אחרי שעזבת

פרק ראשון אליס

2013

השעון המעורר מצלצל, ולרגע או שניים בין שינה לערות נדמה לי שאני עדיין בהוואי. אני מותחת יד לרוחב המזרן ונוגעת בגבו. אני שומעת את נשימותיו הכבדות, אף פעם לא נחירות במלוא מובן המילה. אני מגרדת בעדינות את עורו החשוף, והוא מתגלגל לעברי. הוא מביט בי בפרצוף ישנוני ואנחנו מחייכים.

אבל בועת האושר הססגונית מתפוצצת. במקום גופו החמים המתעורר של ג'סטין, אני פוגשת סדין קר. ואז אני נחבטת בסלע המציאות הבלתי נתפסת, ושוב אני נדהמת להיווכח עד כמה מופתעת אני יכולה להיות ממשהו שאני כבר יודעת.

עשיתי טעות איומה. אני לא יכול להמשיך ככה, לטובת כולם. מצטער.

האירועים שהתרחשו ארבעה ימים קודם לכן אורבים באכזריות מעברה האחר של התודעה, נחושים שאחיה אותם מחדש - כאילו לא שִחזרתי אותם מספיק. ובכל פעם שאני עושה את זה, הם אמיתיים באותה המידה.

התעוררתי בקוואי, כמו שהתעוררתי עכשיו. ג'סטין לא היה בחדר. הנחתי שהוא יצא לשחות כמו בשלושת הבקרים הקודמים. קמתי, הסטתי את הווילון הלבן הדקיק, ואור השמש חדר פנימה. קמתי והשקפתי על ים הטורקיז המסנוור, על צבא הדמויות השחורות של גולשי הבוקר הרוכבים על הגלים.

לא ראיתי אותו. זה לא הטריד אותי, כמובן. רציתי רק לאתר את ראשו. בעלי. גולגולת אצילית ושיער כהה סמיך. זרועות פרושות כמו להבים של טחנת רוח כשהוא מפלח את הגלים בשיפוע. זה היה הדבר האהוב עליי: לצפות בו בלא ידיעתו, לדמיין שאני מביטה בגבר זר.

שמטתי את הווילון וניגשתי למיניבר כדי להוציא חלב לקפה. רגע לפני שהכנסתי את הקפסולה למכונת הקפה, ראיתי פיסת נייר מונחת כמו אוהל ליד שני הספלים והצלוחיות. בחזית הופיע שמי, אליס, בכתב ידו.

אני זוכרת איך הושטתי את ידי בהיסוס. איך לא הבנתי את המילים. אחר כך דלת הארון הפתוחה. חצי תריסר קולבים ריקים. חלל ריק במקום המזוודה שלו.

השוטרת ההוואית הייתה בולדוזרית חסרת הבעה. השיער שלה היה מגולח, למעט פוני דוקרני שנראה כמו זקן תיש בקצה הלא נכון של הפנים. רציתי לתאר אותה לג'סטין כשיחזור, לספר לו כמה מפחידה הייתה, אבל ההבנה שוב כפתה את עצמה עליי: ג'סטין לא חוזר. מנהל המלון הזעיק את המשטרה; הוא נתן לי באדיבותו להשתמש במשרד שלו. שוטטתי מבולבלת, בחלוק, ואמרתי לאנשים שבעלי נעלם. שניים עזרו לי לחפש אותו בחוף. הם היו אדיבים ביותר, אבל הבנתי מיד שהשוטרת לא כזאת.

היא רכנה קדימה והטילה את החזה העצום שלה על השולחן. "חומד, זה לא מכתב התאבדות, אם חשבת ככה. מי שעומד להרוג את עצמו לא נעלם באמצע ירח דבש עם מחשב נייד ומזוודה מלאה."

לא אמרתי מילה על התאבדות. המילה נחתה בראשי והתגלגלה שם.

