גם אני הייתי שם

פגישה ראשונה: רכבת הרים

מבטו של יער נח על הפרח. צבע צהוב מרוח במשיכות מכחול גסות בצורת עלי כותרת. עלי הכותרת הקיפו עשרות נקודות קטנות צפופות, מסודרות בתוך עיגול שחור עמוק. הנקודות נראו לו כמו חור שחור, כזה היונק את האור מהחלל סביבו. החמנית נחה על קצהו של גבעול ירוק דקיק, שברירי למראה, והיתה מוקפת בשדה רחב של שמים כחולים ורוחות עזות. מבטו של יער נע מהגבעול לחיילת המשועממת שמאחורי שולחן הקבלה. הוא הביט בה לרגע בעיניים פרועות, ואז חזר להביט בחמנית הגדולה. ככל שהוסיף לבחון את הציור, התרחק יער מהחדר שבו ישב. כמו שורשי עץ הנעקר מהאדמה, נמשך החוצה מסביבתו הבטוחה למקום אחר.

חדר ההמתנה היה קריר ואפור, וכך גם מבטה של החיילת. הצלילים היחידים שנשמעו בחדר היו קולות לעיסה ומוזיקה רועשת מאוזניות, שהגיעו שניהם מאחורי שולחן הקבלה.

"תמתין פה בבקשה," אמרה לו רגע לפני כן, כשהחוותה לו לשבת במסדרון העגמומי.

לאורך המסדרון עמדו ארבע דלתות סגורות, וביניהן היו תלויים על הקירות העתקי ציורים מפורסמים. החמנית היתה אחת מהם. במרכז החדר נח שולחן קפה נמוך, ועליו היו מפוזרים מגזינים בני שבע שנים ויותר. דוק אבק כיסה על הכול כערפל סמיך בשעות הבוקר המוקדמות.

הוא שילב את ידיו על חזהו כדי להסתיר את הרעידות, ורגלו תופפה בעצבנות על הרצפה.

אחת הדלתות נפתחה משמאלו, ויער הזדקף בבהלה.

גברת עגלגלה עם פנים נעימות וז'קט עור יצאה מהחדר. "הכול בסדר?" היא שאלה בהפתעה למראה פניו החיוורות של יער. רגע קצר עבר עד שהבין שהגברת פונה אליו במילים, וכעת עליו לענות.

"אה... כן."

"למי אתה מחכה?"

"לא יודע. החיילת אמרה לי לחכות," ענה יער.

"נו, באמת. החיילות שמביאים לי לפה," היא אמרה בצקצוק לשון והלכה לכיוון הקבלה. היא החליפה כמה מילים עם הפקידה וחזרה אליו.

"תראה, חמוד, אתה פה בשביל שלמה. בסדר? הוא בדיוק מסיים לאכול. בעוד כמה רגעים הוא יהיה פה כדי לקבל אותך. אתה רוצה לשתות מים? לאכול משהו? אתה נורא חיוור."

יער שמע את דבריה כאילו היה מתחת למים. הוא ניענע בראשו לאט מצד לצד. היא הביטה בו עוד רגע קצר, וּויתרה. "בסדר."

כשהתרחקה, לבו של יער הלם, כשבוי המנסה לפרוץ החוצה מכלא גופו. כל מה שהיה מסוגל לשמוע היה הלמות הלב שלו. ראשו היה מסוחרר, כאילו ישב בקרוסלה מסתובבת. הוא הרגיש את הכרתו מתערפלת אט־אט, נשאבת לתהום אפלה. טיפות גשם קטנות הידפקו מצדה השני של הזגוגית העבה. יער הביט בהן ובאור האפור מבלי לראות אותם.

"בוקר טוב, יער!"

בקצה הפרוזדור הופיע איש גבוה בשנות החמישים לחייו, שְׂער ראשו סמיך ומאפיר. הוא היה רזה, לבוש ז'קט שחור ארוך. לעיניו הרכיב משקפי ראייה קטנים עם מסגרת עגולה, חיננית וכסופה. עיניו החומות הישירו מבט לעיניו של יער, וכשחייך, חייך גם הוא איתן.

"בוקר טוב."

"אני שלמה, יער. אני מתנצל שהיית צריך לחכות לי. אתה רוצה לשתות משהו?"

יער ניענע בראשו ומילמל, "תודה."

"אז בוא. ניכנס למשרד."

שלמה פנה לדלת קרובה והוציא צרור מפתחות קטן מכיס הז'קט.

החדר היה מואר באותו אור אפור חד־גוני כמו בחדר ההמתנה. שתי ספות קטנות ניצבו זו מול זו, ושולחן קפה חום עמד ביניהן.

"בוא תשב, חמוד." שלמה הצביע על הספה הקרובה לדלת.

יער התיישב על הספה, שלמרות מראהָ הפשוט היתה נוחה באופן מפתיע.

