כוחו של הכלב

פיל תמיד היה האחראי לסירוס; ראשית שיסף והסיר את תחתית כיס האשכים והשליך אותה הצדה; ואז חשף תחילה אשך אחד ואז אחר, חתך את הקרום הססגוני שעטף כל אחד, תלש אותו והשליכוֹ למדורה, שם התלהט מוט הצריבה. הדם היה מועט להפתיע. כמה רגעים וכבר התפצפצו האשכים באש כמו גרעיני פופקורן ענקיים. סיפרו שיש גברים שאוכלים אותם עם קצת מלח ופלפל. "צדפות הרים", קרא להם פיל בגיחוך הנכלולי שלו, ורמז לפועלי חווה צעירים שאם הם מתעסקים עם הבנות, כדאי להם לאכול אותם בעצמם.

אחיו של פיל, ג'ורג', האחראי לתפיסה בלאסו, הסמיק למשמע ההצעה, בעיקר כשנאמרה בנוכחות העובדים השכירים. ג'ורג' היה גבר מוצק, רציני והגון, ופיל אהב להוציא אותו מהכלים. אלוהים כמה שפיל אהב להוציא אנשים מהכלים!

איש לא לבש כפפות למלאכות עדינות כמו סירוס, אבל הם כן לבשו כפפות כמעט לכל מלאכה אחרת על מנת להגן על הידיים כנגד שפשופים מחבל, שבבי עץ, חתכים, שלפוחיות. הם כולם לבשו כפפות ללכידה בחבל, לתיקון גדרות, לסימון הבקר, לחלוקת מספוא, אפילו סתם לרכיבה, בדרך למכירה או בעקבות הבקר. כולם מלבד פיל, ליתר דיוק. הוא היה אדיש לשלפוחיות, לחתכים ולשבבים ובז למי שלבשו כפפות לשם הגנה. ידיו היו יבשות, חזקות, רזות.

פועלי החווה והבוקרים לבשו כפפות מעור סוס שהזמינו מקטלוגים של "סירס ורוֹבּאק" ו"מונטגומרי וורד" — "סירס ואבק" "מגמגם ועוד", כפי שכינה פיל את בתי העסק הללו. לאחר שעות העבודה או בימי ראשון, כשמגורי העובדים מהבילים ממימֵי הכביסה והגילוח וריחניים ממי הקולון בֵּיי־רוּם של אלה העומדים לצאת העירה, היו אחרים נאבקים בטופסי ההזמנה, שפופים מעליהם כמו ילדים מגודלים, נוגסים בקצה העיפרון, בוחנים בקימוט מצח את כתב ידם המקושקש, מתחבטים לגבי משקל המשלוח והמיקוד. לעתים קרובות הם הרימו ידיים, חתמו על הטופס והפקידו את המלאכה בידי בעל שליטה טובה יותר בכתיבה ובחשבון, אחד מהם שהרחיק לכת עד התיכון, שלפעמים כתב עבורם מכתבים לאבות ולאימהות ולאחיות אהובות.

אך כמה נפלא כשמגיעה ההזמנה בדואר, כמה מענג ומייסר להמתין לחבילה מסיאטל או מפורטלנד, שעשויה לכלול נוסף על הכפפות החדשות גם נעליים חדשות לעיר, תקליטים לפונוגרף, כלי נגינה שיפיג בקסמיו את בדידות ערבי החורף, כשהרוחות יורדות מפסגות ההרים כמו יללות זאבים.

הגיטרה המשובחת ביותר שלנו. נגנו נעימות ואקורדים בסגנון ספרדי. לוח אצבוע רחב עשוי עץ הובנה, חזית איכותית מעץ אשוחית טבעי עם צלעות בדוגמת מניפה, גב וצדדים מעץ סיסם, בַּיינדינג קרן אמיתי. יפהפייה אמיתית.

בעודם ממתינים להזמנה שתגיע אל סניף הדואר שנמצא עשרים וחמישה קילומטרים משם בהמשך הדרך, הם קראו שוב ושוב תיאורים מסוג זה והתענגו על זיכרון מילוי הטופס, לחידוד תחושת הציפייה. ביינדינג קרן אמיתי!

"אז מה, בחורים, מסתכלים בספר המשאלות שלכם?" היה פיל שואל ממקום עומדו ליד התנור ורוקע ברגליו להתנער מהשלג. הוא היה משקיף משם על החדר, רגליו נטועות בפישוק רחב, וכפות ידיו החשופות אחוזות מאחורי גבו. עם השנים ניסה פה ושם אחד הבחורים לחקות את נוהג כפות ידיו החשופות, אולי מתוך תקווה לחיוך או להנהון של הערכה, אך הוא לא הבחין בחיקוי, ולבסוף הם שבו אל הכפפות. "מסתכלים בספר המשאלות?"

