עונש מפתה

פרק 1 1

היה ברור לג'וליוס רבנסדייל שעוזרת הבית שלו זוממת משהו ברגע שהיא הביאה לו את הקינוח החביב עליו. "רפרפת מלכותית?" הוא הרים גבה אחת. "אף פעם אני לא אוכל קינוח בארוחת הצהריים – אלא אם כן זה איזה אירוע מיוחד."

"זה באמת אירוע מיוחד," אמרה סופיה בהניחה לפניו את הקינוח עם ציפוי המרנג.

הוא נעץ בה מבט חשדני. "אוקיי, תסבירי לי. מה בדיוק קורה פה?"

הבעתה של סופיה היתה קצת מבוישת. "אני מביאה בחורה שתעזור לי בניהול הבית. זה רק לחודש, עד שהדלקת הארורה הזאת בגיד תחלים. זוג הידיים הנוסף הזה יעזור לי פה, ואני גם תורמת את חלקי לחברה, כך שהרווח הוא כפול."

ג'וליוס הביט בסד התומך שסופיה לבשה על פרק כף ידה במשך השבועות האחרונים. הוא ידע שהיא עובדת קשה מדי, ושלא תזיק לה קצת עזרה, אבל הוא העדיף להסתפק בצוות עובדים מצומצם בווילה. לא בגלל שהוא התקמצן על תשלום המשכורות. הוא היה מוכן לשלם כפליים כדי שהם יילכו ויניחו אותו להמשיך בשקט בעבודתו. "מי זאת בדיוק?"

"רק בחורה שצריכה קצת הכוונה בחיים."

ג'וליוס נמנע מלגלגל עיניים. מכל עוזרות הבית שהוא היה יכול לבחור, הוא העסיק דווקא את הגלגול הארגנטיני של האמא תרזה. "חשבתי שהסכמנו שתגבילי את מעשי הצדקה שלך לאורווה ולגנים."

"אני יודעת, אבל הבחורה הזאת תלך לכלא אם – "

"לכלא?" הוא אמר. "את מביאה לפה פושעת מורשעת?"

"היא הסתבכה בצרות רק פעם-פעמיים," אמרה סופיה. "וחוץ מזה, זה הגיע לבחור בכל מקרה."

"מה היא עשתה לו?"

"היא שרטה עם מפתח את דלת מכונית הספורט החדשה שלו."

בטנו של ג'וליוס התכווצה בחושבו על האסטון מרטין המושלמת שלו, שחנתה לבטח בחנייה הסגורה. "אני מתאר לעצמי שהיא טענה שזאת היתה תאונה?"

"לא. היא הודתה באשמה," השיבה סופיה. "היא התגאתה במה שעשתה. בזה, וגם בהודעה שהיא ריססה לו על הדשא עם ספריי קוטל עשבים."

"היא נשמעת כמו בחורה חביבה מאוד."

"אז אתה מסכים להעסיק אותה?"

ג'וליוס הביט בהבעת התקווה שהופיעה על פני עוזרת הבית שלו. הסרקזם שלו עבר לה לגמרי מעל לראש. סופיה היתה האדם בעל הלב הטוב ביותר שהוא הכיר. תמיד עשתה דברים למען אחרים. תמיד חיפשה דרכים לשנות לטובה את החיים של מישהו. הוא ידע שהיא מרגישה בודדה מאז ששני בניה הגדולים עברו לעבוד בחו"ל. מה כבר יקרה אם הוא יאפשר לה את זה רק הפעם? ממילא הוא יהיה עסוק מאוד בליטושים האחרונים של תוכנת החלל שלו. נשאר לו פחות מחודש לתקן את הבעיות הקטנות האחרונות בתכנות, לפני שהוא מציג את התוכנה לצוות המחקר כדי לקבל את האישור למענק.

הוא התנשף ממושכות. "אני מניח שמעולם לא עלה בדעתך לנסות לעסוק במקום זה בסריגה או ברקמה בתור תחביב, מה?"

סופיה שלחה לעברו חיוך קורן. "רק חכה עד שתפגוש אותה. אתה ממש תאהב אותה."

 

הולי שקלה לרגע לנסות לברוח כשהרכב יעצור, אבל הגודל של הווילה והגנים המקיפים אותה גרמו לה לעצור. הווילה היתה גדולה. ממש גדולה. ענקית. בטח היה לה אזור מיקוד נפרד משל עצמה. אולי אפילו מפלגה נפרדת בפרלמנט. הווילה היתה בת ארבע קומות, נבנתה בסגנון ניאו-קלאסי עם גנים יפהפיים וכרי דשא ענקיים שהשתרעו עד קצהו של יער עבות. זה לא נראה בכלל כמו מרכז הכליאה שהיא דמיינה לעצמה. לא היו שם חומות של ארבעה מטרים עם קונצרטינות מחושמלות למעלה. לא היו שום מגדלי שמירה או שומרים חמושים לבושים במדים – או לפחות לא כאלה שהיא יכלה לראות. המקום נראה כמו איזה מלון יוקרתי – אתר נופש מאוד פרטי ומפואר, שנועד לעשירים ולמפורסמים. וזה די עורר בה תהייה, למה בדיוק היא נשלחה לכאן. לא שהיא ציפתה לשלשלאות או ללחם צר ומים לחץ, אבל עדיין. המקום הזה בהחלט היה מוגזם לגמרי.

"זה רק לחודש," אמרה לה נטליה ווארלה, קצינת המבחן שלה, כששערי הברזל המרוקעים נפתחו לפניהם באופן חשמלי, לאפשר להם להיכנס אל דרך הגישה הרחבה, המרוצפת אבן, שהובילה אל פתח הווילה המצוחצחת. "את יצאת ממש בזול, בהתחשב בגיליון ההרשעות שלך. ואני מכירה לא מעט אנשים שהיו שמחים להתחלף איתך."

