ברבור מנייר

1

זה היה יום מושלם ללובוטין. לא שתכננתי לנעול עקבים לַפָּנים בדרכי אל המוות, אבל אם לכאן הדברים הדרדרו, אם אני הולכת להיהרג בידי פסיכופת אקראי וצמא דם, האם יש דרך טובה יותר לפגוש את מותי מאשר על עקבי 'זין עליך' אדומי־סוליות? כי זין עליך, בן זונה, בגלל שהפכת אותי לקורבן פשע סתמי ומיותר.

זין עליך על ההשפלה הזאת, לא לתת לי לראות את הפרצוף שלך לפני שאתה מפוצץ לי את המוח. זין עליך בגלל הכבלים שהידקת כל כך חזק, שהם משאירים חתכים עמוקים ואדומים במפרקי ידי.

אבל בעיקר זין עליך כי אף אחת לא רוצה למות יום לפני יום הולדתה העשרים וארבעה - שיער בלונדיני בוהק בתספורת חדשה, לק ג'ל מתוקתק, בדרך חזרה מפגישה עם גבר, שיכול מאוד להיות שהוא 'הגבר של חיי'.

החיים שלי היו אמורים להיות רצף של מחיאות כפיים סוערות: תואר, חתונה, בית שיכול להצטלם למגזין עיצוב, שני ילדים מושלמים. ובכל זאת הנה אני, על הברכיים, עם שק על הראש, קנה קר של אקדח מוצמד לעורפי. והכי גרוע: לא לדעת למה זה קורה, לא לדעת למה אני הולכת למות. אבל מצד שני, ממתי יש היגיון בדברים האלה?

אקראיים או מתוכננים בקפידה? אונס, רצח, עינויים, התעללות. האם באמת נוכל להבין את הסיבה, או שאנחנו פשוט מחפשים תוויות וקופסאות לארגן בעזרתן את הכאוס שלא נמצא בשליטתנו?

רווח כספי.

בעיות נפשיות.

אמונות קיצוניות.

שונא בנות עם ציפורניים מלאכותיות.

תחת איזה מהמניעים האלה יתייגו את הרצח שלי?

תפסיקי, סקיי, את עדיין לא מתה. תמשיכי לנשום. ותחשבי.

תחשבי.

ריח גס ומחוספס של שק יוטה עלה באפי בעוד הסירה מתנועעת במים.

מה את עושה, סקיי? המילים של אסטבן הצטלצלו בראשי בקול רם וברור.

אני נלחמת.

מחזירה מלחמה בכל הכוח.

נפלט לי צחקוק־בכי.

הדחקתי את אסטבן כל כך הרבה זמן, אבל הנה הוא, פולש לי לראש, בלתי־צפוי ופתאומי כתמיד, יושב על אדן ההכרה שלי כאילו מדובר בחלון חדרי. נזכרתי בשאלון אינטרנט שמילאתי באותו בוקר:

מי האדם האחרון שעובר לך בראש לפני השינה?

קליק.

זה האדם שהכי אהוב עלייך.

חשבתי על מארק ג'ייקובס ועל ג'ימי צ'ו ועל טום פורד ועל מייקל קורס. לא על אסטבן. אף פעם לא אסטבן. כי בניגוד לחברי ילדות, הם נשארו. יכולתי להרשות לעצמי ללכת שבי אחר הקסמים שלהם, להביא הביתה את היצירות הנוצצות שלהם וללכת לישון בידיעה שהם עדיין יהיו שם גם בבוקר. כמו נעלי לובוטין, שלגביהן התלבטתי קודם - הפלרטטניות בוורוד פוקסיה, שנקשרות סביב הקרסול ברצועות סאטן, או הזהובות הגבוהות בסגנון חצי ד'אורסיי? אני שמחה שבחרתי בזוג השני. היו להן עקבים מחודדים. דמיינתי לי אותן ואת הכותרת בעיתון של מחר:

נעליים קטלניות.

בתמונה יראו עקב מבריק וקטלני נעוץ בגופו של החוטף שלי.

כן, זה מה שהולך להיות, אמרתי לעצמי.

תנשמי, סקיי. תנשמי.

אבל האוויר בתוך כיסוי הראש היה חשוך ומעופש, והריאות שלי כמעט קרסו מעומס הפחד והאימה. התחלתי לקלוט - זה באמת קורה. זה אמיתי. כשיש לך חיים מושלמים יש משהו שמגונן עלייך מההלם - תחושה של 'מגיע לי', כאילו גם העניין הזה יסתדר איכשהו. בגלל האמונה הזאת הרגשתי גיבורה, לא מודאגת. הייתי אהובה, מוערכת, חשובה. מישהו בטח יופיע להציל אותי ואת המצב. נכון? נכון?

שמעתי את האקדח נדרך ולוע הקנה נצמד כמו נשיקה לעורפי.