"בטח, פיל," הם היו אומרים, גאים לפנות אליו בשמו הפרטי, אך מיהרו לסגור את הקטלוג בחסות השיחה, שלא יראה אותם בוחנים בתאוותנות את הנשים השובבות המדגמנות מחוכים ובגדים תחתונים. כמה התפעלו מאדישותו! כאחד מצמד הבעלים של החווה הגדולה ביותר בעמק, הוא היה יכול להרשות לעצמו כל דבר שיתחשק לו, כל אוטומוביל, לוזייר או פירס־ארו, נניח, אבל הוא לא חשק בשום מכונית. אחיו ג'ורג' הביע פעם עניין לקנות פירס, ופיל אמר, "רוצה להיראות כמו איזה יהודי?" ובזה נגמר העניין. לא, פיל לא נהג. האוכף שלו, שנתלה מהארכוף על יתד באסם העץ הגדול והארוך, היה בן עשרים שנה לפחות; היו לו דורבנות פלדה טובים וחלקים — בלי שום עיטורי כסף מצועצעים, לא דורבנות מהסוג שכיכב בחלומותיהם של האחרים; הוא נעל נעליים פשוטות במקום מגפיים, בז לעיטורים ולקישוטים של הבוקרים, אף שבצעירותו היטיב לרכוב לא פחות מהם ושלט בחבל יותר מג'ורג'. על אף כל כספו וייחוסו הוא היה כאחד האדם, לבוש בדיוק כמו העובדים השכירים בסרבל ובחולצת כותנה כחולה; שלוש פעמים בשנה הסיע אותו ג'ורג' להסתפר בהֶרְנְדוֹן; הוא ישב במושב הקדמי של מכונית הריאו הישנה, נוקשה כמו אינדיאני בחולצה המעומלנת שלבש לביקורים בעיר, ואפו הקיסרי מעוקל תחת המגבעת האפורה־כצפחה, הלסת חשוקה. באופן דומה ישב גם בכיסא התספורת של וַייטי פוטר, וידיו הארוכות, הדקות, הצרובות משמש, נחות ללא תנועה על המסעדים הקרירים, בעוד השיער שצבר מאז ביקורו האחרון צונח בתלוליות סביבו על אריחי הרצפה הלבנים.

סוכן־נוסע אחד, גבר מגונדר בעל סיכת עניבה מצועצעת, ציחקק פעם למראהו ושאל את וייטי על אודותיו.

"במקומך לא הייתי צוחק, אדוני," ציין וייטי. "הוא היה יכול לקנות ולמכור אותך חמישים פעם, או כל אדם אחר בעמק מלבד את אחיו. אני גאה שהוא יושב בכיסא שלי, ממש גאה." גזיר־גזיר־גזיר. "הוא ואחיו שותפים."

ואכן כאלה היו, ויותר מאשר שותפים, יותר מאשר אחים. הם קיבצו יחד את הבקר על סוסיהם, שוחחו יחד כאילו נפגשו זו הפעם הראשונה, דיברו על הימים הטובים של פעם בתיכון ובאוניברסיטת קליפורניה, שם נכשל ג'ורג' למעשה באותה שנה שבה סיים פיל את לימודיו. פיל נזכר בתעלולים שעולל לתלמידים אחרים, בחברים שהיו להם — זמנים מבדחים מאוד. פיל היה המבריק מבין השניים, ג'ורג' האיטי.

הדבר נעשה בדרך כלל בהחלטה משותפת כאשר מכרו את בני הבקר בסתיו או קנו סוס הרבעה לשיפור מצבת הסוסים לרכיבה. בכל שנה ציפה פיל לעונת הציד באוקטובר, כשעצי הערבה לאורך הערוצים הפכו אדמדמים־כחלודה, ואובך שריפות יער רחוקות נתלה כמו צעיפים על פסגות ההרים. הייתם רואים את השניים חוצים על סוסיהם את המישורים בכיוון ההרים, פיל עם רובה הקרבין הגוץ שלו, או ה־0.30. קשרי אחים כאלה לא היו נדירים, פיל הגבוה והזוויתי נועץ את עיניו הכחולות־כְּיום באופק ואז בקרקע הסמוכה; ג'ורג' המוצק והמיושב בדעתו רוכב לצדו על סוסה אדמדמה, מוצקה ומיושבת בדעתה. הם נהגו להתערב ביניהם — מי יבחין ויירה באייל הקנדי הראשון? כמה אהב פיל ארוחה של כבד אייל! בלילות הם היו מקימים מחנה תחת קו העצים ויושבים בשיכול רגליים מול המדורה, משוחחים על הימים הטובים של פעם, או על תוכניות לאסם חדש שמעולם לא התממשו כיוון שמשמעות הדבר תהיה להרוס את הישן; הם פרשו את מצעי השינה שלהם זה לצד זה, ויחדיו האזינו בחשכה לזמרת הנחל הזעיר שרוחבו לא עולה על פסיעת גבר, ממקורות נהר המיזורי. הם נרדמו והתעוררו בלב טל שקפא.

כך התנהל הדבר במשך שנים, ופיל היה עתה כמעט בן ארבעים. הם עדיין ישנו בחדר שחלקו כילדים, באותן מיטות פליז ממש, ובית העץ הגדול היה כעת ביתם, כיוון ש"הזקנים" בלשונו של פיל עזבו לבלות את אחרית ימיהם בסוויטת חדרים בבית המלון המשובח ביותר בסולט לייק סיטי. שם האדון הזקן ניסה את מזלו בשוק המניות, והגברת הזקנה שיחקה מה־ג'ונג והתלבשה יפה לארוחת הערב, כמנהגה תמיד. חדר השינה הנעול של הזקנים צבר אבק שהעלו האוטומובילים — כלי הרכב התרבו מיום ליום — אשר עברו בקול טרטור בדרך שבחזית הבית. בחדר הזה הפך האוויר מעופש, צמחי הגרניום של הגברת הזקנה קמלו, שעון השיש השחור עצר מלכת.

