קוהלת בראי הימים

פרק א' פסוק א': "דברי קוהלת בן דוד מלך בירושלם".

בתקופתו של שלמה המלך הייתה שלמה ומאוחדת, ושגשגה מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית.

שלמה המלך הנהיג משטר של חוכמה ופלוראליסטיות על כן בתקופתו לא היו מלחמות, כי אם אחווה ורעות.

ירושלים כתובה בכתיב חסר "ירושלם"- הכתוב רומז בכך, על מספר דברים:

ראשית, באותה תקופה ירושלים הייתה שלמה ולא בותרה ע"י מלחמות ואמונות דת ומכאן נרמז "שלם".

שנית, חסרון האות י' מרמז על מחסור בשלמותה של ירושלים כבירה רוחנית של העם היהודי דווקא, משום שירושלם הייתה אז מעין בירה מרכזית לכל אומות העולם. כידוע שלמה המלך נשא אלף נשים וכל אישה הייתה נסיכה של ממלכה עובדת עבודה זרה אחרת. לכולן ניתנה האפשרות לעבוד את אליליהן בירושלים: המלך שלמה ביטל את הקנאות הדתית באותה תקופה והנהיג פלורליזם וחופש פולחן, וזו הייתה הסיבה לשלום האוניברסאלי.

שלישית, חסרון האות י' מסמלת את משמעות הספר "קוהלת": המלך שלמה מחפש כל חייו אחרי יתרון [רמוז באות י' החסרה, י' של יתרון] שיעזור לו ולאדם בכלל לנצח את החידלון של המוות, יתרון שייתן ערך מוסף לחיים. ניתן ללמוד על חיפושו מעצם מהות הכתיבה: הוא מקדיש את תקופת מלכותו לחיפוש אחרי יתרון האדם ואינו מוצאו: הוא מוצא מגרעות רבות בהתנהלות האדם ובאופיו ולכן, שלמה המלך מרגיש שאין יתרון והדבר מגולם בהעדר האות י'.

רביעית, חסרון האות י' מרמז על חסרונה של ירושלם כבירה דתית-יהודית, כמרכז פולחני לאלוקים שלנו משום שכדי לכבד את אומות העולם, שלמה המלך התיר לנשותיו לבנות מזבחים לעבודה זרה. חסרונה של האות י' מצביע על העדרה של קדושה אלוקית מהעיר שהפכה להיות מעיין עיר בירה אוניברסאלית לכל האלילים.

עם זאת גלוי וידוע כי קוהלת היה מלך אהוב על הקב"ה ועל בני אדם אשר הנהיג בתקופתו את העולם בחוכמה ובנועם הליכות. שלמה המלך היה בקי ברזי כל החוכמות וכל השפות לרבות שפת בעלי החיים וידע גם את תורות הנסתר של ממלכות הגויים [בני קדם ובני מצריים] וכן היה בקיא בידע של תורות הכשפים מצד "הסטרא אחרא".

הפסוק הבא מציג בפנינו את תמצית החיפוש והלימוד של שלמה המלך. הכול מתמצה במשפט אחד:

פסוק ב': "הבל הבלים, אמר קוהלת, הבל הבלים, הכל הבל".

המילה הבל=פעם אחת.

המילה "הבלים"=פעמיים הבל.

ומכאן שבע פעמים חזר על המילה "הבל" בדברי פתיחתו.

שלמה המלך העמיד את ספר "קוהלת" על שבעה הבלים שהעולם עומד עליהם:

והם, ככתוב בזוהר הקדוש, כנגד שבעה עמודים שהעולם עומד עליהם וכנגד שבעה רקיעים.

שבעת הרקיעים הם: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות.

כנגד כל אחד מהרקיעים, דיבר שלמה המלך והעמיד הבל אחד.

כשם שאותם רקיעים מתפשטים ומנביעים מתוכם רקיעים אחרים הדבוקים בהם, כך מאותם הבלים גרעיניים מתפשטים ויוצאים הבלים אחרים וכך הלאה.

כאן טמון סוד החוכמה העילאית אשר בדברי המלך שלמה:

יש הבל [משני, מעין גל הדף] שיוצא מאותם הבלים עליונים שהעולם עומד עליהם:

וההבל הזה, המשני, הוא ההבל שנעשה כאן, על הארץ.

יש לו קיום עצמאי, והוא צובר כוח גשמי ככל שמרבים לעשותו כאן, בארץ וכאשר הוא מתעצם ומתחזק הדבר מתבטא לא רק כאן על פני הארץ, אלא כמטען אנרגטי שלילי חוזר בעלייתו מן הארץ השמיימה, להבל היסוד העליון.

ההבל הזה, שיש לו אנרגיה וקיום עצמאי, נהייה כמעין ברייה או ישות הממונה על הארץ.

כל תוקפו וקיומו תלוי באותם הנשמות של הצדיקים, שהקב"ה לוקח אותם מהארץ בעודם צדיקים, עוד בטרם חטאו:

ומכאן, שמי שנותר לחיות על הארץ, ודאי שהוכתם בחטא.

מלמדנו הזוהר הקדוש, כי על שלושה דברים צדיקים מסתלקים מהעולם טרם זמנם:

על עוונות הדור שמרבים הרשעים בעולם: הצדיק הולך ככפרת עוונות על הדור הרשע. לעיתים הצדיקים בהיותם צעירים וקלים להשפעה, נתפסים בעוונותיהם של הרשעים ומתקלקלים, לכן מסתלקים מן העולם קודם זמנם. כאשר גלוי מלפני הקב"ה שאותו צדיק סופו לחטוא בעתיד, לוקחו הקב"ה מן העולם בטרם זמנו מתוך חסד עם נשמתו על מנת למנוע קלקול בעתיד.

לכן נאמר על הדבר "הבל", כיוון שצדיקות אינה ערובה לאריכות חיים ורשעות אינה ערובה לקצרות החיים.

פסוק ג': "מה יתרון לאדם, בכל עמלו שיעמול תחת השמש?"

לאחר ששלמה המלך פותח את ספרו במילים "הכול הבל הבלים", כעת הוא עובר לספר כיצד הגיע למסקנה זו.

התשובה לשאלת היתרון מונחת בגוף השאלה והיא- שאין יתרון, כי הכול הבל, כפי שנאמר מראש בפסוק ב'.

מעבר לסוגיה הרוחנית הנסתרת של הבל תחתון כנגד הבל עליון וכנגד רקיעים, השימוש במילה "הבל" אינו אקראי.

הבל מוכר לנו מ"הבל פה": אויר עם אדים, או הבל מהביל העולה מכוס תה.

ההבל עולה ומתפוגג, רגעי ונדיף ואינו מותיר עקבות.

מהו "עמלו שיעמול תחת השמש": הכוונה כאן אינה רק לעמל העבודה הגשמית בה עובד אדם לפרנסתו, אלא כל העמל שממצה את תכלית הקיום הרוחני, הגשמי והפיזי של אדם:

כל מסלול חיינו הוא עמל:

העמל לגדול, העמל לגבש אישיות, העמל להתמודד עם הקשיים הפיזיים בחיים, העמל להתמודד עם ההיבטים הנפשיים של החיים, העמל לעמוד בניסיונות קשים, עמל הפרנסה הקשה לאדם כקריעת ים סוף, העמל להקים בית ולקיימו, העמל בגידול ילדים וטיפוח הקן, העמל של האדם בחיפושו אחר תכלית מהותית לחייו.

אם כן, שואל שלמה המלך בהיבט הרחב של המושג "עמל": מה היתרון שניתן לאדם בכל הניסיונות שהוא עובר פה, בכל המאמץ העצום שהוא משקיע בלשרוד את החיים הקשים הללו, בכל הסבל שאותו אדם חווה?

יתרה מכך, היתרון הגדול שמחפש שלמה המלך ונחשף אט אט בתהליך הקריאה, הוא היתרון מול המוות. שלמה המלך מחפש יתרון שהחיים כאן יכולים להקנות לאדם מול החידלון שמביא עימו המוות, מול השכחה הגדולה.

פסוקים ד'-ו': "דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת: וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף, זורח הוא שם: הולך אל דרום וסובב אל צפון, סובב, סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח"

כאן מעלה שלמה המלך על הכתוב, כעובדה, את מחזוריות הטבע וסודות היקום שלמדע לקח אלפי שנים לגלות:

"דור הולך ודור בא"- דור הולך, נאסף אל אבותיו ומפנה מקום לדור החדש הדור שבא: זה טבע העולם מאז העונש האלוקי שקצב את שנות חיי האדם למאה ועשרים שנה ומכאן שעצם מעגל החיים והמוות הם מילוי צו אלוקי טהור.

