שיח לוחמים – צוק איתן

יומן מבצע צוק איתן / איתמר אלרואי

26.8.2014-8.7.2014

9.7.2014, בא"ח נח"ל

ריח מוכר של שמן, יריעות אוהלים ומדבר ממלא את אפי בכל שאיפה. התגובה האינסטינקטיבית שלי אליו היא מין התכווצות של שריר המפגין מיאוס וחוסר רצון. בא"ח נח"ל קריות הוא באמת אחד המקומות המושמצים עלי אדמות. הבדיחה בקרב החיילים כאן כרגע היא שבהחלט עדיף כבר לחזור לשטחי הכינוס מאשר להיות כאן. הבוקר התקלחנו ארבעה חיילים במגבת אחת. בלי סבון או כפכפים, הגענו לכאן בחיפזון גדול. זרקנו את כל הציוד במועדון הפלוגתי בבית-אל, לקחנו את ציוד הלחימה ונמלטנו. כמו פליטים הגענו לכאן. אנשים ללא ציוד בסיסי, ישנים על הרצפה במאהל של פלוגת האימון המתקדם של הגדוד. לא פשוט וקל לתאר את התחושות והרגשות בעיתות כאלו. לחץ ומתח קיימים. גם פחד. אני מתקשה לישון. הבטן כואבת. המחשבות מתקשות לנדוד אל מעבר לידיעה וההכרה שאולי בקרוב אנחנו בלחימה.

10.7.2014

חוסר הוודאות מורגש באוויר כמעט כמו הערפל שתמיד נוחת לפנות בוקר בבא"ח. בהכשרה זה מובן מאליו ולמרות הקושי מקבלים את זה כהכרח הצבאי. חלק מן הדברים האלו שעושים בכל מקום בצבא, ולמרות שידוע כי הם מיותרים הם כבר מובנים מאליהם. כאן אי-הודאות כבר אמיתית. דבר שעד כה עדיין לא נתקלנו בו, וההתמודדות עמו לא פשוטה. הסקרנות והרצון לדעת, לשלוט במצב, במיוחד בעיתות מצוקה, היא תחושה שצריך לדעת כיצד להתמודד איתה. זה אומר אפילו ממש לדכא את יצר הסקרנות. לשהות בחוסר ודאות, להתמכר לו, לא לתכנן דבר ולא לצפות לו.

14.7.2014 שלוש שנים למחאה החברתית

תחושה הלאות הולכת וגדלה. היא גורמת ליומך להרגיש כבד ועייף שבעתיים, הזמן עצל והכול כבר פחות זוהר ומרגש. המתח יורד והעייפות עולה עליו. אנחנו מטורטרים ממקום למקום כמעט ובכל יום, עולים על אוטובוסים והמעט שאיתנו (ציוד לחימה, שקי שינה, מעט ציוד פלוגתי ופלאפונים) עולה לתא המטען ואנחנו מיטלטלים הנה והנה. משטחי כינוס לשטחי אימון, שוהים בבא"ח, עוצרים בתחנות דלק ומבזבזים את מיטב כספנו על עוד אוכל שאינו משביע אותנו. שתייה שתצמיא את גרוננו עוד יותר ועיתונים שאינם מבשרים דברים.

בריק הגדול שהמבצע הזה מביא אותנו אליו, כל חפץ מהעולם החיצון גואל אותך במעט מהבועה הזו של מבצע צוק איתן.

הניתוק, הלאות והשחיקה נותנים את אותותיהם. הדמיון כבר החל לפעול ומצייר את היום שאחרי. את כל הדרך עד לבית. מה אקנה ומה אוכל, מה אעשה ועם מי אדבר ועל מה. הגעגועים החוצה גדולים כמעט כמו הכמיהה לוודאות או הכיסופים למנוחה. וכאשר המתח דועך גם את הראש מעסיקות שאלות פחות גדולות, והצרכים מצטמצמים. זה כבר לא מה איתי, מי איתי ומה איתו, אלא הרצון לסוף. או עזה, או בית. תחליטו. נמאס משטחי כינוס, נמאס מהחום והלחות, נמאס מהקרמי ומהרקטות והפצמ"רים. העם דורש סוף.