האחים המשיכו להעסיק בביתם את גברת לואיס, הטבחית, שהתגוררה בצריף מאחורי הבית, והיא מצאה זמן לנקות את הבית חלקית, כשתלונות מלוות כל תנועה של המטאטא. כבר לא עבדה שם המשרתת, האחרונה בשרשרת, שהגישה את המזון בארוחות וישנה בחדר זעיר בקומה העליונה. נוכחותה היתה עשויה להיראות מוזרה במשק בית של רווקים, אך גם בהיעדרה המשיכו האחים להתנהל בצניעות מדהימה, כמעט כאילו ממשיכות להסתובב בבית נשים. ג'ורג' התרחץ פעם בשבוע, נכנס לחדר האמבטיה לבוש לחלוטין ונעל את הדלת מאחוריו; הוא רחץ בדממה, בהתזות מים מעטות וללא שירה; לבוש לחלוטין הוא גם הגיח משם, מלווה עם זאת באדים מסגירים. פיל לא השתמש באמבט, משום שלא רצה שייוודע שהוא מתרחץ. במקום זאת טבל פעם בחודש בבור עמוק בנחל שהיה מוכר לו ולג'ורג' בלבד, ופעם גם לאדם אחד נוסף. הוא הסתכל סביב לפני שנכנס, שמא יש בסביבה עיניים חטטניות, והתייבש בשמש, שכן מגבת היתה מכריזה בקול גדול על מטרתו שם. בסתיו ובאביב נאלץ לפעמים לשבור את מעטה הקרח מעל למים. בחודשי החורף הוא לא רחץ. האחים מעולם לא התנהלו עירומים זה בפני זה; לפני שהתפשטו בלילה הם כיבו את אורות החשמל — הראשונים מסוגם בעמק.

כעת הם אכלו את ארוחת הבוקר בחברת העובדים השכירים בחדר האוכל האחורי, אך את ארוחות הצהריים והערב המשיכו לאכול בחדר האוכל הקדמי על מפה לבנה בכלי כסף. אין זה קל או רצוי להשיל מעליך הרגלים ישנים, או לשכוח מי אתה, בן בֶּרְבֶּנְק עם הקשרים הטובים ביותר בבוסטון, במסצ'וסטס שבמזרח משם הגיעו.

לפעמים הדאיג את פיל המבט המעורפל של ג'ורג' בעודו מתנדנד בכיסאו, משום שעיניו של ג'ורג' היו בוהות פתאום הרחק אל ההר המכונה "טום הזקן", מרחק חמישים קילומטרים משם ובגובה ארבעת אלפים מטר, הר אהוב, וג'ורג' היה מתנדנד ומתנדנד ומתנדנד, משקיף על פני המישורים.

"מה קרה, קשישי?" היה פיל שואל. "המחשבות שוב משוטטות?"

"מה אמרת?"

"שאלתי, המחשבות שוב משוטטות?"

"לא, לא." ג'ורג' היה משכל לאט את רגליו הכבדות.

"מה דעתך על משחק קְריבּג' קטן?" במהלך השנים הקפידו השניים בדקדקנות על סיכום הניקוד של משחק הקלפים.

לדעתו של פיל, הבעיה של ג'ורג' היתה שאינו מפעיל את הראש. ג'ורג' לא היה קורא מצטיין כמו פיל. הוא לא התקדם מעבר ל"סאטרדיי איבנינג פוסט" המאויר; בדומה לילד, הוא התרגש מסיפורים על בעלי חיים ועל הטבע. פיל קרא את "אסיה", "מנטור", "סיינטיפיק אמריקן" וספרי מסעות ופילוסופיה, שקרובי המשפחה המתוחכמים מהחוף המזרחי שלחו ביד נדיבה לחג המולד. היה לו מוח חד, מושחז וסקרן — מוח פעיל — שהפתיע קונֵי בקר ואנשי מכירות שהניחו שאדם הלבוש כפי שפיל מתלבש, המדבר כפי שפיל מדבר, הוא מן הסתם איטי ובור, בוודאי עם שיער כזה וידיים כאלה. אבל הרגליו וחזותו הכריחו זרים לשנות את הגדרתם לאריסטוקרט: אדם שיכול להרשות לעצמו להיות הוא־עצמו.