אני לא יכול להמשיך...? היא נעצה בי מבט שאמר, אני מוכנה לסבול אותך רק כי את אנגלייה, בלונדינית ואולי משוגעת.

היא שוב הקריאה את הפתק בקול, כאילו יכולתי לשכוח. היא הנחיתה אותו בחבטה על השולחן, הביטה בי בכובד ראש ואמרה, "חמודה, הוא זרק אותך."

השאר הוא רק זיכרון מטושטש של אריזות, ניסיונות להתרכז בשינוי הטיסה, המתנה מעורפלת של שש שעות בלוס אנג'לס, מסע קהה חושים הביתה. ובחזרה הנה, אל הלא כלום.

אני אמורה לקום עכשיו, ללכת לעבודה. השמש חודרת מבעד לחלונות החשופים שלנו, המתמשכים מרצפה עד תקרה. אני שוכבת במיטה, מודעת לחומהּ על הזרוע שלי ולעייפות המוחצת; אני לא מסוגלת לזוז. ברדיו מדבר מישהו על מאמציו להיפטר מחפרפרות. "אז אתה יודע מה עשיתי? נכנסתי לחניה, הדלקתי נוּר והחרא הקטן ברח בגלל העשן." זה היה מצחיק את ג'סטין ואותי. נשימתי כמעט נעצרת בתגובה להיעדרו המהדהד.

במקלחת אני לא מצליחה לאזן את טמפרטורת המים, ורק אז מבינה שהייתי צריכה לעשות את זה לפני שנכנסתי. אני מקפיאה את גופי וחורכת אותו חליפות, מסובבת את הברז ולא מצליחה לבצע את הפעולה הפשוטה הזאת שעשיתי אוטומטית פעמים רבות כל כך. בין היתר, אני מרגישה כמו גרסה חצויה של עצמי. הבטן שקועה מתחת לצלעות. מעולם לא הייתי רזה כל כך. אולי זה מפני שבכל פעם שאני חושבת על אוכל, עולה בי זכר הפיצה השמנונית שאכלתי בנמל התעופה של לוס אנג'לס והורס לי את התיאבון. אני נזכרת איך הרגשתי צורך להקיא עוד לפני שבלעתי את הביס האחרון. איך צעדתי בנחישות לשירותים. איך הספקתי בקושי. הקיא עלה עוד לפני שהגעתי לאסלה, ונשפך במפל. אנשים עצרו והסתכלו. המנקה החמושה במגב ארוך לא נבהלה; זה חלק מהתפקיד.

ג'סטין עזב אותי. נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

הרגשתי כאילו אני מקיאה אותו עם הפיצה.

אני לוטשת מבט בתכשירי השיער המסודרים בשורה על מדף במקלחת. איזה מהם הוא השמפו? פתאום אני לא מסוגלת לקרוא תוויות. אזעקה מופעלת בראשי. איך העליתי על דעתי שאלך לעבודה? שאפגוש אנשים? שאתנהג כרגיל? אני אמורה לדבר על ירח הדבש? לשקר? להעמיד פנים? כי אסור שיֵדעו. כשג'סטין ישוב אני רוצה שנחזור לשגרה - אחרי שאהרוג אותו. אם אני לא אגיד מילה, לא תהיה שום מבוכה בנוכחות מכרינו, לא ייוותר שום שריד ציבורי לכך שפעם, לרגע, הוא יצא מדעתו. הזרועות שלי מתכסות עור ברווז. צמרמורת עוברת בגבי. איך אני אעשה את זה?

אבל בעצם, מה הם כבר ישאלו?

איך היה ירח הדבש?

נפלא.

הרי זה כל מה שרוצים לדעת על חופשות של אחרים.

