בראשית – מדריך ליצירת מציאות בשיטת H....

רשמתי ביומן את כל מה שסיפרתי לכם פה. לאחר שהבנתי שעליי להפעיל כלי חדש שנקרא פרספקטיבה, כדי לראות את הדברים מנקודת ראות אחרת, הכנתי רשימה כתובה של האירועים וההתרחשויות שהציפו אותי רגשית וערפלו לי את שדה הראייה עד כדי עיוורון. לאחר שרשימת מצוקותיי הייתה פרוסה לפניי על דפי היומן וחלק מהאותיות היו מרוחות מדמעותיי שנטפו עליהן, התחלתי למיין מה "שלי" ומה "לא שלי". "שלי"=מה ביכולתי לשנות, מה נוגע אליי ישירות, מה תלוי בי.

"לא שלי"=מה אין ביכולתי לשנות, לא נוגע אליי ישירות, או לא תלוי בי.

עוד רשמתי לפניי את 'החלום'- כיצד הייתי רוצה לחיות. יצוין ש'החלום' נרשם בקנה מידה הקטן שבו חייתי אז, לא ידעתי לחלום יותר בגדול. באותה נקודת זמן רציתי משכורת, הכנסה, לא להיות בעוני המרוד הזה, רציתי להיות משוחררת מהשבי, רציתי לפגוש שוב את עצמי מלאת החיים שהייתי, רציתי לאפשר לילד שלי מרחב צמיחה בטוח בזמן שאני יוצאת לפרנס אותו. חלום פשוט. אחרי שרשמתי מה אני רוצה, ישבתי לרשום מה הם הדברים שעומדים ביני לבין הרצון, למשל: רציתי להשתחרר מהשבי הטלפוני, אבל עניתי בפועל לכל שיחה והייתי בהאזנה עד ש'כבודו' שחרר אותי מהקו. הייתי שפוטה שלו. רציתי הכנסה קבועה, אבל הייתי מטופלת בתינוק אחרי טראומה ולא עבדתי. רציתי להיפטר חובות ולא היה לי מהיכן. בשלב הזה הייתה לי מפה ראשונית של המצוי והרצוי וידעתי להצביע על הפער ביניהם או, מה הפעולות הדרושות שעליי לנקוט על מנת למלא את הפער.היה לי ברור שנדרש שינוי מהותי. בשלב הבא, ישבתי להתמודד עם הרשימה של "מה שלי" ומה "לא שלי". למשל: מאוד מאוד התביישתי בכך שהגרוש שלי ישב בכלא. זה היה הסוד שלי. הבושה שלי. כשישבתי לנתח את זה, הבנתי שזה בכלל לא שלי. לא שלי, כי לא אני בכלא, לא שלי כי אני לא אחראית למעשים שהכניסו אותו לכלא, לא שלי כי אני לא צריכה לחוש כל רגש כלפי מה שמישהו אחר עשה: כל אחד אדון לעצמו וכל אחד משלם וישלם בגין הבחירות שלו. הבנתי שהבושה הזו היא אבן בנעל שלי. אני הולכת בקומה שפופה מבושה בגלל שאדם אחר טעה ושילם. כמה טיפשי זה נשמע כשמבינים את הדינאמיקה שניהלה אותי? אז הבנתי את החשיבות של המיון ל"שלי" ו"לא שלי". עברתי אירוע אחר אירוע בחיי ובחנתי מה "שלי" ומה "לא שלי". על מה ששלי, אני צריכה לקחת אחריות. למשל אם חשתי קורבן על זה שהתחתנתי עם אדם שעבד עליי והותיר אותי עם תינוק, בחובות עצומים ונכנס גם לכלא בתור הדובדבן שעל הקצפת, הייתי צריכה להבין אם זה שלי או לא שלי. אני חייבת להגיד בנקודה הזו, שהכי מפתה זה לומר: זה לא שלי. אני הייתי ילדה קטנה, הוא היה גדול ממני בעשור, הוא עבד עליי, הוא עשה לי, הוא אשם. זה הכי קל וגם אמת במובן מסוים. אמת במובן המזויף. למה? כי אני אמרתי "כן". אני רציתי להתחתן. אני בחרתי להתחתן עם אדם שלא הכרתי מספיק ומבלי שביררתי עליו ועשיתי זאת כי זה היה נראה לי תפוח אדום ויפה שישרת את האינטרסים שלי וזה התאים לתמונה של ההצלחה שראיתי בעיני רוחי והתאים לכל מיני שטויות שהאמנתי בהם פעם, לפני אובדן התום. הבנתי כי בנקודה הזו בזמן, כשבן אדם רוצה ליישר קווים עם עצמו ולחולל שינוי, הוא עומד בפני החלטה: האם אני הולך להיות אמתי ולהכיר את עצמי ולקבל אחריות מלאה על ההחלטות שלי, או שאני ממשיך להעמיד פנים ולחיות מזויף. הדבר דומה לכך שכאשר שאני עומדת מול המראה של חיי, פרוס עליה בד לבן: בעדו אני רואה צללית שלי, אבל הצללית איננה אני. אני יכולה לבחור לומר שהצללית זו אני ולחיות עם זה ואני יכולה לבחור להוריד את הבד המסווה ולראות את עצמי במערומיי ולחיות עם זה. כך או כך, לחיות ישר או עקום, צלול או עכור: זו בחירה שלנו. כשאנחנו עומדים מול החלטות מורכבות של "שלי" / "לא שלי", צריך להחליט קודם אם להסיר את הלוט מעל המראה, או להשאיר אותו. אם אתם בוחרים לראות את החיים דרך ערפל, דרך הסוואה כלשהי, תישארו עם ה"לא שלי", אל תתחילו לחפור. כי אז, לא רק שאתם עיוורים, אלא גם משקרים לעצמכם. עדיף להישאר עם עיוורון, מאשר להוסיף לו גם טיפשות וכזבים מבחירה חופשית. אם אתם בוחרים באמת לשנות את חייכם, תהיו חייבים לקבל אחריות, לנכס לעצמכם את הבחירות וגם את הטעויות שעשיתם. למה זה חשוב כל כך? כי זה מנוע צמיחה מרכזי בחיים, המקום הזה של להכיר באחריות שלי למעשים ולבחירות שלי, ההכרה בכך שיש לי יכולת בחירה ושעשיתי שימוש ביכולת הזו כשבחרתי לנהוג בדרך מסוימת וכעת אני מתמודדת עם התוצאה - שהיא יותר או פחות רצויה. ההכרה ביכולת שלי לבחור, השימוש ביכולת הזו וההכרה בכך שהתוצאה של הבחירה היא באחריות אישית שלי, הם מנועי השינוי הגדולים בעולם.

