ספר השירים של די-סיאונה

"יש משהו שאני רוצה שתעשי בשבילי."

נטליה די-סיאונה חייכה אל סבה בהדקה את השמיכה סביב רגליו והתיישבה מולו. למרות העובדה שהם היו באמצע החום של חודש יוני, ג'ובאני די-סיאונה רעד קלות ברוח הקלה אשר נשבה מחוף לשון-הים של לונג-איילנד.

"כל מה שתבקש, נונו." נטליה השתמשה בכינוי שבו היא נהגה לקרוא לו כשהיתה ילדה קטנה.

ג'ובאני העניק לה חיוך שובב ונד בראשו. "את כל כך ממהרת להסכים, טליה, ואת בכלל לא יודעת עדיין מה אני עומד לבקש."

"אתה יודע שבשבילך אני אעשה הכל." ג'ובאני גידל את נטליה ואת אחיה ואחיותיה אחרי מות הוריהם בתאונת דרכים, כשהיא, הצעירה משבעת הילדים של משפחתה, לא היתה יותר מתינוקת. הוא היה בשבילה אמא ואבא, וגם סבא, בעת ובעונה אחת, ומאחר שהיא התגוררה אתו בבית האחוזה הגדול של משפחת די-סיאונה, בשבע השנים האחרונות, הוא גם הפך לדבר הכי קרוב שהיה לה, לאיש-סוד ולחבר.

היא ידעה שחלק מאחיה הגדולים העדיפו לשמור מרחק מסבם שהרבה לעבוד בצעירותם, והיה לפעמים קצת מרוחק, אבל בשבע השנים האחרונות טליה אימצה אותו אל ליבה. הוא העניק לה מקלט כשהיא הגיעה לביתו פגועה בגופה ובנפשה. הוא היה הישועה שלה.

"הכל, טליה?" שאל ג'ובאני והרים גבה אחת שואלת. "אולי, אפילו, אם זה ידרוש את יציאתך מהאחוזה?"

היא צחקה צחוק משוחרר. "בטח לא תבקש ממני לעשות משהו כה נורא." היא העמידה פנים כאילו רעד חולף בבשרה, למרות שהמחשבה על הצבת כף רגל אחת מחוץ לגנים הנרחבים של האחוזה המגודרת גרמה לכל קרביה להתכווץ מפחד. היא אהבה את מגדל השן הזה, את הוודאות של הידיעה שהיא מוגנת מאחורי השערים הללו. בטוחה. כי היא ידעה איך זה מרגיש לא להיות בטוחה. להרגיש כאילו חייה עצמם תלויים על חוט השערה, והיא סירבה לחזור אי-פעם ולהרגיש כך שוב... אפילו אם זה אומר שהיא צריכה לחיות כמו אסירת עולם.

היא עזבה את האחוזה כמה פעמים בשנה, לכל היותר, בדרך כלל כדי לערוך ביקור לאחד מאחיה או אחיותיה, או לצורך צפייה פרטית באיזו תערוכת אמנות בקרבת מקום. היא נמנעה מערים גדולות, ואפילו מהעיירות העשירות של חוף הזהב של לונג-איילנד, והגבילה את עצמה לנסיעות קצרות במכונית נהוגה על ידי נהג.

כשג'ובאני היה מציע לטליה לצאת לעתים קרובות יותר, היא טענה בתוקף שהיא מעדיפה את השקט והשלווה של החיים באחוזה, עם הבית הגדול, המדשאות הענקיות והמטופחות ולשון הים של לונג-איילנד הקורצת אליהם מרחוק בכחול בוהק. בשביל מה ללכת לאיזשהו מקום אחר? היא נהגה להתלוצץ עם סבה.

ג'ובאני היה מספיק נחמד כדי לא ללחוץ עליה, אבל טליה ידעה שהוא מוטרד בגלל הבידוד שלה, למרות שהוא לא אמר לה שום דבר על כך. היא ראתה את הדאגה שנשקפה לפעמים בעיניו, או את האופן שבו הוא כיווץ את גבותיו העבות בעת שהתבונן בה בהסתובבה ברחבי הבית.

"את יודעת שלא נותר לי כל כך הרבה זמן, טליה," אמר כעת ג'ובאני, והיא רק הינהנה, מאחר שהיא לא בטחה בקולה מספיק כדי לדבר. כמה חודשים לפני כן, הרופאים נתנו לג'ובאני שנה אחת בערך. ובהתחשב בכך שהוא היה כבר בן תשעים ושמונה וכבר התגבר פעם אחת על מחלת הסרטן, לפני קרוב לעשרים שנה, שנת חיים היתה זמן רב למדי – אם כי ברור שלא מספיק זמן בשביל טליה.