בימים האחרונים כשדיברתי עם נועה היא ניסתה לשאול ולהבין בעיקר במה אני והבמה מתעסקים. היכן נמצאות המחשבות, במה עוסקות השיחות, למה צמאה הנפש. השאלות האלו גרמו לתחושות צורבות וקשות. לרגע היה ממש קשה שלא להאשים בניתוק. כי לאחרונה הקושי שאנחנו מתמודדים עמו, עוד מבית-אל מביא עמו שאלות מוזרות על זרות וניתוק, קור וניכור. אני, ואני יודע שבעיקר תמיר (כי לפחות איתו דיברתי על כך), מרגישים ניתוק גדול מאוד בין מה שעובר עלינו, לבין איך שהשיחות עם שותפינו מחוץ לבמה ולצבא מתנהלות. יש קושי רב בלתווך את מה שמרגישים לתוך השיחה, ובמקרים רבים יש תחושה חזקה שאין באמת תוקף לשיחות עם אנשים על מה שקורה לנו כאן. לכן היה באמת קשה לקבל את השאלה של נועה ולא לדחות אותה על הסף, הרי באמת לנסות ולהתרחב במחשבות ובשיחות לתחומים יותר מעניינים ומורכבים בעת הזו זה אתגר כלל לא פשוט. לא קל לחוות ולהבין דברים מעבר למה אני מרגיש, מה שלומם של האנשים מסביבי, מה יהיה ומה מצב הציוד שלי.

אני באמת בספק אם ישנה מספיק פניוּת נפשית להכיל עוד שאלות וסוגיות כאשר כל כך הרבה מתחים מופנים כלפיך. אני מצליח לראות בבהירות את הערך של זה, אבל בספק אם אפשר וצריך לעשות את זה.

16.7.2014

שלשום ציינו שלוש שנים לפרוץ המחאה החברתית. שלוש שנים שלמות מאז הקמת האוהל הראשון בשדרות רוטשילד. זה היה משמח, כי בדרך חזרה מקיבוץ רביבים, שבו היינו אחרי שהאימון בצאלים בוטל, שרנו שירים וסיסמאות מההפגנות בקיץ ההוא.

אנשים נוהגים לומר כי המחאה נכשלה, ואף על פי שאני יודע כיצד לענות לטענה שכזו, ולהסביר כיצד השינויים מתבטאים בתהליכי עומק בחברה הישראלית, ולעיתים ברבדים מורכבים שלא בדיוק מסתכלים עליהם, אני בעיקר חשבתי כמה שונים החיים שלי כעת מלפני אותן שלוש שנים. ואיך אפשר לראות את ההשפעות של אירוע כה גדול וכללי בצורה כל-כך ספציפית וממוקדת בחייו של יחיד.

הקושי העצום שוכן בשגרה השוחקת של כמעט כל מציאות קרבית, אבל זאתי הספציפית של המבצע יוצרת מעין ניכור מעניין בין הדעה הרציונלית אל מול החשקים והרצונות היותר אמוציונליים. אני לא סובל את מה שקורה כאן, אני עייף ושבוז, נמאס לי מהנסיעות והטרטורים משטחי כינוס לבא"ח, מהשמועות מהדחיות והחזל"שים, מהתחושה הנוראית של הנה זה קורה אבל בסוף זה לא קורה. נמאס לי להזיע בלחות של זיקים, לבוש אפוד מגן קרמי שאמור להגן עלי מפני הטילים והפצמ"רים שמתעופפים פה כציפורים. נמאס לי לא להתקלח ולא להחליף בגדים, נמאס לי לישון על האדמה בשק"ש מסריח, ובעיקר, אין לי יותר שום סבלנות להיות בצבא, 25 ימים לא בבית וזה רק הולך ונמשך.

ולעומת כל אותן תחושות קשות ומכאיבות, כאשר אני מנסה לחשוב ולהרהר בדברים בצורה יותר רחבה ופחות מצומצמת על המצב, כשאני קורא חדשות ומנסה לנתק את הסיטואציה הלאומית מהרגש האישי שלי, אני מוצא את עצמי דווקא כן תומך במבצע קרקעי, שלמרות שאינני תומך כלל וכלל במדיניותה של ממשלת ישראל הנוכחית, דווקא נראה לי כמעשה הנכון כרגע, וכי יש להרחיב את המבצע. מצד שני, זה בכלל לא משפיע על תחושותיי ולא גורם לי אפילו במעט לרצות פחות לעוף מכאן.

