האמת

הדבר הראשון שפיצחתי היה שעת ההשכבה שלי.

לא נראה לי הוגן שהורי מכריחים אותי לשכב לישון — לפני שהם עצמם שוכבים לישון, לפני שאחותי שוכבת לישון — כשאני בכלל לא עייף. העוול הקטן הראשון בחיי.

רבים מבין 2,000 הערבים הראשונים של חיי, פחות או יותר, הסתיימו במרי אזרחי: בכי, תחנונים, התמקחות, עד אשר — בלילה מס' 2,193, במוצאי היום שבו מלאו לי שש שנים — גיליתי את הפעולה הישירה. הרשויות לא גילו שמץ של עניין בדרישות לרפורמה, ואני לא נולדתי אתמול. זה עתה עבר עלי אחד הימים הכי טובים של חיי הצעירים, מלא וגדוש בחברים, במסיבה ואפילו במתנות, ולא הייתי מוכן להניח לו להסתיים רק מפני שכולם היו צריכים לחזור הביתה. אז הסתובבתי בבית, ובאין מרגיש סובבתי את כל השעונים שהיו בו בכמה שעות לאחור. היה נוח יותר להזיז אחורה את שעון המיקרוגל מאשר את שעון תנור האפייה, ולוּ רק מפני שהיה קל יותר להגיע אליו.

הואיל והרשויות — בבערותן הבלתי־נדלית — לא הבחינו בכך, התמלאתי בשיכרון כוח ודהרתי סחור־סחור בחלל המגורים. אני, שליט הזמן, לא אשָלח שוב למיטה לעולם ועד. הייתי חופשי. כך קרה שנרדמתי על הרצפה אחרי שראיתי סוף־סוף את זריחת החמה ב־21 ביוני, אמצע הקיץ — היום הארוך ביותר בשנה. כשהתעוררתי, שעוני הבית התאימו שוב לשעון היד של אבי.

אם מישהו היה טורח לכוון שעון כיום, איך היה יודע לפי מה לכוון אותו? אם אתם כמו רוב האנשים בימינו אלה, אתם מתחקים אחר הזמן באמצעות הסמארטפונים שלכם. אבל אם תביטו בטלפון, ואני מתכוון תביטו ממש, תתעמקו בתפריטיו ותגיעו עד להגדרותיו, תמצאו בסופו של דבר ששעון הטלפון מכוּון "אוטומטית". מפעם לפעם, הטלפון שלכם שואל בשקט — באפס קול — את הרשת של ספּק השירות שלכם, "תגידי, את יודעת מה השעה?" הרשת הזאת מצִדה שואלת רשת גדולה יותר, ששואלת רשת גדולה עוד יותר, וכן הלאה, בשרשרת ארוכה של אנטנות וכבלים, עד שהשאלה מגיעה לאחד משליטי הזמן האמיתיים — שרת זמן הרשת, שמנוהל במישרין או בעקיפין על ידי השעונים האטומיים המוחזקים במקומות כמו המכון הלאומי לתקינה ולטכנולוגיה של ארצות הברית, המכון הפדרלי למטאורולוגיה ולקלימטולוגיה בשווייץ או המכון הלאומי לטכנולוגיית מידע ותקשורת ביפן. המסע הבלתי־נראה והארוך הזה, הנמשך שבריר שנייה, הוא הסיבה לכך שאינכם רואים את המספר 12:00 מהבהב על מסך הטלפון בכל פעם שאתם מטעינים אותו אחרי שהסוללה התרוקנה.