היא לא היתה מסוגלת לדמיין את הבית הגדול הזה ללא ג'ובאני, חיוכיו העדינים ומילות התבונה שלו – נוכחותו האילמת לפעמים, אבל המרגיעה תמיד. החדרים האלגנטיים, הענקיים, ירגישו בוודאי עוד יותר ריקים מתמיד, כשהאחוזה, המשתרעת לכל עבר, תיוותר ריקה, מלבדה ומלבד צוות עובדים מצומצם. היא שנאה את המחשבה הזאת, כך שמוחה מיהר להתרחק ממנה.

"טוב, אז מה אתה רוצה שאעשה?" שאלה טליה. "שאצייר את הדיוקן שלך?" במהלך השנים האחרונות היא בנתה לעצמה קריירה קטנה אבל מאוד מוצלחת כציירת של פורטרטים. ליום הולדתה העשרים ואחד, ג'ובאני העניק לה במתנה סטודיו בתחומי האחוזה – מבנה קטן בעל גג רעפים, עם נוף מרהיב של לשון הים. לקוחות היו מגיעים אל הסטודיו שלה, לשבת לפניה כדי שהיא תצייר אותם, והיא נהנתה מהאינטראקציה החברתית וגם מהיצירתיות של העבודה, כל זה בסביבה הבטוחה שהיא היתה כל כך צריכה.

"דיוקן?" ג'ובאני צחק. "מי בכלל ירצה לראות דמות של זקן כמוני? לא, קארה, יש משהו אחר שאני רוצה ממך. יש משהו שאני רוצה שתמצאי בשבילי." הוא נשען אחורה בכיסאו, כשאצבעותיו הגרומות מקופלות לו בחיקו, והתבונן בה בהמתנה.

"למצוא משהו?" טליה נשענה קדימה, מופתעת ומלאת סקרנות – ולא מעט חשש. היא זיהתה את ניצוץ ההבנה הזה, בעיניו של סבה, את האופן שבו הוא השתתק, שבו הוא העדיף לתת לה לשאול אותו. "איבדת משהו, נונו?"

"הרבה דברים איבדתי לאורך השנים," השיב ג'ובאני. טליה שמעה שמץ של משובה עצובה בקולו, ראתה איך פניו לבשו הבעה מרוחקת. חיוך קלוש מתח את זוויות שפתיו, כאילו הוא נזכר באיזה זיכרון מתוק, או אולי חד ונוקב. ואז הוא פנה בחזרה אל טליה. "ואחד מהם, אני רוצה שתמצאי לי. אחת מבין המאהבות האבודות שלי."

טליה הכירה את הסיפור על המאהבות האבודות של סבה; זאת היתה אגדה אפופת מסתורין שאיתה היא גדלה; אוסף שכיות חמדה שג'ובאני הביא עמו אל העולם החדש, כשהיגר מאיטליה לאמריקה, בצעירותו. הוא נאלץ למכור אותן בזו אחר זו, כדי לשרוד, אם כי כולן היו יקרות לליבו עד מאוד. הוא סירב תמיד להרחיב מילים בנושא, מעבר לכך, באומרו שאיש זקן צריך שיהיו לו הסודות משלו. טליה חשדה תמיד שג'ובאני הסתיר הרבה מאוד סודות, וכעת, בהתעורר הסקרנות שלה, היא תהתה אם הוא עומד לחשוף סוף-סוף אחד מהם.

"אחת המאהבות האבודות שלך?" היא חזרה אחריו. "אבל מעולם לא סיפרת לנו מה בעצם היו הפריטים ההם. במה מדובר?"

"ספר. ספר מיוחד מאוד, כזה שיהיה קשה מאוד למצוא."

היא הרימה גבה. "ואתה חושב שאני אוכל למצוא את הספר הזה?"

"כן, טליה. אני בהחלט בוטח בתבונה וביכולת האלתור שלך. ביצירתיות שלך. היא ממש זוהרת מתוכך."

היא צחקה ונדה בראשה. דבריו הביכו אותה, אך גם נגעו לליבה. סבה לא הירבה לדבר בנימה רגשנית, אבל היא ידעה היטב עד כמה העיקו עליו השנים כעת, והיא הרגישה שהוא חש צורך להגיד דברים שאצר בתוכו במשך זמן כה רב.

"איזה מין ספר?" היא שאלה.