17.7.2014, מעבר ארז

השעה מאוחרת, כנראה לקראת חצות הליל. אני לא יודע, אין לי שעון. כל רגע אמורים כבר להיכנס לעזה. אנחנו על ציוד מלא, מיוזעים ומאובקים. בעיקר עייפים. בעיקר עייפים... אני ווסר שרים שירים של התנועה כדי להתמודד ולזכור מאין באנו ומדוע אנחנו כאן. אני מרגיש טוב. העובדה ששעת הכניסה המיועדת חלפה כבר מדאיגה אותי, אני מפחד מעוד חזל"ש או דחייה. העול הנפשי שהמתח הזה יוצר קשה מאוד. אני בספק אם עוד דחייה היא משהו שנוכל לעבור. אני רוצה להיכנס, יש בזה צורך ואני מצליח לפרוץ את גבולות הקושי ולחשוב מעבר אלי. בראש מתרוצצות מחשבות ותהיות רבות, האם ניתקל במחבלים? איך ארגיש תוך כדי לחימה? ומה מקורות המוטיבציה שלי? ממה לשאוב את כוחותיי? מהאנשים שמסביבי או מהאנשים שמחכים בחוץ? הפן המקצועי הוא היחיד שיושב בראש עכשיו, ובצדק והיגיון. אין שום סיבה להתעסק בדבר אחר כרגע, מלבד האנשים שאני אוהב. בימים האחרונים יצא לי לתהות רבות ולהרהר בנוגע למקורות הפחד שלי. אינני חושש לחיי.

המוות לא הרתיע אותי מעולם, אמנם לא עד כדי פגיעה בעצמי, המחשבה על כך כן מעוררת בי אימה, אך לא פעם קיננה בליבי התקווה להיעלם ולהתפוגג מן העולם.

ובכל זאת, עצם העובדה שרחוק ממני ישנם אנשים שדואגים לי, שבחושבם עלי ועל גורלי שינה מודרת מעיניהם, מכאיבה להם בקרביים ומעוררת אימה במחשבותיהם, גורמת לי לדאוג להם בערך כפי שהם דואגים לי, וזוהי תחושה מאוד לא נעימה וקשה.

אני כן מפחד מהקושי, ברגעים כה גורליים כל דבר קטן שעלול לא ללכת על הצד הטוב ביותר מעורר בך חרדה ופחד. המשקלים, העייפות, ההליכות. האם אסבול בזמן הקרב? האם יהיו פצועים ואף הרוגים?

18.7.2014, בית חאנון

אנחנו בנוהל אלמנת-קש בתוך בית פלסטיני בפאתי העיירה בית חאנון שבצפון מזרח רצועת עזה. הלילה התקדמנו לאט מאוד ממעבר ארז עד לכאן, פחות משני קילומטרים שלקחו שעות וייזכרו לי בעיקר בשל הנעליים שנרטבו בתעלת ביוב פלסטינית וכמות היתושים הבלתי תיאמן שהיו בשדות ובמטעים שעברנו בהם, פני הרגישו כמו גבנונית מרוב שנעקצתי.

את הבית כבשנו באש חיה. ירינו טילי כתף, זרקנו רימונים, ירינו, ממש לפי הספר. זה היה בגדול די מיותר כיוון שלא נותר בו איש אחרי כמות התופת שכוחות השריון ירו לעבר השכונה.

ובכל זאת, רגעים מספר לאחר שהכיתה שלנו טיהרה את הקומה השלישית והגג, ירדנו למטה ומצאנו משפחה פלסטינית יושבת בסלון. הם לא נמלטו מהאזור, כיוון שלטענתם לא נותר להם כסף (כך תירגם לנו קצין האוכלוסייה הדרוזי, זהארן, מהמילואימניקים של חרמ"ש 46).

שמרתי עליהם כשעה ארוכה, זה היה כמו במעצרים, אבל גם כל-כך שונה. הרי לפני דקות מספר ריסקנו להם את השכונה. החלפתי איתם מבטים רבים, מבטי היו מלאי מבוכה ואשמה, מעין אי נעימות שכזו. איך אפשר להרגיש טוב עם עצמך בסיטואציה שכזו? הם שידרו אדישות מעניינת, כמו כבר ראו הכול. השתוקקתי לדבר איתם, כמו תמיד, לשאול אותם מה הם חושבים עלינו? איך הם מתמודדים עם תקיפות צה"ל? האם הם מאמינים בשלום? מה דעתם על חמאס? אילו הייתי מדבר ערבית.