"וזרח השמש ובא השמש" השמש זורח והשמש שוקע, ממלא את תפקידו כמושל היום, כמאור הגדול לסמן את היום: השמש ממלא את תפקידו עבורו נברא בששת ימי הבריאה: זו תכליתו ולא רק שהוא ממלא אותה בצייתנות, אלא אף באהבה, זאת אנו למדים מהמילים "ואל מקומו שואף"- השאיפה של השמש היא למלא את הציווי האלוקי, זה הרצון השלם של השמש המתמזג עם הרצון האלוקי ולכן כאשר השמש זוכה לקיים את הרצון האלוקי אז "זורח הוא שם", במקום בו מקיים השמש את הרצון האלוקי ומתמזג בו עם רצון האל, שם הוא זורח, קורן משמחה.

מתואר בהמשך מהלך השמש ברוחות השמיים: "הולך אל דרום וסובב אל צפון, סובב, סובב..."

כאן כתוב בעיברית צחה, שהעולם עגול וסובב על צירו... מכיוון שאם במהלך דברים תקין השמש עולה והשמש שוקע באותו מקום, אך מיום ליום מקומו משתנה, אף הנקודה בה אנו רואים את השמש בשמים משתנה ופעם אנו רואים דרום, פעם צפון, רמוז פה שמדובר בכדור המסתובב על צירו ומסתובב סביב השמש שאם לא כן, לא הייתה השמש נראית במיקום שונה בכל פעם.

"הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח":

לכאורה גם כאן מדבר שלמה המלך על המחזוריות של הטבע, אך כאן יש השלמה לרמיזה הקודמת לעניין הסיבוב שעושה הרוח: הוא הולך בכיוון אחד משום שלא כתוב "הולך ושב" אלא "הולך" משמע בכיוון אחד ועל סביבותיו הוא שב: כלומר, תוך כדי תנועה הרוח שב למקומו, תוך תנועה קדימה ולא אחורה משמע- העולם עגול שאם לא כן, לא היה שב הרוח על מקומו תוך כדי הליכה קדימה.

זה שהיום כל תינוק יודע שהעולם עגול, אינה מובנת מאליה. עד לא מזמן עובדה זו הייתה נחלתם של חכמי היהודים בלבד והם למדו זאת רק מכתבי הקודש של העם היהודי, של חכמינו הקדושים.

העולם הנוצרי האמין שהעולם שטוח וכי אם נלך עד לקצה ניפול. העולם היווני האמין שאנו יושבים על גבו של צב שאותו מחזיקים שלושה פילים או הרקולס. אך היהודים שאחזו בחוכמתו של מלך מלכי המלכים, ידעו מבראשית כי העולם עגול.

כמו השמש כך הרוח ממלא את ציוויו. כך הוא צווה, כך הוא עושה. כוחות איתני הטבע כפופים לבוראם ומה שנצטוו לעשות בששת ימי בריאתם, הם מקיימים מחדש בכל יום ויום בו מתקיים העולם.

"הארץ לעולם עומדת"- הרי עד כה נרמז כי הארץ בתנועה: הארץ מסתובבת על צירה וגם סובבת את השמש, השמש זורח ושוקע- הרוח הולך ושב, זו דינאמיות:

"והארץ לעולם עומדת"- לכאורה, זה ההיפך- זה קיפאון. מה משמעות הדבר?

"הארץ" בדברי קוהלת זו לא כדור הארץ, זו גם לא האדמה שזזה ומשתנה ונתונה לכוחות עוצמתיים מאוד שמשנים את גבוליה ותחומה, מזיזים יבשות ומשברים הרים: ברור שאין שלמה המלך מתכוון שהאדמה לעולם עומדת. שלמה המלך דיבר עד כה על איתני טבע. היות שאמא אדמה היא חלק מהטבע שברור שלא באמא אדמה מדובר.

אם כן "הארץ" בדברי קוהלת, היא אורחות בני האדם: הטבע הארצי הנוהג על פני האדמה, זו הארץ. דרך ארץ.

דרכו של השמש לעלות ולשקוע.

דרכו של הרוח ללכת ולשוב.

דרכם של בני האדם להיוולד ולמות.

בטווח שבין יום ללילה, בין התחלפות העונות, בין לידתו ופטירתו של האדם, דרך הארץ של האדם- עומדת. לעולם עומדת, אינה משתנה. האדם כמו איתני הטבע מתנהג באותה שגרה צפויה מראש.

התנהלותו ודרכיו ידועות מראש ואינן מתקדמות לאף מקום אלא הוא צועד על מקומו: מדשדש. זוהי דרך הארץ כאן.

בעוד שאיתני הטבע מצייתים לצו האלוקי וממלאים אותו בשמחה והם דינאמיים בשיגרתם, אורך חיי האדם סטאטי ואינו מתקדם וזה לא בא ממקום של מילוי צו אלוקי, אלא ממקום של קפאון, שינה עמוקה, חוסר התחברות לרצון האלוקי, שכן, ודאי לא ברא אלוקים את האדם ונתן לו את כוח הבחירה, על מנת שיעמוד נטוע במקומו ולא יפסע צעד קדימה.

כל התיאור שהביא לפנינו שלמה המלך, ניתן לדמותו כתמונת נוף דינאמית, שהולכת ושבה על מקומה ברוטינה קבועה והדבר היחיד שמתחלף על הסט זה מראה השחקנים, אך העלילה נשארת, ההתנהלות נשארת, המילים נשארות וההתנהגויות נשארות.

הטבע ממלא את תפקיד התפאורה, אך מודגש כי איתני הצבע ממלאים ציווים מימי הבריאה, אך האדם אינו ממלא ציווי רק נשאר עומד באורחותיו. בחירתו של שלמה המלך במילה "עומדת" משקפת את תחושתו הקשה לגבי הקיפאון הזה שהוא נחשף אליו. הלא אם העולם סובב על צירו, כשם שהרוח הולך בכיוון אחד ומעצם תנועת העולם- נוצרת תנועה קדימה של הרוח וכך הוא משלים מעגלים בסופו של דבר, מי שעומד במקום ואינו נע עם כיוון התנועה, סופו שנשאר מאחור. העמידה הסטאטית בפועל משמעותה ללכת רוורס.

מתואר פה מצב שהאדם לא פועל באחדות עם הטבע ואינו מסונכרן לבריאה, הטבע מתקדם ואורחות האדם קפואות ומכאן שיש נתק בין האדם לטבע וכמובן בין האדם לקב"ה. הנתק הזה, הוא הגורם לכך שהאדם לא מתקדם ולא מתפתח כמו המחזוריות בטבע ואף כאן מתואר סוד מעגל קסמים:

האדם אינו מתקדם מתוך בחירה: הוא בוחר כל הזמן באותן בחירות שמשאירות אותו עם אותן תוצאות וברבות הזמן נוצר קיבעון של דפוסי התנהגות ומחשבה. האדם שבוי בתפיסות שגויות, המובילות לדפוסי התנהגות שגויים, המניבים לו תוצאות שאינן רצויות והוא מרגיש דחוי ומנותק מהיקום ושהכל הולך לו רע ו"הפוך". את סט האמונות הזה, מעביר האדם לילדיו והם ממשיכים את דרכו ואת אמונותיו שמושרשות בהם כבר גנטית וכך הקיבעון נמשך, הניתוק מהאחדות וההרמוניה האלוקית מופרת והאדם השבוי בתפיסותיו מגדיל את הפער בינו ובין המצב הרצוי שלו, המצב האידיאלי עבורו.

גם אם האדם ירצה להתקדם, הרי שאורחותיו כה מושרשות ומקובעות, שאינו מצליח להתנתק מהן. כמו מחזוריות הטבע שפועלת מכוח ציווי אלוקי ולכן חוזרת על עצמה יום אחרי יום, עונה עונה ושנה אחרי שנה, כך האדם מקובע במחזוריות אמונותיו ותפיסותיו ושבוי בהם אך זאת מכוח בחירה שלו, לא מכוח ציווי. האדם מאמין שמציאות חייו אמיתית ויציבה כמו מציאות הטבע אותה הוא משיג בחושיו הגשמיים ובשכלו אך לא בליבו שכן הוא מנותק מהטבע.

פסוק ז': "כל הנחלים הולכים לים והים אינו מלא אל מקום שהנחלים עומדים שם הם שבים ללכת"

שלמה המלך ממשיך בתיאור של איתני הטבע ומחזוריות החיים בטבע, אך גם בזה טמון סוד:

"כל הנחלים הולכים לים": מדוע בעצם? מי גורם לכך? מי אחראי שזה יחזור על עצמו?

"והים אינו מלא": איך ימלא הים? שהרי הים אינו כבריכה שיש לה שפה ואינו כוס שניתן למלא עד הקצה ומשם המים ייזלגו:

יש לזכור כי הים של אלוקים מימי בראשית כיסה את העולם כולו: מים עליונים היו מעורבבים במים תחתונים והיה תוהו ובוהו, מי ים מעורבבים עם מי מעינות ומי תהום רבה עם מי ארובות השמיים, הכול היה מים: ואז בימי הבריאה, פקד הקב"ה על הים להתכנס למקום אחד ולחשוף אדמה וכך היה והנחלים זורמים עד היום אך ורק בשבילים שהוקצו להם מכוח הציווי של הקב"ה.