"ספר של שירי אהבה, פרי עטו של משורר עלום שם מאיזור הים התיכון. קוראים לו אל ליברו ד'אמורה."

"ספר האהבה," תירגמה טליה. "ויש הרבה עותקים של הספר הזה?"

"העותקים שלו ספורים, כפי הנראה, אבל זה שהיה ברשותי אינו כמו כל השאר. זאת היתה מהדורה ראשונה, עם כריכת עור מעשה מלאכת יד. ספר יחיד ומיוחד."

"ואתה חושב שאני אוכל למצוא אותו?" אמרה טליה וספק החל להתגנב לקולה. היא ראתה בעיני רוחה איך היא עורכת חיפוש מהיר באינטרנט, או מנסה לאתר את הספר אולי בעזרת איזה סוחר של ספרים משומשים. אבל ברור שאת הדברים הללו גם ג'ובאני היה יכול לעשות בעצמו. הוא קנה לעצמו טאבלט, לפני שנים, ובהיותו היזם העסקי המצליח, שהקים אימפריה כלכלית, הוא לא התקשה בכלל לגלוש שעות באינטרנט.

אך מובן שמה שהוא רוצה ממנה מסובך הרבה יותר. משהו הרבה יותר חשוב. והיא הבינה שאין לה שום רצון לאכזבו.

סבא שלה לא ביקש ממנה הרבה, לאורך השנים; בנדיבותו הוא העניק לה אגף מגורים עם פרטיות רבה, בתוך האחוזה שלו, כשהיא היתה בת תשע-עשרה ומסוגלת רק בקושי להתמודד עם החיים. הוא לא לחץ עליה מעולם לקום ולעזוב, להתמודד עם העולם, והוא איפשר לה לפתח את קריירת הציור שלה בלי שתצטרך לצאת בכלל את תחומי האחוזה. היא חייבת רבות לנונו שלה.

"כן. אני רוצה שתמצאי לי את הספר הספציפי הזה," הוא אמר בחיוך עצוב. "יש בו הקדשה: 'לוצ'יה היקרה, לנצח תשכני בלבי. שלך תמיד. ב.א.', בצד הפנימי של הכריכה." קולו השתנק קמעה והוא השפיל את מבטו ומיצמץ במהירות, לפני שהרים אותו בחזרה והסתכל על טליה, בחיוכו הרגיל. "ככה תוכלי לדעת שזהו העותק הנכון."

"מי היתה לוצ'יה הזאת?" ההקדשה הזאת הצליחה לרגש את טליה, ביחד עם הרגש החריג אשר תקף בבירור את סבה. "ומי היה ב.א. הזה? הם היו חברים שלך?"

"אפשר להגיד שכן. הם היו מאוד יקרים ללבי, והם מאוד אהבו זה את זה." ג'ובאני נשען אחורה בכיסאו והיטיב את השמיכה סביב רגליו. פניו היו חיוורים. טליה שמה לב לאחרונה לקלות שבה הוא נוטה להתעייף; היה ברור שהשיחה שלהם הצליחה להתיש אותו. "אבל זה," אמר ג'ובאני ונימה של פסקנות התגנבה לקולו, "כבר סיפור למועד אחר."

"אבל מה קרה לספר הזה?" שאלה טליה. "אתה מכרת אותו כשהגעת לאמריקה?"

"לא. את הספר הזה לא הבאתי לפה מעולם. השארתי אותו מאחור, וזאת הסיבה שיהיה כל כך קשה למצוא אותו. אבל נראה לי שאת תהיי מסוגלת לכך, טליה. אפילו אם מציאת הספר שלי תיקח אותך למסע מרתק, ביותר ממובן אחד."

"מסע..." טליה הידקה את שפתיה. היא היתה די בטוחה שמציאת הספר היא דרכו של סבא שלה לגרום לצאת מתחומי האחוזה, אל החיים האמיתיים שממתינים בחוץ. היא ידעה שהוא מחכה זמן רב לראות אותה פורשת כבר את כנפיה, אבל היא התנגדה לזה תמיד, עמדה על כך שטוב לה כאן, באחוזה. איך לא יהיה לה טוב? היה לה כאן כל מה שהיא רצתה. היא לא היתה זקוקה לשום דבר נוסף. היא לא היתה זקוקה להרפתקאות ולריגושים. לא כמו שנזקקה להם בעבר.

כי רק תראו מה שיצא לה מכל זה.

"נונו..." היא החלה להגיד, וג'ובאני נד לעברה באצבעו, בנזיפה קלה.