לג'ורג' לא היו תחביבים, שום תחום שהפגין בו עניין מיוחד. פיל עבד בעץ. הוא בנה את מגדלי האחסון שבהם נערם החציר — אִיטָן, נחלית, תלתן — הקציע את הקורות הענקיות במו ידיו בקרדום ובמקצועה. בידיו החשופות הנבונות הוא גילף כיסאות זעירים שגובהם לא יותר משני סנטימטרים, בסגנון העיצובי של אדם או תומאס שרתון; אצבעותיו של פיל נעו כמו רגלי עכבישים כשהן עוצרות פה ושם כאילו בהרהור, משום שניחנו בתבונה משלהן שהיתה ממוקמת מן הסתם בקצותיהן המיובלים. הסכין שלו החליק רק לעתים נדירות, וגם אז הוא דחה בבוז את היוד או הפנול־סוֹדיק, שתיים מהתרופות המעטות בבית הברבנקים שלא האמינו בתרופות. פצעיו הקלים החלימו במהירות לאחר שניגב אותם בבנדנה הכחולה שהיתה תחובה בכיס אחורי.

מבין מכריו של פיל היו שאמרו "איזה בזבוז!" משום שמרגע שהיתה לך חווה משלך, ניהולה לא היה עיסוק תובעני או מאתגר במיוחד. הוא דרש שרירים, אבל מעט מאוד שכל. פיל, כך אמרו האנשים בהתפעלות, היה יכול להיות כל דבר — רופא, מורה, אומן, אמן. הוא ירה בשוּנָר ופיחלץ אותו במיומנות שהיתה מביישת מפחלץ מקצועי. הוא פתר בקלות את החידות המתמטיות ב"סיינטיפיק אמריקן"; העיפרון שלו מיהר על הדף. מתוך עמודי האנציקלופדיה הוא לימד את עצמו לשחק שחמט, ולעתים קרובות העביר שעה בפתרון החידות ב"בוסטון איוונינג טרנסקריפט" שהגיע באיחור של שבועיים. בבית המלאכה הוא עיצב והכין יצירות מורכבות של קישוטי ברזל, תומכות לבולי עץ ומחתות מעוצבות בדמות חרבות וקלשונים; הוא הצטער שאינו יכול לחלוק את כישוריו עם ג'ורג', שמעולם לא נדלק על דבר, לעתים רחוקות אולי התלהב לרגע, ואפילו לא ציפה עוד לנסיעות אל הרנדון במכונית הריאו לישיבות חבר המנהלים של הבנק, ולארוחת צהריים לאחריהן ב"שוגר בּוֹל קפה".

"מה דעתך שאלמד אותך שחמט, שמנצ'יק?" שאל אותו פיל פעם אחת, במחשבה על הערבים הארוכים מול האח. הכינוי שמנצ'יק תמיד הוציא את ג'ורג' מהכלים.

"לא, אני לא חושב, פיל."

"למה לא, שמנצ'יק? זה קשוח מדי בשבילך?"

"אף פעם לא אהבתי במיוחד משחקים."

"פעם היית משחק קריבג'. ולפעמים פּינוֹקֶל?"

"נכון, באמת שיחקתי, מה?" וג'ורג' היה לוקח את ה"סטרדיי איוונינג פוסט" ושוקע באיזו פנטזיה זולה.

פיל היה שרקן, ושרקן מוכשר, עם שריקות מדויקות כמו בחליל; הוא היה שורק נעימה עליזה ונכנס לחדר השינה ולוקח את הבנג'ו שלו ופורט את "כנף אדומה" או "זמנים עליזים בעיר הישנה". הוא לימד את עצמו לנגן, והיה זה מחזה נאה מאוד, האצבעות הללו המפזזות על המיתרים. פעם לא היה זה נדיר, בזמן שניגן, שג'ורג' ייכנס לחדר בדממה, ישתרע על מיטת הפליז השנייה ויאזין. אבל לא לאחרונה.

לאחרונה, לאחר נעימה או שתיים היה פיל קם משפת המיטה שם ישב וניגן, מזדקף, מניח את הבנג'ו מידו, יוצא והולך בשביל שחצה את העשב הגבוה עד מגורי העובדים.

"שלום, בחורים," הוא היה אומר וממצמץ בבוהק הלבן של מנורת הגז.

אחד העובדים השכירים היה קם תמיד לפַנות לו מקום על כיסא כלשהו שהושלך אין חפץ בו מהבית המרכזי.

"לא — אל תטרח," היה פיל אומר, אבל מישהו תמיד טרח — לשווא, כיוון שפיל לא היה מקבל מאיש לא מושב ולא מתנה. ביקוריו תמיד קטעו דיון כלשהו בנושא זונות, פוליטיקה, סוסים או אהבה, והולידו שתיקה שהתמשכה עד שהתפצחות העץ באח הדגישה את הדממה, ואחד העובדים, מאוים ממנה, הרגיש מחויב לדבר.

"אז מה אתה חושב על קוּלידג' הזה?" היה עשוי לשאול, משום שה"טרנסקריפט" מצא את דרכו בסופו של דבר אל מגורי העובדים, שם שימש לניגוב ולבעירה, ורק פה ושם לקריאה.

מצחו של פיל היה מתקמט, והוא היה מגלגל סיגריה מושלמת ביד אחת. הוא ידע את ערכה של שתיקה הרת משמעות. "טוב, אני אומַר דבר אחד לזכותו." הוא היה מדליק את הסיגריה. "יש לו מספיק שכל בראש לסתום את הפה." ופיל היה צוחק, והיתה מתפתחת שיחה מגומגמת, אולי על קולידג'. אחד הבחורים הצעירים יותר, מתוך רצון להחניף, היה מבקש אולי עצה לגבי הזמנת אוכף. מה עדיף לדעתו של פיל, רצועת בטן במרכז או בשלושת־רבעי? והאם אוכפי ויסליה באמת טובים כמו שאומרים?