הולי השמיעה גניחה. היא שילבה את זרועותיה על חזה, שילבה את רגלה הימנית על השמאלית כשקרסולה מתנועע מעלה-מטה. שפתיה היו משורבבות בזעף. למה בדיוק היא צריכה להיראות מאושרת? למה היא צריכה להפגין הכרת תודה על כך ששלחו אותה להתגורר עם איזה גבר שהיא לא מכירה בווילה הגדולה והמלוקקת שלו?

למשך חודש.

שלושים יום לחיות עם איזה מישהו זר שהתנדב ברוב חסדו "לשקם" אותה. הא-הא. כאילו שיש בכלל סיכוי שזה יצליח. למה, מי זה בכלל האיש הזה? אמרו לה שזה איזה כוכב היי-טק אנגלי שזכה להצלחה גדולה בארגנטינה בפיתוח התוכנה לטלסקופ במדבר אטקמה בצ'ילה הסמוכה. אה, ומסתבר שהוא גם רווק. הולי גלגלה עיניים. והוא הסכים לקחת לביתו צעירה בעייתית מסיבות אלטרואיסטיות? מה, ורשויות הענישה ממש קנו את זה?

כן, בטח. היא הרי יודעת כבר הכל על גברים ועל מניעיהם המפוקפקים.

אחרי שקיבלו את האישור להיכנס, באינטרקום של מערכת האבטחה, נטליה החלה לנסוע בין השערים שמיהרו להיסגר חרש אחרי הרכב. "ג'וליוס רבנסדייל עושה לך טובה ענקית," היא אמרה לה. "הוא הסכים להסדר הזה – ובחוסר התלהבות ניכר, בעצם – בגלל שעוזרת הבית שלו סובלת מדלקת בגיד של פרק כף היד. תפקידך הוא לעזור לה. זאת הזדמנות מדהימה בשבילך. המקום הזה הוא כמו מלון חמישה כוכבים. זאת תהיה גם הכשרה מקצועית ממש טובה בשבילך. אני מקווה שתדעי להפיק ממנה את המקסימום."

הכשרה מקצועית לעשות מה? חשבה הולי לעצמה בחיוך ציני. אף אחד לא יהפוך אותה לעקרת בית רק בגלל שהיא עשתה כמה טעויות קטנות, שלא היו בעצם בכלל טעויות, בגלל שזה ממש הגיע לחלאת המין האנושי – אביה החורג. בשם אלוהים, זאת היתה מכונית ספורט מטומטמת בסך הכל. אז מה אם הוא נאלץ לצבוע אותה מחדש, ולזרוע מחדש את הדשא שהוא כל כך אוהב, אחרי התקרית עם קוטל העשבים?

לא היתה להולי שום כוונה להיות המשרתת של איזה איש עשיר, לקרצף לו את הרצפות עד שיצמחו לה יבלות על הברכיים. תמו מזמן הימים שבהם היא נתנה לאנשים לרדות בה. לג'וליוס רבנס-איך-שלא-קוראים-לו צפויה הפתעה גדולה מאוד אם הוא חושב שהוא יוכל לנצל אותה למטרותיו הנלוזות.

ומה אם לא במטבח הוא מתכנן לנצל אותה? מה אם התוכניות שלו עוד יותר שפלות? מניסיונה, גברים עם כסף בטוחים שהם יכולים לקבל את כל מה וכל מי שהם רוצים. וכל הקשקוש הזה על "חוסר ההתלהבות" שבו הוא הסכים לקבל אותה, זאת רק תרמית. ברור שזה מה שהוא יגיד. הוא לא ירצה להיראות להוט מדי לקבל לידיו אסירה פוטנציאלית. הוא עושה את זה רק כדי "לתרום את חלקו לחברה" בכך שהוא ינסה להשכיב אותה.

קדימה, תנסה, היא חשבה לעצמה. בוא נראה כמה רחוק תצליח להגיע.

"הו, אני אפיק מזה את המיטב," אמרה הולי בשולחה לקצינת המבחן שלה חיוך תמים. "את יכולה לסמוך על זה."

נטליה פלטה אנחה לאה והשיבה את רגלה אל דוושת התאוצה. "כן. מזה בדיוק אני חוששת."

 

עוזרת הבית, אותה היא כבר פגשה לפני כמה ימים, קיבלה את פניה של הולי בפתח הווילה, בזמן שנטליה ענתה לטלפון בהול מאחד הנבחנים האחרים שנמצאים תחת אחריותה.

"איזה יופי לראות אותך פה, הולי," אמרה סופיה. "בואי, היכנסי. סניור רבנסדייל עסוק כרגע, כך שאני אקח אותך לסוויטה שלך כדי שתוכלי להתארגן."

הולי לא ציפתה לקבלת פנים עם בלונים ודגלים ותזמורת כלי נשיפה או משהו כזה, אבל המינימום שהמארח שלה היה יכול לעשות הוא לטרוח להופיע בעצמו, נכון? אם הוא כבר הסכים שהיא תהיה פה, הוא היה יכול לנהוג בנימוס ולקבל את פניה בעצמו. "איפה הוא?" היא שאלה.

"אסור להפריע לו," אמרה סופיה. "אני אראה לך את החדרים שהכנתי – "

"תפריעי לו בבקשה," אמרה לה הולי. "עכשיו."

סופיה נראתה טיפה מופתעת. "הוא לא אוהב שמפריעים לו כשהוא עובד. הוא לא נותן לאף אחד להיכנס לחדר העבודה שלו, אלא אם זה מקרה חירום."

הולי דחקה אותה בעדינות הצדה וחלפה על פניה בדרכה אל הדלת שנראתה לה כמובילה אל חדר העבודה שלו. זאת הדלת היחידה שהיתה סגורה, לאורך כל המסדרון הארוך. היא לא הקישה. היא פשוט לחצה על הידית והתפרצה פנימה.

גבר הרים את מבטו מאחורי שולחן הכתיבה שלידו הוא ישב, מקיש על מקלדת המחשב שלו. אצבעותיו קפאו בהיכנסה, וצליל ההקשה האחרונה הוסיף להדהד בדממת החדר כשמבטו פגש את מבטה.