"את לא עומדת לסרב למשאלתו האחרונה של זקן נוטה למות, נכון?"

"אל תגיד דבר כזה – "

"קארה, זאת האמת. ואני מאוד רוצה את הספר הזה. לעלעל בדפיו הפריכים ולקרוא עוד פעם איך האהבה גדולה יותר מכל פאר, מכל טרגדיה..." קולו נשנק שוב, וטליה נשכה את שפתה כשתחושת אשמה החלה להציף אותה.

איך היא יכולה אפילו לחשוב על סירוב לבקשתו של סבה, רק בגלל החששות האנוכיים שלה. איך היא יכולה להגיד לו לג'ובאני, הנונו שדאג לה מאז שהיא היתה תינוקת קטנה? שהיה גם אמא וגם אבא בשבילה וחלק איתה את חייה בשבע השנים האחרונות, כשהוא מקבל אותה על כל מגבלותיה, ועדיין אוהב אותה מאוד?

"נונו, אני אנסה," היא אמרה לבסוף, וג'ובאני גחן קדימה כדי להניח יד גרומה על גבי ידה.

"אני יודע שתנסי, קארה," הוא אמר וקולו היה צרוד קמעה בחייכו אליה. "אני יודע שתנסי כמיטב יכולתך. ושאת גם תצליחי."

"יש פה עוד אישה אחת שממתינה לראות אותך, קיריָה מנה."

אנגלוס מנה הרים את ראשו משולחן הכתיבה שלו, שהיה עמוס בערימת קורות החיים שהוא כבר קרא והניח בצד. אף אחת מהנשים הצעירות שהוא ראיין היום אחר הצהריים לא התקרבה אפילו להיות מתאימה לתפקיד. למען האמת, היה לו מין חשד שבעצם כל אחת מהן היתה מעוניינת להתחבב עליו, הרבה יותר מאשר להכיר את בתו, סופיה, בדיוק כמו שקרה להם עם שלוש המטפלות האחרונות שלה.

שפתיו נמתחו בחיוך דק של מיאוס, והוא העביר את אצבעותיו בשערו ואז נד בראשו. "אחת נוספת? אבל זה היה אמור להיות הכל." הוא טפח על ערימת הדפים הזנוחים שנחה על שולחנו. "אין לי יותר קורות חיים."

אלני, העוזרת האישית שלו, פרשה את זרועותיה בתנועה של חוסר ידיעה. "היא ממתינה פה כבר כמה שעות, והיא אומרת שהיא צריכה לראות אותך."

"אז לפחות היא נחושה, אם כך." הוא הדף את עצמו מהשולחן. "טוב, אז מוטב שתכניסי אותה כבר."

אלני יצאה את משרדו בנקישת עקבים חדה, ואנגלוס קם ונעמד לפני החלון, שנמתח מהרצפה עד התקרה, וממנו נשקף המראה של אתונה במלוא הדרה. מתח גרם לשרירי כתפיו להתכווץ ולרקותיו לפעום. באמת שלא היה נחוץ לו הסיבוך הזה של המטפלת החדשה שנאלצה לדחות בשישה שבועות את תחילת העבודה שלה. מציאת מחליפה ראויה היתה אתגר שהוא לא שש בכלל לקחת על עצמו, בעיקר בהתחשב בכך שאף אחת מתריסר המועמדות שהוא ראיין היום לא היתה מתאימה בכלל.

נכון, לחלקן היה קצת ניסיון, אבל כשהוא הכניס את סופיה כדי לראות אם היא תאשר, בתו התנגדה לכל הניסיונות של הנשים הללו לרכוש את ידידותה. אפילו אנגלוס היה מסוגל לראות עד כמה מזויפת היתה ההתנהגות שלהן. הוא שם לב איך חלק מהן לא רצו בכלל להסתכל על סופי; בעוד שאחרות נעצו בה מבטים. שני סוגי התגובה הללו גרמו לבתו להירתע בבושה, וחוסר הצדק של כל זה ממש הרתיח את דמו של אנגלוס. לבתו לא היתה צריכה להיות שום סיבה לבושה.

בניגוד אליו.

"מר מנה?"

אנגלוס הסתובב וראה בחורה דקת גיזרה, עומדת בפתח משרדו. היא נראתה חיוורת אך נחושה, שערה החום, הבהיר כמו חול, היה פרוע, ושמלת הקיץ שהיא לבשה, העשויה מבד כותנה ורוד, היתה מקומטת ללא תקנה. אנגלוס הזדעף לנוכח המראה המרושל שלה. היה ברור שהיא לא ניסתה להתלבש כדי להרשימו.

