חולות נודדים

הצליל הקצוב של טיפות המים המטפטפות על הראש שלי הוא הקול היחיד שאני שומע. הוא מהדהד מהקירות ורועם באוזניי כמו אלף תופים.

מנורת הניאון הקבועה בתקרה הגבוהה שמעליי מהבהבת ללא הפסקה, אבל אני בקושי רואה את הבזקי האור מבעד לעיניי העצומות.

אני מנסה לפקוח אותן אך מצליח בקושי לפקוח עין אחת לכדי סדק. השנייה נפוחה מדי. אני תוהה כמה זמן עוד ישאירו אותי ככה, עירום ואזוק לשרשרת המשתלשלת מהתקרה.

אני כבר לא מרגיש את הידיים. את תחושת המתיחה הבלתי אפשרית ואת הכאבים בשרירים החליפה תחושת נימול מלווה בהבזקי כאב חד מהאזיקים שחותכים את העור שלי, שאותם אני מרגיש ברגעים שההכרה חוזרת אליי.

אני שב ושוקע בערפול. הכול מתערבל לחזיונות ולזיכרונות, שלפתע צפים לתוך ההכרה שלי; ריח הדם מזכיר לי את ריח החלודה בגדר שמקיפה את החווה. אני שומע קולות של צחוק, רואה את פניה של צאלה מחייכות אליי לפני שהיא מפנה לי את גבה ורצה יחפה בשדות החרציות.

אני מושיט יד כדי לתפוס אותה וכאב חד במפרקי ידיי ובכתפיי מנער אותי ומושך אותי בחזרה אל המציאות. אני גונח ומרים את ראשי אל הטפטוף הבלתי נלאה שלצליליו ניסיתי להיזכר בשירים שמקצבם דומה, רק כדי לשמור על השפיות.

טיפות המים מחליקות על מצחי המדמם ועל לחיי המוכות, נעות לעבר שפתיי הנפוחות והמבוקעות.

אני צמא, אבל לא מסוגל לבלוע. גרוני ניחר. אני אוסף את טיפות המים בפי ויורק את הדם אל השלולית הנקווית לרגליי. בהונותיי בקושי נוגעות באריחים הקרים וכבר הפסקתי לנסות להתייצב עליהן כדי להקל על זרועותיי. אני שומט את ראשי אל חזי ועוצם את עיני הפגועה פחות, שוב מאבד את ההכרה לכמה דקות.

״תתעורר, כלב!״ מסנן קול בערבית. סטירה בפנים מושכת אותי מתוך שרעפיי. אני בקושי פוקח את עיניי. ״תתעורר, אמרתי לך!״

אני חוטף אגרוף לבטן ודלי של מי קרח נשפך על ראשי. אני פוקח עין לכדי חרך כדי להביט בדמות המטושטשת שניצבת לפניי ועוצם אותה שוב.

אצבעות אכזריות נשזרות בשערי ומושכות בו, מרימות את פניי לעבר אורות הניאון המסנוורים. אני שומע צליל חריקה של בריחי מתכת חלודים, ושק שחור ומסריח מולבש על הראש שלי. אני שומע קולות של צעדים המתקרבים אליי, נעצרים ממש מולי. אני חלש מכדי להרים את הראש ולהחזיק אותו זקוף.

אני לא יכול לראות אותו, אבל אני מריח אותו. ריח של אפטרשייב יקר ושל סיגריות. הצעדים נעצרים ממש מולי. אני משתדל, אבל לא מצליח להשתלט על הרעידות של גופי, שנשטף במי קרח.

״אתה צריך להיות הבן־אדם הכי אידיוט שאי פעם ראיתי,״ קול עמוק ומזלזל אומר. אני קופא לרגע בתדהמה, עיניי נאבקות להיפקח אך איני רואה דבר באפלה שתחת השק. אין בקולו מבטא ערבי. הוא נשמע ישראלי.

״אנחנו נראה לגבי זה, חתיכת חרא,״ אני מסנן בתיעוב, ״זה עוד יעלה לך ביוקר.״

אגרוף ננעץ בבטן שלי ואני מתקפל וגונח בכאב, ואז יורק את הדם המצטבר בפי.

״זה מספיק,״ אומר בערבית הקול העמוק, כנראה למי שהכה אותי, ואז משיב אליי את תשומת ליבו. ״אתה לא בדיוק במצב המתאים לאיים עליי,״ הוא אומר, שעשוע מובחן בקולו. הוא מתקרב אליי עוד עד שאני רואה במטושטש מול רגליי היחפות את נעלי העור המצוחצחות שהוא נועל. הן יפות ויקרות, ניגוד משווע לשלוליות המים שנקוות לרגלינו, ורודות מדמי. ״נראה שאתה שוכח שאתה בצד הלא נכון של הגבול ופה האיומים שלך שווים לתחת. זו סיני, אהבל, לא ישראל, פה זה השטח שלי. החוקים שלי.״

