1
יום חמישי, 7:55
היא יושבת בתחנת האוטובוס ובודקת את הלייקים בפיד שלה באינסטגרם, כך שהיא אפילו לא שמה לב לאיש עם האקדח אלא רק כשהוא ממש עומד לידה.
היא יכלה לזרוק את הילקוט ולרוץ בין הביצות. היא ילדה זריזה בת שלוש-עשרה והיא מכירה את כל הביצות והחולות הטובעניים שבפְּלאם אַיילֶנד. מסביב שורר מעט ערפל בוקר שעולה מכיוון הים, והאיש גדול ומסורבל. הוא בטח יהסס אם לרדוף אחריה, ובכל מקרה יצטרך להפסיק את המרדף לפני שתגיע ההסעה לבית הספר בשעה שמונה.
כל המחשבות האלה חולפות במוחה בתוך שנייה.
האיש עומד עכשיו ממש מולה. הוא חובש מסכת סקי שחורה ומכוון את האקדח אל החזה שלה. היא עוצרת את נשימתה ומפילה את הטלפון. ללא ספק לא מדובר כאן בשום בדיחה או מתיחה. חודש נובמבר עכשיו. האלוֹוין כבר היה לפני שבוע.
"את יודעת מה זה?" שואל האיש.
"זה אקדח," אומרת קַיילי.
"זה אקדח שמכוּון ישר ללב שלך. אם תצרחי או תשתוללי או תנסי לברוח, אני יורה בך. את מבינה?"
היא מהנהנת.
"בסדר. טוב. תישארי רגועה. שימי את הכיסוי הזה על העיניים. מה שאמא שלך תעשה בעשרים וארבע השעות הקרובות יקבע אם תחיי או תמותי. וכש... אם באמת נשחרר אותך, אנחנו לא רוצים שתוכלי לזהות אותנו."
בידיים רועדות קיילי חובשת את כיסוי העיניים הגמיש והמרופד.
"תיכנסי למכונית. תיזהרי על הראש," אומר האיש.
היא מגששת את דרכה למכונית. הדלת נטרקת מאחוריה. המחשבות מתרוצצות במוחה בקדחתנות. היא יודעת שהיא לא היתה צריכה להיכנס למכונית הזאת. ככה ילדות נעלמות. ככה ילדות נעלמות כל יום. אם את נכנסת למכונית, אבוד לך. אם את נכנסת למכונית, את תאבדי לנצח. אסור לך להיכנס למכונית, את צריכה להסתובב ולרוץ, לרוץ, לרוץ.
מאוחר מדי.
"תחגור לה את החגורה," אומרת אישה מהמושב הקדמי.
קיילי מתחילה לבכות מתחת לכיסוי העיניים.
האיש נכנס למושב האחורי לידה וחוגר אותה. "בבקשה, תנסי פשוט להירגע, קיילי. אנחנו באמת לא רוצים לפגוע בך," הוא אומר.
"זאת טעות, אני בטוחה בזה," היא אומרת. "לאמא שלי אין כסף. היא תתחיל את העבודה החדשה שלה רק ב -"
"תגיד לה לא לדבר!" אומרת בכעס האישה מהמושב הקדמי.
"העניין הוא לא כסף, קיילי," אומר האיש. "תקשיבי, פשוט אל תדברי, בסדר?"
המכונית יוצאת מהר לדרכה בשטח שכולו חול וחצץ. היא מאיצה למהירות גבוהה ועוברת להילוכים מתקדמים.
קיילי מקשיבה בזמן שהם חוצים את הגשר של פלאם איילנד, ואז מתכווצת כשהיא שומעת את הנהמה המתנשפת של אוטובוס ההסעה שעובר לידם.
"סעי לאט," אומר האיש.
הדלתות ננעלות, וקיילי מקללת את עצמה מפני שהחמיצה הזדמנות. היא היתה צריכה לשחרר את חגורת הבטיחות, לפתוח את הדלת ולהתגלגל החוצה. בהלה נוראה מתחילה להכניע אותה. "למה אתם עושים את זה?" היא מייללת.
"מה להגיד לה?" שואל האיש.
"אל תגיד לה שום דבר. תגיד לה לסתום את הפה," עונה האישה.
"קיילי, את צריכה להיות בשקט," אומר האיש.
המכונית נוסעת מהר, כנראה ברחוב ווֹטר ליד ניוּבֶּריפּוֹרט. קיילי מכריחה את עצמה לנשום עמוק. לשאוף ולנשוף, לשאוף ולנשוף, כמו שהיועצים בבית הספר לימדו אותה בשיעור מיינדפוּלנס. היא יודעת שכדי להישאר בחיים היא מוכרחה לשים לב לפרטים ולהיות סבלנית. היא בכיתה המואצת של שכבת כיתות ח'. כולם אומרים שהיא חכמה. היא מוכרחה להירגע ולשים לב לדברים ולנצל כל הזדמנות.
הילדה ההיא באוסטריה שרדה, וגם הילדות בקליבלנד. והיא ראתה את הילדה המורמונית שנחטפה בגיל ארבע-עשרה מתראיינת ל"בוקר טוב אמריקה". כולן שרדו. היה להן מזל, אבל אולי צריך גם עוד משהו חוץ ממזל.