"ומי את?" הוא שאל, ונימת קולו היתה חסרת סבלנות במכוון.

"אני מצטערת... אה... סיגוֹמי... אבל אני לא מדברת... דֶן... אה... מילאו..." היא גימגמה וסומק הציף את פניה, גרם לעיני האגוז שלה להאיר במרכז פניה העגולים והמנומשים.

"את לא מדברת יוונית?" השלים אנגלוס במקומה, באנגלית מושלמת ובנימה פסקנית. "אבל יוונית היא השפה היחידה שבתי מדברת. כמה... מעניין, מיס...?" הוא הרים גבה וחייך אליה בצינה. לא היה לו זמן לעוד מועמדת, לא מתאימה בכלל, שתנסה לצלוח את הריאיון אתו. מוטב בהחלט לגרש אותה כבר עכשיו.

"מיס נטליה די-סיאונה," השיבה האישה בהזדקפה, ואש הבליחה בעינים הירוקות-זהובות הללו, מה שהפתיע לגמרי את אנגלוס. היא היתה עשויה ללא חת. "ובעצם, הבת שלך כן מדברת אנגלית, אם אתה מתכוון לילדה שקטנה שישבה מחוץ למשרד שלך במשך כל אחר הצהריים."

גבותיו של אנגלוס התכווצו מיד. "את שוחחת איתה?"

"כן." היא הביטה בו בחוסר ביטחון וקצה לשונה נורה החוצה ללחלח את שפתיה. אנגלוס שם לב לתנועה הקטנה ולשמץ ההתהדקות הלא נוחה שהוא חש בקרבו – והתעלם ממנו בנחישות. "אסור היה לי לדבר איתה?"

"זה לא עניין מוחלט." הוא טפח על ערימת קורות החיים שנחה על השולחן. "את לא הגשת קורות חיים, מיס די-סיאונה."

"קורות חיים?" היא נראתה כאילו אין לה מושג על מה הוא מדבר, וכעס התעורר בקרבו. היה ברור שהיא לא מתאימה, ובהחלט הגיעה לריאיון לא מוכנה. בשונה מכל המועמדות האחרונות אמנם, אבל עדיין, זה היה מרגיז.

"אני חושש שאין לי זמן לבזבז עלייך, מיס די-סיאונה," הוא אמר. "ברור לגמרי שאת לא מתאימה למילוי המשרה."

"המשרה..." לרגע אחד היא נראתה מוכת תימהון מוחלט, מצחה נחרץ קמטים, פיה התכווץ. אנגלוס נע ממקומו שמאחורי השולחן לעבר דלת המשרד. ובחולפו על פניה, הוא לכד שמץ מהניחוח שלה, משהו נקי ופשוט; שקדים, אולי. הוא תפס את ידית הדלת. "תודה לך על זמנך, מיס די-סיאונה, אבל אני מעדיף שלא תבזבזי את הזמן שלי."

"אבל עוד לא דיברתי איתך בכלל," היא מחתה בהסתובבה על מקומה להתייצב מולו. היא הסיטה את שערה העיקש אל מאחורי אוזניה, מה שמשך את מבטו אל הקווצות הארוכות, הזהובות, שלו, ואל צורתן המושלמת של אוזניה הקטנות.

אלוהים אדירים, הוא בוהה באוזניים שלה. מה לא בסדר אצלו?

מבטו צנח מאוזניה אל כתפיה, שאותן היא מתחה לאחור, וכעת הוא שם לב לגופה הדקיק שהיה בכל זאת בעל קימורים מעודנים. הוא מיהר להשיב את מבטו בחזרה למעלה, אל פניה, והותיר אותו מקובע שם בנחישות.

"למדתי מספיק מהשיחה שלנו. אין לך קורות חיים, את לובשת שמלה מקומטת לריאיון עבודה – "

"אני ירדתי ממטוס, רק עכשיו," היא הטיחה בחזרה, ומבטה נמלא תדהמה. "ריאיון עבודה..."

"את נמצאת פה," הבהיר לה אנגלוס, והסרקזם חידד כל מילה שלו, "כדי לנסות להתקבל למשרה הזמנית של מטפלת, לא?"

"מטפלת? מה, לבת שלך?"

"אלא למי?" אנגלוס התפוצץ כמעט, והיא מיהרה להנהן.