הולי לקחה נשימה כדי להגיד משהו אבל משום מה, קולה לא עבד. הוא היה נעול מאחורי ההלם שנגרם לה בגלל ההבדל העצום בין האיש הזה לבין מי שהיא דמיינה לעצמה. הוא לא נראה בכלל כמו שהיא חשבה שייראה. הוא לא היה זקן, ואפילו לא בגיל העמידה. הוא היה בתחילת שנות השלושים שלו, ויפה-תואר כמו כוכב קולנוע, אתלטי, שרירי ושזוף. שערו היה חום כהה עשיר, טיפה גלי, ונראה כאילו סורק לאחרונה בעזרת אצבעותיו בגלל הקווצות הנפרדות שנראו בו והעניקו לו מראה כל כך פרוע וסקסי. כאילו הוא התגלגל החוצה מהמיטה הרגע, אחרי לילה של סקס סוער. היה לו סנטר נחוש למראה, אף ישר ופה מוצק אך חושני מאוד, שגרם משום מה לברכיה להיחלש במידה מדאיגה.

הוא הדף אחורה את כיסאו, והחדר כולו הצטמצם פתאום בממדיו כשהוא קם ונעמד. "אני יכול לעזור לך במשהו?" הוא אמר במין נימת קול שהבהירה לה שאין לו שום רצון לסייע לה בשום צורה.

הולי לא היתה מעולם אחת שהולכת סחור-סחור. הטקטיקה שלה היתה תמיד להתנפל ישר קדימה במתקפה מילולית עזה. "אתה לא יודע שזה לא מנומס להתעלם מהאורחים שמגיעים לבית שלך?"

עיניו החזיקו את עיניה במיקודן הבלתי מתפשר. "אם לדייק לגמרי, את לא אורחת שלי אלא של סופיה."

הולי הרימה את סנטרה והבזיקה לעברו מבט של אני-יודעת-מה-הקטע-שלך. "רציתי להודיע לך מראש, אני לא פה כדי להיות השעשוע המיני שלך."

גבותיו הכהות התרוממו מעל לעיניים בגוון כחול כהה בלתי אפשרי בכלל. עם שערו הכהה ועורו השחום, היא ציפתה שעיניו יהיו חומות. אבל הן היו בעלות גוון כחול-ספיר מדהים, מעוטרות בריסים שחורים עבים. הוא נראה כבוחן אותה במבטו לרגע; עיניו הבחינו ביהלום הקטן בנזם שבאפה, ובפסים הוורודים שנצבעו בשערה, ובזווית של פיה, כשהיתה מלגלגת, בלי שום ספק.

גוש המרירות בבטנה של הולי הלך והתקשה. אם יש דבר אחד שהיא ממש שנאה אז זה שצוחקים עליה. לועגים לה, משפילים אותה.

"נעים להכירך, מיס, אה...?" הוא הביט לעבר עוזרת הבית שלו, שהגיעה מאחורי גבה של הולי, בציפייה שתסייע לו.

"מיס פרז," אמרה סופיה. "הוליאן."

"הולי," אמרה הולי ושלחה לאחור מבט קודר.

ג'וליוס הושיט את ידו. "נעים מאוד, הולי."

היא הביטה בידו בזעם, כאילו הציע לה נחש צפע. "שמור את הידיים שלך לעצמך."

נטליה נכנסה אל המשרד, ונשמעה קצת נבוכה. "צר לי מאוד, דוקטור רבנסדייל, אבל נאלצתי לקבל שיחת טלפון דחופה ממטופל אחר שלי – "

הולי חגה על מקומה והזעיפה פנים אל קצינת המבחן שלה. "דוקטור? את לא אמרת לי שהוא דוקטור. את אמרת שהוא חנון של מחשבים."

קצינת המבחן שלחה חיוך מתנצל לעבר ג'וליוס לפני שפנתה אל הולי ואמרה, "דוקטור רבנסדייל הוא דוקטור לאסטרופיזיקה. מנומס לפנות אליו בתואר הראוי, אם זה מה שהוא מעדיף."

הולי הסתובבה בחזרה להביט בג'וליוס. "איך תרצה שאקרא לך? אדוני? נכבדי המלומד? הוד נוקשותו?"

שפתיו זעו כאילו הוא נאבק לבלום חיוך עיקש. "ג'וליוס יהיה בסדר גמור."

"כמו סיזר?"

"כן. מסתבר."

"אז אתה בקטע של שייקספיר?" הולי אמרה את זה כאילו דיברה על איזו מחלה נוראית שממנה היא הצליחה להתחמק עד כה. מה הטעם לגרום לו לחשוב שהיא לא מה שהוא כבר הסיק שהיא: בת שכונת מצוקה חסרת השכלה או תחכום.

"לא. אבל הוריי כן."

"למה הסכמת שאני אבוא לפה?" היא שאלה בנעצה בו את מבטה.

"בכלל לא רציתי אותך פה," הוא אמר, "אבל הנסיבות הנוכחיות במשק הבית שלי לא איפשרו לי לסרב."

הולי שילבה את זרועותיה על חזה. "אני לא יודעת לבשל," היא הכריזה בעקשנות. עם הבעה של "מה תוכל לעשות בקשר לזה?" על פניה.

"אני בטוח שתוכלי ללמוד."

"ואני שונאת מלאכת בית," היא אמרה, "זה סקסיסטי לצפות מאישה לנקות אחריך. רק בגלל שיש לי שדיים ורחם, זה לא אומר ש – "

"הבנתי את הנקודה שלך," הוא הזדרז כל כך לומר שהולי חשבה שהוא חושש פן היא תמנה את כל הנכסים הנשיים שלה. "אבל את צריכה להשלים את מכסת עבודות השירות שלך," הוא הוסיף. "אני זקוק לקצת עזרה בבית, עד שסופיה תשוב לאיתנה. כולם מרוויחים פה."

הולי השמיעה קול של טרוניה ופשטה את זרועותיה השלובות בהפנותה את מבטה אל קצינת המבחן שלה. "את עשית לו בדיקה משטרתית לוודא שהוא באמת מה שהוא אמור להיות?"

