידתם, ונותן תחושה של ארגון ושל הקבלה ברורה. אולם לצד זאת, לצד הכתיבה הסימטרית המעודדת הקבלה, יש תחושה ששוב ושוב הסימטריה הספרותית נשברת, ובעוד הקורא מבקש להציב את יעקב ועשיו זה כנגד זה, הוא נדרש לארגן מחדש את החשיבה הסימטרית המשווה בין האחים. הדבר מתרחש בכל שלוש הסצנות המתמקדות במערכת היחסים של הבנים.

לידה (כד-כו)

וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ:70

וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו

וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב

הכתיבה הסימטרית ניכרת לעין: תחילה כל אח 'יוצא' / לאחר מכן יש אפיון מסוים שלו / ולבסוף נמסר שמו. אך לצד זאת, ניכרת גם שבירה שאיננה נראית מקרית. כבר בצלע הראשונה יש תחושה של סטייה מהכתיבה המצופה. אני מעריך שקוראים רבים מצפים שאם הנולד ראשון מכונה "הָרִאשׁוֹן", יכונה אחיו בהתאמה: 'השני'. למעשה, אין כל משמעות למונח 'ראשון', אלא אם בא אחריו 'שני'. למרות זאת, בתיאור לידת יעקב לא נאמר 'ואחרי כן יצא השני', אלא: "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו". מסתבר, שהמאבק בין האחים שהתחיל עוד בבטן אמם משפיע גם על שבירת הסימטריה הפותחת את תיאור לידתם. הכתוב נמנע מלכנות את יעקב 'שני', ובכך רומז שזהו אינו נתון פשוט כל עיקר. אכן, "אחרי" עשיו יצא יעקב, אך הגדרתו "שני" מורכבת, כפי שעוד יתברר בהמשך הסיפורים.

שבירת הסימטריה ניכרת גם בצלע השלישית, שבעוד שמו של זה שיצא ראשונה ניתן על ידי רבים: "וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו",71 שמו של זה שיצא אחריו נקרא בלשון יחיד: "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב".72

סטיות אלו מהוות מסגרת לשבירה הבולטת ביותר בתיאור האחים עצמם: בעוד עשיו מתואר על פי מראהו ("אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר"), יעקב מתואר על פי מעשיו ("וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו").73 הקורא שציפה לסימטריה שתדגיש את השוני שבין האחים, מבולבל למדי. הוא אינו יודע כיצד יעקב נראה ואינו יודע מה עשיו עשה בלידתו, וההשוואה ביניהם הופכת להיות השוואה בין שדות סמנטיים שונים. ניתן להשוות בין רכב מסוג טויוטה לרכב מסוג הונדה, אך קשה להשוות בין טויוטה לתפוז.

על מגמת הכתיבה הסימטרית מזה, ושבירתה החוזרת מזה, ניתן לעמוד רק לאחר ניתוח הנתונים שנמסרים על שני האחים. מה אנו יכולים ללמוד מהנתונים המעטים שנמסרים לנו?

עשיו הוא אדמוני (כנראה הכוונה לבעל עור כהה ושזוף - כצבע אדמה הנוטה לאדום),74 והוא שעיר. תיאורטית ניתן היה להתלבט אם אין כוונת הכתוב לומר שעשיו הוא "אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ - כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר", ולפי זה האדרת מתארת את הצבע האדום העז, ולא את העובדה שעשיו שעיר. אולם מהמשך מחזור הסיפורים מתברר שעשיו אכן שעיר, וכי לנתון זה תפקיד חשוב בניסיון יעקב להתחפש אליו. שני הרכיבים הללו - אדמוני ושעיר - משקפים את האומה שעתידה לקום מעשיו: "אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר" (לו, ט). מאחר שהרי אֱדוֹם מכונים כך בשל צבעם, נראה שלפנינו דרשה נוספת של עשיו, מעבר למקום ישיבת האומה. מאחר שבהמשך הסיפור תעלה דרשה נוספת (כה, ל), נדחה דיון זה לשם.

שילוב שני הנתונים הללו - עשיו נולד עם צבע עור הנוטה אל האדמה ועם רעמת שיער - מוביל לסמל שנלווה לעשיו: הוא כחיית השדה, הוא ילד פראי. במובנים רבים מזכיר עשיו השעיר את אנכידו מעלילות גלגמש.75 המאפיין הבולט ביותר של אנכידו הוא היותו שעיר (šu’uram pagaršu), וזהו סמל רב רושם באפוס.76 אנכידו על פי 'עלילות גלגמש' נברא בשדה בין החיות והתהלך ביניהן. למעשה, החיות כולן פחדו ממראהו הפראי.77 הקבלת עשיו לאנכידו מתאימה לא רק במראהו החיצוני אלא גם במשלח ידו, שהרי גם עשיו הוא 'איש שדה'. לפיכך נראה, שהסמל הנלווה אל מראהו רומז לכך שעשיו מתנהל ונראה כמו חיית פרא, ואכן מרגיש בנוח בשדה, בין החיות שאותן צד.78

