האוויר שאת נושמת

הזמן קצר והמים עולים.

זה מה שנהג לצעוק לפני תחילת הצילומים אחד הבמאים של סופִיה סלבדור, ששכחתי את שמו. בכל פעם שאמר את זה דמיינתי את כולנו בתוך אקווריום קטן ועגול, ידינו ממששות בתזזית את דופנות הזכוכית כשהמים עולים לאִטם ומכסים לנו את הצוואר, האף והעיניים.

אני נרדמת תוך האזנה לתקליטים הישנים שלנו ומתעוררת בפה יבש ולשון מחוספסת כמו לשון של חתול. אני מושכת את הידית בכורסת הטלוויזיה שלי ומיד מזדקפת, כשבחיקי ערמת תצלומים.

נמצאת ברשותי התמונה הידועה ביותר של סופיה סלבדור - הפצצה הברזילאית, נערת התוּתי פרוּטי, הנימפה הקשקשנית ומנקרת העיניים עם התלבושות המנצנצות והתספורת הקצרה. סופיה סלבדור, מי שרואים בה - תלוי בגיל ובמוצא של המתבונן - בדיחה, אייקון קאמפי, קורבן, בוגדת, חדשנית גדולה, או אפילו, כפי שהכתיר אותה חוקר אחד, "אובייקט מייצג למחקר רציני על כוכבות לטינו-הוליוודיות." (האם כך קוראים לנו עכשיו?) קניתי את התמונה המקורית ואת הנגטיב שלה במכירה פומבית. שילמתי הרבה יותר משוֹויים האמיתי. כסף הוא לא עניין בשבילי בימים אלו. אני עשירה כקורח ולא מתביישת בכך. כשהייתי צעירה, מוזיקאים נדרשו להעמיד פנים שהצלחה וכסף לא מעניינים אותם. שאפתנות, במיוחד בקרב זמרי סמבה ובמיוחד אם הם נשים, נתפשה כפגם בלתי נסלח.

בתמונה, שצולמה ב-1942, רואים את סופיה סלבדור בתספורת הפּיקסי שהתפרסמה בזכותה. עיניה פקוחות לרווחה, שפתיה פשוקות. הלשון נוגעת קלות בחך. לא ברור אם היא שרה או צועקת. מאוזניה משתלשלים עגילים בדמות יונק דבש בגודל טבעי - העיניים עשויות מאבני חן נוצצות, המקור הזהוב חד. היא היתה גאה בתנוכי האוזניים שלה וחששה שהם יתדלדלו תחת כובד עגיליה המגוונים, שכל זוג היה מופלא יותר מקודמו. היא תמיד היתה גאה בעצמה, כזו היתה.

בתמונה היא עונדת שרשרת זהב כפולה, צמודה לצווארה. מתחתיה יש מחרוזות רבות של פנינים מלאכותיות, כל אחת מהן בגודל של עין. יש גם צמידים - רצועות בצבע אלמוג וזהב - המתפרשים על אמות ידיה כמעט לכל אורכן. בסוף כל יום, כשהסרתי מעליה את כל אותם שרשרות וצמידים והיא הפסיקה להיות סופיה סלבדור (לפחות לרגע), היתה גְרַאסָה מנופפת בזרועותיה ואומרת, "אני מרגישה כל כך קלילה שתכף אני עפה!"

גראסה ציירה את גבותיה הכהות של סופיה גבוה כל כך, שהיא תמיד נראתה מופתעת. את הפה - אותו פה אדום מפורסם - לקח לה הכי הרבה זמן ליצור. היא תחמה את שפתיה כך שהן נראו, כמו כל דבר אחר אצלה, כהגזמה של הדבר האמיתי. מי היתה הדבר האמיתי? בסוף חייה הקצרים, אפילו גראסה התקשתה לענות על השאלה הזאת.

התמונה נועדה למגזין "לייף". הצלם העמיד את גראסה על רקע לבן. "תעמידי פנים שאת שרה," הוא ציווה.

"למה להעמיד פנים?" השיבה גראסה.

"חשבתי שזה כל מה שאת יודעת לעשות," ענה לה הצלם. הוא חשב שמפני שהוא מפורסם מותר לו להתנהג בנבזות.

גראסה בהתה בו. היא היתה כל כך עייפה. תמיד היינו עייפים, אפילו אני, שחתמתי את שמה של סופיה סלבדור על מאות תמונות מבריקות בשעה שגראסה ובני להקת הבּלוּ מוּן עבדו שמונה-עשרה שעות ביממה על סט הצילומים, מדדו תלבושות, ערכו מבחני בד וחזרות ריקוד והצטלמו לטובת יחסי ציבור לסרט מוזיקלי זה או אחר שכיכבה בו באותו זמן. היה יכול להיות גרוע יותר. היינו יכולים לרעוב כמו בימים עבָרו, אבל בימים עברו לפחות ניגַנו מוזיקה אמיתית, ביחד.

