הגנגסטר

1 סיציליה הקטנה, ניו יורק רחוב אליזבת, בין רחוב פרינס לרחוב האוסטון בית היד השחורה

כנופיית היד השחורה נעלה את מריה וֶלָה בת השתים־עשרה בשובך יונים על גג בית דירות ברחוב אליזבת. כדי שלא תיחנק הם הסירו את הסרט הדביק שכיסה את פיה. אפילו קבלן עשיר כמו אביה לא ישלם כופר תמורת גווייה, צחקו. אבל אם תצרחי, הם אמרו לה, נכה אותך. משיכה אכזרית באחת מצמותיה החלקות העלתה דמעות בעיניה.

היא ניסתה להאט את פעימות ליבה באמצעות התרכזות ביונים השלוות. היונים המו ברכּוּת בינן לבין עצמן, אדישוֹת לַקולות שעלו משכונת העוני. הצעקות, המוזיקה של תיבת הנגינה וקרקוש מכונות התפירה לא הטרידו את מנוחתן. מבעד לקיר עשוי לוחות עץ שהחרכים שבו אפשרו מעבר של אור ואוויר היא ראתה שהשובך ניצב לצד מעקה גבוה שמקיף את הגג. האם בצד השני יש מישהו שיוכל לעזור לה? היא לחשה לעצמה את תפילת אווה מריה כדי לחשל את עצמה.

"מריה הקדושה, אם האלוהים,

התפללי בעדנו, החוטאים,

עתה ובשעת מותנו."

היא שכנעה בעדינות אחת מהיונים לזוז, וטיפסה על תיבת הקינון שלה וממנה לאחרת, עד שהבחינה מעבר לכביש בבית דירות מכוסה בכבסים. היא טיפסה גבוה יותר, וכשהצמידה את ראשה אל תקרת השובך הצליחה לראות קטע מהמדרכה, ארבע קומות מתחתיה. היא הייתה מלאה במהגרים. רוכלים, זאטוטים לבושי סחבות, נשים שעורכות קניות - איש מהם לא יוכל לעזור לה. הם היו סיציליאנים, עובדים זרים ואיכרים עניים כמו עכברי כנסייה שפחדו מהשלטונות בדיוק כשם שהיא פחדה מהחוטפים שלה.

היא נצמדה למראֶה המנחם של אנשים הממשיכים בחייהם, של עקרות הבית הנושאות עופות מהאטליז ושל הפועלים הלוגמים יין ובירה על מדרגות בר סמוך. עגלה עם מוצרי מכולת קרקשה בקרבת מקום, דופנותיה צבועות באדום ובירוק זוהר, ושמו של הבעלים, אנטוניו ברנקו, צבוע באותיות זהב. אנטוניו ברנקו שכר את שירותיו של אביה כדי לחפור מרתף למחסן שלו ברחוב פרינס. כה קרוב, כה רחוק, עקפה העגלה במהירות את עגלות היד ונעלמה מהעין.

לפתע נפוצו האנשים לכל עבר. שוטר אירי במעיל כחול וכפתורים נוצצים נגלה לעיניה. הוא אחז בידו אלה, ותקוותיה של מריה הרקיעו שחקים. אבל אם היא תצרח מבין לוחות העץ, האם מישהו ישמע אותה לפני שהחוטפים יבואו בסערה ויכו אותה? אומץ ליבה התפוגג. השוטר המשיך בדרכו ונעלם. המהגרים חזרו למרחב שהוא תפס קודם לכן.

אדם גבה קומה יצא מעדנות מהבר קיפס בֵּיי.

הוא היה רזה כמו מקל, ולבש חלוק עבודה ומעיל מרופט וחבש כובע בד שטוח. הוא הביט לאורך הרחוב ואחר כך מַעלָה אל בית הדירות. מבטו התמקד במעקה. לרגע היה נדמה לה שהוא מביט ישר בעיניה. אבל מנין לו שהיא כלואה שם בתוך שובך? הוא הסיר את הכובע מראשו כמי שמאותת למישהו. באותו רגע הציצה השמש, וקרן אור פגעה בעטרת שערו הזהוב.

הוא חזר לרחוב ונעלם מהעין.

הסיציליאני עבה הצוואר שהיה מוצב ממש ליד דלת הכניסה חסם את המבואה של בית הדירות. אלה מאולתרת טסה לעברו. הוא חמק הצידה, ישר לתוך אגרוף שהכה בבטנו וגרם לו להתפתל בשקט מכאב. האלה המאולתרת - שקיק עור מלא עופרת - נחבטה בעצם שמאחורי אוזנו, והוא צנח ארצה.

בראש גרם המדרגות הצר והחשוך בגובה ארבע קומות שמר סיציליאני אחר על הסולם המוביל אל הגג. הוא שלף אקדח מחגורתו. סכין הבליח מתוך החשכה. הוא קפא מכאב והפתעה והביט בפה פעור בסכין ההטלה שננעץ בכף ידו. האלה השלימה את המלאכה עוד לפני שהספיק לפלוט צעקה.

החוטף שעל הגג שמע את חריקת הסולם. הוא הספיק לפתוח את דלת השובך כשהאלה פגעה בעורפו במהירות ובעוצמה של חבטה מכרעת במשחק בייסבול כשהחובט הוא החובט הטוב ביותר. החוטף, חזק וחסון כמו חזיר בר, התנער מהחבטה, נכנס לשובך ותפס את הילדה. הפגיון שלו נצנץ. הוא הצמיד את הקצה החד כמחט אל צווארה. "אני להרוג."

האיש הגבוה בעל השיער הזהוב עמד ללא נוע בידיים חשופות. כל מה שמריה המבועתת יכלה לחשוב זה שלאיש יש שפם עבות שלא הבחינה בו כשיצא בנחת מהבר. השפם היה גזוז בקפידה כאילו זה עתה יצא האיש מביקור אצל הספר.

הוא קרא בשמה בקול בריטון עמוק.

אחר כך הוא אמר, "תעצמי את העיניים חזק."

היא בטחה בו ועצמה את עיניה בכוח. היא שמעה את האיש שאחז בה צועק שוב, "אני להרוג." היא הרגישה את הפגיון דוקר את עורה. ירייה נשמעה. נוזל חם ניתז על פניה. החוטף נפל. ידיים אמיצות עטפו אותה והוציאו אותה מהשובך.

"היית אמיצה מאוד שעצמת את עינייך, גברתי הצעירה. את כבר יכולה לפקוח אותן." היא יכלה לשמוע את ליבו של האיש פועם במהירות, כאילו אחרי ריצה ממושכת או שהוא מפוחד כמוה. "את יכולה לפקוח אותן," הוא חזר ואמר ברכות. "הכול בסדר."

הם עמדו על הגג הפתוח. הוא ניקה את פניה בממחטה, והיונים התעופפו להן אל השמיים שלעולם לא יהיו כחולים כמו עיניו.

"מי אתה?"

"אייזק בל. סוכנות הבילוש ואן־דורן."