נולדתי ב־1983, בסוף העידן שבו כיוונו הבריות את שעוניהם בעצמם. זו היתה השנה שבה פיצל משרד ההגנה האמריקאי את מערכת המחשבים המקושרים הפנימית שלו לשתיים ויצר רשת אחת לשימוש הממסד הביטחוני, שנקראה MILNET, ועוד רשת לשימוש הציבור, שנקראה אינטרנט. לפני תום אותה שנה נקבעו כללים חדשים שהגדירו את גבולות המרחב הווירטואלי הזה והולידו את DNS, מערכת שמות התחומים המשמשת אותנו עדיין בימים אלה — כל הסיומות כגון .gov, .mil, .edu, וכמובן .com — ושמות הקוד המוקצים לשאר מדינות העולם: .uk, .de, .fr, .cn, .ru וכיוצא באלה. כבר אז, ארצי (ולפיכך גם אני) נהנתה מיתרון: לארצות הברית אין צורך בשם קוד כזה. ועדיין היו עתידות לעבור עוד שש שנים לפני שתומצא הרשת הכלל־עולמית, www, ועוד כתשע שנים לפני שיהיה למשפחתי מחשב עם מודם שיאפשר לה להתקשר אליה.

אין צורך לומר שהאינטרנט אינו ישות יחידה, אף על פי שאנחנו נוטים לדבר עליו כאילו הוא כזה. המציאות הטכנית היא אחרת: מדי יום ביומו נולדות רשתות חדשות בצביר העולמי של רשתות תקשורת מקושרות ביניהן, אלה שאתם — וכשלושה מיליארד אנשים נוספים, בערך 42 אחוז מתושבי העולם — משתמשים בהן דרך שגרה. ועדיין, יש בדעתי להשתמש במונח זה במשמעותו הרחבה ביותר, כלומר רשת הרשתות האוניברסלית המקשרת את רוב המחשבים בעולם זה אל זה, באמצעות מכלול של פרוטוקולים משותפים.

אולי המילה הזאת מרתיעה את אלה מכם שחושבים כי פרוטוקול הוא רישום בכתב של הדיונים בישיבה כלשהי, אבל כולנו משתמשים בהרבה פרוטוקולים מסוג שונה לגמרי. תוכלו לחשוב על הפרוטוקולים האלה כשפות שהמכונות מדברות בהן בינן לבין עצמן, ככללים משותפים שעליהן לנהוג לפיהם על מנת שיבינו זו את זו. אם אתם בני גילי בקירוב, אולי אתם זוכרים שהייתם צריכים להקליד "http" בתחילת כתובתו של אתר, בשורת הכתובת של דפדפן הרשת שלכם. ראשי התיבות האלה מייצגים Hypertext Transfer Protocol, פרוטוקול העברת היפר־טקסט, השפה המשמשת אתכם לגישה אל הרשת הכלל־עולמית — אותו אוסף כביר של אתרים שרובם מבוססי תמליל, אבל הם כוללים גם אתרים בעלי יכולות וידיאו ואודיו, כמו גוגל או יוטיוב או פייסבוק. כל אימת שאתם בודקים את הדוא"ל שלכם, אתם משתמשים בשפה כמו IMAP (פרוטוקול גישה למסרוני אינטרנט), SMTP (פרוטוקול להעברת דואר פשוט) או POP3 (פרוטוקול סניף דואר 3). העברת קבצים דרך האינטרנט מסתמכת על FTP (פרוטוקול העברת קבצים). ואשר לנוהל כיוון השעות בטלפון שעליו דיברתי, העדכונים האלה מתקבלים באמצעות NTP (פרוטוקול זמן רשת).

כל אלה נקראים פרוטוקולי יישומים, והם מהווים רק משפחה אחת של פרוטוקולים מתוך ההמונים המשרתים את הרשת. לדוגמה, על מנת שהנתונים מאחד מפרוטוקולי היישומים האלה יעברו דרך האינטרנט ויגיעו אל המחשב השולחני או הנייד שלכם, או אל הטלפון, יש לארוז אותם תחילה בתוך פרוטוקול הובלה ייעודי — כשם שסניף הדואר שלכם מעדיף שתשלחו מכתבי נייר או חבילות במעטפות ובקופסאות האחידות שלו. TCP (פרוטוקול בקרת תמסורת) משמש לניתוב דפי רשת ודוא"ל, בין יישומים אחרים. UDP (פרוטוקול משלוח נתוני משתמש) משמש לניתוב יישומים שבהם נודעת חשיבות לזמן, כמו טלפוניית אינטרנט או שידורים חיים, והוא עושה זאת בזמן אמת.

