פרק 1
הכול התחיל בחתונה של רועי. רועי היה אחד האחרונים מהחבר'ה ששבר את הכוס. הזוג שעמד מתחת לחופה הכיר בזמן התואר הראשון. הם למדו יחד פסקי דין מתקופת המנדט הבריטי והתאהבו. העובדה שלכל אחד מהם היה בן זוג באותו הזמן לא הפריעה לניצוצות לעוף בין השניים. אז כעבור כמה חודשים של למידה למבחנים, שבמהלכם עסקו יותר בלמידת האנטומיה זה של זו מאשר בשקידה על התואר הנחשק במשפטים, הם נפרדו מאהבות ליבם והתחילו לצאת כזוג רשמי. אחרי שנתיים של זוגיות נפלאה, רועי כרע ברך והוציא טבעת יהלום שכמעט גרמה לאשתו המיועדת להתקף לב.
התחלתי לאבד סבלנות כבר בשלב החופה, עוד לפני שהרב הזמין את הזוג. בצדדיו של השטיח האדום, שבו יעבור הזוג המאושר, עמדו החברות הרווקות של הכלה והתייפחו, כנראה מהתרגשות, או כי הן היו מתות לעמוד שם במקומה... זה קטע אצל נשים שמגיעות לגיל שלושים. פתאום הן מרגישות שהשחלות שלהן מתחילות להיסגר, החצוצרות נותנות את נגינתן האחרונה והלחץ הולך וגובר. ואז מתחיל שלב ההתפשרות, שזהו השלב שאפילו קירח עם עין אחת ושש אצבעות בכל יד מתחיל להיראות כבעל המושלם.
הסתכלתי סביב על שאר החברים שלי. כולם ענדו טבעות על האצבע ואישה על הזרוע. התחננתי לבורא עולם שיזרוק איזה מילה לרב שיתקתק את החופה, ואז אוכל ללכת כבר ולהשתכר למוות. תחושת קנאה קלה עברה בי בפעם הראשונה שראיתי את כל הזוגות סביבי. תחושת זקפה קלה השכיחה את הקנאה ברגע שראיתי את האחות של הכלה.
“אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני"...
הכוס נשברה ועדר של רווקות רצו לשתות מהיין, שלפי כמה אמונות מזרז את הזיווג. ואני רצתי להדליק את הג'וינט. התיישבנו בשולחן שהיה שמור רק לחברים ושמתי לב שאני הרווק היחיד בשולחן. לא ידעתי אם לרחם על עצמי או להתגאות בעצמי. עד שהגיעה השיחה עם דנה, אשתו של ארז, שלגמרי השאירה את הסוגיה פתוחה.
“בקרוב אצלך", היא זרקה בחיוך ונשמעה לרגע כמו אימא וסבתא שלי יחד.
“איזה קרוב ואיזה נעליים..." החזרתי לה, “את רואה את זאת עם השמלה האדומה? זו האחות של הכלה, היא הולכת לזיין אותי במושב האחורי של האוטו", אמרתי בטוח בעצמי.
“מתי תפסיק עם השטויות שלך ותתבגר כבר?" דנה המשיכה בשלה, “לא בא לך מישהי קבועה להקים איתה בית?" שאלה בהתרסה.
“לפעמים כן ולפעמים לא. עכשיו ממש לא", עניתי והסתכלתי לצדדים בחיפוש אחר אחות הכלה, שכבר עמדה ליד הבר והקפיצה שוטים.
דנה הסתובבה לנגב מהחומוס ואני שקעתי במחשבות. אם לא הייתי מחרבן את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים והורס את הקשר היחידי שבו באמת הרגשתי שהלב שלי רוצה להתפוצץ מרוב אהבה, אולי היום גם אני הייתי עומד תחת חופה, חובש כיפה לבנה, כשלידי רב חופר, ובקהל עדר חברות רווקות של הכלה, שמוכנות להסתער על לגימה מהיין של הזיווג.
לו רק לא הייתי הורס את זה.
לדבר הכי טוב שקרה לי בחיים קראו סיון.