"כמובן. כמובן. אני... אני מתנצלת על כך שאין לי איתי את קורות החיים שלי." קצה לשונה נגע שוב בשפתיה, ואנגלוס הסיט את מבטו. "שמעתי על המשרה הזאת ברגע האחרון. תוכל... אולי תוכל להגיד לי במה בדיוק זה כרוך?"

הוא קימט את מצחו, רצה לשלוח אותה לדרכה, היה צריך לשלוח, הרי היה ברור לו שהיא ממש לא מתאימה. ועם זאת... משהו במבטה הצלול, בזקיפות הנוקשה של גבה, גרם לו להסס. "את תצטרכי לטפל בסופיה, בתי בת השמונה. המטפלת ששכרתי לה נאלצת לטפל באמהּ החולה, והיא לא תוכל להתחיל לעבוד לפני סוף אוגוסט. אז אני זקוק למחליפה, לששת השבועות שעד אז. כל המידע הזה הופיע במודעה."

היא הינהנה לאטה ועיני האגוז שלה סקרו אותו במבט הצלול והמטריד הזה. "כן, כמובן. עכשיו אני זוכרת."

נשימתו השתחררה במין שריקה של קוצר רוח. "יש לך איזה ניסיון עם טיפול בילדים, מיס די-סיאונה?"

"קרא לי טליה, בבקשה. והתשובה לשאלתך היא לא."

הוא בהה בה בתדהמה. "מה, שום ניסיון קודם?" היא נדה בראשה ושערה הגלי שב וצנח סביב פניה. היא תחבה אותו בחזרה מאחורי אוזניה וחייכה אליו חיוך כמעט שובב, מה שגרם לכעסו של אנגלוס להתקרב אל נקודת הרתיחה. היתה לה חתיכת חוצפה, לבוא ולדרוש ריאיון עבודה ללא שום שמץ של ניסיון או המלצות. הוא נד בראשו. "את, כמו שחשדתי מהרגע שבו נכנסת אל המשרד שלי, סתם מבזבזת לי את הזמן."

טליה די-סיאונה מיצמצה ונרתעה קמעה לשמע נימת קולו. אנגלוס לא חש שום שמץ של אהדה כלפיה. מה בכלל גרם לבחורה הזאת לבוא לפה? אין לה שום קורות חיים, שום ניסיון קודם, שום סיכוי שהוא. זה בוודאי היה ברור לה כבר מראש.

"אולי תרצה לשאול את הבת שלך אם אני בזבזתי את זמנך," היא אמרה לו חרש, ואנגלוס קפא במקומו.

טליה ראתה איך אישוניו של אנגלוס מנה מתרחבים, איך פיו מתהדק. טינה וקוצר רוח קרנו מפניו של האיש, ביחד עם דבר מה נוסף. משהו מטריד... מין כוח, כמו שדה מגנטי, שגרם לה להבין עד כמה מסוכן יכול האיש הזה להיות. ועם זאת, היא לא יכלה לחוש מאויימת כלל וכלל, למרות האתגר שניצב לפניה היום, שהותיר אותה חשופה לגמרי מבחינה רגשית, וגם מותשת גופנית.

אנגלוס שילב את זרועותיו כשבד חליפתו נמתח על שרירי הקיבורת המרשימים שלו. אם הוא לא היה נראה כה מאיים, טליה היתה יכולה לחשוב את אנגלוס מנה לגבר נאה. בעצם, היא היתה חושבת אותו לגבר מהמם, סקסי, ורב עוצמה ואון. גופו הגבוה והחזק היה חנוט בחליפה יקרה למראה, והחוליות הזהובות והכסופות של רצועת השעון שלו בהקו על פרק ידו רבת העוצמה. שיער כהה, גזוז קצר מאוד, מיסגר פנים שתוויהם כמו פוסלו באבן, עם גבות שהתלכסנו בזוג קווים ישרים ועיניים חומות עמוקות שבהקו אליה בכעס, כמו זוג גחלים, במשך כל הריאיון הדי מעיק הזה.

