זו טבלית קטנה לבנה, סגלגלה, עם סימון חיתוך באמצעה.
בסביבות השעה חמש בבוקר ולפעמים בשש אני מתעורר, הצורך בשיאו, זה הרגע הכי קשה ביום שלי. קודם כול אני מפעיל את מכונת הקפה החשמלית; אתמול בלילה מילאתי את המכל במים ואת הפילטר בקפה טחון (בדרך כלל מַלוֹנגוֹ, אני עדיין מקפיד על הקפה שלי). אני לא מדליק סיגריה לפני שאני לוגם לגימה אחת של קפה; זו מגבלה שהטלתי על עצמי, זו הצלחה יומיומית שנעשתה מקור הגאווה העיקרי שלי (יש להודות שמכונות הקפה החשמליות פועלות מהר). ההקלה שאני מרגיש אחרי השאיפה הראשונה של הסיגריה היא מיידית, אלימה להדהים. הניקוטין הוא סם מושלם, סם קל וקשה, שלא גורם שום הנאה, ומוגדר במלואו על ידי המחסור, ועל ידי הפסקת המחסור.
כמה דקות אחר כך, אחרי שתיים–שלוש סיגריות, אני נוטל טבלית קפטוריקס עם רבע כוס מים מינרליים ־ בדרך כלל של ווֹלְוויק.
אני בן ארבעים ושש, קוראים לי פְלוֹרָן–קלוד לַבְּרוּסְט ואני מתעב את השם הפרטי שלי, נדמה לי שמקורו בשני בני משפחה שאבי ואמי רצו, כל אחד מסיבותיו שלו, לכבד את זכרם; מצער עוד יותר שאני לא יכול לבוא בטענות אל הורי, הם היו מכל בחינה אחרת הורים מצוינים, הם עשו כמיטב יכולתם לצייד אותי בכלי הנשק הנחוצים במאבק על החיים, ואם בסופו של דבר כשלתי, אם חיי מסתיימים בעצב ובסבל, אני לא יכול לתלות את האשם בהם, אלא בעיקר ברצף נסיבות מצער שאליו תהיה לי ההזדמנות לחזור ־ וזה, למען האמת, הנושא של הספר הזה ־ מכל מקום אני לא יכול להאשים את הורי בדבר, להוציא את העניין הפעוט הזה, האפיזודה המרגיזה אך הפעוטה של שם פרטי, לא רק שהשילוב פלורן–קלוד מגוחך בעיני, המרכיבים שלו גם הם לא לטעמי, בקיצור אני מחשיב את השם הפרטי שלי כהחטאה גמורה. פלורן רך מדי, קרוב מדי לפלורנס הנשי, באופן כמעט אנדרוגיני. הוא לא הולם בשום צורה את הפרצוף שלי החרוץ קמטים זוויתיים, שבדרך כלל (על ידי נשים בכל אופן) נחשב לגברי, וממש לא, באמת ממש לא מזכיר פרצוף של מתרומם בוטיצ'ליאני. אשר לקלוד אין בכלל מה לומר, הוא גורם לי פתאום לחשוב על הקלודטיות, והדימוי הנוראי של קטע וידיאו ישן של קלוד פרנסואה שמשודר שוב ושוב בערב של מתרוממים זקנים חוזר אלי מיד, ברגע שאני שומע שהוגים את השם הפרטי הזה קלוד.
לא קשה לשנות שם פרטי, אני לא מתכוון מנקודת מבט אדמיניסטרטיבית, שום דבר כמעט אינו אפשרי מנקודת מבט אדמיניסטרטיבית, המטרה של האדמיניסטרציה היא לצמצם את אפשרויות החיים שלכם ככל הניתן במקרה שהיא לא מצליחה פשוט לחסל אותן, מנקודת המבט של האדמיניסטרציה נתין טוב הוא נתין מת, אני מדבר פשוט מנקודת מבט מעשית: די שתציג את עצמך בשם פרטי חדש ואחרי כמה חודשים או אולי אפילו כמה שבועות כולם מתרגלים, אנשים אפילו לא מעלים על דעתם שהיה לך, בעבר, שם פרטי אחר. היישום במקרה שלי היה יכול להיות הרבה יותר פשוט בהתחשב בכך שהשם הפרטי השני שלי, פייר, הלם באופן מושלם את הדימוי של קשיחות וגבריות שקיוויתי שאני משדר לעולם. אבל לא עשיתי דבר, הסכמתי שיפנו אלי בשם המגעיל הזה שלי, פלורן–קלוד, הצלחתי רק לגרום לכמה נשים (בעיקר לקאמי ולקייט, אבל עוד אחזור לכך, עוד אחזור) להסתפק בפלורן, מהחברה בכללותה לא קיבלתי דבר, בעניין הזה וגם בכל האחרים כמעט הייתי נתון לטלטלת הנסיבות, אני ההוכחה לכך שאני לא מצליח לקחת את החיים שלי בידיים, הגבריות שדומה היה שמבצבצת בפרצוף הרבוע שלי עם העצמות הבולטות, הקמטים הצרובים, לא היתה למעשה אלא מסווה, אחיזת עיניים טהורה ופשוטה ־ שלא הייתי אחראי לה, אלוהים העניק לי אותה אבל במציאות לא הייתי, מעולם לא הייתי אלא חדל אישים נרפה, ואני כבר בן ארבעים ושש עכשיו, מעולם לא הייתי מסוגל לשלוט בחיים שלי, בקיצור נראה שסביר להניח בוודאות שהמחצית השנייה של הקיום שלי, בהתחשב במחצית הראשונה, תתאפיין ברפיסות ובהתפוררות כואבות.
נוגדי הדיכאון הראשונים המוכרים (סרופלקס, פרוזאק) העלו את רמת הסרוטונין בדם על ידי עיכוב הקליטה החוזרת שלו בעזרת חוסם הקולטן HT–5. התגלית בתחילת 2017 של קפטון D–L פתחה את השער לדור חדש של נוגדי דיכאון, שמנגנון הפעולה שלהם פשוט יותר, כיוון שתהליך שחרור הפליטה התאית של הסרוטונין נוצר בשכבה הרירית של מערכת העיכול והמעיים. החל מסוף אותה שנה, הקפטון D–L נמכר באופן מסחרי תחת השם קפטוריקס. מההתחלה, הוא התגלה כיעיל באופן מפתיע, ואיפשר למטופלים להשתלב במחדש בנינוחות בטקסים העיקריים של החברה המפותחת (ניקיון, חיי חברה שמתמצים ביחסי שכנות טובים, הליכים אדמיניסטרטיביים פשוטים) בלי תופעות לוואי, בניגוד לנוגדי הדיכאון מהדור הקודם, שהגבירו את הנטיות להתאבדות או לפגיעה עצמית.
תופעות הלוואי הלא נעימות השכיחות ביותר שנצפו עקב שימוש בקפטוריקס היו בחילות, היעלמות הליבידו, אין–אונות.
אני לא סבלתי מעולם מבחילות.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.