אם כן, יכול מאן דהו לטעון עבור הים כי בעלות ראשונים לו על האדמה, שכן הוא היה שם קודם:

אלא שהכול היה, הווה ויהיה של הקב"ה ומתקיים רק מכוח פקודתו: ומכאן הפלא, הלא אם כל הנחלים זורמים לים, חזקה שתהיה הצפה באיזשהו שלב ואז הים ימלא ויעלה על גדותיו ויישפך, אבל לא כך קורה בפועל:

רק בגלל הציווי של הקב"ה והגבול שתחם למים, הים לעולם לא יימלא עד כדי שיחרוג מתחום הציווי האלוקי.

זו הסיבה לאמירה ש"הים אינו מלא"- היות שלים אין גבול ושפה משל עצמו, כפי שיש לבריכה מעשי ידי אדם וכפי שלכל מעשי ידי האדם יש גבול והם תחומים בזמן, במקום ובמרחב ואילו מעשי הבורא אינם מוגבלים וכבולים לשגרה זולתי השגרה שהקב"ה מצווה להם ואינם תחומים למקום, אלא בכוח ציווי אלוקי, כך הים אינו חורג מגבולו רק משום שהוא מצווה לא להציף את העולם.

מהיכן אנו למדים שעונות השנה, היום והלילה וכל כוחות הטבע אינם סדורים כמעשה אקראי, או כ"סדר רנדומאלי" בייקום?

את זה אנו למדים מפרשת בראשית: שם כתוב במפורש כי האור נברא ביום הראשון, במאמר של השם "יהי אור". האור הראשוני אינו מהשמש כפי שנוח לנו לחשוב וכפי שעינינו מספרות לנו: לשמש ולירח יש תפקידים אחרים המוגדרים מראש:

בראשית א' :"ויאמר אלוקים: יהי מאורות ברקיע השמיים להבדיל בין היום ובין הלילה. והיו לאותות, ולמועדים, ולימים ולשנים. והיו למאורות ברקיע השמיים להאיר על הארץ ויהי כן". המאורות, אם כן, נבראו לאחר בריאת האור, לכן ייעודם המקורי אינו להאיר. כבר נוכחנו לדעת שיש אור בעולם ממקור שאינו השמש והירח. אך ראו מה כן ייעודם של המאורות: 1. "להבדיל בין היום ובין הלילה" 2. "לאותות"- אילו אותות? "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון". ראו איזה יופי של לימוד מונח כאן: כבר ביום הרביעי של בריאת העולם, היה גלוי וידוע לפני בורא עולם מה יהיה תפקידם של השמש והירח ועל כן הועיד להם מראש את התפקיד של להיות אותות בשמיים לרצונו של בוראם, מופלא לא?! 3. ולמועדים- כאן אנו למדים שהזמן נברא בבריאת המאורות. לפני שהיה יום ולילה, לא היה זמן. מרגע שנבראו היום והלילה, נוצרה חלוקת "יממה" כפי שאנו מכירים אותה. מרגע שנברא הירח, נברא החודש ומרגע שנברא השמש, נבראה השנה. כאן קוראיי היקרים, מדובר על בריאת הזמן!!! ורק בסוף, לקינוח, הם מאירים מאורם על הארץ. ואלו סודות גדולים.

עוד אנו למדים על עוצמת הטבע שמצייתת לפקודת בורא עולם ממעשי הניסים שחזו עינינו בעבר: ים סוף נקרע לשניים כדי שישראל יעברו בתוכו בחורבה, הירדן נקרע לשניים כשארון הברית היה צריך לעבור דרכו, מטה העץ של משה רבנו שהפך לבריה בעלת רוח חיים ועוד ועוד אותות וניסים שאלמלא היו כפופים לכוח עליון שמסדר את פעולתם, לא היו מתייצבים בדיוק בזמן ובעת שנצרכו להם, על מנת לסייע לעם ישראל. הדבר מעיד על סדר בראשיתי, קדום לכל בריאה. כוח אשר לא רק ברא את הדברים בעולם, אלא גם נתן להם ייעוד ספציפי וציווי מתי לפעול בהתאם לייעוד. זו דייקנות של שלמות אלוקית. יתרה מכך, בהמשך דבריו אומר שלמה המלך:

פסוק ח': "כל הדברים יגעים. לא יוכל איש-לדבר, לא תשבע עין-מראות, ולא תמלא האוזן-משמוע"

עד כה דיבר שלמה המלך על טבע המציאות החיצונית לאדם, על התפאורה שבה האדם הוא נזר הבריאה, הכוכב.

כל הרקע נוצר למען האדם.

כשם שלטבע אופי של התנהלות צפויה במידה רבה מאוד: מקצבו קבוע, ניתן לצפייה ולרוב בלתי משתנה, כעת מדבר שלמה המלך על אופיו של האדם, אשר גם הוא, כך נרמז לנו, אינו משתנה ואינו מתחדש:

"כל הדברים יגעים": כל הדברים הנוגעים לקיומו של האדם מייגעים, מעייפים וזאת משום שהאדם אינו מתחדש:

האדם יצור מדבר- לא יוכל להפסיק לדבר, זה טבעו. הדברנות מייגעת את האדם ומרוקנת אותו. הדיבור העודף הוא דיבור הבל, שהרי כאשר אדם מדבר מכוח הרגל וטבע ולא משום שיש לו משהו חשוב לומר, מן הסתם הדיבור יהיה דיבור סרק ואמירותיו ידללו ויתרוקנו מתוכן מהותי ובכך יהפכו להבלים צרופים.

דבר זה מייגע את האדם עצמו שכן, בדיבור עצמו טמונה אנרגיית הבריאה והאדם עצמו נזר הבריאה אשר נברא בצלם אלוקים ומכאן שלכוח הדיבור של האדם יש כוח יצירה כפי שיש לבוראו:

לו היה האדם סוכר את פיו, הייתה אנרגיית החשיבה שלו מתעצמת ועולה על גדותיה, עד שהיה בכוחה ליצור מציאות גשמית באמצעות מאמר, מילה. אך הטבע הדברני של האדם גורם לו למלא כל טיפת שקט ברעש של דיבורי סרק ובכך מחליש את עוצמת מחשבותיו וכמובן מרוקן אותו מאנרגית היצירה שלו, לכן נאמר- "כל הדברים [שאומר האדם] מייגעים [אותו]".

העין נוצרה לראות- לכן זה ייעודה: על כן, בכך שהיא רואה היא ממלאת את ציווי האלוקים בייעוד שניתן לה ולכן, לא תישבע מראות: עצם הראייה משמעה מילוי צו אלוקי בתודעת החומר של העין: לכן יש בה רעב שאינו ניתן להשביע ברצונה לראות.

יש לראות פרשנות סמויה נוספת, מההיבט האנושי:

העין היא המקשרת בין העולם שמחוץ לגוף שלי למציאות הפנימית שלי ומכאן שהעין היא ה"רץ" הראשון של הגוף בהתנהלותו מול העולם החיצוני. לעין תפקיד חשוב מאוד בהעברת מסרים למוח, אך כיום כשם שהדיבור התרוקן מתוכן ממשי ואיבד את ייעודו, כך העיניים הפכו להיות "מלך" בגוף ולא כלי עזר, שכן המוח מאמין לכל מה העין רואה ומקבל זאת כאמת מוחלטת ומכאן שהעין מקבלת מעמד של כבוד הרבה יותר מהגדרת התפקיד הראשונית שלה כאיבר ראייה ולכן, היא אינה יכולה לשבוע מהכבוד שהמעמד הביא איתו.

כך לגבי האוזן: "לא תמלא משמוע"- האוזן היא אביזר סיוע לגוף, תפקידה להעביר את ממסרי העולם בדרך של שמיעה. היא משמשת כלי תקשורת בין בני האדם ותפקידה הוא להקשיב. אך האוזן נחשפת לגירויים רבים מידי, למלל רב מידי ולכן היא לא תמלא את תפקידה מלשמוע, כי תפקידה להקשיב ולא רק לשמוע: כיום האוזן רק שומעת ולכן גם התקשורת של בני האדם ירודה משום שהם רק מדברים ומשמיעים את עצמם ואינם שועים לדברי הזולת ומכאן שהאוזן לא ממלאת את תפקידה בהאזנה וקשב, כפי שנועדה לעשות אלא מתייגעת בסינון רעשים.

יש לראות זאת גם בפרשנות המשלימה בכך שהאוזן מצווה למלא את תפקידה לשמוע והיא ממלאת את ייעודה בשמחה ומכאן שלא תתעייף ולא תתמלא מלמלא את ייעודה ולכן "לא תמלא משמוע".