אני מרגיש משהו קר מוצמד לחזה שלי, בדיוק מתחת לעצם הבריח, ואז כאב שורף כמו כוויה, כשהוא חותך אותי לאט בסכין. אני מרגיש נוזל חם זולג על חזי לעבר בטני. ״ויש לך חתיכת חוצפה, לרדוף אחריי. מה חשבת שיקרה, הא?!״ הנעליים נעלמות מזווית הראייה המוגבלת שלי. ״חשבת שתוכל לברוח לנצח, חשבת שתוכל להתעסק ללא הפסקה בעניינים שלי ושאני לא אתעסק בעניינים שלך?״

״אני לא יודע על מה אתה מדבר.״

צחוק עמוק נשמע מולי, צחוק מלא סרקזם. ״אני יודע שאתה שוטר,״ הוא אומר בלגלוג, ״ואני יודע את כל מה שאני צריך לדעת עליך. רוצה לדעת מה אני יודע עליך?״

אני שותק.

אגרוף מוטח בלסת שלי ואני רואה כוכבים לפני שהכול משחיר שוב. ״שאלו אותך שאלה, כלב,״ קול נוסף מסנן בערבית. זה הגבר שכלא אותי פה אתמול והכניס לי מכות ללא רחמים.

בעל נעלי העור לא מחכה לתשובה. הוא מתקרב אליי שוב. אני מרגיש את הבל הפה שלו על השק, מחמם את האוזן שלי. ״אם אתה באמת חושב שתצליח לצאת מפה בשלום, אתה באמת דפוק כמו שאומרים עליך.״

כמו שאומרים עליי? זה גורם לי להרים את הראש.

״אתה מופתע?״ הוא צוחק ומשתעל קלות, ״אמרתי לך שאני יודע עליך הרבה. אני יודע שאתה משוגע שלא רואה בעיניים ועושה מה שבא לך. לי ולך יש חשבון פתוח, אבל הוא ייסגר הלילה. בכל זאת היה חשוב לי לומר לך באופן אישי שאף אחד לא פוגע בי ככה. אף אחד.״

״אני לא יודע על מה אתה – ״

אני אפילו לא גומר את המשפט וחוטף בבטן עוד אגרוף מעוור בעוצמתו. אני משתנק ומתקפל, בקושי מסוגל לנשום.

״אני רוצה שתדע שאני אדאג שגם האנשים שחשובים לך ישלמו לאחר שתמות. כן, אתה תמות פה, ואף אחד לא ידע איפה אתה קבור.״

״אתה תשלם על זה,״ אני מסנן.

״איך?״ הוא פורץ בצחוק מזלזל, ״החוקים שלכם לא תופסים פה, פה אתה שום דבר. זה השטח שלי. הבית שלי. האנשים שלי.״

״אם אתה כל־כך בטוח שאני הולך למות פה למה אתה לא מראה לי את הפנים שלך? ממה אתה מפחד? למה אתה מסתתר?״

האוויר סביבי כאילו קופא. הפעם הוא לא צוחק. הוא מתקרב אליי, אני מרגיש את הנוכחות שלו מולי, את האוויר החם שהוא נושף על הפנים שלי. ידו מתהדקת על גרוני, מפסיקה את אספקת החמצן שלי. ״אני לא מסתתר, כלב. שלא תחשוב שאני מפחד ממך,״ קולו לוחש באוזני. ״עשית טעות שחזרת מאוסטרליה. היית צריך להישאר שם, אבל אתה טיפש ושיחקת ישר לידיים שלי. הלילה נגמור עם זה אחת ולתמיד.״

מתנפלים עליי באגרופים ובמכות עד שאני נחנק מהדם שמבעבע מפי וריאותיי מסרבות לתפקד.

שרשרת הברזל משתחררת ואני קורס לרצפה, מוטל בשלולית המים והדם. השק נמשך מעל פניי ואני חוטף כמה אגרופים לפנים ובעיטות כשאני מקופל על הרצפה. יד גדולה תופסת בשערי ומושכת את ראשי למעלה, אך אינני יכול לראות כלום, עיניי נפוחות מדי. ריח האפטרשייב שלו מסתנן לנחיריי. שערי נתפס בטבעת הגדולה שעל ידו. ״קח אותו מפה," הוא מסנן בערבית, "תחזיר אותו לחור שממנו הוא בא. תזרוק אותו בשטח שלהם, כמו שדיברנו." היד משחררת את שערי וכל מה שאני מצליח לראות זה קעקוע קטן של כתר על שורש כף ידו, מוסתר למחצה על ידי רצועת המתכת של שעונו.

אני שומע קול ממלמל בתגובה, "לא נהרוג אותו קודם, בוס?"

"הכלב הזה ימות," הוא מסנן, "אבל לאט. תן לו לגסוס במדבר. ככה מגיע לו. ככה גם כולם יראו וייזהרו ממני." אחיזתו בשערי מתהדקת. "ברוך שפטרנו,״ הוא מסנן בעברית ומטיח בכוח את ראשי ברצפת הבטון. הכול מחשיך ויותר אינני מרגיש דבר.