"רגע." כאב לי הגרון והייתי צרודה מרוב שצרחתי כמו משוגעת, כשהתעוררתי ומצאתי את עצמי כפותה כמו חזיר בר בתא המטען של המכונית שלי. ידעתי שזאת המכונית שלי כי עדיין יכולתי לקלוט את ריח הטוּבֶּרוזה והאלגום מהבושם שנשפך לי כאן לפני כמה שבועות.

הוא התנפל עליי במגרש החניה בדיוק כשנכנסתי למכונית הפתוחה התכולה שלי - תפס אותי והטיח אותי עם הפרצוף על מכסה המנוע. חשבתי שהוא ייקח לי את התיק, את הארנק, את המפתחות, את המכונית. אולי זה מנגנון הגנה, אולי את מתמקדת במה שהיית רוצה שיקרה.

רק קח ולך.

אבל זה לא מה שקרה. הוא לא רצה את התיק שלי או את הארנק או את המפתחות או את המכונית. הוא רצה אותי.

אומרים שבמקרה חירום עדיף לצעוק 'שריפה' מאשר 'הצילו', אבל לא הצלחתי להוציא מהפה לא את זה ולא את זה, כי נחנקתי מהסמרטוט הספוג בכלורופורם שהוא הצמיד לפי ולאפי. הקטע עם כלורופורם הוא שהוא לא מפיל אותך מיידית - לא כמו שרואים בסרטים. בעטתי ונאבקתי - במשך מה שנראה לי כמו נצח - עד שאיבדתי תחושה בידיים וברגליים, עד שירד עליי החושך.

זאת הייתה טעות לצרוח כשהתעוררתי. הייתי צריכה לחפש את מנגנון הפתיחה של תא המטען, או לעקור ממקומם את אורות הבלמים, או משהו שעיתונאים רוצים לראיין אותך עליו אחר כך. אבל אי־אפשר לסתום לפאניקה את הפה, אתם יודעים? היא חתיכת כלבה צרחנית ומתפתלת, והיא רצתה לצאת.

זה הרגיז אותו. הרגשתי את זה כשהוא עצר בצד ופתח את תא המטען. אורם הכחול והקר של פנסי הרחוב מאחורי כתפו סנוור אותי, אבל הרגשתי. וכדי שלא יהיה ספק הוא משך אותי החוצה בשיער ודחף לי לפה את אותו סמרטוט ספוג כלורופורם שאיתו הכניע אותי.

נחנקתי מהסמרטוט כשהוא דחף אותי בכוח לכיוון המזח, מפרקי ידיי עדיין כבולים מאחורי גבי. הריח המתקתק הצורב נחלש, אבל הספיק כדי לעשות לי בחילה. כמעט נחנקתי מהקיא של עצמי, עד שהוא הוציא לי את הסמרטוט מהפה ושם לי שק על הראש. אז הפסקתי לצרוח. הוא היה יכול לתת לי להיחנק למוות אבל הוא רצה אותי בחיים, לפחות עד שיגמור עם מה שזה לא יהיה שבשבילו חטף אותי. אונס? שבי? כופר? קלידוסקופ של קטעים מזוויעים מדיווחי חדשות ומכתבות מגזין הסתובב לי בראש. נכון, תמיד הרגשתי צביטת חמלה, אבל הייתי צריכה רק להעביר ערוץ או להפוך דף כדי לכבות את הכיעור.

רק שאת זה אי־אפשר היה לכבות. אולי הייתי מצליחה לשכנע את עצמי שמדובר בחלום רע, אלמלא הצריבה המטורפת שהרגשתי בקרקפת, במקומות שבהם הוא תלש לי קווצות שיער. אבל הכאב היה טוב.

הכאב הראה לי שאני בחיים. וכל עוד אני בחיים יש תקווה.

"חכה," אמרתי כשהכריח אותי לכרוע ברך. "מה שאתה רוצה. בבקשה... רק. אל תהרוג אותי."

טעיתי. הוא לא רצה אותי בחיים. הוא לא הלך לכלוא אותי או לדרוש כופר. הוא לא הוריד לי את הבגדים או נהנה להתעלל בי. הוא רק רצה להביא אותי לכאן, לאיפה שזה לא יהיה. כאן הוא הולך להרוג אותי והוא לא התכוון לבזבז על זה זמן.

"בבקשה," התחננתי. "תן לי לראות את השמיים עוד פעם אחת אחרונה."

ניסיתי להרוויח זמן, לבדוק אם יש מוצא. ואם זה באמת הולך להיות הסוף, לא רציתי למות בחושך, חנוקה מאדי פחד וייאוש. רציתי שנשימתי האחרונה תהיה חופשייה, מלאה רוח ים ורסס גלים. רציתי לעצום עיניים ולהעמיד פנים שעכשיו שבת בצהריים ואני ילדה קטנה עם רווח בין השיניים, שאוספת צדפים עם מאמאלוּ.