יש לפרש במספר דרכים את דברי שלמה המלך על איברי פניו של האדם: מחד, כאיברים הממלאים ציווי וייעוד ומתוקף כך אינם שבעים ואינם מלאים מלמלא את הציווי האלוקי שמורה להם לעשות כן, בדיוק כפי שנאמר על הים שאינו מלא, משום שהוא תחת ציווי אלוקי, כך כל איברי הגוף תחת ציווי אלוקי ועל כן אינם מתייגעים מלעשות את תפקידם.

ומאידך יש לראות את הדברים גם באופן נוסף, משלים: בגלל ריבוי המילים והדברים שאומר האדם, אבדה עוצמתו כנזר הבריאה וכמי שנברא בצלם אלוקים: יש לו כוח יצירה בדיבור- אך היכולת להכיר בכוח הזה ולהשתמש בו אבדה, יש לו כוח יצירה באמצעות מחשבה, אך הוא איבד את היכולת לחשוב, אוזניו לא ממלאות את תפקידן בקשב אלא רק בשמיעה, עיניו שכחו שעליהן להיות כלי ראייה ונהיו השליט של המוח וזו, בחלקה, הסיבה שאדם דורך במקום...הוא משתמש בכלים שניתנו לו לצורך צמיחה, אשר יש להם שני ייעודים: גשמי ורוחני, בביטול ובחוסר כבוד למהות הרוחנית שלהם ונוטל רק את האלמנטים הגשמיים מתוכם.

פסוק ט': "מה שהיה, הוא שיהיה. ומה שנעשה-הוא שיעשה. ואין כל חדש תחת השמש".

"מה שהיה"- בטבע המציאות, "הוא שיהיה": כי איתני הטבע וגרמי השמיים נעים כתפאורה בעולמו של הקב"ה וממלאים את פקודותיו, כאמור.

"ומה שנעשה"- על ידי האדם, "הוא שיעשה": וזאת מדוע? כאן רמוז לנו סוד גלגול נשמות.

האדם חי במערכת האמונות המקובעת שלו המניבה לו תוצאות הקבועות, מזה עידנים. אותו אדם מלמד לילדיו, בין ביודעין ובין שלא ביודעין: במילים ויותר מכך במעשים את מערך אמונותיו. כשהאדם נפטר בנו ממשיך אחריו, כצל שלו. אולי הוא מצליח לחרוג פה ושם מהדפוסים של הוריו, אבל בתמונה הגדולה, הוא ממשיך בדרכם של הוריו. אם נמשיך את הדוגמא, בכך שכל דור ישנה עוד קמעה מהדפוסים הישנים, הרי שאיפשהו על הסקאלה אמור להסתמן שינוי: כמו מים שמטפטפים על אבן: ייקח ארבעים שנה, אך בסוף באבן תהיה גומה שיצרו המים...לעומת דוגמא זו, על בני האדם שלמה המלך אומר: אין שינוי, הכל אותו דבר. מדוע?

כאן כמוס הסוד. אין שינוי משום שנשמת האדם יורדת בגלגולים. לכן, גם אם הייתה התקדמות מזערית בדור הבא, הרי שהדורות הבאים לאחר מכן יחזרו לנקודת המוצא. ההתקדמות לעולם תהיה כמו טנגו: צעד קדימה, שניים אחורה: וזו הסיבה שאין שינוי. אתה חי, מלמד את ילדייך, מת. ילדייך חיים, מלמדים את ילדיהם, מתים. הנכדים יולדים ילדים שחלקם יכולים להיות גלגול של הסבא ובכך מורידים בחזרה את נשמת האב הראשון לעולם, והוא חוזר עם מערך האמונות שלו וגדל אצל נכדיו או ניניו שהם כעת הוריו וחוזר חלילה. כדי ליישם שינוי ותנועה, הצעד המהותי הנדרש לצורך שינוי אורח חיים ותפישות שגויות, הוא שינוי במערך האמונות: וזו עבודה קשה, עמוקה, יסודית ושורשית שצריך אדם לעשות על עצמו, אך היות שהוא מעביר את חייו בדיבורים ולא במעשים הרי שאין לו תוכן ואינו מחובר לעצמו ולכן הוא ממלא את עצמו ברעשים חיצוניים וגירויים לחושים שמחזיקים אותו עסוק ומרוחק מעצמו כל הזמן ואז אינו צריך להתמודד עם תכליתו האמיתית שהיא עבודה יסודית וקשה על המידות ובכך הוא מעביר את חייו מיום ליום ותו לא.

במילים "אין כל חדש תחת השמש" מתחזקת הרמיזה לגלגול נשמות, כי אין נשמות חדשות תחת השמש: אותן נשמות שהיו הן שיהיו ולכן המעשים שלהן שהיו, הם אותם מעשים שייעשו- וזה סוד גלגול נשמות!!!

פסוק י': "יש דבר שיאמר: ראה זה חדש הוא. כבר היה לעולמים אשר היו מלפנינו".

סוד קבלי עמוק נרמז כאן: שלמה המלך אומר, לא רק שאנחנו נשמות עתיקות שחוזרות ומתגלגלות, אלא שגם מה שטרם ראינו בעולם הזה היה כבר: לא רק בעולם אחד, אלא בעולמים הרבה אשר היו לפנינו!!! כל המדענים היקרים שיושבים ומנסים להוכיח כי אין אלוקים וכי מה שכתוב בתורה הוא שטות שלא מתיישבת עם ההיגיון וההוכחות בשטח ומבססים את טיעוניהם על עצמות וסלעים מלפני מיליוני שנים: הכול הבלים. ראשית, לפני הניסיון להפריך את התורה שלנו, מוטב לקרוא בה. הכול כתוב בה. צריך לדעת לקרוא. היו עולמות לפני העולם הזה שנמחו והקב"ה השאיר לנו על כדור הארץ, תחת השכבות הרבות, את סימני הדרך של הראשונים, בדיוק כפי שאנו קוברים את מתינו תחת האדמה והבאים אחרינו יראו את שרידינו. לכל תקופת חיים על פני הכדור יש זמן קצוב: 7000 שנה למחזור חיים, כנגד 6 ימי בריאה ויום אחד שבת וכתוב בתורה "אלף שנה כיום בעיניו יעבור"- מכאן שכל יום בריאה של הבורא, הוא שקול כנגד 1000 שנים של בני אדם, כך יוצא ששבוע בריאת העולם, אשר לנו נדמה כשבוע של 24/7, הוא שבוע של 6000 שנה ויום שבת של 1000 שנה. כך, אותם מדענים שאומרים שמצאו עץ עם 8000 טבעות ובעיניהם זה מפריך את התורה, כי לפי התורה העולם רק בשנתו הששת אלפים, אם היו מבינים בסודות התורה, היו יודעים שגם עץ עם 12 אלף טבעות, רק מחזק את התורה הקדושה, כי החוכמה היא להבין את הסודות ולדעת לקרוא ולא לצאת בהצהרות כפירה. ולפני הקיום הזה, שלנו, היו עוד מחזורי חיים בעולם, שכל אחד מהם התקיים 7000 שנה, סוד זה ידוע ליודעי דבר: ל"קוצרים בשדה" וזה כתוב במפורש בזוהר וכעת הידע הזה הוא גם שלכם, כי ניתן היתר למסור לכם אותו. פרט לכך, כל עניין הזמנים שהמדענים מנסים כל כך להסתמך עליו כדי להפריך את תורת אלוקים, הוא גם עניין טיפשי. מחוץ לכדור הארץ, אין מושג של זמן. ועל כדור הארץ הזמן נברא רק ביום הרביעי, ורק כדי לשמש לנו שעון חול, לא בשביל להגביל את אלוקים...

פסוק יא': "אין זכר לראשונים. וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכרון עם שיהיו לאחרונה"

"אין זכר לראשונים"- אלו העולמות הראשונים שהיו. מי הם הראשונים? אלו הראשונים בשרשרת העולמים עליהם הוא מדבר: אלו עולמות עלומים ולכן נקראים "עולמים". ככל שידו של המדע משגת, היו אלה עידני הקרח ועידני הדינוזאורים ואחרים, אשר לא רק שאינם מפריכים את התורה אלא מחזקים אותה ומבססים את היותה אלוקית.

"וגם לאחרונים שיהיו, לא יהיה להם זיכרון, עם שיהיו אחרונים"- שלמה המלך אומר: לראשונים אין זיכרון, כי זה היה מזמן...ולאחרונים לא יהיה זיכרון, כי הם יהיו אחרונים ואחריהם לא יהיה מי שיזכור אותם... אם כן אין עדיפות למיקום בין להיות ראשון לאחרון, ממילא נשכח...

ככל הנרמז, אנו במחזור של שלמה המלך, איננו האחרונים במניין העולמים, משום שלא נאמר כך. נאמר כי לאחרונים לא יהיה זיכרון, לא נאמר כי לנו לא יהיה זיכרון, משמע, עוד צפויים עולמים אחרינו. עוד אחרי לכתנו והימחות זכרנו מהעולם הזה, יבואו חדשים, אחרים, שיצטרכו להצעיד את העולם קדימה, מבחינה רוחנית.