כל תיאור של הפעילות מרובת־הרבדים של מה שנקרא בילדותי סַייבֶּרספֵּייס, הרשת או אוטוסטרדת המידע יהיה חלקי בהכרח, אבל השורה התחתונה היא זו: הפרוטוקולים האלה נתנו לנו את האמצעים לסַפרֵת ולהעלות באופן מקוון כמעט כל דבר שהוא בעולם, כלומר כל דבר שאנחנו לא יכולים לאכול, לשתות, ללבוש או להתגורר בו. האינטרנט נעשה חלק מהותי של חיינו, כמעט כמו האוויר שבו עובר חלק כה גדול מהתקשורת שלו. וכפי שמזכירים לנו תמיד — בכל פעם שאמצעי התקשורת החברתית שלנו מודיעים לנו על עליית פוסט המציג אותנו באור לא נעים — כאשר מספרתים משהו, הוא מתועד במתכונת שתתקיים לעד.

הנה מה שמדהים אותי כשאני נזכר בימי ילדותי הרחוקים, ובייחוד באותן תשע שנים נטולות אינטרנט: אינני יכול לספר בדייקנות מוחלטת על שום דבר שקרה בימים ההם, מפני שאני יכול להסתמך אך ורק על זיכרוני. כשהייתי ילד, "חוויה בלתי־נשכחת" עדיין לא היתה תיאור טכנולוגי מפורש ומבשר רעות, אלא מטאפורה נלהבת המעידה על חשיבות: המילים הראשונות שאמרתי, הצעדים הראשונים שעשיתי, השן הראשונה שנשרה מפי, רכיבתי הראשונה על אופניים.

הדור שלי היה האחרון בהיסטוריה של אמריקה, אולי אפילו של העולם, שעליו אפשר לומר זאת — הדור הלא־מסוּפרת האחרון, שימי ילדותו אינם שמורים בענן, אלא נעולים רובם ככולם בתבניות אנלוגיות, כמו יומנים כתובים ביד ותצלומי פולרואיד וקלטות VHS — חפצים מוחשיים, רחוקים משלמות, הנשחקים בשיני הזמן, שאפשר לאבדם לבלי שוב. את שיעורי הבית שלי כתבתי על נייר בעיפרון עם מחק, לא על טאבּלֶט מרושת שתיעד את הקלדותי. השינויים שחלו בקומתי משנה לשנה לא הונצחו בטכנולוגיות הבית החכם, אלא נחרטו בסכין במסגרת העץ של דלת הבית שבו גדלתי.

גרנו בבית עתיק ומפואר, בנוי לבנים אדומות ומוקף במדשאה קטנה שהצלו עליה עצי קרנית, ובקיץ נשרו עליה פרחי מגנוליה לבנים, ששימשו כמחסים לצבא חיילי הפלסטיק שעמו הזדחלתי על הדשא. מבנה הבית היה יוצא דופן: הכניסה הראשית היתה בקומה השנייה, בראש גרם מדרגות כבד, בנוי לבנים. קומה זו היתה חלל המגורים הראשי, ובו המטבח, חדר האוכל וחדרי השינה.

מעל הקומה הראשית הזאת היתה עליית גג מאובקת, מלאה בקורי עכביש ואסורה בגישה, ששימשה לאחסון. קולות של התרוצצות בקעו ממנה, ואמי הבטיחה לי שאלה סנאים, אבל אבי עמד על כך שאלה זאבי־אדם ערפדיים, להוטים לזלול כל ילד שיעז בטיפשותו להיכנס לתוכה. מתחת לקומה הראשית היה מרתף מוגמר פחות או יותר — דבר נדיר בצפון קרוליינה, בייחוד בקרבה כזו לחוף הים. מרתפים, דרכם שהם מוצפים במים, ואין ספק ששלנו היה לח תמיד, למרות השקידה המתמדת של מסלק הלחות ושל המשאבות.