בתקופה שהייתי ברמן באיזה פאב אירי שהיו מגיעים אליו אין ספור גרושים וגרושות כדי למצוא את פרק ב' בחייהם, או סתם כדי לתפוס איזה סטוץ ללילה, הגיעה מלצרית צעירה עם המון תום בעיניים וחיוך שהיה יכול להמיס ברזל. כבר מהמשמרת הראשונה היה לי קשה למזוג בירות כמו שצריך בכל פעם שהיא הגיעה קרוב לבר, וכבר אז המנהלת הזהירה אותי שאם אתקרב אל המלצרית החדשה היא תקשור לי את האשכים עם גומייה. כמו שעושים לזנב של הכלבים, או אולי בעצם כמו שעשו פעם עד שיצא חוק נגד זה. ומאז כל דוברמן נראה כמו פינצ'ר חמוד.
במשמרת השלישית שלנו יחד, בזמן שאני מפלש כוסות יין רק כדי להיראות עסוק, נשברה לי כוס ביד. איבדתי דם בכמויות כאלה שהייתי זקוק לחוסם עורקים. אחרת הייתי על סף מוות. שנייה לפני שאני אומר למנהלת שתזעיק ניידת טיפול נמרץ עם פרמדיק, מנות דם וערכת החייאה, סיון חייכה והגישה לי פלסטר קטן שעצר את הדם והשאיר אותי בחיים. באותו הרגע התאהבתי.
“הכול בסדר עם היד?" היא שאלה אותי בחיוך, וסביב ראשה הייתה הילה של מלאך שומר.
“כן, שטויות. זו רק שריטה", עניתי לה באיפוק, וניסיתי להירגע מההיסטריה שהייתי בה עד עכשיו.
את המשך המשמרת העברתי בחיפוש עיקש אחר החיוך שלה, בתקווה לראות את העיניים שלה, לראות אם גם הן מחפשות את שלי... לבדוק אם הפלסטר שהגישה לי היה רק מתוך נימוס, כדי להציל נפש אחת בישראל או מתוך רצון לראות את החיוך שלי מקרוב. לראות את העיניים שלי מביטות כמו שהביטו רק כשהביטו בה.
אזרתי אומץ ושאלתי אותה אם בא לה ללכת לשבת אחרי המשמרת. לא יודע אם מצאתי חן בעיניה או שהיא ריחמה עליי כי הייתי פצוע, אבל היא ישר ענתה בחיוב.
בשעה שלוש לפנות בוקר קם אחרון הלקוחות, והחיוך חזר לפניי. היא אחזה מטאטא וניקתה את הרחבה אחרי לילה גדוש עבודה. אפילו אז, כשהיא עמדה שם עם קוקו של מנקות שעמד במרכז ראשה, ומטאטא ביד, היא הייתה שיא השלמות.
קיפלנו מהר את המקום, לקחתי שתי בירות מהמקרר, נפרדנו לשלום משאר העובדים ונסענו כל אחד במכוניתו אל הפארק הסמוך.
בדרך עצר אותי שוטר לבדיקת אלכוהול. כשהוא ראה את החיוך על פניי שאל אם שתיתי. עניתי שלא, אז הוא שאל מה פשר החיוך. “החיים יפים", עניתי לו. הוא הסתכל עליי במבט מוזר, ודחף לי את הינשוף לפה. כשהתברר לו שהחיוך שלי אכן מאושֶר, הוא שחרר אותי לדרכי.
החנינו את הרכבים בחניה של הפארק שהייתה שוממת לחלוטין מרכבים. הוצאתי מחצלת ישנה שהייתה מלאה חול וכתמי זרע מתא המטען, והלכנו אל המדשאה. התלבטנו איפה להתמקם למרות שהמדשאה בפארק הייתה משהו כמו אלף דונם, וחוץ מאיתנו ומעוד כמה חתולים, לא היה כלב במקום.