"אני יכולה להבטיח לך, הולי, דוקטור רבנסדייל יהיה משגיח מהימן לחלוטין," השיבה לה קצינת המבחן.

הולי דחקה החוצה את שפתה התחתונה, כאילו היתה מגירה של שידה, וחגה בחזרה לעבר ג'וליוס. "תגיד, אתה שותה?"

"בנסיבות חברתיות בלבד."

"מעשן?"

"לא."

"סמים?"

"לא."

הולי העלתה את התעוזה שלה שלב אחד. "סקס?"

"הולי..." קצינת המבחן מיהרה להתערב.

"מה?" שאלה אותה הולי בקוצר רוח זעוף.

"את מביכה את דוקטור רבנסדייל."

"אני לא נבוך," אמר ג'וליוס. "אבל אני גם לא מתכוון להשיב על שאלה כה חצופה."

הולי השתעלה וצחקה בעת ובעונה אחת. "כלומר, אתה לא מקבל שום סקס מאף אחת, נכון?"

הוא נעץ בה מבט שגרם לה להרגיש שקרביה רוטטים. הוא לא נראה כמו מי שזמן רב מאוד עובר בין משקה אחד שלו לזה הבא. הוא נראה כמו גבר שיכול להשיג לעצמו איזו אישה שרק ירצה. היא יכלה לחוש את המשיכה המינית שלו כמו מין שדה מגנטי. מוחה התפרע לגמרי עם תמונות שלו כשהוא ניגש למלאכה. הוא לא היה טיפוס של איזו התגפפות חפוזה ועלובה. הוא בוודאי ייקח את הזמן שלו. הוא בטח מכיר היטב את גוף האישה. הוא יודע איך להטיס את כל חושיה של אישה ישר לסטרטוספרה. היא יכלה לראות את זה בניצוץ האפל והבטוח שהיה בעיניו. "ואם אנחנו כבר דנים בנושא," הוא אמר, "אני אודה לך מאוד אם תימנעי מלהביא לפה גברים לצורך קיום יחסים אינטימיים איתם."

"כלומר לך מותר לעשות סקס אבל לי אסור? זאת אומרת..." הולי הנמיכה את קולה בכוונה ללחישה נצרדת, "...אלא אם כן אנחנו נעשה את זה אחד עם השני?"

"אני צריכה ללכת," אמרה קצינת המבחן שהטלפון שלה זימזם פתאום עם הודעה נכנסת. "הולי, אני מקווה שתתנהגי יפה בזמן שהותך פה. זאת ההזדמנות האחרונה שלך, אל תשכחי. אם זה לא יעבוד, את יודעת להיכן את הולכת."

"כן, כן, בסדר," אמרה הולי ברפרוף ריסים משועמם, תוך שהיא פונה להתבונן בנוף שנשקף מאחד החלונות בקיר הסמוך, שהיה מכוסה במדפי ספרים. היא לא רצתה להיכנס לכלא, אבל גם לא להיות מנוצלת על ידי עוד גבר הבטוח שבכוחו לשלוט בה משום מה. אם ג'וליוס רבנסדייל מעוניין בצעצוע, איך זה שהוא לא בחר לעצמו אחת מתוך העדר? העדר שאליו הוא משתייך – העדר של "האנשים היפים". היא אפילו לא הטיפוס שלו. איך היא יכולה להיות, עם הבגדים הזולים והפשוטים שלה? שלא לדבר על הרקע שלה. הרקע שממנו היא מנסה עדיין להיחלץ. זה נדבק אליה כמו גריז סמיך. שום רחצה, קרצוף וחיטוי לא הצליחו להסיר אותו.

ג'וליוס רבנסדייל בא מבית עם כסף. היא יכלה לראות את זה אפילו בבגדים שהוא לבש, באופן שבו הוא ניצב והתנועע בביטחון עצמי מוחלט, בסמכותיות שלווה. היא יכלה לראות את זה בעיצוב ובריהוט שבהם הוא הקיף את עצמו: הציורים יקרי הערך, הספרים והשטיחים הארוגים במלאכת יד. הוא לא בילה את ילדותו שטוף זיעה של פחד. הוא לא נאלץ להילחם כדי לשרוד. הכל ניתן לו על מגש של כסף. אז למה שיסכים לקבל אותה לביתו אם לא כדי לנצל אותה? היא חשקה את שיניה בנחישות. אותה הוא לא ינצל.

היא זאת שתנצל אותו, עוד קודם.

 

"אני אתקשר כל יום לשמוע איך היא מתנהגת," אמרה קצינת המבחן לג'וליוס בלחצה את ידו. "יפה מצדך מאוד להתחייב לתוכנית הזאת. היא כבר סייעה לאנשים רבים לשנות את נתיב חייהם."

"אני בטוח שהכל יהיה בסדר," הבטיח לה ג'וליוס. "סופיה היא זאת שתשגיח עליה ברוב הזמן."

"איך שלא יהיה, יפה מצדך מאוד לפתוח כך את ביתך."

"זה בית גדול," הוא אמר. אם כי יכול להיות שלא מספיק גדול.

ג'וליוס חג על מקומו ברגע שסופיה ליוותה את קצינת המבחן החוצה, ומצא את הולי נועצת בו מבט קשה כאבן צור. "כמה משלמים לך כדי להחזיק אותי פה?" היא שאלה.

"הוריתי להם לתרום את התשלום הזה לצדקה."

"כמה נדיב מצדך."

הוא נשען על אדן החלון שמאחורי שולחן הכתיבה שלו, נתמך בידיו משני צדי מותניו, כדי לבחון אותה בעיון. זאת היתה תנוחת גוף נינוחה מאוד, שלא שיקפה את האנדרלמוסיה שהיא עוררה בכל חושיו. הוא היה מסוגל לחוש איך הדם פועם בעורקיו באופן שלא הרגיש מאז שהיה רק נער מתבגר. הוא הביט בפניה המורמים בהתרסה, עם עיני חום-הקרמל הבוהקות שלה ושפתי הדובדבן האדומות והמשורבבות שלה. יהלום קטן נצץ מהדופן של נחירה הימני. גשר אפה הסולד היה מכוסה נמשים זעירים שהזכירו לו תפזורת אגוז מוסקט שגורד על איזו קציפה טעימה. אבל יותר מכך הוא לא היה יכול להתקדם בתיאור המתיקות שלה. היא נראתה מרה וחמוצה, נכונה לקרב.