כאמור, מתאים היה לשמוע שיעקב יצא חלק, ללא שיער כלל (כפי שיעלה בהמשך הסיפורים - כז, יא), אך הכתוב אינו מתאר כלל את מראהו של יעקב אלא את מעשיו: "וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו". ניתן לפענח את משמעות אחיזה זו בדרכים הפוכות: מחד גיסא, ניתן להבין כי זהו שיקוף למאבק שהתחולל בין האחים בעודם בבטן, ויעקב ניסה לצאת ראשון מהבטן כדי להיות הבכור.79 מאידך גיסא, ייתכן שהאחיזה של יעקב בעשיו מייצגת דווקא את תלותו של יעקב בעשיו. לולא ימשוך אותו עשיו החוצה, יקשה עליו לצאת מעצמו.80 הדעת נוטה לאמץ את הכיוון הראשון בשל ההקשר הרחב של הסיפור. לפני לידתם רבקה שמעה ש"לאום מלאום יאמץ", ובסצנה הבאה יבקש יעקב את בכורתו של עשיו, כך שסביר שגם סצנה זו משתלבת במאבק הפרוש מול עינינו בסיפור.81

לפנינו אפוא כתיבה מורכבת: התבנית הסימטרית מעודדת השוואה בין האחים אך היא נשברת בפרספקטיבה של תיאורם - עשיו מאופיין על סמך מראהו בעוד יעקב מאופיין על סמך מעשיו. כפי שעוד ניווכח, ההכרעה האנושית הנשענת על בחירתן החופשית של הדמויות, היא מרכיב דרמטי בכל התפתחות העלילה בסיפורו של יעקב. חופש הדמויות לבחור הוא עקרון-על בסיפור המקראי, והוא בא לידי מימוש קיצוני בסיפור יעקב ובכל עלילת חייו. דווקא משום כך יש עניין מיוחד בתיאור לידת האחים: האם גורלם נחרץ כבר ברגע לידתם? האם כבר בחדר הלידה ניתן להצביע ולומר שהאחד ימשיך את ברית אברהם בעוד אחיו ילך אל ההרים האדומים מלאי היערות השעירים שבעבר הירדן המזרחי? במבט ראשון נדמה כי אכן תיאורי הלידה מעניקים פשר לבחירתם המאוחרת של האחים, אך אפיון יעקב התינוק בידו האוחזת בעקב אחיו, מבלי לומר מילה על מראהו, מטה את הכף גם לקריאה אחרת. אדרבה: הבחירה נתונה בידי הדמויות והן יכולות לקבוע את עתידן.

הסיכום המורכב של הסימטריה השבורה שלפנינו הוא שאכן יש לשני האחים נטיות נפש שונות, ואכן ניתן להצביע על כל אחד מהם, כבר ברגע לידתו, ולבחון מה צופן העתיד שנכון לו, אך לצד זאת, למעשיהם של האחים יכולה להיות השפעה ניכרת על עתידם ועל המשך התפתחות העלילה. בהמשך מחזור הסיפורים מורכבות זו עוד תפרוץ בשיא עוזה.

בין שכך ובין שכך, הסימטריה השבורה מלמדת על האפיון השונה של האחים: הגדרתו של עשיו היא עצמאית, בעוד הגדרתו של יעקב נעשית ביחס להתמודדותו מול אחיו. מהותו של יעקב שנולד שני היא ברדיפתו אחרי עשיו, שנולד ראשון. גם שמותיהם קשורים לעניין זה: עשיו מוגדר לאור מראהו שלו, ואילו שמו של יעקב ניתן לו על שום ניסיונו לנצח את עשיו.

התבנית הסימטרית שבתוכה מתרחשת גם סטייה, באה לידי ביטוי חריף גם ברכיב הבא.

משלח יד (כז-כח)

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים

וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה

וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים.

שוב, התבנית מורה על כתיבה סימטרית-מנגידה. עשיו היה כך וכך, וגם יעקב כך וכך. אולם השוואה זהירה במה שנמסר עליהם מעלה שוב סטייה מהסימטריה המצופה.

הניגוד בין השניים נרמז כבר בפתיחת שני ההיגדים. תיאור יעקב לא נפתח ב"ויהי יעקב" אלא "ויעקב [היה]". הפתיחה בנושא המשפט מורה על משפט ניגודי. יש מקום להתלבט איזה נתון שנאמר על אח אחד מקביל לנתון שנאמר על האח האחר, אך הדבר נוצר מכך ששני הנתונים שנמסרים על עשיו כלולים בנתון אחד שנאמר על יעקב. על עשיו נמסר מקצועו - 'אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד', ומיד גם המרחב שבו הוא פועל: 'אִישׁ שָׂדֶה'. שני נתונים אלו מקבילים לתיאור יעקב, שהוא 'ישֵׁב אֹהָלִים'.

ככל הנראה 'יושב אוהלים' מכוון לרעיית צאן (כמו בבראשית ד, כא),82 ובכך 'יושב אוהלים' מתאר את יעקב בניגוד למקצועו של עשיו שהוא 'יודע ציד'. מאחר שפעמים רבות עולה במקרא הניגוד בין רועי הצאן לעובדי האדמה,83 יש מקום לתהות האם כשנאמר על עשיו שהוא 'איש שדה' הכוונה היא לעובד השדה? איש אדמה? בכל מקרה, ניכר שישיבת האוהל ניצבת כניגוד גם לאפיון המרחב שעשיו מתנהל בו. האחד נמשך אל השדות הפתוחים, ואילו האחר נמשך אל ישיבת האוהל עם מקנהו. כסמל רחב יש לאפיון המנוגד הזה משמעות רבה: עשיו הוא שיוצא אל השדות הפתוחים ויודע להתנהל שם, ואילו יעקב יושב בתוך אוהלים, בתוך גבולות. עשיו הוא שבא עייף מן השדה ופוגש את יעקב שמכין נזיד עדשים.