בכל המסע הכואב הזה שעברתי ולאור ה"משחק" הזה שגיליתי ביני לבין הבורא שלי, נוכחתי לדעת בימים בהם הודיתי על המתנות, שכאשר אני מנהלת שיח עם הבורא שלי, זוכרת את קיומו והימצאותו, משתפת אותו בקושי שלי- תמיד יש לי מענה ועזרה ממקורות צפויים ולא צפויים כאחד. זו הייתה תובנה מעצימה מאוד:

מי שמחובר למקור, לעולם לא צועד לבד בדרך.

זו האמת הכי גדולה שלי: כשאני מחוברת למקור האלוהי, הרוחני, תמיד יש לי שותף לדרך, אני לא לבד. בכל רגע נתון, גם אם אנו לא מודעים לכך, לא זוכרים זאת ואו לא רואים זאת: אנחנו לא לבד. מי שיודע זאת מבין כי המחסור החומרי הוא מסווה לחסרון מהותי יותר. חסרון של נוכחות גבוהה יותר - אבל חסרון למראית עין בלבד, חסרון מדומיין. עלינו לזכור זאת, כי החיסרון והמצוקה מתחילים ומסתיימים בראש ובמחשבות שלנו, במערכת האמונות שלנו ומתבטאים בהתגשמות הפחדים שלנו במציאות הגשמית. עלינו להבין ולחוות את החיבור הקבוע והתמידי בין המציאות הגשמית לתודעה ואז כמעשה פלא לא נדע מחסור אמתי. המקור האלוהי הוא מקור הכול, אם אתה מחובר לקרן של השפע, אתה מקבל כל צורכך ולא תדע מחסור. כמובן שאם השיעור שלך נועד ללמד אותך מהי מצוקה, או מהו חסרון, אתה תחווה אותם עד שתבין שזה השיעור: נזכור שזה שיעור שנועד ללמד ולהצמיח ולא לשבור את הכלי, לעולם לא נקבל ניסיון שאיננו יכולים לעמוד בו. אם אנחנו מחוברים למקור, תשרה עלינו תחושת רוגע ובטחון, וזה למעשה מה שאנחנו זקוקים לו בחיינו. אנחנו רוח שמתנסה בחומר.