משהו בחוצפה הבוטה שלה גרם לכל מה שהיה תרבותי אצל ג'וליוס להתקשות. לא המילה הטובה ביותר שיכולת לבחור ברגע זה, הוא חשב לעצמו בציניות בבחנו את תווי פניה המחוצפים. אבל חוצפתה היתה הדבר היחידי בה, שהיה בוטה. היתה לה איזו מין חושניות טבעית פשוטה. באופן שבו היא הניעה את גופה. האופן שבו היא היתה בתוך גופה. גופו זיהה את זה, כמו סוס הרבעה שחש בנוכחות של זיווג פוטנציאלי.

הוא אילץ את עצמו לחדול ממחשבות הביבים הללו. היה לו ברור לגמרי שעליו לבחון מחדש את האיזון של עבודה-בילוי בחייו, אם הבחורה הקטנטונת הזאת הצליחה ללכוד בצורה כזאת את תשומת הלב שלו.

פניה לא היו כאלו שמישהו היה מכנה קלאסיים ביופיים, אבל היה בהם משהו מרתק שגרם לו לרצות להתבונן בהם יותר זמן משהיה מנומס ומקובל. הוא שם לב לעצמות הלחיים הגבוהות והגאות, לריסים הארוכים ועבים גם ללא שום סיוע של מסקרה, לעורה – למעט הנמשים הללו על אפה, ונזם היהלום – שהיה צחור ונטול איפור, לשערה, סבך של תלתלים קופצניים באורך הכתף, בעל הגוון הבהיר למדי של חום, מלבד הפסים הללו של ורוד עז מאוד.

ג'וליוס המתין עדיין שהיא תקשר בינו לבין הוריו המפורסמים. בדרך כלל זה לא לקח כל כך הרבה זמן. הוא כבר התרגל לזה במשך השנים. טוב, כמעט התרגל; לפליאה פעורת העיניים. לתדהמה הנלהבת שהולידה מגוון מעורר בחילה של תגובות משתפכות: הו, אתה הבן של צמד שחקני התיאטרון המפורסמים מהווסט אנד, ריצ'רד רבנסדייל ואליזבטה אלברטיני! תוכל להשיג לי את החתימות שלהם? הזמנה להצגת בכורה? כרטיסים לשורה הראשונה? אישור כניסה אל מאחורי הקלעים? מבחן-בד?

אבל או שמיס הולי פרז לא שמעה מעולם על הוריו או שהייחוס שלו ממש לא הצליח להרשים אותה.

ג'וליוס היה חייב להודות שהישירות שלה מוצאת חן בעיניו באיזושהי דרך משונה. זה היה שינוי כה מרענן. הוא פגש כבר לא מעט חנפנים למיניהם. אנשים שביקשו להתחבר אתו רק בגלל הקשרים שלו אל אצולת התיאטרון של לונדון. נשים שביקשו להיות בנות לווייתו על השטיח האדום באירועים שונים, מתוך תקווה ללכוד כך את עינו של איזה מלהק. היה מרענן להיות בחברתה של מישהי שלא אכפת לה כלל וכלל מהרדידות הזאת של הפרסום של הוריו.

ג'וליוס לא חיבב במיוחד את המילה "משגיח" שבה השתמשה קצינת המבחן בהקשר שלו. זה גרם לו להישמע מבוגר בהרבה משלושים ושלוש שנותיו. הולי צעירה ממנו בלי ספק, אבל רק בשבע או שמונה שנים, לכל היותר. בת עשרים וחמש, אבל קשוחה בגלל הניסיון שהיא צברה. הוא היה מסוגל לראות את זה בעיניה. שום תמימות לא היתה בעיניים החומות הללו. הן היו מלאות ציניות צוננת וקשה. ניצוץ של תתעסק-איתי-אבל-זה-יהיה-על-אחריותך-בלבד. מה הוביל אותה לחיים של פשעים ועבירות קלות? הוא ראה את רשימת ההרשעות שלה: גניבה; גרימה מכוונת של נזק לרכוש; כתובות גרפיטי; ונדליזם.

יכול להיות שתוכנית ההצלה של סופיה תתגלה כקצת יותר מאתגרת מכפי שהיא צפתה. הוא נעתר לה מפני שבטח בשיקול הדעת של עוזרת הבית שלו. אבל נראה ששיקול הדעת של סופיה כבר אינו כה חד כשהיה. הולי נכנסה לבית כמו רוח סערה לבושה בג'ינס ובסריג כותנה זול – וחקרה אותו בנוגע לחיי המין שלו, בשם כל הקדושים.

הוא ידע שהוא מתנהג ונשמע כמו מורה קשוח בבית ספר, אבל החליט שמוטב להציב כבר מראש את הגבולות והכללים. לא היתה לו שום כוונה לעמוד מהצד בעת שהולי תערוך מסיבות הוללות לאורך כל הלילה או אורגיות פרועות, תחת קורת הגג שלו.

לא היה אכפת לג'וליוס כמה שאלות מחוצפות היא תשאל אותו, הוא לא התכוון להודות בשום פנים בבצורת המינית הנוכחית שלו. הוא פשוט היה עסוק. הוא עבד על תוכנה חדשה, סודית ביותר. הוא לא היה כמו אחיו התאום, ג'ייק, שעשה סקס כאילו הוא מתאמן לקראת האולימפיאדה. וגם לא כמו אביו, ששמו כרודף שמלות הלך לפניו, למרבה הצער, מסיבות מוצדקות מאוד.