אולם על יעקב נאמר דבר מה נוסף - 'איש תם'. האם ניתן להקביל אפיון זה למה שנאמר על עשיו "איש יודע ציד"? זוהי הקבלה מוזרה למדי. "יודע ציד" הוא אפיון מקצועו של עשיו, אך האם ניתן לראות ב"איש תם" משלח יד? היו חוקרים שאכן טענו שבעל כורחנו יש להבין את "תם" בפסוק בהוראה אחרת מהמקובל במקרא. על בסיס הערבית (תים) אפשר להבין את 'תם' במשמעות של 'להיות נכבש', 'כנוע', ובהקשר של הפסוק - אדם שיושב בביתו.84 לפי זה, אכן יש ניגוד בולט בין עשיו - איש השדה - לבין יעקב, יושב הבית: "תם מציין כאן נטייה אשר מוצאת סיפוק בחיים השקטים של הבית. 'יושב אוהלים' - לא 'נודד באוהלים' אלא יושב בהם - בניגוד לחיים הפראיים של צייד הפרא שבהנהגת אחיו".85 קריאה זו באה לידי ביטוי כבר בסצנה הבאה, שם עשיו בא מן השדה, ופוגש את יעקב המבשל תבשיל בבית.

רוב הניסיונות הפרשניים למצוא ניגוד בין 'איש תם' לבין 'יודע ציד' פעלו הפוך, והעמיסו פרשנויות על "יודע ציד" כמעיד גם על תכונת אופי של אכזריות.86 אך דומה שקריאה פשוטה יותר תצטרך להודות שלפנינו אפיונים בקטגוריות שונות: עשיו מתואר רק לאור משלח ידו (בשני אפיונים), ואילו ביחס ליעקב יש גם אפיון של נפשו בעלת המידות התרומיות. 'איש תם' הוא אדם שלם במידותיו ובעולמו המוסרי, איש ישר והגון, כנאמר על איוב: "וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" (איוב א, א).87

יש להדגיש, שבפשטי המקראות עשיו לא מוצג בניגוד ליעקב וכמי שעושה עוולות, אלא רק כצייד אשר פעיל בשדה הפתוח. שוב, לפנינו תבנית שמעודדת קריאה השוואתית, אך התוכן איננו שייך לאותו שדה סמנטי משותף שמאפשר השוואה מלאה שכזו.

נראה שהמבוכה מכוונת כאן, וייתכן שזה פשר השמטת התיבה "אִישׁ" באפיון השני של יעקב. בכך, עשיו מאופיין פעמיים כאיש - "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה", בעוד יעקב רק פעם אחת - "אִישׁ תָּם". אין מדובר כמובן בשיקול חשבוני, אלא בכתיבה המערערת את יציבות הסימטריה.

מעניין הדבר שבצירוף שתי המערכות - לידת התאומים ומקצועם - יש לכל אח 'שלמות' בהקשר אחר: יעקב מוצג כשלם מבחינה נפשית ומוסרית, בעוד עשיו מוצג כשלם מבחינה גופנית - הוא נולד שעיר כאדם בוגר.

העימות הסמלי שנרמז בין שני האחים - עימות בין פראיות של עולם השדה לתרבותיות של יושב האוהלים - יכול להוביל את הקורא לחפש רמזים לזהות הבן המתאים יותר להמשך ברית אברהם, אך דומני שקורא שאיננו משוחד לאור המשך העלילה, יראה זאת - לעת עתה - כהשלמה. שני האחים התאומים מייצגים באופיים שני תחומי נפש ותחומי חיים ויכולים יחדו לבנות אומה שיהיו בה הכוחות כולם.

אהבת ההורים (כח)

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו

וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב

כבר ההיגד השלישי רומז לסיבוך משפחתי מטריד. כל עוד ההבדל בין הבנים הסתכם במראם, באופיים ובעיסוקם, הדבר יכול להתקבל בברכה. רבים מתארים למשל את ההבדל שבין יהודה ליוסף כהבדל שיש לו ערך בבניית אומה שזקוקה לכוחות שונים. אולם פיצול אהבת ההורים בין הבנים טומן בחובו מתח לא צפוי. הזרעים שנזרעים כאן ינבטו בהמשך העלילה לעצי פרא, והקונפליקט שנמסר כאן בקיצור נמרץ, עומד להיות בסיס לעלילה מורכבת ולייסורי הגיבור.

גם עיצוב היגד זה - כקודמיו - ערוך בתבנית סימטרית המעודדת את ההקבלה הניגודית, אך גם כאן הסימטריה נשברת. הכתיבה הכיאסטית (וַיֶּאֱהַב יִצְחָק - וְרִבְקָה אֹהֶבֶת) מבליטה את הניגוד ביחס ההורים לבניהם, אולם בעוד ביחס ליצחק מובאת סיבת האהבה - "כִּי צַיִד בְּפִיו", ביחס לאהבת רבקה את יעקב לא נזכר דבר. ניתן לפטור סטייה זו בתשובה טכנית: בהצגה ראשונית זו נזכרים הנתונים שייטלו תפקיד בהמשך העלילה. מאחר שכאשר ירצה יצחק לברך את עשיו הוא ישלח אותו לצוד ציד ולהביא לו, כבר כעת נזכר שאהבת יצחק לבנו קשורה ביכולתו של הבן להביא ציד למשפחה.88 דברים דומים כתב רשב"ם על עצם אזכור האהבה המפוצלת במשפחה: "והוצרך להקדים כאן אהבת יצחק לעשיו ורבקה אוהבת את יעקב, להודיע מה שכתוב לפנינו: יצחק רצה לברך את עשיו ורבקה הערימה לברך את יעקב" (פירושו לכה, כח).89

אולם, סטייה זו מצטרפת לאווירה הכללית העולה מהסטיות כולן, המעצבות אהדה ליעקב, ועל כן נראה שגם כאן יש לדבר מגמה שקשורה בשיפוט הדמויות. אהבת עשיו היא אהבה התלויה בדבר, ועוד תלויה באוכל. לעומת זאת, אהבת רבקה ניתנת ללא תנאים וללא סיבות חיצוניות.