אני סוחטת תכשיר כלשהו לכף היד. שאר השאלות עטות עליי כשאני מטה את הראש לאחור. איך לא צפיתי את זה? האם הוא התנהג מוזר בזמן האחרון? היה פזור נפש? לחוץ יותר מהרגיל? האם הוא נראה עייף או חולה? פחות נלהב מהחיים באופן כללי? כשנשבע לי אמונים, האם הוא נראה כאילו הצמידו לו אקדח לרקה? כאילו יש לו הרהורי חרטה?

לא.

ואולי הייתי שקועה כל כך באושר שלי, ולא שמתי לב שהוא אומלל?

שטף של ספקות ושאלות - אין־סוף שאלות - צף לנגד עיניי; אני לא מסוגלת לחבר את הנקודות לתשובה אחת. אני מחליקה מטה בגבי אל הקיר ומשתופפת שם, בוהה בחור הניקוז. המים ניתזים מהברכיים שלי, שהמתיחה מכאיבה להן. העיניים שורפות לי מהשמפו. אני מועכת את ארובותיהן בכריות כף היד. קחי את עצמך בידיים! הדי קולה של אימא, הנוזפת בי בקשיחות. אותה סלידה מגברים, שמאכזבים תמיד. מרגע שאבא עזב, אימא שנאה גברים והפכה לאדם המריר ביותר שהכרתי.

אני יוצאת מהמקלחת ומנסה לייבש את השיער, אבל הידיים שלי כבדות כמו משקולות. אני לוטשת מבט בטלפון הנייד שעל שידת הלילה. מעולם קודם לכן לא פירשתי שתיקה עמוקה של טלפון דומם כאיוּם. כמה פעמים התקשרתי אליו? כמה הודעות שלחתי? על כמה אימיילים לא קיבלתי אישור מסירה? הטלפון מפחיד אותי, ובכל זאת אני בודקת אותו שוב, למקרה שצלצל ולא שמעתי.

אני הולכת למטבח להכין לי כוס תה ומרגישה שזאת משימה בלתי אפשרית. שקיק בספל. מים בקומקום. משהו מצחין בפח הזבל, אבל מה אכפת לי מריחות? כשהקומקום מתעורר לחיים ואור כחול מופיע בקצה שדה הראייה שלי, אני עומדת בלי למצמץ, שקועה בטראנס. לבסוף אני מרימה ידיים וחוזרת לחדר השינה. הטלפון נמצא בדיוק במקום שבו השארתי אותו. אני מתקשרת אליה.

"לואיזה... היי. זאת אליס." לבי דוהר. ג'סטין תמיד מדווח למזכירה שלו איפה הוא נמצא. פעם התלוצצתי שאם היינו נקלעים לסירת הצלה עמוסה מדי, הוא היה מעדיף לזרוק אותי לכרישים לפני שהיה זורק אחד מלקוחותיו. זה היה מוגזם אבל הוא תמיד חייך בתגובה את החיוך המידבק שלו, שנמתח ללא גבול והשפיע על האנשים סביבו. "למה יש לך דימוי עצמי נמוך כל כך?" הוא היה שואל. שאלה טובה.

"ג'סטין נמצא במקרה?" אני מנסה להישמע בטוחה בעצמי. אסור שיֵדעו.

אבל אני שומעת את הרעד בקולי: חוסר ביטחון, חוסר ודאות; החשש שהוא יעלה על הקו, החשש שלא. התחושה שתקפה אותי כל אימת שניסיתי לשאול את אימא על העבר שלי. הדחף לדעת. ההרגשה שאני זכאית לכך. הכעס על הכורח לשאול. הדחפים הסותרים - להוריד הכול מהלב, להשתבלל ולכבות.

אחרי דממה מבשרת רעות המזכירה של ג'סטין אומרת במבטא צפוני־מזרחי נדהם־תמידית: "אליס! היי! ג'סטין לא נמצא. מוזר שאת מחפשת אותו פה."

היא יודעת! לא, לא יכול להיות שהיא יודעת.

"הוא בטח בדרך," אני מגמגמת. "אין תשובה בנייד."