האמת הבאה מתייחסת להיבט הכלכלי: הרי מה שמניע את גלגלי עולם החומר, הוא המרדף אחרי רכוש, הון, כוח: מי שיש לו יותר כסף, יש לו יותר כוח. זוהי משוואה גשמית לחלוטין. אם אתה שבוי בתפיסת המציאות הגשמית [כלומר: מה שאני חווה זה מה שיש ואין פרט לזה כלום], אז תחושת הכוח [או היעדר כוח] שלך נבנית מהשווי הכלכלי שלך, הביטחון הקיומי שלך הוא שיקוף של תפיסת המציאות שלך. אולם אם נזכור את האמת שאנחנו רוח שמתנסה בחומר, אז ל"שווי הכלכלי" אין משמעות, זה כמו לקבל בבוחן בשיעור ספורט ציון 100. אין לזה משמעות לחיים בכלל. אין לך מה לעשות עם ציון 100 בשיעור ספורט בעולם שמחוץ לבית ספר, בדיוק כפי שתחושת הערך שלך לא אמורה לגדול או להצטמק בהתאם לנפח החשבון שלך. אלו תוצרי לוואי של תעתועים. אני לא באה ואומרת: חבר'ה, בואו נשרוף את הכסף, אנחנו יצורים רוחניים. ממש לא, אני עצמי חווה חרדות הקשורות בכסף, כמו כולם. החכמה היא לזכור שאנחנו בהתנסות, רוח שמתנסה בחומר. לקחת את הידע הזה וליישם אותו במשחק החיים, להפוך את הידיעה הזו לכלי עוצמתי שיעזור לנו לנהל את החיים שלנו, תחת שנכרע תחת הפחדים. באמצעות ההבנה הזו אנו נרדה בפחדים וננהל אותם, אנו נשלוט בחיינו באמצעות הידיעה שאנחנו בשיעור ובהתנסות והניצחון טמון בבחירה שלנו כיצד להגיב.

המפתח הבא הוא להיזכר שהמהות שלנו היא אהבה. נוצרנו מאהבה, עלינו להפיץ אהבה, אבל לשם כך, עלינו לאהוב את עצמנו תחילה. אדם לא יכול לאהוב אדם אחר, אם אינו מסוגל לחוות אהבה לעצמו. האהבה העצמית אינה אהבה אנוכית. היא משקפת קבלה עצמית שלמה ומוחלטת, נוחות שלי בתוך העור שלי ובתוך האור שלי. היא המקום שבו אני מתבונן לתוך עצמי ורוצה להגדיל את הנפח שלי ואת האיכויות שלי, אבל לא ממקום של תחרות או אי אהבה לחלקים מסוימים, אלא ממקום של נוחות ורצון להגדיל/ לשפר/ להיטיב את האיכויות שלי, כי אני ראוי להיות הכי טוב שאני יכול, כי זו בין היתר, הגשמת היעוד שלי, הגשמת המיצוי שלי כרוח בגוף. כשאדם אוהב את עצמו, הוא מסוגל לאהוב אחרים. כשאדם אינו אוהב את עצמו הוא מסוגל רק לנהל יחסים של "תן וקח", לתת לאחרים על מנת לקבל מהם משוב חיובי לגבי עצמו, כי התקווה שלו היא שדרך האהבה של האחרים אולי משהו בו ישתכנע שהוא ראוי לאהבה. יחסים כאלה יכולים לפעול, אולם אינם אהבה עצמית ואינם מסוגלים להחליף אהבה עצמית. אדם חייב לאהוב את עצמו, אהבה פנימית, כזו שמשרה בטחון שגם אם אין לך עוד אדם בעולם, אתה לעצמך, אתה מספיק. איך עושים זאת? איך לומדים לאהוב ולקבל את עצמנו, לשחרר את אי-הקבלה ולהמירה בקבלה עצמית? איך לומדים לסלוח לעצמנו, למחול, להניח לפצעים להירפא? איך עוברים תהליך של ריפוי עצמי? איך משחררים את האשמה? התשובה היא "מסע פנימי". כדי להפוך את האמיתות האלה לנר לרגלינו, למורה הדרך שלנו, צריך לעבור מסע אישי-פנימי לנבכי הנפש וגם למצוא מורה רוחני שידריך ויכוון אותנו במסע. המסע שלנו מתחיל היום ויגמר רק בנשימה האחרונה, בריצוד האחרון של האישון לפני שעפעפינו יעצמו. כי ברגע שנעצור מהמסע, ברגע שנרגיש ש'הגענו לשם' ואין עוד צורך להיות דרוך וערני כל הזמן, אז העשב השוטה שנקרא שכחה, ישתלט על הגינה היפה שצומחת לנו, ויכסה אותה. אחי יוני, זכרו לברכה, היה נוהג לומר: "הבורא נתן לאדם מתנה- את השכחה". זה נכון. השכחה היא מתנה אבל גם קללה. כמו כל ערך בחיים, אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט. השכחה מאפשרת לנו להדחיק כאבים וחוויות קשות, לשכוח מיום האתמול ולהמשיך ליום חדש, אבל היא גם משכיחה מאתנו את המהות, את המיהות, את המקור. על כן, החיבור למקור וההזכרות זוהי משימת חיים. השכחה לדעתי היא אחד מהכרובים שעמדו בפתח גן העדן, שעה שהבורא 'סילק' את אדם וחווה מגן העדן. החיבור שלי למקור, נעשה באמצעות היזכרות אקטיבית ושיח ישיר עם בורא עולם. אני מוצאת כי מבחינה רוחנית ומהותית התורה מלמדת אותנו על האדם, על הטבע שלו, על המהות שלו ועל הדרך להתנהל בעולם, יותר מכל ספר אחר שקראתי, לרבות ספרי פסיכולוגיה, מדעים, פיזיקה ונובלות.