נתתי להם שקית עם סוכריות שהייתה לי בתיק, אני יודע שזה חסר משמעות, אבל היו שם ילדים קטנים, אפילו תינוקת אחת והנחתי שלהם זה יכול לשפר את מצב הרוח. בסופו של דבר, המבוגרים בחבורה לא אכלו בשל צום הרמאדאן. ולמען האמת, הצורך במחווה החיובית הזו, היה גם שלי.

19.7.2014

הלילה יצאנו לכבוש בית נוסף. לא קרה שום דבר מיוחד גם כן. התקדמנו עם רתק הטנקים, ירינו, זרקנו רימונים, דלתות התפוצצו אבל בפנים לא היה אף אחד. אני מפחד שתיווצר שאננות, הדיבור פה בקרב החבר'ה הוא שלא מטריד אותם שום דבר והראש ריק ממחשבות, אנחנו אכן מעבירים את רוב זמננו בשינה וקמים כמעט רק על מנת לשמור, אבל את המחשבות שלי תופסים כמה נושאים. אני חושב על דייריו של הבית, הכמעט חרב, שאנו שוהים בו. מה הם יחשבו כשישובו אליו? איך הם יתקנו את ההרס ומאין ישלמו על כך? מה הם יאמרו על ישראל, צה"ל והחמאס? האם יחשבו עלינו? החיילים ש"גרו" בביתם?

אני מתגעגע כל-כך הביתה. מאז השדאות לא חשתי ככה. אני לא מפסיק לצייר בדמיוני את הרגעים האלו, את כל שלבי החזרה, לדמיין פעם אחר פעם כל דבר שאעשה. הריח של הבית, האווירה שיש בו בקיץ, האוכל של אבא. הכול מורגש אצלי בזיכרוני. אני כבר מחכה לרגע שאשב ואספר על הכול, וכל-כך מקווה לפתוח ב"לא קרה שום דבר מיוחד". אני חושב הרבה על הגרעין, כבר תקופה לא קצרה שממש לא פשוט לי עם הדברים שקורים בינינו. אני חושב שחברתית המצב לא טוב. כאילו איבדנו את התשוקה לשיחה אחד עם השני, דעך הלהט לדבר זה עם זו. אנחנו ממעטים להיפגש, בעיקר כאשר קרקל ו-50 סוגרים. אני שם לב כי אין מאמץ לתקשורת רציפה במהלך השבוע, אנחנו בקושי מתקשרים אחד לשני. אין מספיק מחשבה למה היחידים זקוקים מהקבוצה. אי אפשר לקיים שותפות כאשר התקשורת השוטפת כל-כך דלה, זה גורם לי להרגיש ייאוש ושחיקה מאנשים.

20.7.2014

עד כה המחשבה ההזויה ביותר היא שגם בתוך עזה, בשטח האויב, ברגע האמת, בזמן לחימה, כאשר סכנת מוות מרחפת מעל ראשך והכול אמיתי מאי-פעם אתה יכול פשוט להירדם. פעם, בבא"ח, בטירונות ובהכשרה, כשדיברנו על מה יהיה בשעת מלחמה האמנו כי "ברגע האמת" הכול ייראה קל ופשוט לעומת האימונים. ההליכה אל היעד בלילה הראשון, כאשר נרדמתי בכריעה באחת ההמתנות. הבנתי שגם תחת נפילת מרגמות, ירי צלפים ואיום של מחבלים שיצוצו מעל פני הקרקע לאחר שיגיעו דרך מנהרה, אפשר לישון.

21.7.2014

17 הרוגים?! זה לא יותר מדי? איך לעזאזל הגענו למצב כזה? ומתי כל זה ייגמר? ומה קורה בחוץ?! זה מטריף אותי.

22.7.2014

הייאוש מחלחל מהסדקים בקירות פנימה אלינו. יום ולילה, הכול אפור ותפל, כבר חמישה ימים שאנחנו כאן וכלום לא מתקדם. מבחוץ נכנסות רק שמועות. 20 הרוגים, 30 הרוגים, 40 הרוגים. אין הבחנה בין אמת לכמעט אמת. המחשבה על מספר ההרוגים העצום מזעזעת ומטרידה, בעיקר בשל כך שאני בטוח שכל מי שבחוץ ודואג לי נחרד מכל הרוג, ומי יודע, אולי ההרוגים הבאים הם אנחנו.