אחרי שהסכמנו שזה די מפגר להמשיך לחפש איפה לשבת כשכל הפארק ריק, פרסנו את המחצלת מול האגם שעל מימיו השקטים השתקף הירח. ושנייה לפני שהיא הניחה את הישבן המושלם והתמים שלה על המחצלת המזוהמת מלילות סתמיים, קפצתי והצלתי אני את חייה. את המחצלת זרקתי לפח והתיישבנו על הדשא.
האוויר היה קריר והשמיים היו נקיים מעננים, ככה שהכוכבים נצנצו לכבודנו. או לפחות אלה שאורות העיר לא הסתירו.
השתיקה המביכה התחלפה מהר מאוד לשיחה זורמת ומהנה. הודיתי לה על שהצילה את חיי במהלך המשמרת, היא צחקה ואמרה שאני היסטרי.
למרות הפרש הגילים בינינו מצאנו אין סוף נושאי שיחה משותפים. מה שגרם לי להבין כמה היא בוגרת. או כמה אני ילדותי. מחשבה שהעפתי מיד מראשי, והחלטתי ביני לבין עצמי שהיא בוגרת.
לא שתקנו לרגע. צחקנו ושיתפנו וריכלנו. לא רציתי שזה ייגמר, רציתי שהלילה הזה יימשך לפחות עוד יומיים, שיהיה איזה שהוא ליקוי חמה שיסתיר את השמש לעוד כמה שעות. אפילו על פצצה גרעינית הייתי מתפשר, אם זה היה משאיר רק את שנינו על פני כדור הארץ והיינו צריכים לבנות את האנושות כולה מחדש.
בלי לשים לב, הירח שהשתקף באגם נעלם לו מהר מדי, וכך גם הכוכבים. אפילו אורות העיר עמדו להיעלם להם, ואור השחר החל להפציע. שכבנו זה לצד זו לבושים בבגדי העבודה המסריחים. הרגשתי כאילו אנחנו מכירים שנים. ידינו אוחזות ולא רוצות לשחרר. הסתכלתי אל תוך עיניה בלי להוציא מילה, והחיוך לא ירד מפנינו. לא היינו צריכים לדבר, המבט שהיה בעינינו אמר הכול. נשקתי לשפתיה וחזרתי לצלול אל תוך העיניים הגדולות שלה. חיוך ענק מילא אותי מבפנים, מצאתי את הבחורה המושלמת.
לפחות ככה חשבתי באותו הערב.
שלוש שנים של זוגיות מדהימה, שבמהלכה הרגשנו שנינו בעננים בכל לילה כשהלכנו לישון ובכל בוקר כשהתעוררנו זה לצד זו, הגיעה לקיצה. כמו המשפט המפגר: “כל הדברים הטובים בחיים מגיעים לקיצם". ואכן גם אנחנו הגענו לקצה, אל סוף המרוץ.
שלוש שנים אחרי הערב המושלם ההוא בפארק, הגיעו השאלות הגורליות. מה הלאה? האם לעבור לגור יחד? או, מה יקרה איתנו בעוד כמה שנים? ויחד איתן מגיע שלב הרגליים הקרות. אולי היא לא האחת? הלב שאל אותי. אולי אני בכלל יכול למצוא משהו טוב יותר? התערב לו המוח ונכנס לשיחה. יחד עם המחשבות הללו הגיעו אין ספור ריבים שטותיים שכבר השכיחו מזמן את העובדה שהיא הצילה את חיי לפני שלוש שנים. וכבר לא זוכרים שאחרי שבוע וחצי אמרתי לה שהיא תהיה אם ילדיי.
האהבה בכלל לא הייתה עניין פה. היא תמיד הייתה שם, גם בריבים וגם בהתלבטויות. אבל משהו שם לא הרגיש שלם.
בגלל אותה תחושה ובגלל ההתלבטות אם לעבור לדירה משותפת, הגיע הרגע שבו קיימנו את השיחה שדחינו לפחות חודשיים. השיחה שמסכמת את שלוש שנות הזוגיות שלנו וכמה היא הייתה יפה וכמה אהבה הייתה בה, אבל...