מה אפוא פשר הכתיבה המורכבת שלפנינו? הקבלת הבנים נשברת שוב ושוב, בכל שלושת ההיגדים המתארים את האחד על רקע רעהו. התבנית הסימטרית תורמת להגדרת האחד על רקע רעהו, ומעצבת תחושה של תחרות, או של התמודדות. כך ההקבלה החוזרת ונשנית מבקשת מהקורא שיציב את האחד על רקע רעהו ויבחן את תכונותיו על רקע אחיו. במבט ראשון נדמה שיש עדיפות לעשיו הבכור על פני אחיו: הוא שיצא ראשון ואותו אוהב יצחק - האב הממשיך את ברית אברהם. רבקה הלוא היא "מפדן ארם", כפי שהובלט עוד לפני לידתם. אולם, לצד הכתיבה המקבילה באות הסטיות, ובכולן מתברר שהאהדה של הכתוב נתונה דווקא ליעקב.

הרקע לאהדה זו קשור כמובן בנבואה שקיבלה רבקה, על פיה, בסופו של דבר עתיד האח הבכור לעבוד את הצעיר. חסרון הגדרת יעקב כ"שני" והסתפקות בהגדרתו כ"אחיו" מלמדים שגם אם עשיו הוא הראשון, לא ניתן לקבוע מסמרות בדבר היות יעקב "שני". הכתוב נמנע מלהגדירו כשני ובכך פותח פתח של הזדהות עם יעקב, שכבר בסצנה הבאה זוכה להעביר אליו את זכויות הבכורה ומפסיק להיות 'שני'. כאמור, אפיון יעקב כ"תם" ללא קורלציה בתיאור עשיו, כמו גם אהבת יצחק לעשיו שמוצגת כאהבה התלויה בדבר, בעוד רבקה "אוהבת (בבינוני מתמשך!) את יעקב", ללא תלות בגורם חיצוני כלשהו, ממשיכים ומחזקים את האהדה הסמויה הנתונה ליעקב.

ושמא יתמה הקורא מדוע לא להנגיד בגלוי את האחים באופן חזיתי בכל המערכות? אם יש בכתובים אהדה ליעקב, מדוע לא למסור את עוולותיו של עשיו? אומנם היו שחשו שמבעד לשיטין עולה תמונה כזו בתיאור עשיו, גם בפסוקים אלו. כך למשל התנסח רד"ק על עשיו:

ורבקה היתה אוהבת את יעקב לבדו לפי שהיה הולך בדרך חיים ועשו בדרך מות, כי לא די שלא היה מתעסק בחכמה ובדרכי אלהים אבל בחר לו מלאכה לשום עצמו בסכנה בכל יום והיה רק פוחז ומשולל (פירושו לבראשית כה, כח).

אולם קריאה כזו אינה גלויה בסיפור. אדרבה: ניכר שלעת עתה אין הסתייגות גלויה מעשיו, ובכך הוא מוצג כאפשרות הגיונית להמשך המשפחה ולהמשך ברית אברהם. בכך מצליח הסיפור לאחוז את החבל בשני קצותיו: לאפשר את אהבת יצחק לעשיו ולא להציג זאת כאיוולת, אולם לצד התיאור הניטראלי של שני האחים השונים לרמוז שוב ושוב לעדיפות שיש ליעקב ולבחירתה של רבקה.

לפיכך המסקנה מתיאור לידתם וגדילתם של האחים היא שלעת עתה סביר ששני האחים גם יחד יבנו את בית יצחק, ויחדו יקימו את האומה הזקוקה לשני כוחות שונים. במושגים של קלוד לוי שטראוס (במחקריו על מבנה המיתוס), לפנינו השלמה בין היסוד הטבעי-הפראי הלא-מעובד לבין היסוד המתורבת. יעקב, הישר ורועה הצאן, יוכל להעניק לאומה את עולם המשפט והמוסר שבחירת אברהם נשענת על ייסודם. עשיו, הפראי, היודע להתנהל במציאות, יבנה ערים ויעניק את הרוח המתפרצת שכל אומה זקוקה לה כדי להתקדם ולפרוץ את גבולותיה.90 גם אם הבכורה תעבור לידי יעקב לא יצטער הקורא. אדרבה: טוב שיעקב יהיה זה שיוביל את הדרך המוסרית של המשפחה לאחר פטירת יצחק, ועשיו יהיה זה שמאתגר את הגבולות, שיש בכוחו לשמור על בטחונה של האומה ואף לעבד את שדותיה.

מתוך תיאור הבנים ואופיים, אין סיבה לחשוב על פיצול לאומי. אולם רבקה שמעה את העתיד השונה, ורבקה אוהבת את יעקב.