ג'וליוס נהנה מחברתן של נשים. הוא יצא עם נשים שונות, מדי פעם בפעם. הוא נהנה מהאספקט הפיזי של סקס, אך לא אהב את כל הקטע הפוליטי שמאחורי האקט. האג'נדה שנשים מביאות לחדר השינה הציקה לו. אם הוא ירצה להתחתן ולהתמסד, אז הוא יקבל את ההחלטה הזאת במועד שיתאים לו, כשירגיש שהוא מוכן. למרות הספק הרציני שהיה לו, האם זה בכלל יקרה אי-פעם. אחרי שראה במו עיניו את נישואיהם ההפכפכים של הוריו ואת יחסיהם מלאי הדרמה, הוא לא היה בטוח כלל שהוא רוצה לקחת את הסיכון לכל כך הרבה צער ואנדרלמוסיה בחייו.

"אני יודעת למה הסכמת לקבל אותי פה, אז אל תנסה בכלל להעמיד פנים שזה לא ככה." בעיניה של הולי עמד ניצוץ של ילדה רעה, שגרם להורמונים בגופו להשתולל. הוא חש התעוררות במבושיו. הבזק חד של תשוקה אסורה שגרמה לדם לפעום בעורקיו. הוא היה מופתע לגמרי – ומאוד כעוס – מהתגובה הזאת לנוכחותה. ברור היה שהיא מאוד מודעת להשפעה שיש לה על בני המין הגברי, ומנצלת אותה עד כמה שרק ניתן. יופייה יוצא הדופן, למרות היותו קצת מוסתר כעת, היה מהסוג שיכול לעצור רכבת דוהרת על פסיה. היה בה משהו חושני מאוד. איזו דרך שבה היא מניעה את גופה שגרמה לו להשתוקק לדעת איך היא תיראה בעירום. הוא שמר על הבעת פנים קפואה, אבל תהה בליבו אם היא יודעת איזו השפעה יש לה עליו.

איך היא הצליחה להביא אותו לזה? חשב ג'וליוס לעצמו. הוא היה יכול להתקשר לאיזו סוכנות. להעסיק עוזרת עם המלצות. מישהי עם הכשרה וניסיון. עם קצת נימוס בסיסי. למה הוא נתן לסופיה לשכנע אותו להכניס לביתו מישהי חצופה ועקשנית כמו הולי פרז? ועכשיו היא הולכת להתגורר תחת קורת הגג שלו. במשך חודש שלם!

"את טועה לחלוטין, מיס פרז," הוא אמר בשלווה. "הטעם שלי בנשים הרבה יותר מתוחכם מזה."

היא העמידה את גופה בתנוחה נשית קטלנית, כולה מותניים גמישים וכתפיים משוכות לאחור, כשפיה מכווץ קמעה בהבעה של בוא-וקח-אותי. "מובן שהוא מתוחכם," היא אמרה בליווי ניצוץ קטן ושובב בעיניה, שתאם את ניצוץ היהלום באפה.

ג'וליוס חש איך בשרו תופח לנוכח המיניות החצופה שלה. ההלמות וההמיה של דמו גירשו ממוחו כל מחשבה רציונלית. סקס הפך פתאום לדבר היחיד שעליו הוא היה מסוגל לחשוב. סקס לוהט ומיוזע, כזה שהורס את המיטה. סקס פרימיטיבי מטריף. לחדור בתנופה אל תוך החמימות הצרה והרטובה שלה, ולהתפוצץ כמו פצצה. כמה זמן עבר כבר? ברור לגמרי שהרבה יותר מדי, אם הוא מאבד שליטה בגלל פלרטטנית קטנה ופראית כמוה. הולי פרז היא טיפוס שעושה צרות. רואים את זה עליה ממש כאילו זה היה חקוק לה על המצח. הוא לא ייפול בפח הזה. הוא לא נתון לחסדים של ההורמונים המשתוללים שלו... או לפחות, עד עכשיו הוא לא היה נתון לחסדיהם.

הולי התהלכה בחדר העבודה שלו בחן חתולי. גמישה, שקטה לגמרי, חושנית. מסוכנת ביותר, אם רק ייגעו בה בצורה הלא נכונה. למרות שבבדיקה שלו, הוא לא ראה שיש לה בכלל טפרים. ציפורניה היו מכורסמות עד העצם כמעט. כשהיא הרימה את ידה, להדוף את השיער שלה מהפנים, הוא הבחין בצלקת ארוכה ולבנה מעל לווריד הכחול של שורש כף ידה. "איך קיבלת את הצלקת הזאת?" הוא שאל.

מסיכה אטומה ירדה מיד על פניה והיא משכה מטה את השרוול שלה. "שברתי את היד כשהייתי קטנה. קיבעו לי אותה עם פלטה ומסמרים."

ג'וליוס הניח לשתיקה להימשך. הוא ראה איך אצבעותיה ממוללות את שולי הדש של השרוול שלה. קצות אצבעותיה משכו ומעכו את בד הכותנה הדק, כאילו שהבד הציק לעורה. גבותיה היו מכווצות, מצחה קמוט, הבעתה לגמרי מהורהרת. עכשיו זה כבר סיקרן אותו, המהירות בה היא השתנתה מפתיינית מחוצפת לילדה מפונקת ונרגנת.

"את רוצה לעשות סיור בווילה?"

היא השיבה לו במשיכת כתפיים אדישה. "בסדר."

ג'וליוס התכוון להורות לסופיה לעשות להולי סיור מודרך אבל החליט לעשות את זה בעצמו. הוא אמר לעצמו שכך יוכל להשגיח שהיא לא "סוחבת" אף אחד מחפציו ולא חורטת את ראשי התיבות של שמה על אחד הרהיטים העתיקים שלו. מה, לכל הרוחות, גרם לו להסכים לזה? רק אלוהים יודע מה היא תעולל ברגע שלא יהיה סביבה איש שישגיח על מעשיה.

הוא הוביל אותה החוצה מחדר העבודה שלו. "אני מבחין בשמץ של מבטא אנגלי," הוא אמר לה בצעדם לאורך המסדרון. "את במקור מאנגליה?"

"כן," היא אמרה, "עברנו הנה כשהייתי קטנה. אבא שלי היה ארגנטינאי."

"היה?"