בסופו של דבר היתה עולה על פניו של פיל הבעה עגמומית מעט. "טוב, בחורים, אתם בטח רוצים ללכת לישון."

"לא, מה פתאום, פיל." והם היו ממשיכים לדבר מעט, אולי על העבודה הצפויה למחרת, בדיקה כוללת של המקצרות אם היה זה באביב, או המקום שנראה בו עדר של סוסי פרא, או שפיל היה מספר סיפור משעשע על בּרוֹנקוֹ1 הנרי, המוכשר ברוכבים, המוכשר בבוקרים, שלימד את פיל את אמנות קליעת העור. פעם אחת, לא מזמן, לאחר שסיים לספר לבחורים סיפור, השקיף פיל מהחלון מעל לעשב המלחש אל חלון חדר השינה המואר בבית המרכזי. בעודו צופה, החלון החשיך פתאום. ג'ורג' לא חיכה לו!

"טוב, בחורים," הוא אמר בחיוך עצוב, "הגיע הזמן להתקפל."

לאחר שהלך, בוקר צעיר עם פה גדול מיהר לדבר. "תקשיבו — הוא טיפוס די בודד, נכון? כמו שדיברנו לפני שהוא נכנס, אתם חושבים שמישהי אהבה אותו אי־פעם? או שהוא אהב מישהי?" הגבר הזקן ביותר במגורים נעץ מבט בבחור הצעיר. מה שאמר הבחור הצעיר היה לא במקום, אפילו מכוער. במה האהבה קשורה לפיל? האיש הזקן ביותר במגורים הושיט יד וטפח על ראשה של הכלבה החומה הקטנה שישנה סמוך אליו. "אני לא הייתי רוצה לומר שום דבר עליו ועל אהבה. ובמקומך לא הייתי קורא לו טיפוס. זה לא מכבד."

"טוב, מה," אמר הבחור הצעיר והסמיק.

"אתה צריך ללמוד להפגין כבוד. יש לך הרבה מאוד ללמוד על אהבה."

בסתיו הובילו האחים והעובדים השכירים אלף ראשי בקר ארבעים קילומטרים עד מכלאות הבקר ביישוב הקטן בּיץ'. אם מזג האוויר לא היה סוער, אם המטר לא התדפק בזעף מצפון, כשהגשם המעורב בשלג צורב בפנים והקור עוצר את מחזור הדם, היה בזה משהו מטיול, או מפיקניק; הבחורים הצעירים חשבו על ארוחות הצהריים שארזה גברת לואיס הטבחית לאכול כשהצללים מסתתרים תחת שיחי הלענה; הם חשבו על המסבאה שמול המכלאות, מעבר לרחוב, ועל החדרים שמעל למסבאה, שם גרו הזונות.

כשהשמש זרחה אדומה והכפור נמלט מעל פני העשב הקצר והיבש, כבר הספיק העדר להתקדם לאורך קילומטר כמעט; תחת הלחש המכשף של החשכה ואווירת הקדושה של השחר, אשר גורמים לאדם להפנות מבטו פנימה, הבוקרים שתקו והאחים שתקו, מאזינים כולם לצעד־צעד־צעד של הבקר ולרחש השיחים הנרמסים תחת פרסות; החְריק־חריק־חריק של עור אוכפים והצטלצלות החוליות הכסופות של המתגים. השמש שזה עתה זרחה מעל לגבעות שבמזרח חשפה עולם כה רחב ידיים, כה עוין לאישי, שהבוקרים הצעירים נאחזו בזיכרונות מבית, תנורי מטבח, קולות אימהות, חדר המעילים בבית הספר, צעקות ילדים שיצאו להפסקה. הם זקרו סנטרים ונעצו עיניים בסככת עץ נטושה, פתוחה לרוחות השמים, שם חיפשו סוסים תועים מעט צל בקיץ, ולפני שנים בא שם הקץ לתוכניותיו של גבר כמותם; הדרך התמשכה בסמוך לגדר תיל דוקרני, ושלט מחליד מנוקד חורי קליעים דחק בהם ללעוס טבק מסוג שאינו קיים עוד; הלאה משם, שפוף מעל קרן האוכף, רכב הגבר הזקן ביותר במגורים, אפור־שיער, חרוש־קמטים, גבר אשר ממש כמותם חלם פעם ודאי על מקום קטן משלו, דונמים ספורים, בית־חווה, כמה ראשי בקר, אחו ירוק, רעיה; אלוהים יודע, אולי גם ילד.

השמש הגיחה גבוה יותר מבין הגבעות, וחמימות חדשה זו הזינה את תקוותיהם והם שוחחו, צחקו, התבדחו; תוכניותיהם יתגשמו; כשיזדקנו כמו החבר ההוא שם היושב שפוף באוכף, יהיה להם מקום קטן משלהם. יהיה להם כסף; הם יעשו תוכניות. בינתיים הסוס שלהם פונה לעבר מכלאות הבקר, לעבר המסבאה, לעבר הנשים שלמעלה.