מכירת הבכורה (כה, כט-לד)

לאחר שהאחים רבו ביניהם בבטן על הזכות לצאת ראשון, הם ממשיכים ומתגוששים ביניהם כמו בוגרים בסצנה שלפנינו. כאן אין ריב פיזי של ממש, אך העימות שבין האחים בולט בכל משפט ומשפט. סוגיית שיפוט הדמויות מורכבת למדי בסיפור זה. מצד אחד, יעקב מצטייר כמי שמנצל את חולשת אחיו, שלא די בכך שלא נתן לו בשמחה מהנזיד שבישל, אלא הפך זאת לאקט של מכירה וזכה כך בבכורה. כך ניסח את חוסר הנוחות ר' אברהם סבע, ממגורשי ספרד במאה החמש עשרה:

הנה המלחמה לנו פנים ואחור, מצד העניין וקדושת יעקב: ואיה רחמנותו להתנהג באכזריות עם אחיו, והכתוב צוח 'אם רעב שונאך האכילהו לחם' (משלי כה, כא), וכל שכן אחיך בשרך (צרור המור לבראשית כה, לא).

באמת בהמשך מחזור הסיפורים יגדיר עשיו את הסצנה הזאת כרמייה של יעקב: "וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (כז, לו). במעשה גניבת הברכות אכן יעקב 'עקב' את אחיו, אך מדוע קובל עשיו על יעקב גם בנוגע למכירת הבכורה? לכאורה, הכול נעשה בגלוי ומתוך מודעות מלאה של שתי הדמויות. מסתבר שבתודעה של עשיו גם בסצנה הזאת פעל יעקב בחוסר יושרה והגינות וניצל את חולשתו, וגם היא יכולה להצטרף למעשה גניבת הברכות.91

מן העבר השני, עשיו מצטייר כמי שאינו חושב באופן שקול וכמי שהבכורה איננה חשובה לו במיוחד ("וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה"!). רק בשל היותו רעב כששב מהשדה הוא מוותר על הבכורה שבידו. לא ייפלא אפוא שבפרשנות לדורותיה ניתן למצוא כאלו המצדדים ביעקב וכאלו המצדדים בעשיו. נציג בולט לעמדה שסבורה שבסיפור יש שיפוט חד-משמעי לטובת יעקב הוא רד"ק, שכתב כך:

יום אחד היה זה שבִּשל יעקב תבשיל ובא עשו עיף ומצא תבשיל יעקב מתוקן, ובקש ממנו שיאכילנו ממנו. והיה הספור הזה להודיע מעלת יעקב ופחיזות עשו וקלות דעתו, כי היה גרגרן, ומעלת יעקב שלא היה אוהב תענוג העולם שבשל לעצמו עדשים שאין תבשיל פחות ממנו. ומה שמנע ממנו שלא נתן לו אלא במכירת בכורתו, וכל שכן שהיה אחיו, גם זה ממעלתו ומחכמתו שלא ליתן ממה שטרח בו ושהכין לעצמו לאיש ריק ופוחז ואינו חפץ בדרך חיים, ומרוב גרגרנתו לא שמר עד שיבשל הוא מצידו ויאכל ותאב אל תבשיל העדשים שמצא מתוקן, ובזה ובכיוצא בזה אומר 'נותן לעשיר אך למחסור' (משלי כב, טז) (פירושו לכה, כט).

כדי להגיע למסקנה שהסיפור חושף את מעלת יעקב, נאלץ רד"ק לצבוע את עשיו בצבעים חיוורים ביותר, כאיש ריק ופוחז. המדרש אף הוסיף שעשיו בא לביתו עייף מרציחות שעשה באותו היום.92 לאידך גיסא, השווה ויקטור המילטון את סגנונו של עשיו שיש בו מילת בקשה ("הַלְעִיטֵנִי נָא"), לזה של יעקב שמילה כזו חסרה ממנו ("מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי"), והגיע למסקנה: "יעקב הוא האח האגרסיבי אשר מכתיב את תנאי העסקה".93

נבקש לבחון את שיפוט הדמויות בסיפור מתוך ניתוחו, אולם ראשית יש להצביע על בעיה מטרידה נוספת הקשורה בעצם תכלית הסיפור.

על פניו, מגמת סצנה זו להורות כיצד זכה יעקב בבכורתו של עשיו. בכך, אף שיעקב לא הצליח למנוע מעשיו לצאת מבטן אמם ראשון, הוא הצליח לזכות בבכורה בבגרותו. אולם, כיצד מכירה זו אמורה להועיל ליעקב? וכי הכרעה זו נתונה בידי הבנים? מסיפורים אחרים במקרא עולה שבידי האב להכריע מי יהיה הבן הממשיך, זה המוגדר כ'בכור' שיהיה ראש החמולה לאחר מותו, אך לא שמענו שהבנים עצמם יכולים להעביר זכות זו מיד ליד. גם אברהם גירש את ישמעאל מביתו בשל הצו האלוהי, וברור שלא ביד יצחק וישמעאל להכריע מי ימשיך את האב. יעקב עצמו עתיד בערוב ימיו ליטול את הבכורה מראובן ולהעבירה ליהודה, ואף להעדיף את אפרים הצעיר על פני מנשה הבכור. האומנם יכולים אחים להכריע בשאלה זו בעצמם? ואם אין הדבר בידם, לא ברור מה טעם קניית בכורת עשיו על ידי יעקב. אם יצחק יחליט שעשיו הוא ממשיך המשפחה - כך יהיה, למרות מכירה זו.

חוקרים אחדים הפנו את תשומת הלב לטקסט שנמצא בנוזי (מהמאה החמש עשרה לפנה"ס), שיש בו הקבלה מעניינת לסיפורנו, והציעו שלאורו ניתן להבין את תוקף העסקה שבין יעקב ועשיו. שם מתואר כיצד אדם בשם טופקיטילה העביר את זכויות הבכורה שלו (בירושת פרדס או חורשה) לאחיו קורפאזה בתמורה לשלושה כבשים.94 לאור טקסט זה מתברר שכל עוד מדובר בזכויות ממוניות, ניתן להעביר זאת מיד ליד.