פסוק יב': "אני קוהלת. הייתי מלך על ישראל בירושלם."

שלמה המלך מספר על עצמו בלשון עבר והוא כותב את הספר בזמן מלכותו, משמע הוא פונה אלינו, הקוראים שבאים אחריו, לא לבני תקופתו: מלך העומד מול עמו לא מציג את עצמו "אני קוהלת, המלך שלכם". אלא, הפנייה הזו היא אלינו, הקוראים שלא חיים בתקופת שלמה המלך, אלה שזוכים ללמוד מחוכמתו כיום.

פסוק יג': "ונתתי את- ליבי לדרוש ולתור בחוכמה, על כל אשר נעשה תחת השמיים הוא עניין רע נתן אלוקים לבני האדם לענות בו"

שלמה המלך מספר כי הוא החליט להקדיש את חייו באופן מודע, לעקוב, לחפש, לתור, לנתח, לאזן ולמדר בצורה שיכלית וקרתנית, את מהות החיים ואת כל החוכמות הקיימות תחת השמיים, קרי, החוויה הגשמית של החיים.

"הוא עניין רע- נתן אלוקים לבני האדם לענות בו"

מהו העניין הרע? "כל אשר נעשה תחת השמיים". שלמה המלך חושב שכל מה שמתרחש כאן, על פני האדמה, הוא עניין רע. מדוע רע? משום שבני האדם מתענים בו, אינם מוצאים את הדרך לזנק מעל השיעורים ולצמוח, תחת זאת הם טובעים בצרות, טובעים בצער ומתענים, מעבירים את חייהם כאן בסבל, ביסורים, בצער, בניסיונות קשים ולכן, מאחר שזה לא מוביל לשום צמיחה, קובע שלמה המלך שהחיים כפי שבני האדם מתמודדים עימם, הם עניין רע שמענה את האדם. יתרה מזאת, אלוקים נתן את החיים לבני האדם בצורה של חידה וסוד, המשמעות של החיים, התכלית שלהם, הסיבות והמסובבים - אלו סודות. בני האדם ירדו לכאן כדי למצוא את הפתרון לחידות, כדי לענות בהן, לתת תשובות, משלא מצאו בני האדם תשובות, נהיו החידות לעינויים ולכן נהיו עניין רע להתענות בו. הסיבה השלישית לכך שמדובר כהגדרתו, ב"עניין רע" היא, משום שבני האדם לא מסוגלים להבין את הסיבה והמסובב והדרך האלוקית ליישם צדק אלוקי סמויה מעיניהם: הם מסתכלים רק בנסיבות, בפשט של הדברים, באופן בו הדברים נחזים לחושים הגשמיים ומקישים מכך מסקנות שגויות על טבע המציאות בעולם כמו "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו"- זה היקש ארצי, לא אמת צרופה אלוקית! לכן זה עניין רע.

פסוק יד': "ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח"

"המעשים"- שעושים בני האדם: "מעשה" כפועל, שייך לאדם ואילו "יצירה" או "בריאה" להקב"ה. לכן, שלמה המלך מעיד כי הלך והשקיע זמן בבוננות באורחות חייהם ובמעשיהם של בני האדם. לא רק יהודים, לא בני לאום מוגדר, אלא בני האדם. הדבר הסתייע היות שבתקופת שלמה המלך היה שלום בכל העולם.

"והנה, הכל הבל ורעות רוח"- מעשי האדם בעולם הזה הם תולדה של הבל ורעות רוח, וזאת הם משקפים. הם הבל כי הם נדיפים ואינם מותירים עקבות ורעות רוח היא המקור הגורם למעשי ההבל- הרוח רעה ממלאה את נפשו ומחשבותיו של האדם ולכן הוא עושה מעשי הבל. זה מה שלמדנו בתחילת הספר: שההבל הארצי הקשור לעולם הגשמי, הוא אנרגיה שלילית אשר ממש מתגבשת לכדי מסה של אנרגיה בעלת כוח להשפיע ולנתב דברים באופן שלילי.

כאן שלמה המלך אומר במפורש רעות הרוח היא ההבל, היא המקור למעשים שעושים בני האדם.

מעשי בני האדם הם הבל מאחר שהם רגעיים, אינם צופים פני עתיד והקיום שלהם הוא אך רגעי. ומכאן שהם בהכרח חסרי תכלית, חסרי תוחלת חסרי מופע של נצחיות, היות שמקורם ברעות רוח.

פסוק טו': "מעוות לא יוכל לתקון, וחסרון לא יוכל להמנות"

שלמה המלך אומר דבר אשר מתפרש בשפה היומיומית אחרת: כאשר אנו רואים התנהגות פגומה שחוזרת על עצמה אצל אדם והוא אינו מתקן את דרכיו, אנו אומרים בטבעיות "מעוות לא יוכל לתקון", אלא שזה לא המקום לאמירה זו, שכן לא לכך שלמה המלך בחוכמתו התכוון:

שלמה המלך אמר "מעוות- לא יוכל לתקון"- הוא לא אמר "מעוות לא ניתן לתיקון". הוא מדבר על יכולת, לא על פוטנציאל.

המעוות היה מושלם בעבר לפני שנפגם ולכן הכיר את עצמו במצב אחר, של שלמות אך עקב מאורע זה או אחר, נפגמה בו השלמות, הוא נהיה חסר. החוסר הזה, על פניו, הוא עיוות בדרכו של בורא עולם ליצור שלמות, כי כל מעשי האל נובעים משלמות. מכאן, שמי שחסר ממנו מעט מאלוקים, הוא בא בגדרי מעוות ולהיפך.

המעוות לא יכול לתקן את עצמו ובעצמו, היות שגם כאשר היה שלם לא היה בכוחו למנוע את אשר גרם לחסרון או לעיוות שבו, מקל וחומר כאשר הוא חסר כעת, בוודאי שאין בו את הכוחות והיכולת לתקן ולרפא את פגיעותיו הוא.

לכן, בהמשך אומר שלמה המלך: "טובים השניים מן האחד"- משום שהמעוות צריך לעזרה על מנת לתקון, צריך שמישהו ימלא אותו ויראה לו את הדרך, יחזקהו ויושיט לו סיוע.

המעוות מעוות משום שאינו בר יכולת תיקון עצמית וזו מהות העיוות בעצם. במצב של שלמות לגוף ולנפש יש יכולת להתגבר ולסייע לעצמם בריפוי ובהגנה על הקיים.

ששלמה המלך אינו רומז פה על מצב של מעוות שאינו יכול להיות בר תיקון, כיוון שאז אין תכלית לירידתנו לעולם. רבי נחמן מברסלב אומר כי: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן"...

"וחסרון-לא יוכל להמנות"- שלמה המלך ראה את כל סוגי החסרון מהם סובלים בני האדם: חסרון כיס, חסרון לב, חסרון אהבה, חסרון אדם יקר ועוד. כמספר בני האדם בעולם כך מספר החסרונות שהם חשים. בני האדם מסתובבים עם מטענים של חסכים, על כן לא יוכלו החסכים להימנות מרוב שהם רבים.

יש פירוש נוסף, משלים: האמירה ש"חסרון לא יוכל להימנות", מלשון להתמלא: לא ניתן למלא את החסרון שממנו בני האדם סובלים, משום שהסבל שהם סובלים הוא ברמת הנשמה ונובע מסיבות שמבחינת בני האדם הן עלומות. בני האדם מייחסים את סבלם להעדר חומר פיזי או סבל ריגשי אך גם אם תשלים להם את מה שחסר, המהות שנותרת חלולה וללא מענה היא ברמת הנשמה, מכאן שלא תוכל הנשמה למצוא מענה בדברים הגשמיים, שאותם ניתן למנות ולכמת או בכסף:

חסרון הנשמה לא ניתן למילוי באמצעות כסף וחומר שאותם ניתן למנות ומכאן שהם לכתחילה מוגבלים הן בכמות והן ביכולת הסיפוק שהם מעניקים.

פסוק טז': "דיברתי אני עם ליבי לאמור: אני הנה הגדלתי והוספתי חוכמה, על כל אשר היה לפניי על ירושלים. וליבי ראה הרבה חוכמה ודעת"

ראשית, מלמדנו שלמה המלך שמקור החוכמה הוא בלב. שלמה המלך משתמש הרבה בביטוי "דיברתי אני עם ליבי", משל למה הדבר דומה, לקיום היוועצות פנימית. "אני"- הדובר המודע, מי שאנו מיחסים לו את מהות קיומנו, זה האני החווה המתלמד, החי ו"ליבי" זו החוכמה הפנימית, העילאית שלי, משום שהיא צפונה ומוגנת בתוך הגוף. הלב הוא מקור החיים בגוף כשם שהחוכמה היא מקור החיים של הנפש. הקב"ה הוא בעל החוכמה והקב"ה נמצא בליבנו, שם יושב צלם האלוקים שבנו: החוכמה מקושרת ישירות לאלוקים וכך כאשר שלמה המלך מדבר עם ליבו, הוא בעצם מתחבר לערוצים גבוהים יותר של חוכמה שאינה ארצית ואינה מוזנת מאגו ומאחיזת עיניים: זוהי החוכמה שבלב.