גם האחים שתקו בחשכה, מזהים זה את זה על פי צורתם הכללית, זה הרזה וזה המוצק — מצורתם ומהחריקה הכה־מוכרת של אוכף האחר. הם תמיד שותקים בתחילת הובלה, חשב פיל לעצמו בנינוחות, כשכל המחשבות פונות פנימה אל העבר, והשקט כעת לימד אותו שהעבר לא השתנה, לא השתנה בהרבה. נכון, הוא כן נטר לקו הנוסעים החדש, לסטֶרנז־נַייט הירוקה הכהה שעשתה את דרכה בשאון היישר מבעד לעדר הבקר — הרבה יותר מדי מהר, אם תשאלו את פיל. פעם אחת הנהג אפילו העז בחוצפתו לצפור בצופר, והרעש הפחיד כל כך את הבקר, שפיל רכב היישר אל המכונית המתקדמת ביניהם, ובעודו מיתמר על סוסו הערמוני הוא שטף את הנהג שטיפה הגונה. הייתם צריכים לראות את הנוסעים במושב האחורי מתכווצים בניסיון להיעלם!

"חמורים מחורבנים!" הוא נהם. "ג'ורג', שמעת את הבנזונה צופֵר בצופר שלו? ישו המתוק, לא אכפת להם בכלל כמה הם מריצים את הבקר. הייתי שמח שכל המכוניות בעולם יתפוצצו."

אבל ג'ורג', הנאמן למכונית הריאו (כפי שהיה נאמן לכל דבר שבבעלותו), השקיף מעל גבי הבקר. "נו," הוא אמר. "נו מה, פיל, צריך להתקדם עם הזמנים."

"הזמנים!" אמר פיל וירק. עשר שנים קודם לכן עבדה בקו כרכרה הגונה, עם איש אמיתי שישב במושב הרַכָּב ואחז במושכות, וצוות משובח של ארבעה סוסים. "איך קראו לרַכָּב ההוא, שמנצ'יק?" שאל פיל את ג'ורג'. רק לעתים נדירות שכח שֵם, אך זו היתה דרכו לפצוח בשיחת הבוקר החדש.

"הרמון," אמר ג'ורג.

"באלוהים שאתה צודק." וזה החזיר אותם לעבר, כשהיו ילדים, החזיר אותם לאיפה שיכלו להעלות זיכרונות מברונקו הנרי, החזיר אותם לתקופה של האינדיאנים המסריחים האחרונים לפני שהממשל לקח את העניינים בידיים לשם שינוי והעיף את כולם לשמורה. עד היום פיל זוכר את הסוסים הזקנים עם הגב השקוע שהאינדיאנים הסתלקו עליהם, את הכרכרות הקטנות והרעועות שהזקנים נדחסו בהן. במשך שבוע שלם חלפו האינדיאנים בכבדות על פני בית החווה בדרכם דרומה לשמורה בדרום איידהו, מעלים ענני אבק וגוררים נביחות של כלבי החווה. רק ראש השבט לא היה ביניהם, הזקן הערמומי ההוא. הוא כבר מת.

פיל אהב להזכיר לג'ורג' את הפעמים הרבות של הובלת בקר שבמהלכן הבחינו עיניו החדות בראש חץ אינדיאני, והוא הרים אותו עבור האוסף המרשים שלו. למיטב זיכרונו, ג'ורג' מעולם לא מצא ראש חץ. פיל גיחך לעצמו. איך הוא היה יכול למצוא? ג'ורג' תמיד השקיף קדימה, ממש כמו עכשיו, מעל לגבים המאובקים של הבקר.

אז במה בדיוק, שאל פיל את עצמו, להתחיל את השיחה היום? כזה יום מיוחד. האם להתחיל בברונקו הנרי? או בתקרית מהשנה שעברה — כשבניסיון לחצות את ים הבקר, המכונית הידרדרה אל תעלה? שתי נשים וגבר, כולם במכנסיים עד הברכיים, היית צריך לראות כדי להאמין, ואז כולם פוערים עיניים במכונית שכמעט התהפכה על הצד, והם פשוט יושבים ומסתכלים. פיל שמח שג'ורג' רכב באותה שעה בראש העדר, כי ג'ורג' היה קושר את החבל שלו למכונית וגורר אותם מהתעלה, והם לא היו לומדים שום לקח.