אולם קשה להסיק מטקסט זה שהעברת זכויות בכורה באמת רווחה בעולם הקדום. כמה חוקרים העירו שנראה שמדובר שם בעסקה ממונית שאיננה חורגת ממשא ומתן רגיל בין אנשים, ושלא זכויות הבכורה היו מוקד העניין.95 תיאורטית, ניתן היה להציע שגם בסיפורנו האחים דנים ביניהם רק בזכות ממונית שעתידה להיות לבכור יותר מאשר לצעיר, ועליה עשיו מוותר (וכך פירש ראב"ע למשל). אך גם קריאה זו איננה נוחה: בכתובים שלפנינו לא מוזכרות זכויות ממוניות שכאלו. בספר דברים ירושת הבכור אומנם גדולה משל אחיו, אך, כפי שהעיר רבנו בחיי, אין סיבה להניח שזה היה הנוהל גם בתקופת האבות (במזרח הקדום איננו מכירים נוהג דומה).96 אם אומנם הדיון כולו נסוב היה על זכויות ממוניות, קשה להבין את חשיבותה הרבה של סצנה זו, ומדוע התורה דואגת לפרט אותה.

דומה, שמוקד הסיפור איננו בתוצאתו אלא במה שניתן ללמוד ממנו על עיצוב הדמויות. על מאבק הבכורה מזה ועל דרכי פעולתם של שני האחים מזה. דבר זה עולה במיוחד ממבנה הסיפור.

מבנה הסצנה

הסיפור הקצר שלפנינו ערוך במבנה קונצנטרי:97

א. וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד

ב. וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף.

ג. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי [עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם].

ד. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי.

ה. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה.

ד1. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב.

ג1. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים

ב1. וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ

א1. וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה.

כפי שקורה לעתים קרובות, מסגרת המבנה מלמדת רבות על התהליך שהסיפור חושף. נתעלם לעת עתה ממסגרת זו ונבאר תחילה את רכיבי הסיפור עצמו.

בתחילה עשיו "בא", וְהוּא "עָיֵף" (ב). יש מן הפרשנים שהבינו את תיאורו של עייף כתשוש,98 אולם הקריאה הפשוטה יותר בהקשר סיפורנו היא להבין את 'עייף' בהוראתו המקראית האחרת: רעב וצמא. הוראה זו עולה מפסוקים שונים, כדוגמת "וַיֹּאמֶר לְאַנְשֵׁי סֻכּוֹת תְּנוּ נָא כִּכְּרוֹת לֶחֶם לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי כִּי עֲיֵפִים הֵם" (שופטים ח, ה); "וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר" (שמ"ב יז, כט); "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה כֵּן יִהְיֶה הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל הַר צִיּוֹן" (ישעיה כט, ח).99

בסוף הסיפור (ב1) נמסר שעשיו אכל ושתה - כלומר פתר את בעיית עייפותו, ו'הלך'. בכך יש מסגרת איתנה לסיפור: עשיו 'בא' בתחילת הסצנה ו'הלך' בסופה. לשון אחר, העלילה מתנהלת במגרש הביתי של יעקב, ועשיו הוא שמגיע מן החוץ בתחילת המערכה ועוזב בסופה. בסיפור קין והבל - אשר מקביל במובנים רבים לעימות המחודש של שני האחים שהאחד רועה צאן והאחר איש שדה - העימות התרחש "בשדה" (ד, ח) והסתיים בניצחונו (המזעזע) של האח הפראי עובד האדמה. כאן האחים נפגשים במקום המוגן של יעקב, במקום שבו הוא המבשל, המזיד נזיד.

שני הרכיבים הבאים (ג-ד) פותחים שתי בקשות: זו של עשיו לאכול מהאדום האדום הזה, וזו של יעקב לקבל את בכורתו של עשיו. שני הרכיבים המקבילים במחצית השנייה של הסיפור (ד1-ג1) מוסרים בהתאמה על קיום שתי הבקשות: עשיו קיבל את האוכל שחשק בו, ויעקב קיבל את הבכורה שדרש בתמורה.

כמה עניינים מושכים את תשומת הלב ברכיבים אלו. ראשית, השימוש של עשיו בפועל "הלעיטני" מוזר. זו מילה יחידאית במקרא כך שסביר שנבחרה כאן עם כוונה מיוחדת. משמעות הפועל la’ātu באכדית היא 'לבלוע',100 ונראה שהשימוש של הפועל בשפת חז"ל משקף את הקונוטציות שנלוות לפועל זה גם בעברית המקראית. אצל חז"ל משמש הפועל במשמעות של האבסת בעלי חיים, כלומר מדובר באכילה גסה ומהירה. בהנחה שמותר להעתיק את הוראת הפועל מהעברית המאוחרת יותר, מתברר שנבחר פועל נדיר כדי לעצב את דמותו של עשיו כגרגרן; הוא אינו מבקש 'לאכול' אלא שיעקב 'ילעיט' אותו. כדברי רש"י במקום: "אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה כמו ששנינו אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו" (פירושו לכה, ל). לאור כך, ייתכן שגם כינוי האוכל "האדום האדום הזה" מצטרף לתחושה שעשיו להוט לאכול, עד שאפילו אין לו פנאי לברר מה מתבשל בסיר.