כאשר אדם פונה לערוץ הזה ומשיח עם ליבו, נוצר קשר בלתי אמצעי בין האדם לנשמתו. הוא מקבל ערוצים נקיים של מידע ובוננות ושואב ממקור הנשמה שלו חוכמה עתיקה, ששייכת לאותו אדם משום שהוא צבר אותה בגלגולים קודמים, וזה מה שכל אדם שרוצה לחוות צמיחה אישית, צריך לעשות: להשקיט את המחשבות, לנטרל את הרעשים הפנימיים ולנהל דיאלוג פנימי עם עצמו בשקט, עד שהוא ילמד להאזין לתשובות שצפות מתוכו פנימה. גם יסוד החוכמה של רבי נחמן מושתת על "התבודדות" שזו בעצם שיחה שמנהל אדם עם עצמו, עם ליבו ועם אלוקים, בפרטיות, במקום של חיבור לבריאה.

בהמשך דבריו אומר שלמה המלך משפט שנשמע פואטי, אך מסתיר בתוכו רבדים עמוקים יותר:

"אני הנה הגדלתי חוכמה על כל אשר היה לפניי על ירושלים" – "אני" הוא אני הדובר, החי, החווה המתנסה: "אני" הוא גם אגו ומבנים רוחניים נדיפים: ל"אני" חשובה העובדה כי "אני" יותר חכם מכל מי שחי לפניי או היה בירושלים: ובהמשך יש התייחסות ללב, הוא האני החכם, החף מאגו, הוא מכיל את החוכמה האלוקית העתיקה ועליו נאמר שהוא ראה הרבה חוכמה ודעת:

אם מדובר על לב כאורגן, כאיבר, הרי שאינו רואה. ניתן לומר כי הלב צבר הרבה חוכמה או מינוח דומה אחר, אבל, השימוש במילה "ראה" דווקא מחזק את נושא החוכמה העילאית של הנשמה: את העובדה כי הלב משמש ערוץ חיבור לחוכמה הרבה יותר רבה מהאגו: כי הלב בא ממקום חף מאגו, ובעוד שהאגו חווה קיום מצומצם יותר, קיום שמתייחס לצרכים המיידים ולאשליה שהכל ריגעי ואין המשך לגוף ולנשמה, אזי "אני" בעל האגו הגדלתי חוכמה ויש פה את ההשוואה המתבקשת לאחרים: הגדלתי חוכמה על כל מי שהיה לפניי על ירושלים, לא אומר "הגדלתי חוכמה"- נקודה. האגו שכאן בא לחזק את הסוד שטמון כאן כי מדובר במבנים נפשיים שונים המנהלים דו-קיום בשלמה המלך ובכל אחד מאיתנו:

אני – בעל האגו מחד, ואני- הנפש, המחובר לחוכמה קדומה וחפה מאגו והבלים:

כל עוד מתנהלת ביניהם תקשורת פנימית, האדם יודע לנתב את האגו שלו ולשלוט עליו. אם אין תקשורת פנימית, האגו מנהל את האדם. האדם אינו יותר מגוף המתנהל בעולם לפי הוראות האגו. ולכן, חשוב לאדם להקפיד על הקשר עם הפנימיות שלו, באמצעות שיחה, בוננות, התבודדות ונטרול מידי יום לזמן קבוע מגירויי הסביבה.

החלק המאזן של הפסוק הוא:"וליבי ראה הרבה חוכמה ודעת"- ליבי ראה הרבה חוכמה ודעת כי הוא משכן החוכמה והוא נצחי בהיותו חלק מבורא עולם: החוכמה והדעת שנמצאים בלב, עולים וחוצים את מגבלת המרחב והזמן, לכן החוכמה שבלב היא עמוקה ופנימית, היא בסיסית ובלעדיה לאדם אין חיים כשם שאדם ללא לב אין לו חיים: הלב הביולוגי הוא משכן לב החוכמה הרוחנית ומקביל לו בתפקוד. הלב הפיזי מזרים דם [חומר] לגוף וחמצן [רוח] ברמת הנשמה.

שלמה המלך יכול לומר "ליבי ראה הרבה חוכמה ודעת" וזה היה מספיק כדי להבין את הרעיון, אך בחר להשתמש ב "ו" החיבור. יש לכך משמעות שכן אין אות ותג בתורה שאין להם משמעות.

"ו" החיבור מופיעה תיכף אחרי ששלמה המלך מספר על "אני" שהגדיל חוכמה. האות "ו" קושרת את החוכמה שהאגו אוסף בגלגול הזה, את חוכמת הגלגול הזה ומצרפת אותה לחוכמה של הגלגולים הקודמים ולכן בעצם הלב אינו מקום למשכן רק של החוכמה, כי החוכמה היא מה ששלמה המלך רכש בגלגול הזה, כמלך על ירושלים:

אלא בלב יש "חוכמה ודעת וראייה". החוכמה היא חוכמת ניסיון החיים בגלגול הזה, הדעת היא החוכמה הקדומה שקיבלנו בזכות התפוח שפתח את עינינו לדעת טוב ורע מעץ הדעת והראייה של הלב היא היכולת להתעלות מעל הקיום הנוכחי ולראות את המפה פרושה לפניו לא כמחיצות של זמן ומרחב, אלא הנשמה שהיא רואת-כל, כחלק מהיותה אלוקית וקדושה.

פסוק יז': "ואתנה ליבי לדעת חוכמה ודעת הוללות ושכלות. ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח"

"ואתנה ליבי לדעת חוכמה": יש הפרדה ברורה בין שלמה המלך המדבר כאדם החווה ומתנסה בדברים מבחירה מודעת לבין ההתנסות שהוא מדבר עליה:

להמחשה: אם עכשיו אני רוצה לספר לכם שלמדתי משהו, אני אומר: "אני למדתי" ואם אני רוצה לספר שהסתפרתי, אומר: "אני הסתפרתי", אך שלמה המלך יוצר הפרדה בין העושה למעשה:

כשאני אומר "אני הסתפרתי" יש זהות ואחידות ביני לבין מעשיי, מעשיי מגדירים אותי.

כששלמה המלך מספר על מעשיו, הוא מראש מודיע שאין זהות בין מעשיו לבינו וכי יש ריחוק אפילו:

"אתנה ליבי"- במובן שאני מתיר לליבי, אני מרשה לו להתנסות בחוויה כזו או אחרת. היות שכבר למדנו שהלב הוא מקור החוכמה, הרי שההתנסות הארצית, הגשמית, היא מקור להעשרת החוכמה הארצית אשר בלב כי חלק ממטרות ההתנסויות שלנו בארץ הן ללמוד ולהרחיב את מגוון הקיום שלנו, את מנעד התנסויות שלנו. היות שכל התנסות היא שיעור שעלינו ללמוד: מכאן שהלב נמצא כאן במתכונת של לומד ומתרחב, אך גם מפקח ומקשר אותנו למהויות העמוקות יותר שלנו.

יש לראות כפרשנות משלימה את המילה "אתנה" כמילת תנאי: נתתי לליבי להתנסות מתוך התניה מוגדרת מראש, שיידע שזה ניסיון לצורך למידת חכמה ודעת ולא לצורך העשייה לשמה וזה גם מסביר מדוע יש הפרדה בין האומר למעשה משום שהאומר הוא שליח של הלב להביא לו את ההתנסויות אותן הוא צריך בעצם לצורך לימודו: לכן שלמה המלך אומר- אני מאפשר לליבי להרחיב את חוכמתו בכך שאני מתיר לו להתוודע להוללות ולשכלות: אבל גם ההתנסות הזו היא תוצר של רעיון רוח, כלומר עצת היצר.

"דעת הוללות" היא חיי הלילה, המועדונים, הבילויים, הגירויים המידיים והזולים, הסיפוק המידי, החיים ללא תכלית בעצם.

"דעת שכלות" ההתוודעות לעולם ההיגיון הארצי, דברים שמקורם בשכל הגשמי, דברים שקשורים רק בגשמיות, מראה עיניים, משמע אוזניים והחושים האחרים. "שכל" על פי שלמה המלך, הוא אדם שמתנהל ביקום על בסיס המידע שהוא קולט מהחושים ומה שלא בא מהחושים, כמו רוח, אמונה , מבחינתו לא קיים. לפיכך דעת שכלות לא מקבלת אמונה בבורא עולם, תורה, רוחניות, משום שהם אינם מוחשיים לאיברי החישה שלנו ואילו דעת השכלות אוחזת באמונה שכסף, חומר, גשמיות והיגיון הם מקור ההנעה של האדם השכלתני.

סופו של דבר מגדיר שלמה המלך את ההתנסות כולה בתחום ההוללות והשכלות- כרעיון רוח, כלומר צעד לא חכם, מצד עצת היצר.