החיבור שלי עם אלוהיי הוא תוך תאי, בתוך הרמות העמוקות ביותר של הידיעה: הבורא שלי הוא לא דתי. הוא לא זכר. הוא גם לא נקבה. הוא לא מעניש, הוא לא נוקם ונוטר. הוא האמת היחידה והמוחלטת. אהבה טהורה. תודעת העל. אני מקבלת את ספר התורה ומשתמשת בו בתור מדריך לבני האדם, מפת דרכים למין האנושי. כל מי שקורא בספר הספרים, מוצא בו תובנות משלו, התאמה למציאות הסובייקטיבית שלו והדבר לא בכדי. זאת משום שהספר הזה חי ופועם ומתגלה לכל אחד באופן שבו הוא צריך להבינו. מאחר שכך, לדעתי לספר הזה יש משמעות גדולה לפיענוח הקוד האישי של כל אדם: החל מההשתייכות ה"דתית" וההשפעה שיש לסיפורי הדת על עיצוב הזהות האישית והתפישה האנושית של האדם, עובר לעיצוב מערכת אמונות היסוד שלו והתנהלותו בחיים. סיפורי שנאה/קנאה ותחרות עתיקות, והשפעתם על הפרט כל אלו מהווים כלי ראשוני להבנת מערכת אמונות הבסיס המפעילות את האדם. התנ"ך רווי בסיפורי דמים, מלחמות וכיבוש, רציחות ומעשי פרעות, תככים, מניפולציות וזאת אף לאחר שניתנו עשרת הדיברות, שהן מערכת כללים פסיכולוגית ומוסרית שנועדה לאכוף רף מוסרי ואתי על בני האדם.

אנחנו כאן עודנו חיים בצל הסיפורים הללו ועודנו ממשיכים את רצף המלחמות ההיסטורי, הכיבושים, המניפולציות, התככים והפורענויות. האם ייתכן שסיפורי התנ"ך העתיקים אינם אלא התסריט שלנו שחוזר על עצמו? בין סיפורי התנ"ך עליהם למדנו בבית הספר, בלטו סיפורים שלמעשה מהווים עבורנו את "סיפורי התנ"ך": בריאת העולם, חטא גן העדן, קין והבל, תיבת נוח, סדום ועמורה, אברהם והמלאכים, הגר וישמעאל, רבקה ולאה, יוסף ואחיו, יציאת מצרים, כיבוש ישראל. אלו היו סיפורים גדולים, מרכזיים שנבחרו להיות במרכז החינוך הניתן בבתי הספר הישראליים והם למעשה צרובים בתוך התודעה שלנו. אני מאמינה שהסיפורים הללו מציגים את התפתחות האדם והפיכתו מדמות נשגבת ורוחנית, כפי שנוצר תחילה להיות, ליצור חומרני ששבוי במקסמי שווא, ונסחף לאבדון בניסיונות החיים בעולם חומרי. כיום אנו חיים בעולם שבו מראית העין היא המציאות היחידה. אולם לצד זאת, התורה מציגה בפנינו את המפתח להתפתחות ולצמיחה האישיים של כל אחד, מתוך "הנדסה הפוכה" של מסלול הבריאה. מתוך בחינת מעשי הבורא וקריאתם בעין חוקרת וסקרנית וראש פתוח ויצירתי, ניתן ללמוד הרבה מאוד על טבע המציאות כאן, שהינו חמקמק ומתעתע. כדי להבין את ליבת הדברים, יש לפתוח את הראש לרעיונות חדשים.