"הוא מת כשהייתי בת שלוש. אני לא זוכרת אותו בכלל, ככה שאין שום צורך להשתפך פתאום ולרחם עליי."

ג'וליוס השפיל אליה מבט, בצעדה לצדו. היא הגיעה לו בקושי לכתף. "ואמא שלך עדיין חיה?"

"לא."

"מה קרה לה?"

"היא מתה."

"איך?"

הולי שלחה לעברו מבט קשה. "נטליה לא הראתה לך את התיק שלי?"

ג'וליוס קצת התבייש בכך שלא קרא אותו ביתר פירוט. אבל זה היה מפני שהוא לא תכנן שיהיה לו איזה מגע עם הבחורה הזאת. מלבד סופיה, לא היה לו כמעט מגע עם אף אחד מצוות הבית. הם עשו את מלאכתם, והוא את מלאכתו. הוא התמקד בגיליון ההרשעות של הולי בלי לבדוק את הסיפור שמאחורי התנהגותה הפרחחית. יש אנשים שנולדים רעים, לאחרים קורים דברים רעים והם נהפכים להיות רעים. איפה הולי ממוקמת על הספקטרום הזה? "הייתי מעדיף שאת תספרי לי."

"היא הרגה את עצמה כשהייתי בת שבע-עשרה."

"אני מצטער."

היא הגיבה בעוד משיכת כתף אדישה. "טוב, ומה בנוגע להורים שלך?"

"שניהם בריאים ושלמים." ומוציאים אותו לחלוטין מדעתו, כמו תמיד.

הולי נעצרה לפני ציור. זה היה ציור-נוף שהוא קנה במכירה פומבית אחרי שאחותו מירנדה האירה את עיניו לערכה. מירנדה היתה רסטורטורית של יצירות אמנות – עוד בת למשפחת רבנסדייל שאיכזבה את הוריהם ולא עלתה עלי-במות.

הולי שבה לצעוד, תוך שהיא מרימה בדרך אגב כל מיני חפצים שהוצגו לראווה, הופכת אותם בידיה ומשיבה אותם למקומם. ג'וליוס קיווה שהיא לא אומדת את ערכם בהכנה לגניבה בהמשך.

"יש לך אחים או אחיות?" היא שאלה אחרי שתיקה ארוכה.

ג'וליוס נהנה מהחידוש שבחוויה, לפגוש מישהו שלא יודע שום דבר על משפחתו. מה, אין לה סמארטפון לבחורה הזאת? אין לה גישה לאינטרנט? היא לא קוראת עיתונים או ירחוני רכילות? "יש לי אח תאום ואחות צעירה מאתנו בעשר שנים."

היא נעצרה מהליכתה והרימה את מבטה אליו. "אתם תאומים זהים?"

"כן."

ניצוץ שובב ריצד לרגע בעיניה, גומות חן צצו משני צדי פיה, ושינו לגמרי את פניה. "אתם מחליפים לפעמים תפקידים?"

הוא עטה את מה שאחותו כינתה פרצוף של אני-מבוגר-מדי-בשביל-השטויות-האלה. "כבר מזמן לא."

"ההורים שלכם מסוגלים להבדיל ביניכם?"

"עכשיו כבר כן, אבל כשהיינו קטנים לא," הוא אמר. בעיקר בגלל שהם לא היו בסביבה מספיק. התהילה שלהם היתה הרבה יותר חשובה להם ממשפחתם. לא שהוא יותר מדי מריר בקשר לזה. "מה לגביך? יש לך אחים או אחיות?"

"לא." גומות החן שלה נמוגו, והבעת הזעף שבה ותפסה את מקומה על פניה בשובה לצעוד לאורך המסדרון. "יש רק אותי..."

ג'וליוס שמע משהו בנימת קולה שהעיד על מין השלמה עם היותה לגמרי לבדה. הוא לא ציפה שירחם עליה. הוא היה אדם בעל תפיסה מוצקה מאוד בקשר למה שנחשב להתנהגות טובה או רעה. החוק הוא החוק. לעבור עליו רק בגלל שהיתה לך ילדות קשה זה לא תירוץ מספיק לדעתו. אבל משהו בה עורר את העניין שלו. היא גם קלילה וגם קודרת. צללים באור הירח ואור שמש בהירה. היא הזכירה לו חידה מורכבת שצריך יותר מניסיון אחד כדי לפתור אותה.

אולי המשימה של עוזרת הבית שלו תתגלה כמעניינת הרבה יותר מכפי שנדמה היה לו מראש.

הולי נעצרה מול החלונות שהשקיפו על הגינה המסוגננת. "אתה מתגורר כאן לבדך?" היא שאלה.

"מלבד אנשי הצוות של הבית, כן. אבל להם יש מגורים נפרדים. סופיה היא היחידה שמתגוררת בבית הזה עצמו. יש לה סוויטה בקומה העליונה."

הולי פנתה ונעצה בו מבט ישיר. "נראה לי כמו בית קצת גדול בשביל בחור רווק."

"אני אוהב שיש לי את המרחב הפרטי שלי."

"בטח עולה הון להחזיק את המקום הזה מתפקד."

"אני עומד בזה."

"טוב, בסדר. כסף ורכוש לא מרשימים אותי," היא אמרה בשובה להשקיף על הגינה.

"אז מה כן?"

היא הסתובבה להיעמד מולו, היטתה את המותן שלה תוך שהיא מנמיכה כתף אחת יותר מהשנייה, כך שסוודר הכותנה הזול שלה החליק וחשף את קצה הכתף הצחורה. היא הביטה בו בעיניים חפויות למחצה מתחת למניפות הכהות של ריסיה. "בוא נראה..." היא קפצה את שפתיה המלאות בהבעה מהורהרת, ואז שיחררה אותן בהתנשפה. "מרשים אותי גבר שיודע מה עושים עם גוף של אישה."

ג'וליוס התאמץ בכל כוחו שלא לחשוב בכלל על גופה הקטן והעסיסי, או על הפה הזה, עם השפתיים המלאות, ועל המהומה שהוא יחולל אם רק יתקרב אל פיו. היתה לו הרגשה שהיא בוחנת אותו. בוחנת את מניעיו. בודקת אם הוא חושב לנצל אותה. האם היא נוצלה בעבר? האם זה מה שהיא רואה בכל גבר? מניפולטורים ובריונים שיכפו את עצמם עליה?