"איזה קור היום, הא?" שלמה אמר, משפשף את כפות ידיו זו בזו.

הוא לקח משולחן העבודה שַׁלָט וכיוון אותו למזגן שיער לא שם לב אליו לפני כן. המכשיר השמיע קול טרטור קצר ופלט גל אוויר מעופש.

שלמה הסיר את הז'קט העבה והניח אותו על גב הכיסא.

"אתה לא רוצה להוריד את המעיל? עכשיו קר, אבל עוד מעט יתחמם פה."

יער הופתע מהשאלה.

"כן," ענה. הוא לא שם לב כלל לקור בחדר.

"תראה, אני יודע שאמרת שאתה לא רוצה לשתות, אבל אני עוד רגע מתייבש. אני קופץ שנייה למכונה וחוזר. תחכה לי כאן?"

יער הינהן, אך בתוכו הרגיש זעם גועש.

שלמה רק חייך אליו שוב ויצא בצעד נמרץ מהמשרד.

יער נותר לבדו. מאזין בשקט לפעימות לבו, ניסה לנשום נשימות עמוקות.

אין מספיק אוויר, חשב.

אגלי זיעה קרה זלגו במורד גבו. הוא הרים את מבטו, מתבונן בחדר בניסיון למצוא דבר כלשהו שיסיח את דעתו. הקירות היו בצבע כתום־אפרסק עדין. על הקירות היו תלויות רפליקות זולות של ציורים מפורסמים כמו בחדר ההמתנה. משמאלו של יער היה תלוי ציור של ספינה בלב ים. את הספינה הקיפו גלים שחורים, אימתניים כבלב סערה. יער היה יכול לראות בעיני רוחו את הספינה הקטנה טובעת בים השחור, חלקה האחורי שוקע לתוך המים האפלים, הצוות מתאסף על הסיפון בבהלה, אנשים צועקים פקודות, ריח של דם...

"חזרתי," אמר שלמה בעליצות, קוטע את מחשבותיו. הוא חזר עם פחית קולה אחת והניח אותה לפניו על שולחן הקפה. "הרשיתי לעצמי להניח שאתה אוהב קולה."

מופתע, יער ענה:

"כן. אבל אני באמת לא צמא." הוא לא היה מסוגל להכניס שום דבר לגוף. הבחילה שחש היתה חזקה מדי.

"תראה, יער, יש לי כמה שנים של ניסיון במקצוע הזה, וזה לא עניין של צמא. אני מבטיח לך שאם תיקח שלוק מהקולה הזאת, אתה תרגיש כבר טיפה יותר טוב," שלמה אמר, מתיישב בכורסה מולו.

הוא חשב לרגע והושיט את ידו אל הפחית. ידו רעדה כשאחז בה. הוא קיווה ששלמה לא שם לב, אך ידע שכן, ולכן השפיל את מבטו. הוא מיהר להעביר את הפחית לחיקו, פותח את הלשונית הקטנה בקול תסיסה. ביד רועדת קירב אותה לשפתיו ולגם את הנוזל הקר, המתוק. הוא הנמיך אותה לרגע, ואז לגם שלוק נוסף.

שלמה, שעדיין חייך, שאל, "נו, יותר טוב, לא?"

הוא הניח את הפחית בחזרה על שולחן הקפה. "כן."

"הנה, הצבע כבר חוזר לך לפנים. לפחית הזאת יש אפקט חשוב מאוד. זה אולי יישמע לך מוזר, אבל אני מבין את המצב הנפשי שאתה נמצא בו כרגע. ההחלטה לבוא לכאן ודאי לא היתה קלה. חוץ מהעובדה שהסוכר מהשלוק הזה כבר עושה לך טוב, הפחית הזאת נועדה גם למקד אותך ברגע שאתה נמצא בו עכשיו. אני רוצה שתנשום, יער, ותתרכז ברגע: אתה פה, איתי, במשרד. הכול בסדר. יורד גשם בחוץ אבל אנחנו פה בפנים בסביבה בטוחה, שבה אף אחד לא רוצה לפגוע בך."

נימת קולו של שלמה היתה מרגיעה ומשרַת ביטחון, ויער הרגיש איך דבריו משפיעים עליו. קצב לבו הואט מעט.

"תנסה לנשום עכשיו, יער. לשאוף ולנשוף."

יער פתח את פיו לאט. הוא שאף שאיפה עמוקה, מחזיק את האוויר לרגע בריאותיו, ונשף. הוא התרכז בנשימה עוד רגע, ובבת אחת הבין שהוא מותש, כאילו עד אותו הרגע היה אחוז דיבוק. כל שהיה מסוגל לעשות זה לשקוע עמוק בכורסה ולהיאנח. דמעות נקוו בעיניו. הוא הרגיש את כל מערכות גופו קורסות פנימה לאותה תהום אינסופית. תהום שנפערה בבטנו זה מכבר.