לא שהיא ציפתה להיקלע לריאיון. היא המתינה מחוץ למשרדו של אנגלוס מנה במשך ארבע שעות בערך, בתקווה שתזכה להיפגש אתו כדי לשאול אותו בקשר לאיל ליברו ד'אמורה. נדרשו לה כמה שבועות של מחקר קפדני ומאומץ כדי לקשר את הספר הנדיר אל האיש הניצב מולה, והיא עדיין לא היתה לגמרי בטוחה שהוא אכן מחזיק אותו ברשותו. האינטרנט הצליח להעניק לה רק מידה מוגבלת של מידע, וכשהיא התקשרה אל חברת היעוץ מנה, כמה וכמה פעמים, היא לא הצליחה לקבל את האיש עצמו בטלפון. היא השאירה הודעה די מעורפלת לעוזרת האישית שלו, מתוך רצון להסביר מה בדיוק היא מחפשת, במהלכה של שיחה פנים אל פנים. אבל אם לשפוט על פי יחסו של אנגלוס מנה כעת, הוא לא קיבל אפילו אחת מההודעות שלה. שמה, בבירור, לא הזכיר לו שום דבר, ונדרשו לה רק כעשר שניות במחיצתו של האיש כדי להבין שסתם שיחה אתו לא תביא אותה, כפי הנראה, רחוק במיוחד.

אבל האם היא באמת חושבת לנסות להתקבל לעבודה כמטפלת של בתו של אנגלוס מנה?

"אני אלך לקרוא לה," הוא אמר בנימה פסקנית, וכשהוא צעד החוצה מהחדר, טליה התיישבה באחד הכיסאות שניצבו מול שולחנו. ברכיה רעדו וראשה פעם. כל תעצומות גופה ונפשה נדרשו לה רק כדי להגיע עד לכאן. תשע שעות על המטוס, כשהיא רועדת ומזיעה לאורך כל הדרך, ואז לתעות ברחובותיה הסואנים של אתונה, כשהיא נרתעת בכל פעם שמישהו רק נתקע בטעות בכתפה, בהיאבקה להתגבר על הזיכרונות שלעולם היא לא נותנת לעצמה לחשוב עליהם, הזיכרונות שיכולים להעלות בה מרה שחורה ולגרום לליבה להתרסק בפניקה.

זה היה פשוט מתיש. ועם זאת... טליה קמה מכיסאה וניגשה אל החלון הענקי שהשקיף על העיר. מרחוק היא יכלה לראות את עתיקות האקרופוליס המתפורר, מתחת לכחול הקשה של הרקיע, ולמראה היתה מספיק עוצמה כדי לגרום לה להרגיש יראת כבוד וטיפת התרגשות, בגלל שלרגע היא נזכרה איך זה הרגיש להיות בת שמונה-עשרה, מלאה במרץ ותקווה, כשהעולם כולו פרוש לפניה, רוטט בהבטחה, והרפתקאות ממתינות לה על כל צעד וכל שעל.

"מיס די-סיאונה?"

טליה הסתובבה מיד. היא הסמיקה באשמה, למראה ההבעה הביקורתית על פניו של אנגלוס מנה. האם זה לא בסדר שהיא השקיפה דרך החלון? אלוהים, האיש הזה ממש נוקשה.

"זוהי סופיה."

"כן, כמובן." טליה צעדה לעבר הילדה הקטנטנה שמיצמצה כמו ינשוף מאחורי המשקפיים שהרכיבה. שערה הכהה והמתולתל מיסגר את פניה היפים, העגולים, למרות הצלקת האדמדמה שכיסתה את רוב לחיה הימנית. בזמן שהמתינה בחוץ, טליה שמה לב איך הילדה גורמת לשערה לצנוח על פניה כדי להסתיר את הצלקת, וליבה נמחץ מרוב אהדה אליה. היא ידעה איך זה לחיות עם צלקות. רק שבמקרה שלה, הצלקות לא היו גלויות לעין.

"הלו, סופיה," היא אמרה כעת בחיוך, ובדיוק כמו קודם, הילדה הרכינה את ראשה קדימה כך ששערה צנח והסתיר את פניה. אנגלוס הזדעף.

לא. נכון יותר לומר שהוא זעם. טליה התכווצה לנוכח הבעת הזעף על פניו, והיא יכלה רק לתהות איך מרגישה בתו. היא צפתה בחשאי בסופיה, בזמן שהמתינה לפגוש את אנגלוס; היא ראתה איך מבטה של הילדה עוקב אחרי כל אישה שנכנסה אל המשרד, ואז איך שכתפיה נשמטות בכל פעם שמישהי יצאה ממנו שוב, כשהיא נראית לרוב כועסת או מבוישת או גם וגם. כמה פעמים סופיה הוכנסה פנימה, וטליה ראתה איך גופה הקטנטן רעד ואיך ידיה היו שלובות בכוח, איך פרקי אצבעותיה הלבינו בהיכנסה אל תוך קודש הקודשים של המשרד.