יכול להיות שהוא גבר שאוהב שדברים מתנהלים על פי הדרישות שלו, אבל בשום פנים הוא לא היה מתאר את עצמו כבריון. הוא עשוי להיות יהיר לפעמים – עיקש מאוד, אפילו – אבל הוא מאמין גדול בהענקת יחס של כבוד לנשים. זה שיש לו אחות קטנה, ביישנית ומסוגרת, גרם לו להבין את החשיבות של נקיטת עמדה נגד כל צורה של אלימות כלפי נשים ונערות.

"זה הכל?" הוא שאל. "רק אם הוא מסוגל לתפקד?"

"בטח," היא אמרה ועיניה נצצו בעליצות מחוצפת. "איך שגבר עושה סקס יכול ללמד אותך הרבה עליו כבן-אדם. האם הוא אנוכי או לא. האם הוא לחוץ או נינוח." היא הקישה על פיה בשתי אצבעות כמהרהרת. "בוא ניקח אותך למשל."

בואי לא, הוא חשב. "התיאוריה הזאת שלך ממש מרתקת, אבל אני חושב – "

"אתה גבר שאוהב לשלוט בכל דבר," היא אמרה. "אתה אוהב סדר ושהכל יהיה צפוי מראש. אתה לא אוהב דברים אימפולסיביים. החיים שלך מתוכננים, מתוזמנים ברמה בלתי נתפסת. אני צודקת?"

ג'וליוס לא הרגיש בנוח עם כך שמבטלים אותו במהירות כזאת כסתם סטראוטיפ משעמם, כאילו הוא לא יותר מאיזו קלישאה שחוקה. הוא רצה להאמין שאינו צפוי עד כדי כך. יש לו ניואנסים קטנים; ברור שיש. יש עומק ושכבות לאישיות שלו, אם רק טורחים לנסות למצוא אותם. יכול להיות שהוא מבלה את רוב זמנו בארץ ההיגיון והחשיבה הלוגית, אבל זה לא אומר שהוא לא מסוגל להשתמש גם באונה הימנית של מוחו. טוב... לפעמים.

הוא צעד לעבר הדלת הקרובה. "זוהי הספרייה," הוא אמר. "את מוזמנת לקחת לעצמך ספרים, בתנאי שלא תקפלי את פינות הדפים ולא תשאירי אותם בחוץ."

"אתה רואה?" היא השמיעה צחוק פעמונים. "צדקתי בדיוק."

הוא נעץ בה מבט, לפני שהמשיך אל הדלת הבאה בהמשך המסדרון. "זהו חדר המוזיקה."

"תרשה לי לנחש," היא אמרה באחד מחיוכיה השובבים. "לא אכפת לך שאנגן בפסנתר כל עוד אצבעותיי אינן דביקות ואני לא אפזר פירורים בין הקלידים, נכון?"

התמונה שלו, כפי שהיא ציירה אותה, נראתה לג'וליוס מרגיזה מאוד. מה נותן לה את הזכות לצמצם אותו לכדי תיאור כה מעליב? היא גרמה לו להישמע כמו איזה טיפוס מתנשא ואובססיבי. "את מנגנת באיזה כלי?" הוא שאל.

"לא."

"תרצי ללמוד?" מוזיקה אמורה להרגיע יצורים פרועים, הלא כן? הוא היה יכול לארגן לה מורה לנגינה. מה נוהגים לומר על השטן ועל ידיים חסרות-מעש? לפחות שיעורי פסנתר ירחיקו אותה ממנו.

"מה?" היא אמרה והניצוץ הציני שב והופיע בעיניה. "נראה לך שתוכל ללמד אותי לנגן בפסנתר בתוך חודש אחד?"

"יש לי פה עוד כלי נגינה."

"אין לי שום ספק."

הוא נתן בה מבט מלא הומור. "חליל. חלילית טנור. סקסופון."

היא השיבה לו מבט, צד אחד של פיה המלא התעקל בלגלוג. "מרשים מאוד. חייבים לאהוב גבר שמיטיב להשתמש בפה שלו וגם בידיים."

ג'וליוס הכניס את ידיו עמוק לכיסי מכנסיו, רק למקרה שיתפתה יותר מדי להראות לה כמה טוב הוא בדיוק. למה היא מתנהגת בצורה כה מחוצפת? לשם מה היא מנסה כל כך להרגיזו? כדי להוכיח שהוא צפוי בדיוק כמו כל שאר הגברים שעמם היה לה עסק בעבר? מה היא מקווה להשיג בצורה כזאת? האם היא רוצה שהוא יהיה עוד גבר שתוכל לצרף לארון הגביעים שלה ולהשוויץ בו? עוד גבר שהיא קטלה עם החושניות המושכת שלה? הוא לא ייפול בפח הזה. אין לו זמן למשחקים נבובים כאלה. היא אולי חושבת אותו למישהו צפוי לגמרי, לקלישאה מהלכת, אבל הוא לא כזה בכלל, מהבחינה הזאת. היא יכולה לפלרטט ולהקניט וללעוג לו כמה שהיא רק רוצה, אבל הוא לא ייפול במלכודת הדבש שלה. הוא אולי הבן של אביו מבחינת שמו ומראהו והדם שזורם בעורקיו, אבל הוא בכלל לא כמוהו מבחינת האופי.

"אני אניח לסופיה להראות לך את שאר הבית," הוא אמר, ונימת קולו נעשתה רשמית, פסקנית.

מבטה השובב ריצד מולו. "מה, אתה לא מתכוון להראות לי איפה אני אישן?"

"אני לא בטוח איפה סופיה החליטה לשכן אותך."

אבל אני ממש מקווה שזה רחוק מאוד ממני, חשב ג'וליוס לעצמו בעת שהסתובב והסתלק משם בצעדים גדולים ונמרצים.