בעת שעברה משפחתי לגור בבית הורחב החלק האחורי של הקומה הראשית וחולק לחדר כביסה, חדר אמבטיה, חדר השינה שלי וחדר עבודה מצויד בטלוויזיה ובספה. מחדר השינה שלי יכולתי להציץ לחדר העבודה, דרך החלון הקבוע במה שהיה במקור הקיר החיצוני של הבית. חלון זה, שנשקף פעם החוצה, נשקף עכשיו פנימה.

כמעט במשך כל השנים שעשתה משפחתי בבית ההוא באליזבת סיטי, חדר השינה הזה היה שלי, וכמוהו גם החלון שלו. אמנם היה וילון על החלון הזה, אבל הוא לא סיפק הרבה פרטיות, אם בכלל. עד היכן שמרחיק זיכרוני להגיע, הפעילות החביבה עלי היתה הסטת הווילון והצצה דרך החלון אל חדר העבודה. רוצה לומר, עד היכן שמרחיק זיכרוני להגיע, הפעילות החביבה עלי היתה ריגול.

ריגלתי אחרי אחותי הגדולה ג'סיקה, שהורשתה להישאר ערה יותר זמן ממני ולצפות בסרטים המצוירים שהייתי עדיין צעיר מדי בשבילם. ריגלתי אחרי אמי אליזבת (המכונה ונדי), שישבה על הספה וקיפלה כביסה תוך כדי צפייה בחדשות הלילה. אבל מי שריגלתי אחריו יותר מכול היה אבי לוֹן — או כפי שקראו לו בסגנון הדרום, לוֹנִי — שהשתלט על חדר העבודה עד לשעות הקטנות של הלילה.

אבי שירת במשמר החופים, אם כי בשעתו לא היה לי מושג מה זאת אומרת. ידעתי שלפעמים הוא לובש מדים ולפעמים לא. הוא היה יוצא מהבית מוקדם וחוזר מאוחר, לרוב עם צעצועי מבוגרים חדשים — מחשבון מדעי TI-30, שעון עצר של קאסיו קשור בסרט, רמקול יחיד למערכת סטריאו ביתית — את חלקם הראה לי, את חלקם הסתיר. תוכלו לתאר לעצמכם אילו מהם עניינו אותי יותר.

הצעצוע שבו התעניינתי יותר מכול הגיע לילה אחד, ממש אחרי שעת השינה. הייתי במיטה, כמעט נרדמתי, כששמעתי את קול פסיעותיו של אבי במסדרון. עמדתי על המיטה, הסטתי את הווילון וצפיתי. הוא החזיק בידיו קופסה מסתורית, בגודל של קופסת נעליים בערך, והוציא מתוכה חפץ בצבע בז' שנראה כמו בלוק בניין, וממנו השתלשלו כבלים שחורים וארוכים, כמו זרועותיה של איזו מפלצת מעמקים מהסיוטים שלי.

בעבודה אטית ושיטתית — בחלקה היתה זו גישת המהנדס הממושמעת שלו, שבה עשה כל דבר, ובחלקה ניסיון לשמור על השקט — שחרר אבי את הכבלים והעביר אחד מהם לרוחב השטיח המדובלל, מגב הקופסה אל גב הטלוויזיה. ואז הוא חיבר את הכבל השני לשקע בקיר שמאחורי הספה.

פתאום נדלקה הטלוויזיה, ועמה נדלק אור גם בפניו של אבי. בימים כתיקונם הוא היה מבלה את הערבים בישיבה על הספה, לוגם בקבוקי משקה קל תוסס וצופה באנשים מתרוצצים על כר דשא בטלוויזיה. אבל הערב הזה היה שונה. נדרש לי רק רגע אחד כדי להגיע להארה המדהימה ביותר בכל ימי חיי עד אז, גם אם הם לא היו כל כך ארוכים: אבי שולט במה שקורה בטלוויזיה.

כך מצאתי את עצמי פנים אל פנים מול קומודור 64 — אחת ממערכות המחשב הביתיות הראשונות בשוק.