ואולי להתחיל הבוקר בעובדה החשובה ביותר, שזאת השנה העשרים־וחמש שהם מובילים בקר יחד? עשרים וחמש שנים! כמה גאים הם היו ביום הראשון ההוא, כמה בוגרים הם הרגישו! פיל מצא משמעות בעובדה שאת הסבב הראשון שלהם ערכו בשנה העגולה להפליא אלף תשע מאות, אלף תשע מאות וכלום. אלוהים! אלוהים! ברונקו הנרי לא היה מבוגר אז יותר ממנו ומג'ורג' כיום — לא מבוגר בהרבה, למען האמת, מהצעירים שרוכבים איתם היום, לבושים בבגדים היפים שלהם. הם כבר לא ידעו מי הם לעזאזל, הבחורים הצעירים האלה — בוקרים או כוכבי ראינוע. פיל מעולם לא ראה סרט ראינוע ובשם אלוהים לעולם לא יראה, אבל לבחורים הצעירים האלה היו במגורים מגזינים על ראינוע, ובחור אחד שקוראים לו ויליאם ס' הארט2 נעשה סוג של אלוהים בשבילם. תראו איך שהם קיפלו את הכובעים שלהם עכשיו, תראו את הבנדנות ממשי שקשרו סביב הצוואר, ומכנסי הרכיבה המגונדרים! הוא שמע שאחד מהם הזמין מגפיים בהתאמה אישית עם עיטורים מפוארים — ביזבז משכורת של חודש על משהו מחורבן ששמים על הרגליים. ואז הם לא מבינים למה הם צריכים עזרה מהמדינה! טוב, חשב פיל לעצמו, אז בבקשה. ככל שאנשים בּוּרים יותר ככה גדול יותר הצורך שלהם להתקשט.

ג'ורג' נדד בהדרגה ימינה, ופיל חצה עכשיו באלכסון את העדר המתהלך בכבדות, מזמזם בקול מרגיע כדי שלא יילחצו. "אז מה, ג'ורג'י," הוא חייך חיוך רחב, "נראה שזהו זה."

יחסית לאחים, סגנון הרכיבה שלהם היה שונה, הם ישבו באופן שונה כל כך על הסוסים, האחד שפוף בנוחות והמושכות רפויות בידיו החשופות; האחר זקוף, נוקשה באוכף, הבטן מוכנסת, המבט מישיר קדימה. "זה?" שאל ג'ורג' וסובב את ראשו. "איזה זה, פיל?"

"איזה זה? איזה זה, שמנצ'יק? היום זה עשרים וחמש שנה. מאלף תשע מאות וכלום. שנת כלום וכלום. זוכר את זה?"

"האמת ששכחתי," אמר ג'ורג'.

איך הוא היה יכול לשכוח, שאל פיל את עצמו. על מה הוא חשב כל השנה? "עשרים וחמש שנה. סוג של יום שנת הכסף," הוא אמר, "או איך שלא קוראים את זה?" ברגעים של בדיחות הדעת או כעס, פיל השתמש בדקדוק שגוי להדגיש את דבריו.

"הרבה זמן," ציין ג'ורג'.

"טוב," אמר פיל, "לא כל כך הרבה זמן מחורבן." הוא לא העלה את העניין כדי להדגיש את הזמן הרב שחלף מאז היו ילדים. פיל לא הרגיש מבוגר בשנה מכשהיה בן שתים־עשרה וג'ורג' בן עשר — רק הרבה יותר חכם. "אבל אני אומר לך דבר אחד, ג'ורג', היו לנו יופי של זמנים."

"כנראה שאתה צודק." ג'ורג' הכניס יד לכיס החולצה להוציא את שקיק הטבק בּוּל דֶרהם; הוא כרך את שתי המושכות סביב קרן האוכף, הסיר את הכפפות וגילגל לו סיגריה; הוא גילגל לו סיגריה שמנה בצורת משפך.

פיל הסתכל עליה והשמיע נחרה. לא היתה לו שום כוונה לשאת לבדו בכל נטל שיחת יום השנה. מה קרה לג'ורג'? הבטן עושה לו בעיות? ממש הבחור לצאת איתו לשטח בסתיו הזה! הוא התנהג מוזר כל הקיץ. "אתה יודע, שמנצ'יק," הוא ציין, "באמת לא למדת לגלגל סיגריה ביד אחת." ובמילים אלה רכב פיל הלאה במהירות בין בני הבקר לשוחח עם הבחורים הצעירים, כשכבר עכשיו הוא מתכנן איך יספר להם על ברונקו הנרי הקודח מחום, שהצליח לעשות את אחת הרכיבות הכי יפות שעשה מישהו אי־פעם — ובגיל ארבעים ושמונה. לעזאזל עם זה — לפעמים הוא ייחל לספר את הסיפור המלא. זאת סיבה אחת לכך ששנא את המשקה, הוא חשש ממנו, חשש ממה שהוא עלול לספר.

ציפור אפורה קטנה הבזיקה מבין השיחים. הסוס הערמוני של פיל נרתע ומעד. פיל נמלא זעם פתאומי, וצער עמוק כמו בחילה. "זקן מחורבן!" הוא קרא ומשך לאחור בראשו של הסוס הערמוני, דקר אותו דקירה חדה ויפה בדורבנות. עשרים וחמש שנה מאז שרכב לצדו של ברונקו הנרי.

השמש עמדה עכשיו גבוה בשמים, הצללים התקצרו, השעות המצפות להם לוהטות וארוכות. כן, וגם השנים ארוכות, חשב פיל, והצללים שהן מטילות.

