מתוך ההפיכה

פרק ראשון בית חדש במקום ישן

- אתם מן אמריקה? - שאל הערבי, שישב ליד ההגה, במבטא המיוחד לבני עמו. לרגע נצנץ בעיניו ברק מוזר, שלא היה בהן קודם לכן, שעה שהעמיסו את הרהיטים ואת כלי הבית על המשאית מאחור. מבטו העביר בי חלחלה. מתי ננעצו בי עיניים שכאלה? הברק הזר הזה, שנדלק לו פתאום בעיניים, החזירני לרגע לימים הרחוקים ההם...

- אתם מן אמריקה - אמר שוב, ספק שואל ספק קובע עובדה.

הבטתי לו ישר בעיניים. - אנחנו לא מן אמריקה! - אמרתי אף אני במבטא מזרחי כשלו - אנחנו מירושלים, מן העיר-העתיקה.

הערבי הביט חליפות בחיים ובי, ופניו הביעו אי-אמון מוחלט בדבריי.

- אנחנו מן העיר-העתיקה - אמרתי שנית, מדגישה כל מילה.

הערבי השפיל מבטו. נפלה שתיקה. רגעים אחדים נסענו בשקט לאורך רחוב יפו ההומה.

- בית, יש לו מדרגות? - שאל הנהג בחדשו את השיחה. הנצנוץ הזר נעלם מעיניו, והן שבו להיות ידידותיות כמקודם.

- לא הרבה - השבנו קצרות.

- לא הרבה, זה טוב - אמר במתק לשון, כמבקש להחזיר את האווירה הטובה, ששררה בתא הנהג בראשית הנסיעה.

הגענו לכיכר צה"ל, שעל-יד בניין העירייה. חומת העיר-העתיקה נגלתה לעינינו בכל הדרה. הנהג האט כמחכה להוראות. תמהתי - האם איננו מכיר את המקום?

- סע שמאלה - אמר חיים, והמשאית עברה לאיטה בשער יפו. ליבי פעם. הנה הולך ומתגשם החלום. עשר שנים לאחר שחרור העיר-העתיקה במלחמת ששת הימים, זכינו סוף סוף בדירה משלנו ברובע היהודי. משהוחל בשיקום הרובע, עקבנו בהתרגשות אחר הבנייה. כל רחוב, כל בית, שנבנו מחדש, מילאו את ליבנו שמחה, אך, בהתחלה, אני עצמי לא יכולתי לגור בו. הזיכרונות, כן... אלה היו כבדים כל-כך. חלף זמן, ואני השתחררתי מעט מן המעמסה של הימים ההם, ואז נערמו הקשיים. אבל, אל נהרהר בכך עתה. הנה אנחנו בדרך לדירה החדשה, והרהיטים שמאחור שלנו הם.

הגענו. המשאית נעצרה לפני סמטה מרוצפת. חיים נשאר על-ידה לעזור בפריקת הרהיטים, ואני מיהרתי לפתוח את הדלת. שעות אחדות הלכו הסבלים הלוך ושוב, כשהם נושאים ארגזים וקופסאות, רהיטים וכלים.

היום כבר נטה לערוב, והילדים עדיין לא הגיעו לביתנו החדש. עליתי לקומה העליונה של הדירה. כאן, למעלה, ישנו חלון קטן בפרוזדור, ממנו ניתן לראות את הכביש. דרכו הבטתי - אולי אראה אותם בדרך? לפניי נראו גגות וכיפות, מאחוריהם מגרש החניה ומעבר לו הכביש. כל מכונית לא הגיעה, אך אני הוספתי להביט בחלון. המראה היה מיוחד במינו, יפהפה. מאחורי הכביש נגלה לעיניי קטע של החומה, הקטע שלפני שער-ציון. עמדתי אחוזת שרעפים. אולי הייתה זו שעת הדמדומים, שעוררה מחדש את הזיכרונות. עיניי היו נעוצות בדרך, בה אמורה הייתה המכונית להגיע. הן זו הדרך בה הלכנו אז, באותו יום מר, י"ט באייר תש"ח, אבל בכיוון הנגדי. אז יצאנו מן הרובע האפוף להבות, זקנים, נשים וטף. כשהגענו לשער-ציון החסום כמעט, הייתה שעת בין-הערביים, ממש כמו עכשיו.