עכשיו נראה מהו "רעיון רוח": הכוונה אינה למחשבה פנימית של האדם שכן אז היה אומר שלמה המלך "וליבי אמר לי להתנסות"- זו הכוונה פנימית, מחשבה או אינטואיציה.

שלמה המלך אינו מדבר על כך, הוא מדבר על רעיון- שהוא מלכתחילה משהו ערטילאי, אקראי, מהו מקור הרעיונות? ההשראה? המקור אינו בתוכנו פנימה, המקור הוא חיצוני לנו.

"רעיון רוח"- הרוח היא לא רוח שמיים, כי רוחות השמיים אינן נושאות רעיונות. הן תפאורה בלבד לעולם הזה ובכך שנינו בראשית דבריי.

מכאן שהרוח המביאה את רעיונות ההבל הינה רוח החיצונית לאדם, הנושאת עימה מעין צביר של מחשבות ואו רעיונות, אשר יש להן ממשות כשדה אנרגיה. אנרגיה זו היא אלקטרומגנטית אשר צוברת עוצמה ויש לה יכולת תנועה וקיום עצמית והיא ניזונה מהאדם עימו היא קשורה. היא נותנת לו רעיון והוא מתמסר לרעיון ובכך מעצים את הדינאמיקה של הרוח.

שלמה המלך אומר ומספר כי בחר ביודעין להרחיב את חוכמתו הארצית בכך שהלך להתנסות בחוויות ארציות אשר כרוכות בהוללות ובשכלות: כשם שמקור ההוללות והשכלות ברעיון רוח, כך גם הבחירה שלו להתנסות בהם, הייתה תולדה של רעיון רוח, ולשם רומז שלמה המלך בקשירת המילה "גם" בדבריו.

משמע, הוא התנסה בחוויה שהיא מעבר להעשרת הידע בליבו, הוא התנסה וחווה את שלטון הרעיון של הרוח הזו על ניתוב בחירותיו.

שלמה המלך רומז לנו באיזה נסיבה התאפשר לרעיון הרוח לתפוס אותו לא מוכן ולכן חשוף וזמין:

פסוק יח': "כי ברוב חוכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב"

המילה "כי" מקשרת את הנאמר כאן למשפט הקודם והיא המפתח להבנתו:

הלא אם שלמה המלך, החכם מכל אדם רומז שהתנסה בחוויות שמקורן ברוח רעה, או ברעיון רוח: עולה בהכרח השאלה כיצד איש המעיד על עצמו כי הוא חכם יילך מלכתחילה להשתטות כך? האם לימוד ההוללות והשכלות נחוץ לשם הרחבת החוכמה?!

אלא ששלמה המלך מספר לנו מתי נפל בפח של הרוח הזו- "רעיון הרוח": בשעת כעס!!!

שלמה המלך מגלה לנו כי הכעס הוא מקור כוח למזיקים למשול בנו, אפילו החכם באדם נפל לכעס ומכאן טרף לרעיון רוח...שלמה המלך מעיד על עצמו כי הוא החכם המגדיל חוכמה - ומייד הוא אומר: "ברוב חוכמה"- למי הוא מכוון, על מי הוא מעיד שיש לו רוב חוכמה יותר מלכל אחד אחר? על עצמו, ומכאן שהוא רומז כי לעיתים הוא היה נוח לרגוז ולכעוס. נרמז כי ככל שסאת חוכמתו עולה, כעסו מתרבה: וזו נקודת תורפה, הכעס.

כעס הוא אנרגיה שחושפת את האדם למזיקים, לכן הכעס פוגע קודם לכל באדם הכועס. מהבחינה הפיזית של הכעס, הכעס מביא לגוף מחלות כמו לחץ דם, מחלות לב, מחלות נפש. הכעס שואב מהאדם אנרגיה שמופנית כלפי חוץ, אך מאחר שהיא מאוד עוצמתית ומרוכזת, בשעה שהיא נשלחת החוצה, נגרם לאדם עצמו מעין ואקום פנימי, שלתוכו נשאבים מזיקים: דמיינו את פתח הניקוז באמבטיה, שעה שאנו מרוקנים אמבטיה מלאה. בעקבות שאיבת המים, נוצרת מערבולת:

מצד אחד היא מנקזת את המים לצנרת ומצד שני בחלק הגלוי אנו רואים מערבולת. כך פועלת אנרגיית הכעס: היא שואבת ממך את המועקה, את ההצטברות האנרגטית ומנקזת אותה כלפי מושא הכעס ובתוך האדם הכועס נוצר חלל, לתוכו נכנסים "רעיונות רוח"-בלשון קוהלת, "מזיקים"-בלשון קבלה ברורה.

כיצד נגרמים כל הנזקים הללו מרגש?

רגש הוא אנרגיה. תחשבו על זרם של רוח, או על זרם של מים.

כשהרגש מאוזן, אז הוא אנרגיה ניטראלית שזורמת.

כשהאנרגיה נתקעת משום שהיא מעוררת תחושה לא נוחה בגוף, היא מעוררת זכרון של רגש רע, או מעוררת רגש רע ואז יש לנו הצטרפות של אנרגיות. האנרגיה הראשונית, והאנרגיה הקדומה יותר, ההיא שכבר נמצאת לנו בגוף.

אז כבר האנרגיה גדלה ותופסת מקום ונפח משמעותיים יותר מכפי שהיה בראשונה. עכשיו, היא מושכת את תשומת ליבך. אינך יכול לעבור על הרגש שלך לסדר היום. מדובר באנרגיה אלקטרומגנטית. גם תשומת ליבך זו אנרגיה שמופנית לכיוון מסויים ובמקרה הזה, תשומת הלב היא אנרגיה שמתמגנטת ומעצימה את הכעס.

כעת, כבר יש לנו מצבור של שלוש אנרגיות: שתיים מהן ניטראליות ואחת שלילית, אך השלילית עוצמתית ולכן ממגנטת אליה את הניטראליות: כמו שתקחו 2 ניילונים שקופים, תניחו ואתם זה על גבי זה, ואת שניהם תניחו על שחור.

לא תראו את השקופים, תראו רק את השחור. זו הטמעות, זה מה שקורה לאנרגיות.

כעת, בגופו של אותו אדם פועלים שלושה כוחות כאחד. שלושתם מזיקים.

דרכו של העולם, שכעס מתבשל בפנים לפני שאנו נותנים לו ביטוי ובדרך כלל ניתן לו ביטוי רק ב"התפוצצות", כי אין לנו אומץ כרגיל ללכת ולומר ביושר למאן דהו: "שמע, אמרת או עשית כך וכך ופגעת בי". אנחנו הולכים עם הכאב בבטן, נותנים לו לגדול: הכאב מתעצם וסופח אנרגיות ואז הוא נהיה ממש מזיק. הוא מתחיל לכרסם בגוף שלנו מבפנים. נוגס בלב, נוגס בכלי הדם, גורם למוטציות בתאים, מעורר שינויים: השינויים הללו מחוללי מחלות והמחלות הללו הן תזכורות שהגוף שולח לנו, כמו מברקים, שאומרים:"היי, תתעורר, אתה מחזיק בבטן אנרגיית כעס שהורסת אותך מבפנים".

ואנחנו, מעדיפים לאכול את עצמנו, כתבו כלשונו ולא להתמודד לרגע עם האמת, עם היושרה הפנימית שלנו ולהתעמת וכך מתפרצות מחלות. זו האנרגיה וזו פעולתה כשהיא בתוך הגוף. ככל שהאנרגיה מתעצמת וסופחת עוד כוח ואף ניזונה ממש מגופנו, יש לה נוכחות מוחשית כמעט. היא לא מחשבה ואינה סתם רגש אוורירי. אנרגיית כעס שהתבשלה הרבה זמן בגוף היא בפני עצמה נהיית מזיק. כאשר אני מחליטה "להתפרץ" ולומר את אשר על ליבי, זה לא מנקה אותי. זה פוגע באחר חזק ולא במובן של פגיעה רגשית במובן המילולי של "נפגעתי ממנו", אלא במובן המוחשי של פגיעה בבית, בגוף, בנפש, בעסק, בפרנסה ואף ביקרים לאותו אדם.

אמת, לא רצית לגרום לנזק. לא דמיינת שהאנרגיה תגרום לנזק כזה. אבל עליכם להבין, שעל אנרגיות מאוד עוצמתיות אין לנו שליטה מהרגע שהן עזבו את גופנו, לא לאן הן ילכו ולא מה הן יחוללו.

אותה אנרגיה שעוזבת אתכם, היא אינה שלכם יותר. אם הייתי צריכה לדמותה למשהו, הרי שהייתי מדמה אותה לחיה המשתחררת מכלאה. ולכן היא לא שלכם יותר ולא בשליטתכם. אותה חיה, משתלחת באדם שאליו הפנתם את חיצי כעסכם. מידת הפגיעה בו תהיה בהתאם להגנות שיש עליו, בהתאם לחוסנה של האנרגיה שלו [ההילה הסובבת אותו] להגן עליו ובהתאם לשעה: אם זו שעה שבה יש היתר למזיקים להזיק, שמא זו שעה של חסד מלפני הקב"ה וכמובן הדינים שיש על אותו אדם, לפי מעשיו.