אם הרוח נשבה בכיוון הנכון ואפך היה חד, יכולת להריח את מכלאות הבקר של ביץ' הרבה לפני שראית אותן; הן נמצאו קרוב לנהר שיבש כמעט לחלוטין בתקופה זאת של השנה, התכווץ מגדותיו והיה כה רגוע, שפני המים שיקפו את השמים הקמורים והריקים, לפעמים את העקעקים שחלפו מעליהם בחיפוש אחר נבלות, חולדי שק וארנבים שמתו מטוּלָרֶמיה, או עגל מת ונפוח מהמחלה שבאזורים הכפריים מכונה "רגל שחורה". כן, אם הרוח נשבה בכיוון הנכון ואפך היה חד, הרגשת בריח המים ובצחנת הגופרית והמלח האלקלי של הזרם הסמיך במקום שהמכלאות מזהמות את הנהר.

אם השמש עמדה בזווית הנכונה ועיניך היו חדות, לפעמים נגלה לעיניך היישוב בראשונה כחזיון תעתועים המרחף ממש מעל לאופק, המכלאות, הרמפות המוכתמות של קרונות הבקר, שתי המסבאות בעלות החזיתות המדוּמות והחדרים למעלה, בית הספר העלוב הצבוע לבן עם מגדל הפעמון הנמוך — וכל זה מוקף שיחי לענה, עם נקודה חשופה שם שיחקו הילדים בכדור והילדות בחבל קפיצה. מול הנקודה החשופה עמד הבניין המכונה "הפונדק", ומאחוריו היתמרה גבעה עירומה שעל מדרונותיה רעו סוסי פרא רזים, והרוח המתמדת פורעת ברעמותיהם ובזנבותיהם הסבוכים. קיץ וחורף ייללה הרוח, מצווחת במורד הגבעה ומעבר לבית הקברות שלמרגלותיה, שם הרחיקו תיל דוקרני חלוד ועמודים מרקיבים את החיות המשוטטות מלרמוס את הקברים ולהפוך את צנצנות הפירות שלעתים קרובות סודרו בהן פרחים — אמנון ותמר באביב, קַסְטיֶיחָה בהמשך, אבל רק אלה שמתו זה מקרוב התהדרו בפרחים. פרחים נבלו במהירות בשמש והמסר שנשאו היה בר־חלוף, ועד מהרה נרקבו הגבעולים בצנצנות הפירות.

חכם היה מי שחשב לקשט את אחד הקברים הטריים בפרחי נייר, ולכסות עליהם בצנצנת פירות הפוכה כהגנה מפני הגשם.

הלבבות בביץ' תמיד האיצו פעימה כשהשמועה עשתה לה כנפיים על אבק מיתמר מעל למישורים, על עדר בקר שמובילה חבורת בוקרים נדיבי־ארנקים; בשתי המסבאות טיפלו המוזגים בגובה המשקאות בבקבוקים שמאחורי הבר והוציאו את הוויסקי האמיתי, זה המיובא מקנדה, עבור בעלי האמצעים — החוואים חובבי המחוות הגדולות.

"אתה תקשיב לי," אמר מוזג לסוכן־נוסע שהגיע בלילה הקודם ברכבת מסולט לייק סיטי. "תתרחק מהרחוב הראשי ואל תעמוד ותבהה בפרות כשהן עוברות, אחרת עוד תבהיל אותן ויהיה סיפור להכניס אותן למכלאות. לפני שנתיים ירו ממש מעל לראש של בחור אחד שבהה והפחיד את הפרות. ישו, היית צריך לראות אותו רץ לתפוס מחסה, ואיך שהמעיל שלו התנפנף!"

"נשמע כמו המערב הפרוע," אמר הסוכן־הנוסע בלעג. תוכניתו היתה למכור גנרטורי תאורה קטנים למסבאות, לבית הספר ולבית המלון המכונה "הפונדק", אך איש לא הפגין עניין.

"מה, זה באמת המערב הפרוע," אמר המוזג. "עד כמה שאני יודע, נורות החשמל היחידות בעמק נמצאות בחוות ברבנק. כולם משתמשים בעששיות."

"חוות ברבנק," אמר הסוכן־הנוסע והסתכל על לוח השנה שמאחורי הבר, זה עם הבחורות. יכולת לראות את הבירית של ההיא.

"זה הצוות שמגיע אחר הצהריים. אלף ראשי בקר. שמונה־עשר בוקרים. והאחים. תקשיב לעצה שלי ותישאר בפנים, שלא תתחיל מנוסה בגללך. מה תרצי, דולי?" הוא שאל בחורה בלונדינית. "אח, איזה ריח טוב יש לך."

"תודה," היא אמרה. "זה קולון 'מי פלורידה', ואני שותה ג'ין כמו שאתה יודע טוב מאוד."

"הצוות מברבנק בדרך."

"ראיתי אותם מלמעלה," אמרה דולי. "וכמה שאני לא שמחה."

"טוב, יש לך עכשיו את החברה שלך שתעזור לך."

"הרבה היא לא מועילה. היא חולה."

"ככה? יש לה אותו דבר שהיה לאלמה, את זוכרת?"

"שחפת? לא, לא. סתם הדבר הרגיל שלה."

לבבות האיצו פעימה גם בחדר האוכל היחיד בעיירה, בבית המלון הקטן המכונה "הפונדק". חדר האוכל היה מוכן, וכך גם החדרים למעלה. היומן בדלפק הקבלה נפתח בעמוד חדש וריק, ולצדו, מדיף ניחוח עץ ארז, נח עיפרון שזה עתה חודד.