לרגע השתררה דממה. לא שמעתי את קולו של החוטף ולא ראיתי את פניו, לא הייתה לי תמונה בראש, רק נוכחות אפלה שארבה מאחוריי כמו נחש קוברה ענק שעומד להכיש. עצרתי את הנשימה.

הוא הרים את השק והרגשתי את אוויר הלילה על פניי. לקח לעיניים שלי רגע להתרגל ולמצוא את הירח - פלח כסוף ומושלם בצורת סהרון, אותו ירח שנהגתי להביט בו בילדותי לפני השינה, כשהקשבתי לסיפורים של מאמאלו.

"ביום שבו נולדת העננים היו גדולים ונפוחים מגשם," הייתה האומנת שלי אומרת בעודה מלטפת את שערי. "התכוננו לסערה, אבל השמש הפציעה בשמיים. אימא שלך קירבה אותך לחלון והבחינה בכתמי הזהב בעינייך האפורות הקטנות. העיניים שלך היו בצבע השמיים באותו יום. לכן היא נתנה לך את השם סקיי, אמוֹרסיטו, אהובונת."

לא חשבתי על אימא שלי שנים. לא היו לי זיכרונות ממנה משום שהיא מתה כשהייתי קטנה. לא ידעתי למה אני חושבת עליה עכשיו. אולי כי עוד כמה דקות גם אני אהיה מתה.

התהפכה לי הבטן מהמחשבה. תהיתי אם אראה את אימא שלי בצד השני. תהיתי אם היא תקבל את פניי, כמו שסיפרו אנשים בתוכניות האירוח בטלוויזיה - אלה שטענו ששבו מעולם המתים. תהיתי אם העולם הבא באמת קיים.

ראיתי את האורות המרצדים של בנייני הדירות הגבוהים בנמל, את התנועה המתפתלת כמו נחש אדום במרכז העיר. היינו במרינה נטושה מול מפרץ סן דייגו. חשבתי על אבא שלי, שלימדתי אותו לא לדאוג לי, רק לתת לי להיות ולנשום ולחיות. הייתי בת יחידה, והוא כבר שכל את אימי.

תהיתי אם הוא אוכל ארוחת ערב בחצר, בראש צוק המשקיף אל מפרץ שקט בלָה הוֹיָה. הוא התמקצע באמנות שתיית יין אדום בלי להרטיב את השפם. היה משרבב שפה תחתונה ומטה ראש בזווית מדויקת. אני אתגעגע לשפם המאפיר הסבוך שלו, למרות שמחיתי בכל פעם שנישק אותי. שלוש פעמים על כל לחי. שמאל, ימין, שמאל. תמיד. לא משנה אם רק ירד לארוחת בוקר או שעמד לצאת לטיול מסביב לעולם. היו לי ארונות מלאים בנעלי מעצבים ובתיקים ובקשקושים, אבל לזה אתגעגע יותר מכול - לשלוש הנשיקות של ווֹרן סדג'וויק.

"אבא שלי ישלם לך כמה שתרצה," אמרתי. "בלי לשאול שאלות." מתחננת. מתמקחת. זה בא לך בקלות כשאת עומדת לאבד את חייך.ההכרזה לא זכתה למענה, מלבד דחיפה חזקה כדי לגרום לי להרכין את הראש.

הרוצח שלי הגיע מוכן. כרעתי ברך במרכז יריעת ברזנט גדולה שכיסתה את רוב המזח. הפינות נקשרו לעמודי בטון. יכולתי לדמיין את גופתי המתה מגולגלת בפנים ומושלכת לאי־שם בלב האוקיינוס.

המוח שלי התמרד לנוכח המראה, אבל הלב... הלב ידע.

"אלוהים היקר, ברך את נשמתי. ותשמור על אבא. ומאמאלו ואסטבן."

זו הייתה תפילה מהעבר, שלא אמרתי מזה שנים, אבל המילים באו מעצמן, בוקעות משפתיי כחרוזים קטנים של נחמה.

באותו רגע הבנתי שבסופו של דבר, כל העלבונות והטינות והתירוצים הם רק תעתועי שווא חולפים, הנפוצים לכל עבר כמו רוחות רפאים חיוורות מפני כל האנשים שאהבת, כל האנשים שאהבו אותך. משום שבסופו של דבר, חיי הצטמצמו לשלוש נשיקות ולשלושה פרצופים: אבא שלי, האומנת שלי והבן שלה - ששניים מהם לא ראיתי מאז שיצאנו לדרך החרבה והמאובקת, המובילה החוצה מקָאסָה פָּאלוֹמה.

מי האנשים האחרונים שעוברים לך בראש לפני מותך?

עצמתי עיניים חזק, מחכה לנקישה, לכובד העופרת הצונן והבלתי־נמנע של המוות.

אלה האנשים שהכי אהובים עלייך.