ועכשיו נחזור להתבונן באותו אדם שכעס והשתחרר מכעסו: מבחינה גופנית, הנזקים שנגרמו בשעת הכעס, או ליתר דיוק בימי הכעס, נשארים. מחלות הכעס כבר קיימות- לחץ דם, לב, כלי דם, מיגרנות, מתחים בצוואר, אולקוס, מה שנגרם, לא ניתן לתקן. אבל כעת, בנוסף יש גם חלל שנפער בו, ולחלל הזה יכולים להיכנס מזיקים אם לא "ישוב", יצטער על כעסו, יבקש סליחה בפני מי שכעס עליו כל כך, משום שמבלי להתכוון גרם לו נזקים קשים ואולי גם מבלי לדעת: בקשת הסליחה שלו, אם היא מהלב, תמלא אותו באורות של ריפוי: אורות שירפאו את גופו ואת נשמתו ויאצילו אף לאדם שעליו כעס.

אם אתם מבינים את השתלשלות העניינים ברמה האנרגטית ומבינים כיצד כעס הוא כמו חיית טרף: כשאתם בעלי הכעס- אתם נתונים בציפורניי החיה וכשאתם מתפרצים בכעס, שחררתם את החיה והיא פוגעת במי שכעסתם עליו- הרי שתלמדו להמנע מכעס.

בגלל זה יש אזהרות חריפות, להורים, לא לכעוס על ילדיהם: לא נאמר לא לנזוף, אלא לא לכעוס במובן של לצבור כעס אמיתי פנימי.

לנשים, לא לכעוס על בעליהם, לא רק שזה פוגע בפרנסה: זה פוגע בגוף של הבעל ומעורר אסונות.

בעלים, היו בשלום עם נשותיכם, אל תרגיזו אותן, אל תגרמו לכעסן להתעורר ואל תכעסו על נשותיכם, עדיף להגיע להידברות ולא לידי מריבה. לפי רבי נחמן מברסלב כעס של אישה מסוגל להחריב בית.

מכאן תראו איך עדיף מראש להימנע מלכעוס, מלצבור כעס וכמה עדיף לדבר...להיות ישר ואמיתי ולבוא לאדם שפגע בך ופשוט לומר לו: אתם לא יודעים כמה אי-הבנה זה יכול למנוע. לפעמים הבנתם לא נכון, לפעמים הייתם פשוט בהצפה ריגשית ולכן תרגמתם את הדברים בצורה לא נכונה, לפעמים האיש בכלל לא התכוון אליכם, או לא התכוון לדברים כפי שהובנו וכך הכל יוצא מההקשר וגורם צער וייסורים לך ולמי שפגע בך, לגוף, לנשמה, לפרנסה.

כל זה יכול להימנע ע"י יושר פנימי ואו להתקן ע"י חרטה. היושר הפנימי לדבר על מה שכואב והיכולת להתחרט על שטעינו או שפגענו.

נכון שיש מי מאיתנו, שהרעיון לבקש סליחה נראה לו הזוי.

יש אנשים שיכולים להחזיק ריב וברוגז לדורות.

זו טעות. זו טעות מרה. זה להיות עבד של האגו, להעביר את החיים בשכלות, בריקנות ובטיפשות גדולה.

יש מימרה שאומרת כך:"לטעות זה אנושי. לסלוח זה אלוקי"- הסליחה היא של אלוקים ומי שמחזיק בליבו כעס וטינה, לא רק שפוגע בעצמו ומעביר את זרע השנאה לילדיו, לא רק שהוא מעביר את חייו בכעס וכאב, לא רק שהוא מכלה את מטעני האנרגיות שלו בבזבוז במקום ביצירה, הוא גם מאבד את היכולת שלו לצמוח רוחנית ואת הנגיעה האלוקית. יתר על כן, מי שכעסן ונוהג באחרים בכעס והקפדה, מושך עליו דינים של כעס והקפדה משמיים.

דע, כי אין זה משנה כמה נפגעת. אין שום צידוק לאחוז בכעס לאורך שנים. זה טיפשי. זה מרחיק אותך מהקב"ה. "ויוסיף דעת, יוסיף מכאוב"- החוכמה שייכת לחיים הרוחניים. הדעת שייכת למקום הגשמי יותר, של ידיעת הדברים באמצעות ההתנסות בהם, כלומר הידיעה שנצברה בעקבות הניסיון, התובנה אותה רכשנו עת התנסינו בדברים: על כן, אומר שלמה המלך, ככל שאנו צוברים יותר ניסיון בחיים, שנובע מההתנסות על בשרנו, ולא לומדים מהחוכמה של אלו שהתנסו כבר, אנו מוסיפים דעת אבל מוסיפים גם כאב, כי המחיר של ידיעת הדברים על בשרי הוא תוספת כאב לקיום שלי. הידע והניסיון אינם הופכים את החיים לקלים וכיפיים: הם מוסיפים מכאוב.

מדוע, בעצם?

הדעת שייכת למימד הארצי, להתנסות הגשמית שלנו: אנו מתנסים ובמהלך החיים אנו כועסים כאשר אנו חשים שהנסיבות אינן בשליטתנו, או כאשר אנו חשים שהדברים אינם מסתדרים כפי שהיינו רוצים.

כאשר אנו גדלים ומתבגרים, אנו אמורים להבין שיש הנהגה לעולם, שהדברים קורים כי יש יד מכוונת, או שלא מבינים את זה וחוזרים לעוד גלגול לחוות את זה. הדעת, עליה מדבר שלמה המלך, היא הדעת המוסיפה מכאוב: היא הידיעה הנלמדת על הבשר שלנו. המכאוב הוא לא רק מכאוב של האדם על עצמו ונסיבותיו, כי אם גם המכאוב בידיעה שכשילדייך יהיו בגיל שבו יוכלו לבחור, גם הם לא ייקחו ממך את החוכמה שצברת וירצו להתנסות על בשרם ולא תוכל למנוע זאת, ומכאן שהמכאוב אינו רק הכאב שחש אדם על נסיבות חייו, אלא כאב שחשים האדם והבורא, על הצער המצוי כאן בעולם, הצער האנושי. זו המשמעות של "יוסיף דעת - יוסיף מכאוב".

האדם שנולד, אינו דף חלק. הוא דף מלא ברישומים וכתיבה. הגלגול הזה יותיר עוד שורה, אך לא יותר. והשורות החקוקות על הדף מורכבות מהכישורים שרכש בגלגוליו שאינם הולכים לאיבוד ומה"צלקות" שנשארות בנשמה מטראומות החיים בגלגולים השונים.

לכן, כל גלגול חיים, מוסיף מכאוב לדף הזה, ומוסיף מכאוב לנשמה: המכאוב הזה שהוא יותר על בני עמי, על האנושות, על צערם של אחרים, נובע מצמיחתה של הנשמה: שכן ככל שאדם קטן יותר בהתפתחותו הרוחנית, הוא מרוכז סביב עצמו, כמו ילד קטן שרוצה הכל לעצמו, כאן ועכשיו. יחד עם העובדה שאותו ילד אינו חכם ואין לו חוכמת חיים, משום שטרם הספיק לצבור אותה כי הוא רק ילד- אותה הקבלה לגבי הנשמה: ככל שדרגתה הרוחנית נמוכה יותר, אותו אדם יתרכז בכאביו, בסיפוק צרכיו ובצערו האישי: אך ככל שאדם יגדל ויתפתח מבחינה רוחנית, הוא יהיה ער למכאובי הזולת, הצמיחה הרוחנית מאופיינת בזולתנות, במחשבה על הזולת וזה לא דבר שנלמד בגלגול אחד. שלמה המלך מפריד בין החוכמה שנרכשת בגלגול חיים אחד, לבין הידע שנקרא "חוכמת הלב" שהוא בעצם הצטברות של חוכמות הגלגולים: ומכאן שרק ככל שאתה חי ועובר הרבה גלגולים, חווה הרבה ניסיונות וביניהם גם צער ומכאוב, אתה מתפתח, וככל שאתה מתפתח אתה מבין שיש הנהגה לעולם ואז קל לך לצאת מהבועה הפרטית שלך ולהבין כי כולנו אחים, וכי כולם סובלים ומכאן אתה יכול להתגבר בקלות יתירה על השיעורים שלך, כי אתה מבין את מהותם ואתה נרתם להבנה רחבה יותר של הזולת, לאמפתיה, לסימפטיה וזו הצמיחה הרוחנית האמיתית.

זה מעיד שאתה במקום מפותח רוחנית, שנשמתך שבעה גלגולים, ידעה מכאוב ומחוברת לצינור האלוקות שלה, לליבה.