ואז הגיע ה'אבל' שהפריד בינינו. למרות שבאותו מעמד של הפרידה נזכרים בכל התקופה היפה שהייתה וכמה אהבה הייתה, ואיך תמיד היינו אחד בשביל השנייה... אבל כבר החלטנו להיפרד - אז נפרדנו. התחלנו להגיד משפטים כמו “לא סתם הגענו למצב הזה אם לא היה חרא".
“נכון, היו תקופות טובות אבל הן לא מספיקות בשביל להציל את זה". ועוד שלל משפטים שגיבו את ההחלטה שלנו במקום לנסות להילחם ולהציל את המצב.
אז לא הצלנו את זה. נפרדנו והמשכתי לחיות עוד חצי שנה עם געגועים עזים. מזיין כל מה שנקרה בדרך, עושה סמים בלי היכר. ועדיין, באיזה שהוא מקום היא עדיין שם. האהבה הזו שלא רוצה לשחרר אותך. הלב המרוסק. הגעגועים בלילות הבודדים. גם כשידעתי והייתי סמוך ובטוח שעשיתי את הצעד הנכון.
אבל עכשיו אני הרבה זמן אחרי, ואת תקופת האֵבֶל עברתי. או לפחות ככה חשבתי עד שדנה החליטה לפתוח מחדש את הפצע שכנראה לא הגליד מעולם.
את המשך הערב בחתונה העברתי בשתיית אלכוהול מופרזת וצריכת סמים שלא הייתה מביישת את פבלו אסקובר בשנותיו היפות. התחלתי עם כל בחורה שהייתה על הרחבה, ולבסוף הגעתי לזאת בשמלה האדומה. לאחות של הכלה.
לאחר שיחה חסרת תוכן של שני שיכורים על הרחבה, עלמת החן הציעה לי שורה בשירותים. ואני כמובן לא אסרב. ולמען האמת כל כך בא לי להוריד ממנה את השמלה שגם אם הייתה מציעה לי ללעוס קפסולות של ציאניד, הייתי אומר כן.
גיסתו החדשה של רועי סידרה כמה שורות יפות על מסך הטלפון שלה שקישט אותו כיסוי ורוד של ‘הלו קיטי'. המחשבה שאני הולך לעשות קוק על פרצופה של דמות נערצת של אלפי ילדים הצחיקה אותי. אחרי שניקינו את השאריות האחרונות מדפנות הטלפון שלה עם האצבעות, כמו מגבים של אוטו באמצע החורף, השמלה האדומה סוף כל סוף ירדה. או עלתה.
הייתי בטוח שבזמן שאנחנו מזדיינים באחד התאים, יושב לו איזה דוד ומוריד את החומוס שטחן במנה הראשונה בתא שלידינו.
חזרתי לרחבה שמח וטוב לב. עד שנתקלתי בפרצוף הלא מרוצה של דנה. כמו הפרצוף שאימא שלי תמיד הייתה עושה לי כשהיא הייתה מאוכזבת מהציונים שלי בבית הספר. פרצוף שבלי להוציא אפילו מילה מהפה אומר המון.
הערב נגמר בזה שהקאתי את נשמתי שנייה לפני שעליתי לאוטו של ספי ובתאל, זוג חברים שתמיד דאגו שאגיע הביתה בשלום. אחרי שבתאל שפכה עליי מים שהיו מיועדים לרדיאטור ברכב שלהם, התחלנו את הנסיעה חזרה הביתה.
הפרצוף של דנה עדיין לא שחרר אותי. הייתי דבוק לחלון הרכב. נהניתי מהקרירות שלו בזמן שבתאל הפעילה את חימום הרכב לטמפרטורת השמש.
למה מה שדנה אמרה כל כך מפריע לי...?
והכי חשוב, למה אני פתאום חושב על סיון?
הרי אני נהנה מהלבד. טוב לי. כיף לי. זו החלטה שהייתי שלם איתה. אשתמש ב'ערסית' שלמדתי בשכונה ואגיד שאני מזיין בערימות. אבל עדיין מרגיש ריק. מרגיש שכל בחורה שנכנסת איתי למיטה או למושב האחורי של הרכב או לתא שירותים בחתונה ליד דוד שמחרבן, מגדילה לי את החלל בלב.