"אז אני אעמיד פנים שאני מכבדת אותך," אמרה גראסה לאותו צלם אידיוט. ואז היא פתחה את הפה שלה ושרה. אנשים זוכרים את התסרוקת, את העגילים העצומים, את החצאיות המנצנצות, את המבטא, אבל הם שוכחים את הקול שלה. כשהיא שרה מול הצלם הזה, המצלמה כמעט נשמטה מידיו.

אני מאזינה לתקליטים שלה - רק להקלטות המוקדמות שלנו, כשהיא שרה את השירים שלי ושל וִינִיסְיוּס - ומרגישה כאילו היא עדיין בת שבע-עשרה ויושבת לצדי. גראסה, עם כל כוח הרצון שלה, ההומור, המחאות הקטנוניות, האומץ, האנוכיות המושלמת. ככה אני רוצה לזכור אותה, ולוּ רק למשך שלוש דקות של שיר.

כשהשיר נגמר, אני מותשת ומייבבת. אני מדמיינת אותה כאן, תוקעת בי מרפק, עוזרת לי להתעשת.

למה את כל כך עצובה, דוֹר? גראסה גוערת בי. לפחות את בחיים.

קולה צלול כל כך, שעלי להזכיר לעצמי שהיא לא אמיתית. אני מכירה את גראסה יותר זמן בדמיון מאשר במציאות.

מי צריך מציאות? גראסה שואלת וצוחקת עלי (היא תמיד צוחקת על מישהו).

אני נדה בראשי. אחרי כל הזמן שעבר - תשעים וחמש שנים, ליתר דיוק - עדיין אין לי תשובה.

החיים שלי עכשיו הם ערבוביה משעממת של טיולים לאורך החוף בליווי אחות רחמנייה, הליכות לחנות המכולת, שעות אחר הצהריים בחדר העבודה שלי, ערבים של האזנה לתקליטים, ביקורים מתישים של פיזיותרפיסטים ורופאים עם הצהרותיהם ומסירותם היבשושית. אני חיה בבית רחב ידיים, מוקפת בעוזרים בתשלום. פעם, לפני המון זמן, ייחלתי לנוחות כזאת.

היזהרי במשאלותייך, דור.

מאוחר מדי להיזהר עכשיו, אָמוֹר.

עכשיו הייתי רוצה שהתקופה המוקדמת הסוערת של חיי, שלושים השנים הראשונות, יחזרו אלי למרות האכזריות, ההקרבה, הטעויות, החטאים. החטאים שלי. אילו יכולתי להאזין לחיים שלי - אילו יכולתי להניח אותם על פטפון כמו תקליט שחוק - הייתי שומעת סמבה. לא מהסוג השחצני שמנגנים בקרנבל. לא אחד מאותם מַרשיניאס טיפשיים, קלילים וקצרי מועד כמו בועות סבון. גם לא מהסוג הרך והרומנטי. לא. הסמבה שלי היתה מהסוג ששומעים ברוֹדָה: זאת שהיינו מנגנים במעגל אחרי העבודה וכמה משקאות חריפים. סמבה שמתחילה בצליל קודר למדי, או אולי בגניחתה הבודדה של הקוּאיקה. ואז, לאט-לאט, מצטרפים עוד אחרים: קולות, גיטרות, תוף מרים, צליל השפשוף של הרֶקו-רֶקו - והשיר מתחיל לפלס לו דרך מהבדידות שבתחילתו ולגדול עד שהוא נעשה מלא יותר, סמיך יותר ואפל יותר כך שהוא כולל את כל רכיביה של סמבה אמיתית (אם כי לא בהכרח מצוינת) - קינה, הומור, מרדנות, תשוקה, שאפתנות, חרטה ואהבה. כן, גם אהבה. מדובר רק באימפרוביזציה, ולכן גם אם יש שגיאות אני חייבת להתעלם מהן ולהמשיך לנגן. מתחת כל זה נמצא האוֹסטינָטו - הגרוּב העיקרי שלא משתנה לעולם, לא מתערער לעולם. הוא ממשיך בקצב העיקש שלו, בבִּיט שתמיד נמצא שם. והנה אני כאן: היחידה שנותרה במעגל, מעלה באוב קולות שלא שמעתי עשרות שנים, מאזינה למקהלות של טיעונים שלא הייתי צריכה בכלל להעלות. ניסיתי שלא לשמוע את השיר הזה במלואו. ניסיתי לטשטש אותו בעזרת משקה וזמן ואדישות. אבל הוא נשאר בראש שלי, ולא ייפסק עד שאזכר בכל המילים שלו. עד שאשיר אותו בקול רם, מההתחלה ועד הסוף.