שפתיי לחשו תפילה: "אלוקים, עשה שלא תהיה עוד מלחמה..."

באותו רגע נראתה מכונית נוסעת בכביש שלרגלי החומה. התנערתי ומחיתי את הדמעות, שנטפו בלי משים על לחיי. הילדים הגיעו הביתה. הלילה כבר ירד, ובתוך כל המהומה, הצענו לשני הקטנים את מיטותיהם. הלבשתי אותם פיג'מות ואחר הרמתי את שניהם יחד בזרועותיי ונשאתי אותם לחלון הקטן. בחוץ כבר דלקו פנסי רחוב.

- רואים אתם, ילדים, שם החומה - אמרתי והוריתי בידי על הקטע שנשקף בעד החלון. - ושם - הוספתי - בהמשך הדרך, במקום שכבר אין רואים, שם שער-ציון.

- שער-ציון - חזרו הקטנים על דבריי.

- אתם, יקרים שלי, אתם כבר לא תצאו מכאן...

- ודאי שלא - אמר הגדול מבין השניים.

- גם את, אמא, לא תצאי מכאן, נכון? - אמרה הקטנה, ושניהם הביטו בי ולא הבינו על מה הייתי כה נרגשת. הם נתלו על צווארי, וכך הבאתי אותם למיטותיהם. ישבתי ביניהם וקראתי איתם קריאת-שמע, כפי שאבי היה עושה, כשאני הייתי בגילם.

משיצאתי מחדרם, עמדו כבר כל הרהיטים במקומם. החדר הגדול היה מלא ארגזים וקופסאות, שהיו מונחים זה על גבי זה כמעט עד לגובה התקרה. הסבלים כבר הלכו, ואנו ירדנו אחריהם לנעול את השער. אחד האנשים שב על עקבותיו. זה היה הנהג. שוב דלק בעיניו הנצנוץ הזר. ידו נחה על שער הברזל.

- אני ילד... זה בית שלי! - אמר בעברית העילגת שבפיו.

לא נרתעתי ממבטו שלבש משטמה.

- אני ילדה... כאן בית שלי! - אמרתי בשקט והוריתי בידי על הסמטה שממולי.

האיש חזר על דבריו בתנועות ידיים. הבטתי בו. ניסיתי לאמוד את גילו. הוא לא נראה צעיר כל-כך. אין ספק, יודע הוא יפה את הסדר הכרונולוגי של הדברים - חשבתי בליבי - תשע-עשרה שנים הייתה העיר-העתיקה היהודית עיר כמעט מתה. בעיניי ראיתי, לאחר שחרור המקום, את החורבן הנורא ואת השיממון. הערבי, העומד כאן ומתיימר לטעון בעלות על המקום, יודע זאת בוודאי טוב ממני. הן הוא היה חופשי לצאת ולבוא ולבקר כאן בכל עת, בשעה שאנו היינו מנותקים.

מטרים אחדים מפה, בהמשכה של הסמטה הקטנה, עומד על תילו הבית הישן של ימי ילדותי. כמה בתים כאלה קיימים עדיין? אם ביתך הוא זה - חפצתי לומר - מדוע לא בנית אותו כל השנים הללו? המקום, בו עומד ביתנו החדש, היה מכוסה כולו גלי אבנים. רק לפני שנתיים-שלוש פונו ההריסות ונחפרו היסודות. ליווינו את בנייתו מן ההתחלה.

הבטתי סביבי על החצר הפנימית המרוצפת אבן, על תריסי העץ, על המרפסות הנאות. בית חדש בסגנון עתיק, ביתנו שלנו.

על-יד השער הוסיף הנהג הערבי לעמוד מצפה לתשובה.

- כשהייתי ילדה קטנה - אמרתי נעזרת בתנועות ידיים - אני גרתי כאן. זה הרובע היהודי.

- אתם הרסתם, ואנחנו בנינו - אמר חיים.

הנהג הרפה מן השער.

– שלום - אמר לבסוף, אך הפעם לא שבה הידידות לשכון בעיניו.

- שלום - השבנו.

משהלך, לא נעלנו את השער אחריו. לא היה כל צורך בכך. הרגשת ביטחון מילאה את ליבנו. שבנו למקומנו הטבעי. שבנו הביתה...