החוויה פה מחזקת את התפיסה שהכול בצבא צריך להיות מַלאֶה. אפילו במלחמה הכול איטי ושוחק. את הזמן אנחנו מנסים להעביר במשחקי חברה, שירים, כתיבה, עישון ובעיקר שינה. אבל בעיקר רוצים לחזור, והביתה. הגב דביק מהקרמי שצמוד אליו כבר חמש יממות, השיער דביק, כפות הרגליים שורפות והשיעמום קודח אותך מבפנים.

מהאפשרות של יציאה לרענון וחזרה אני חרד. אני לא חושב שאוכל להכיל את זה נפשית, אני כבר מעדיף להישאר בפנים עד הסוף.

התחלתי לכתוב שיר (אני גרוע בזה מאוד, אבל דווקא הפעם הולך לי לא רע). ואחת השורות בו הוא "שעון חול שאין לו סוף מתקתק". בצבא אנחנו רגילים תמיד להעביר את הזמן לאחור, ותמיד יש בקצה המנהרה איזושהי נקודת אור, גם אם לא ממוקדת, שבה ברור שכל זה ייגמר. זו הפעם הראשונה שלאי-הודאות אין סוף.

23.7.2014

אתמול הצלף שיורה עלינו כבר יומיים מכיוון דרום-מזרח, פגע בראש למפקד מחלקת שריון שיצא לתפעל את המק"כ שעל הטנק שלו, והוא מת.

זה לא היה כזה שוק, בסך-הכול מסביבנו מתים אנשים כבר ימים, אבל עצם זה שזה קרה 20 מטר ממני קצת מוזר. אנחנו נכנסים לשנה השנייה מאז השנת שירות (לפני שנה היה סמינר סיכום).

24.7.2014

אתמול הגיע גיא עם האכזרית של האספקה והצטרף אלינו, שלשום גם הצטרפו עומר חסון וגיא סלע שלא נכנסו בלילה הראשון. זה די מעודד אבל לא ממש עוזר למצב-רוח שרק הולך וצונח.

היום קיבלנו בשורות לפיהן במוצ"ש המבצע מתרחב ואנחנו נצא לכבוש יעדים בעומק בית חאנון. נכון לעכשיו, אחרי 33 ימים לא בבית זה נשמע כאופציה הגרועה ביותר. לנוכח מספר ההרוגים העצום עד כה, זה נשמע גרוע אף יותר. המכתבים שהגיעו עם גיא אתמול היו נחמדים, אבל גם קצרים מדי בשביל להיות יותר מזה.

26.7.2014

היום נכנסו לבית שני לוחמי הנדסה מהצק"ג (גדוד 601) שנמצאים פה במגנן ושאלו אותנו כמה זמן לא התקשרנו הביתה. היו להם פלאפונים והם נתנו לנו להתקשר. בחרתי שלא, כי אני לא בטוח ששיחת טלפון קצרה הביתה בעת הזו היא טובה. המבצע לכיבוש בית חאנון נדחה מאתמול בגלל הפוגה הומניטרית ואמור לקרות הלילה. יש פחד, אנחנו מודעים לקרבות הקשים שהתחוללו אמש ולארבעת ההרוגים של החטיבה. וגם לא ממש מחוברים למה שקורה בכל הרמות ולא מבינים את הרציונל שמאחורי הרחבת המבצע. באופן די מחריד הכנסתי את עצמי למחשבה שהמשך המבצע לפחות יספק לי עוד כמה סיפורי גבורה וככה אני מנסה למנוע מעצמי את הבאסה מזה.

בכתיבתי ניתן לחוש את השחיקה. היא הולכת וגוברת לאורך הזמן ככול שהמתח דועך, כמו שהמחשבות נמוגות והמוטיבציה נעלמת. השיעמום גואה ומציף יותר ויותר מיום ליום. 35 ימים לא הייתי בבית. זה כבר מחרפן. מוציא אותי מדעתי. אני כל-כך מתגעגע שאזלו לי המילים. אני רוצה לברוח, לערוק, לא לחזור לעולם. אני מפחד שימי החופש בתום המבצע לא יתגמלו בשום צורה את המאמץ.