"זה בסדר, יער. הכול בסדר. זה בסדר ליפול," אמר שלמה.

דמעות זלגו בדממה על לחייו. הוא ניגב אותן מהר בגב כף ידו, מזדקף בכורסה. מה אתה יודע על ליפול, חשב במרירות, ולשלמה אמר, "אני בסדר."

שלמה חייך אליו ולא ענה. הוא קם ופנה אל שולחן העבודה. הוא פתח מגירה קטנה, הוציא ממנה מחברת ספירלה ושב לכיסאו. מתוך כיס בחולצתו המכופתרת שלף עט אפור ואלגנטי, סידר את משקפיו על גשר אפו ופתח את המחברת בעמוד ריק. שלמה כתב דברים שיער לא היה יכול לראות. כשסיים, הניח את המחברת על שולחן הקפה והתבונן ביער.

"טוב, תראה. עברתי על התיק שלך. אתה חווית אירוע קשה מאוד. אני אעשה כמיטב יכולתי לעזור לך. אתה צריך להבין שאחרי מה שקרה, כנראה לעולם לא תחלים לחלוטין. מאירועים כאלה אי אפשר באמת להחלים לגמרי. עם זאת, אני אנסה להחזיר אותך לחיים נורמליים ככל האפשר. אני אנסה להחזיר לך, מתוכך, את הטעם לחיים. אתה מבין אותי, יער?"

הוא הינהן.

"בשביל זה אני צריך את שיתוף הפעולה המלא שלך," אמר שלמה, מישיר את מבטו לעיניו של יער, ונשען לאחור בכורסה הקטנה, כאילו אוסף כוחות לקראת המשימה הארוכה והקשה שלפניהם. "אני צריך שתסמוך עלי, כי אני עומד לקחת אותך למסע ארוך, שברובו יהיה גם קשה. אני מקווה שבסוף המסע הזה אתה תרגיש יותר טוב מכפי שאתה מרגיש עכשיו. בכל שלב של המסע תצטרך לפעול לפי הוראותי, כי כל צעד בטיפול הוא קריטי." שלמה עצר וכיחכח בגרונו.

"סליחה. אני רוצה שתחשוב על מה שאנחנו עושים כאן, יער, כעל נסיעה ברכבת הרים. אתה תעלה על הקרון ותיסע במסלול שאני סולל לך. אתה חייב לסמוך על המסילה שלא תתפרק גם כשתעשה לופים בגבהים, וגם כשהירידה תהיה מהירה מאוד," אמר בחיוך. "אני לא מצפה שכבר עכשיו תספר לי את כל סודותיך האפלים, כמובן. אמון צריכים להרוויח. אבל אני כן מצפה שתתמסר ושתשקיע את כל כולך. מה אתה אומר?"

יער בהה בו במבט חלול. לא היה ניתן להבין מהבעתו אם הקשיב לדבריו של שלמה. לאט ובעדינות הוא הינהן. נחשול של רגשות קשים מנשוא התנפץ בקרביו. "יופי, מצוין," אמר שלמה בחיוך. הוא לקח את מחברתו משולחן הקפה ושירבט כמה משפטים נוספים.

"טוב, יער, תראה. מעכשיו אתה המטופל שלי. אנחנו נקבע שבכל יום רביעי, בשעה שמונה בבוקר, אתה תגיע לכאן לפגישה. אנחנו נעבור ביחד סדרה של בין תשע לשתים־עשרה פגישות, תלוי בצורך שלך. שמונה בבוקר, כאן, כל יום רביעי. זה נשמע לך טוב?"

יער הינהן.

"יופי. בפגישות האלה ניכנס לחיים שלך. זה הולך להיות קשה מאוד, ואתה תזדקק לתעצומות נפש גדולות. אני מבטיח לך אפילו שיהיה פרק זמן שבו אתה תשנא אותי, אבל בכל מקרה, כמו שאמרתי, אתה עכשיו המטופל שלי. אני זמין לך עשרים וארבע שעות ביממה. עכשיו, אני צריך לשאול אותך שאלה קצת יותר קשה. מפגישת האבחון הראשוני שלך הסקתי כמה דברים. אני צריך שתענה לי על השאלה הזאת בכנות מוחלטת, בלי להתבייש בכלום. אתה חושב שאתה יכול לעשות את זה, יער?"

לקח לו זמן לענות, "כן."

"האם עוברת בך לפעמים מחשבה לפגוע בעצמך?"

שלמה הביט בעיניו, תר אחר תשובה אמיתית. יער מיד השפיל את מבטו. עבר רגע ארוך לפני שהינהן פעם נוספת.

"באיזו תכיפות? פעם בכמה זמן אתה חושב לפגוע בעצמך?"

יער השתעל והשתהה לפני שענה בקול חנוק:

"כל יום."