זה לא מוזר. לואיזה יודעת שג'סטין אף פעם לא עונה תוך כדי נהיגה. ג'סטין מקפיד על הרבה דברים שרוב בני השלושים ושמונה לא מודעים להם. הוא תמיד מפנה מקום לנשים ברכבת, גם אם הן לא זקנות או הרות. הוא אף פעם לא עוקף בתור, גם אם העומד לפניו לא היה שם לב לכך. פעם הוא אמר לי שהוא אף פעם לא שיקר.

"הכול בסדר, אליס?" לואיזה נשמעת מוטרדת באמת ובתמים.

"בטח. הכול טוב." אני לוטשת מבט בחולצה הכחולה הקצרה, היחידה, שמשתלשלת מסל הכביסה, המומה מהרִיק שהמראה של אחד מבגדיו משרה עליי. "תגידי לו לצלצל ברגע שהוא מגיע?"

"בטח! אבל... חשבתי שאת יודעת. ג'סטין צלצל הבוקר ואמר שהוא יעבוד מהבית בתקופה הקרובה."

האדמה זזה. "הוא צלצל?" ציפיתי שהוא ייצור קשר, אז למה זה הדבר הנורא ביותר שיכולתי לשמוע? נורא יותר מהאפשרות שהוא מת?

"כן, בערך לפני שעה."

המידע החדש שוחה בראשי. ג'סטין התקשר למזכירה שלו, אבל לא לאשתו.

אני מרגישה שאני נופלת, למרות שאני יושבת. "אוי... נכון. סליחה. שכחתי. הוא באמת אמר לי את זה. כנראה לא ממש הקשבתי, כרגיל." ואז אני תוהה למה היא לא שואלת איך היה בירח דבש. "אני בעבודה כרגע..." האם היא יודעת שאני משקרת ושהשיחה הזאת מגוחכת? "אני אתקשר הביתה."

אני מנתקת, אפופה בהדי השיחה, מאזינה לצליל הדופק המהפנט באוזניי. לבסוף אני מבינה שאני חייבת להתלבש.

ג'סטין עובד מהבית.

אני ניגשת לארון, אבל במקום לקחת חצאית אני רואה רק את החולצות, המכנסיים, החליפות והמעילים המסודרים בשורות מושלמות, לפי צבעים, ואת שורת הנעליים המסודרת לא פחות. כל החפצים שלו. הוא יצטרך אותם.

אין ספק שהוא יחזור.

אני מגיחה מתחנת המטרו אל הבוקר האפור. תמיד ירדתי תחנה אחת קודם והלכתי את שארית הדרך ברגל. אהבתי את זה, לפני שבעלי עזב אותי חמישה ימים אחרי החתונה - עשרים דקות לבד בדרך לעבודה ובחזרה; אלה היו מחזיקי הספרים שלי, אחד בכל קצה של היום, אבל היום יש רק סוגריים ריקים. אני חוצה את הכביש ובקושי מבחינה בצופר המכונית, באיש שמוציא את הראש מהחלון וצועק, "תסתכלי לאן את הולכת!" הנעליים שלי מקישות על אבני הריצוף העגלגלות של רחוב גריי. צעדיהן מהדהדים באוזניי, ואני קוברת את עצמי במקצב. פועל שיושב במכונית מסחרית חונה אומר, "רגליים יפות." בדרך כלל אני מחייכת אבל היום הפתק צץ לנגד עיניי, עוצר את רגליי ואת לבי. עשיתי טעות איומה. אני לא יכול להמשיך ככה, לטובת כולם. מצטער.

מכוניות שועטות על פניי ואנשים נדחקים סביבי, ואני תקועה באמצע הרחוב, ברצועת זמן שונה. הרי קראתי את הפתק הזה שוב ושוב, עד שהמילים היטשטשו כאילו נכתבו זו על גבי זו, אז איך לא שמתי לב לזה קודם? לטובת כולם. יש גורם נוסף שצריך להתחשב בו.