אלא שכאן נכונה לנו הפתעה: מאחר שעשיו כינה את המאכל על שם צבעו, הוא זכה בשם נוסף - אדום. דבר זה מוזר למדי: מדוע כה חשוב האופן שבו הגדיר עשיו את המאכל? נראה הדבר כפרט שולי, ומוזר לבחור דווקא בו כדי להגדיר את הדמות. אברבנאל הציע שאין הכתוב מתייחס כאן לשם הארץ שאליה עשיו עתיד להגיע, אלא מבאר מדוע עשיו כינה את התבשיל 'אדום': מאחר שהיה עייף, הוא כינה את המאכל על שם מראהו - 'אדום', ולא בירר במדויק מהו התבשיל הנידון.101 זוהי קריאה יצירתית ומחודשת, אך היא קשה בפיסוק הפשוט של הפסוק, ובניקוד 'אדום' שבא בחטף-סגול (אֱדוֹם) ולא בקמץ (אָדוֹם).

ייתכן שזו דרכה של התורה ללעוג לעשיו, ובכוונת מכוון מואר שמו האדומי על רקע נתון פעוט ערך שכזה. כפי שכבר הערתי, הרי אדום מכונים כך על שם צבעם, ודרשות השם שבאות בסיפור מוסיפות פענוח סמלי נוסף. בתחילה עשיו היה 'אדמוני' ובכך נרמזת משמעות מקום ישיבתו, וכעת נרמז מדרש שם נוסף - על שם המאכל שעשיו אכל. לשון אחר, הצבע האדום מלווה את עשיו בכל חייו: כבר בלידתו ניכר בו שהוא 'אדמוני', ואף בבגרותו הוא נקשר עם הצבע האדום.

האם ניתן להצביע על הצבע האדום כטומן בחובו איזה סמל מיוחד? במקומות אחרים במקרא, הצבע האדום מסמל חיים. הדבר בולט במיוחד בדיני המצורע. הנגע שמסמל מוות הוא לבן, ואילו בתהליך שיבתו של המצורע לחיים עוטפים אותו בצבע האדום: דם ציפור שמוסיפים לו צבע אדום נוסף בצורת חוט שני. ככל הנראה בשל כך נבחרה גם פרה אדומה כדי להשיב את מי שנטמא במת אל טהרת החיים. נושא זה דורש בירור מקיף, אך בהקשר שלנו נדמה שהצבע האדום ממשיך ומחזק את הסמליות שנלווית לעשיו בפסוקים אלו כאדם סוער ופראי. כבר הערתי שסמל זה מצטרף להיותו שעיר, וכעת מתברר שגם בסגנונו הוא מתייחס אל עצמו כבעל חיים ("הלעיטני") ונמשך אל האדום הבוהק, הסוער והחי.

זהות המאכל "האדום האדום" מתבררת רק בצלע המקבילה, שם נתן יעקב לעשיו את שביקש: "לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים". מלבד נזיד העדשים האדום הוסיף יעקב לחם, ויש בכך להקל את הקמצנות שיעקב צויר בה מלכתחילה. כעת מתברר שלא על האוכל שלו חס יעקב, אלא רצונו בבכורה הוא שהוביל אותו לסחור במאכל שהכין. הנה, הוא נותן בסופו של דבר לאחיו מאכל בעין טובה.

יחס שני רכיבים אלו יכול להיות משמעותי הרבה יותר אם נאמץ את שיטתו של רמב"ן ופיתוחה על ידי דוד דאוב. רמב"ן הציע שעשיו לא ידע איזה מאכל הכין יעקב ועל כן כינה אותו על שם צבעו מבלי לנקוט את שמו:

'מן האדום האדום הזה' - היה התבשיל מאודם מן העדשים שהיו אדומות, או שרקחו בדברים אדומים, ועשו לא ידע מה הוא וקרא שמו אדום (רמב"ן לבראשית כה, ל).

דוד דאוב עשה צעד נוסף. לדעתו, כשעשיו אמר ליעקב שיאכילהו מהתבשיל האדום הוא שיער שמדובר בבשר. יעקב לא תיקן אותו, אלא אדרבה - מבלי לחשוף את זהות המאכל זכה תמורתו בבכורה, ורק לבסוף גילה עשיו שלפניו "נזיד עדשים".102 ונהאם שאימץ גם הוא קריאה זו, כתב כך:

ומה הוא [=יעקב] נתן? לא תבשיל בשרני עשיר - כפי שהמילה "אדום" החוזרת בפסוק ל הציעה - אלא רק מנה של עדשים. עם גילוי זה, ברגע האחרון, אנחנו צריכים להיות המומים. איזה מסחר משתלם: כל הזכויות היקרות של הירושה רק עבור קערה של מרק עדשים! לא נותר לנו אלא להעריץ את חדותו של יעקב ולהשתאות על האיוולת של עשיו.103

לפי הצעתו של דאוב, הטרוניה של עשיו בסיפור הברכות, שהוזכרה בפתח דיוננו, מקבלת את משמעותה המלאה: "וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (כז, לו). בתודעה של עשיו גם מכירת הבכורה הייתה במעשה עקיבה, מפני שיעקב סחר בתבשיל שאמור היה להיות בשר, ולבסוף היה נזיד עדשים בלבד.