אחרי קרוב לשעה של המתנה, טליה החלה לנסות להתיידד איתה. היא הראתה לה את בלוק הדפים והעפרונות הצבעוניים שהיא נשאה עמה תמיד בתיקה, ורק בשביל הכיף, היא עשתה רישום מהיר של האישה שהמתינה איתן בחדר ההמתנה; היא הגזימה את פניה כמו בקריקטורה. כשסופיה זיהתה את האישה עם החוטם שנראה כמו מקור של ציפור והעיניים הבולטות, עם הידיים שנחו כמו טפרי חיה על גבי מותניה הגרומים, היא השמיעה צחקוק קטן, ומיד הניחה יד על פיה, ועיניה היו ענקיות ומבוהלות.

טליה גיחכה אליה, בחיוך קונספירטיבי ומרגיע, סופיה החלה, לאט-לאט, להירגע. היא שמטה את ידה מפיה והדפה את בלוק הדפים לעבר טליה, בהזמנה אילמת שתצייר לה עוד ציור. אז היא ציירה.

הן העבירו ביחד שעה בנעימים, כשטליה מציירת רישומים של נשים רבות ככל ששתיהן היו מסוגלות לזכור, עד שלבסוף היא נתנה לסופיה את העפרונות ועודדה אותה לנסות לצייר דבר מה.

סופיה ציירה שקיעה, רצועת חוף עם חול זהוב ומים כחולים.

"יפה מאוד," מילמלה טליה.

"ספיטי," אמרה סופיה, וכשטליה נראתה כלא מבינה, היא מיהרה לתרגם לה. "בית."

"סופיה?" אנגלוס אמר כעת, ונימת קולו התחדדה. הוא הניח יד על כתפה של בתו, עדינה אך גם כבדה, ודיבר איתה ביוונית.

סופיה הרימה את פניה וחייכה בביישנות. "יאסוּ."

אנגלוס שב ואמר דבר מה ביוונית, ואז נעץ מבט נוקב בטליה. "אני מסביר לבתי שאת לא מדברת יוונית."

"אל תדאג," השיבה לו טליה בקלילות. "היא כבר יודעת. אנחנו תיקשרנו בפנטומימה במשך רוב אחר הצהריים, אבל הצלחנו להסתדר. וסופיה גם יודעת יותר אנגלית מכפי שנדמה לך, מר מנה."

"קיריֶה מנה," הוא תיקן אותה, והיא הינהנה, ורק בקושי הצליחה למנוע את עצמה מלגלגל עיניים.

"קיריה," היא הסכימה, והיא לא היתה זקוקה לעיקום פניו של אנגלוס מנה כדי לדעת שהיא טעתה לגמרי באופן שבו היא ביטאה את המילה.

אנגלוס שב ודיבר אל סופיה ביוונית, ובתו אמרה לו משהו בתגובה. ולמרות שטליה לא ידעה מה אמרו, היא יכלה לחוש הן בחוסר ההתלהבות של אנגלוס והן בחרדה של בתו. היא פשוט עמדה שם, וניסתה לחייך למרות התשישות ששבה וירדה עליה.

מה היא בכלל עושה פה, בעצם? היא עשתה את כל הדרך עד לכאן כדי למצוא את הספר היקר של סבה, לא כדי להתקבל לעבודה בתור המטפלת של ילדה קטנה. אם היה לה קצת שכל בראשה, היא כבר היתה קוטעת את כל ההצגה הזאת, לפני שהיא נמשכת הלאה, ומסבירה לאנגלוס מנה את הסיבה האמיתית להיותה במשרדו.

ואז, ללא ספק, הוא היה מעיף אותה ממשרדו, וכל סיכוי להשיב לידי ג'ובאני את הספר האהוב שלו היה נגוז לעד.

אנגלוס שוב דיבר ביוונית עם סופיה, וטליה הרגישה איך ראייתה מתחילה להיטשטש בגלל כאב הראש שהחל להתגנב ואיים ולהשתלט עליה. האוויר בחדר הרגיש לה חם ומעופש, ורגליה שוב החלו לרעוד תחתיה.

"אכפת לך..." היא מילמלה ושקעה אל תוך אחד הכיסאות כשהיא שומטת את ראשה לכפותיה ולוקחת כמה נשימות עמוקות.

אנגלוס קטע את השיחה שלו עם בתו כדי לשאול אותה בכעס, "מיס די-סיאונה? את מרגישה בסדר?"

טליה לקחה עוד נשימה עמוקה כשהחדר החל להסתחרר לפני עיניה.

"מיס די-סיאונה?"

"טליה," היא תיקנה אותו. "ובעצם, לא. נראה לי שאני עומדת להתעלף."