לעזאזל, אני מתגעגע לסיון.
הגעתי הביתה וספי וידא שאני נכנס למיטה. הראש שלי הסתובב. אולי מהמחשבות, אולי מהכמות המטורפת של האלכוהול והסמים. אני חייב לדבר עם סיון. חייב לשמוע את הקול שלה. הרמתי את הטלפון מהרצפה ונכנסתי לשיחות היוצאות. דפדפתי אחורה במטרה למצוא בחיוג מהיר. לא מצאתי. פעם כל השיחות היוצאות והנכנסות היו מלאות ב'סיון'. היום אפילו לא אחת. שיחות מהבנק נמצאו יותר משיחות מסיון.
נכנסתי לאנשי הקשר ושנייה לפני שלחצתי על ‘חיוג' קיבלתי פיק ברכיים. או פיק באצבעות הידיים. או פיק בלב. פחדתי שהיא תסנן, או יותר גרוע - היא תענה ותגיד שהיא עסוקה, או הכי גרוע, שיענה לי גבר במקומה. האגו והפחד והגעגוע התערבבו לי בבטן ורצתי להקיא שוב. שטפתי פנים ונכנסתי למיטה.
התעוררתי בצהריים עם הרגשה כאילו מרדונה בכבודו ובעצמו בעט את הראש שלי לשער של אנגליה במונדיאל שמונים ושש. הרמתי את הטלפון מהרצפה ואחרי הקשת הקוד הוא נפתח על ‘אנשי קשר'. השם ‘סיון' הופיע על המסך והלב שלי החסיר פעימה. חייב לעשות משהו עם עצמי. לא יכול להיות שאחרי שעבדתי כל כך קשה לשכוח אותה, מבט אחד מדנה מחזיר אותי חצי שנה אחורה.
התיישבתי על המיטה עם הראש בין הידיים וחשבתי על דרכים להעלים את הגעגוע. סקס תמיד עוזר, העליתי רעיון לעצמי. ואז נזכרתי באתמול. או סמים, הם בדרך כלל משכיחים. ואז שוב נזכרתי באתמול. חייבת להיות דרך לשכוח הכול. להתנתק מהכול. ואז עלה בראשי הכואב הרעיון הגאוני של לטוס לחו"ל. שם לא אחשוב על כלום. אולי השילוב של סקס, סמים ובטן גב באיזה חוף טרופי ישכיחו ממני את סיון ויחזירו אותי למוטב.
יצאתי לגינה מצויד בארבעה ליטרים של קפה שחור בשביל ההאנג אובר, והתחלתי לחפש את היעד הטרופי שארצה לבלות בו לפחות חודש.
אחרי שיטוט בין סוכנויות נסיעות ברשת מצאתי את היעד הבא שלי: מקסיקו.
מרוב התלהבות כאב הראש נעלם לגמרי. ואז הוא תקף שוב. עם מי אטוס? הרי כל החברים שלי עסוקים בהחלפת חיתולים ואין סיכוי בעולם שאסע לבד. ועוד לחודש שלם.
אחרי כמה שיחות טלפון מאכזבות עם חברים שהתשובות שלהם היו די אותו הדבר, כמו “איפה אחי, נראה לך שהאישה תסכים?" או “הלוואי אחי, אבל המשכנתא לא מאפשרת", סגרתי את המחשב בעצבים והחלטתי שבעוד חודש מהיום אני טס. עם חבר, בלי חבר, בעוד חודש מהיום אני עולה על המטוס בדרך למקסיקו. בעוד חודש מהיום אני שם את העבר שלא מניח לי מאחור ופונה אל עתיד חדש.
נשמעתי קצת כמו אחד שנותן נאום בחירות. אז עזבתי את זה והלכתי לגלגל לי ג'וינט ‘לחיים' לקראת הטיסה המתקרבת.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.