דומני שקריאה זו איננה נתמכת בחומרי העלילה שנמסרים בפנינו. לו היה הצדק עם דאוב היינו מצפים לשמוע דבר מה על אכזבתו של עשיו בחשיפת המהתלה. בפועל התחושה היא שעשיו דווקא מרוצה: "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ". ואם יטען הטוען שעשיו מרוצה כי בסופו של דבר הוסיף יעקב גם "לחם", ושמא יש לקרוא זאת במשמעות של סעודה שלמה ובמיוחד סעודת בשר, הרי שאם כך באמת יעקב לא היתל בעשיו ונתן לו - גם אם רק בסופו של דבר - את הבשר שבו חשק עשיו בטעות מלכתחילה.

עם זאת, קריאתם של רמב"ן ושל דאוב חושפת את הטכניקה הספרותית שאכן נעשה בה שימוש בסצנה זו: זהות האוכל המדויק מוסתרת מהקורא (מלבד שמדובר ב"נזיד"), ובכך הקורא שותף לנקודת המבט של עשיו, שמבקש לאכול מבלי לברר מהו המאכל שהוא מבקש.104 יש להודות שאין בחוסר ידיעה זה כשלעצמו נתון שמשפיע על שיפוט הדמויות. ייתכן שריח התבשיל מצא חן באפו, ודי היה לו בכך. אולם, בסצנה הספציפית שלפנינו יש להיעדר הידיעה משקל רב, מאחר שעשיו מוכר את בכורתו עבור אותו תבשיל שהוא אפילו לא מברר מהו. דברים ברוח זו כתב רבנו בחיי, תוך מודעות לאפקט של סדר הנתונים בסיפור:

'ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים' - כאן גילה הכתוב מה שהזכיר למעלה ויזד יעקב נזיד שהיה תבשיל של עדשים, ויותר נכון היה שיפרש זה למעלה ושיאמר ויזד יעקב נזיד עדשים ושיאמר אחר כך: ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד, אבל יתכן לומר, כי נתכוון הכתוב להורות על גאותו וגאונו של עשו ועל פחיתותו, ומזה לא רצה להזכיר קודם המכירה איזה תבשיל היה, שהשומע יהיה סבור שהיה תבשיל חשוב ונכבד כיון שמכר בכורתו בשבילו, על כן איחר הכתוב להזכיר שם התבשיל עד אחר המכירה, כמי שאומר: הבכורה שמכר על הנזיד שהזכיר למעלה לא היה אלא נזיד עדשים, וזה לאות על תכונת נפשו הרעה שהיה מבזה את הבכורה (רבנו בחיי לבראשית כה, לד)

כַּיּוֹם

לפני שנדון בציר המרכזי של הסיפור, אני מבקש להסב את תשומת הלב לעניין לשוני בתגובת יעקב לעשיו. בשני הרכיבים המקבילים שבהם יעקב מדבר (ד-ד1) הוא מבקש שעשיו יעשה דבר מה "כַּיּוֹם". בתחילה הוא מבקש את מכירת הבכורה: "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי", ובצלע המקבילה הוא מבקש לחזק את הסכמת עשיו בשבועה: "הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם". כיצד יש להבין מילה זו?

רבים מבארים את "כיום" כאילו כתוב 'היום', ובמשמעות 'כאן ועכשיו'. כך למשל פירשו כאן רד"ק: "מכירה גמורה תמכרנה לי היום"; רמב"ן: "כעת הזאת"; רשב"ם: "לאלתר, מיד מכור לי חלק בכורתך הראוי לך בממון אבי".105 אולם, אחרים הציעו שיש "כיום" בתנ"ך שמשמש בהוראת "תחילה", כלומר, לפני שעושים דבר מה, יש לעשות דבר מה אחר.106 באופן זה הציעו לפרש למשל את מעשה בני עלי הנוטלים מבשר הקורבנות עוד טרם הקרבתם: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לו [קרי: לֹא] כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה" (שמ"א ב, טז). האיש מביא הקורבן מבקש מהכוהנים שתחילה יקטירו את חלבי הקורבנות ורק אז ייקחו הם את חלקם, אך בני עלי מתעקשים לקחת מהבשר עוד טרם הקטרתו. כך גם יובנו דברי שמואל לשאול בפרידתו ממנו: "וַיַּשְׁכִּמוּ וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הגג [קרי: הַגָּגָה] לֵאמֹר קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ וַיָּקָם שָׁאוּל וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הוּא וּשְׁמוּאֵל הַחוּצָה. הֵמָּה יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל שָׁאוּל אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ וַיַּעֲבֹר וְאַתָּה עֲמֹד כַּיּוֹם וְאַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים" (שמ"א ט, כו-כז). לפי הצעה זו, שמואל אומר לשאול - לפני שאתה חוזר לביתך, עמוד תחילה ואשמיעך את דבר אלוהים.

אין צורך לומר שאם באמת יש משמעות מקראית כזו למילה "כיום", הרי שדברי יעקב לעשיו מתבררים בנקל. ברכיב ד, הוא אומר לעשיו שהוא מוכן לתת לו מהאדום האדום שהוא בישל, אך תחילה עליו למכור לו את בכורתו ("מִכְרָה כַיּוֹם"); ולאחר שעשיו מתרצה מוסיף יעקב שלפני שהוא נותן לו לאכול שגם יישבע על הדבר ("הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם").

בכל מקרה החשדנות של יעקב באחיו בולטת בדרישת השבועה, אך לפי הצעת קריאה זו הדבר מודגש עוד יותר: יעקב דואג שההסכם יושלם עוד לפני שעשיו משׂביע את רעבונו. גם לאחר הסכמת עשיו, יעקב אינו סומך על מילתו ודורש גם שׁבועה.