לא היה לי מושג מה זה מחשב, כמובן, ובפירוש לא ידעתי אם מה שאבי עושה בו הוא מִשחק או עבודה. אמנם הוא חייך ונראה כמי שמבלה בנעימים, אבל הוא גם שיקע את עצמו במה שקרה על המסך באותה דריכות מרוכזת שבה ניגש לכל משימה טכנית בבית. ידעתי רק דבר אחד: יהיה אשר יהיה מה שהוא עושה, גם אני רוצה לעשות את זה.

מאז ואילך, כל אימת שאבי נכנס לחדר העבודה והוציא את בלוק הבז' מהקופסה, הייתי עומד על המיטה, מושך את הווילון הצדה ומרגל אחר הרפתקאותיו. ערב אחד נראה על המסך כדור נופל לעבר פס קצר בתחתית; אבי היה צריך להזיז את הפס לרוחב, להקפיץ את הכדור ולהפיל באמצעותו קיר של לבנים ססגוניות (אַרקָנוֹיד). בערב אחר הוא ישב לפני מסך של לבנים ססגוניות בעלות צורות שונות; הן נפלו כל הזמן, ותוך כדי נפילה הוא הזיז אותן וסובב אותן כדי שיסתדרו בשורות מושלמות, שנעלמו מיד (טֶטריס). אבל הייתי מבולבל לגמרי — לא ידעתי אם אבי מבלה או עובד — כשהצצתי דרך החלון ערב אחד וראיתי אותו טס.

אבי — ששימח אותי תמיד כשהצביע בפנַי על המסוקים האמיתיים מהבסיס האווירי של משמר החופים, כאשר טסו מעל ביתנו — החזיק בהגאים של מסוק משלו ממש כאן, ממש לפנַי, בחדר העבודה שלנו. הוא המריא מבסיס קטן, שאפילו התנופף בו דגל ארצות הברית זעיר, אל שמי לילה שחורים מלאים בכוכבים מתנוצצים, ומיד נפל ארצה והתרסק. הוא פלט זעקה קלה שהבליעה את זעקתי שלי; אך בדיוק כשחשבתי שהבילוי נגמר, הוא היה שוב בבסיס הקטן עם הדגל הזעיר והמריא עוד פעם.

המשחק נקרא צ'וֹפּליפטֶר! וסימן הקריאה הזה לא היה רק חלק מהשם, אלא גם חלק מהתנסותם של המשַחקים בו. צ'ופליפטר! היה מרתק. פעם אחר פעם צפיתי בגיחות המסוקים האלה, שהמריאו מחדר העבודה שלנו מעל מדבר שטוח לאור הירח, ממטירים אש על מטוסי סילון ועל טנקים של האויב וסופגים אש מהם. המסוק נחת והמריא שוב ושוב, ואבי ניסה לחלץ המון אנשים שאותתו לו ולשאת אותם למקום מבטחים. זו היתה ההתרשמות הכי מוקדמת שלי מאבי: הוא היה גיבור.

התרועה שעלתה מן הספה בפעם הראשונה שהמטוס הפעוט נחת בשלום, עם מטען מלא של אנשים פעוטים, היתה קצת יותר מדי קולנית. אבי הפנה את ראשו בחטף אל החלון כדי לראות אם הפריע לי, והוא תפס אותי מביט בו ישר בעיניים.

השתטחתי על המיטה, התכסיתי ושכבתי דומם כאבן, כשהתקרבו פסיעותיו הכבדות של אבי לחדרי.

הוא הקיש על החלון. "היית צריך לישון מזמן, חבר. אתה עוד ער?"

עצרתי את נשימתי. פתאום הוא פתח את החלון, שלח יד לחדר השינה שלי, הרים אותי — יחד עם השמיכה — ומשך אותי לתוך חדר העבודה. זה קרה כל כך מהר עד שרגלי אפילו לא נגעו בשטיח.

לפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי יושב על ברכיו של אבי כטייס המשנה שלו. הייתי צעיר מדי ונרגש מדי, ולא תפסתי שמוֹט ההיגוי שהוא נתן לי לא היה מחובר. הדבר החשוב ביותר היה זה: אני טסתי לצדו של אבי.