היא מתגברת על עוד גל של אימה שמאיים להחניק אותה.
קיילי שומעת את המכונית עולה על הגשר של כביש 1 בניובריפורט. הם חוצים את נהר המֶרימק לכיוון ניו המפשייר.
"לא כל כך מהר," ממלמל האיש, והמכונית מאטה למשך כמה דקות אבל אז מתחילה שוב להאיץ.
קיילי חושבת על אמא שלה. היא נוסעת הבוקר לבוסטון לבדיקה אצל האונקולוגית. אמא שלה המסכנה, זה בטח -
"אוי, אלוהים," אומרת האישה שנוהגת, ונשמעת מבוהלת פתאום.
"מה קרה?" שואל האיש.
"עברנו הרגע ליד ניידת משטרה והיא מחכה בגבול בין המדינות."
"זה בסדר, אני חושב שהכול... לא, אוי אלוהים, הוא מתחיל להבהב," אומר האיש. "הוא עוצר אותך בצד. נהגת מהר מדי! את חייבת לעצור."
"אני יודעת," אומרת האישה.
"יהיה בסדר. בטח אף אחד עוד לא הספיק לדווח שהמכונית הזאת נגנבה. היא עמדה שבועות שם ברחוב הצדדי ההוא בבוסטון."
"המכונית היא לא הבעיה, היא הבעיה. תן לי את האקדח."
"מה את מתכוונת לעשות?"
"מה אנחנו יכולים לעשות?"
"נדבר איתם ונצא מזה," מתעקש האיש.
"כשבמושב האחורי יושבת ילדה חטופה עם כיסוי על העיניים?"
"היא לא תגיד שום דבר. נכון, קיילי?"
"לא. אני מבטיחה," אומרת קיילי בקול מפוחד.
"תגיד לה להיות בשקט. תוריד את הדבר הזה מהעיניים שלה ותגיד לה לכופף את הראש ולהסתכל למטה," אומרת האישה.
"תעצמי את העיניים חזק. אל תוציאי הגה," אומר האיש ואז מסיר את כיסוי העיניים ודוחף את הראש של קיילי למטה.
האישה עוצרת את המכונית בצד וניידת המשטרה כנראה נעצרת מאחוריהם. האישה כנראה מסתכלת על השוטר במראה הפנימית. "הוא כותב את מספר הרישוי ביומן שלו. הוא בטח גם דיווח עליו בקשר," היא אומרת.
"זה בסדר. את תדברי איתו. הכול יהיה בסדר."
"בכל מכוניות הסיור של המשטרה יש מצלמות רכב, נכון?"
"אני לא יודע."
"יחפשו את המכונית הזאת. יחפשו שלושה אנשים. נצטרך להחביא את המכונית בָּאסם. אולי במשך שנים."
"אל תגזימי. הוא בסך הכול יכתוב לך דו"ח על מהירות."
קיילי שומעת את הצעדים של השוטר על הכביש בזמן שהוא יוצא ממכוניתו וצועד לעברם.
היא שומעת את האישה פותחת את החלון שליד הנהג. "אוי, אלוהים," לוחשת האישה כשהוא מתקרב.
הצעדים של השוטר נעצרים ליד החלון הפתוח.
"יש בעיה, אדוני השוטר?" שואלת האישה.
"גברתי, את יודעת באיזו מהירות נסעת?" שואל השוטר.
"לא," אומרת האישה.
"מדדתי שמונים ושלושה קמ"ש. זה אזור של בית ספר והמהירות כאן מוגבלת לארבעים. אני מתאר לעצמי שלא ראית את התמרורים."
"לא. לא ידעתי שיש כאן בית ספר."
"יש כאן הרבה מאוד תמרורים, גברתי."
"אני מצטערת, פשוט לא ראיתי אותם."
"אני מבקש לראות את ה..." מתחיל השוטר לומר. קיילי יודעת שהוא מסתכל עליה. היא רועדת כולה.
"אדוני, זאת הבת שלך שיושבת לידך?" שואל השוטר.
"כן," אומר האיש.
"ילדה, את יכולה בבקשה להראות לי את הפנים שלך?"
קיילי מרימה את ראשה, אבל עוצמת את עיניה חזק. היא עדיין רועדת. השוטר רואה שמשהו כאן לא כשורה. עוברת חצי שנייה שבה השוטר, קיילי, האישה והאיש מנסים כולם להחליט מה לעשות עכשיו.
האישה נאנחת, ואז נשמעת ירייה אחת.
איילת –
השרשרת
ספר מותח ומפתיע.
לא ספר מופת או אלמותי, אבל מי שמחפש ספר מתח קריא, זורם, ש”יתפוס” אותו מהר- זה הספר.
נהניתי.
yaelhar –
השרשרת
ש די הרבה מחמאות שאפשר לתת לו. הוא מותח באמת. הכתיבה מספיק טובה בשביל שתרגיש שלא עובדים עליך. האמינות גבוהה וחלק גדול מהדברים שהוא מספר יכולים להתקיים במציאות אולי לא בדיוק כמו שנכתבו אבל די קרוב. דבר נוסף שאפשר לומר לזכתו של הספר הזה הוא שהסופר מתייחס ברצינות למציאות והיתכנות. רוב ספרי המתח – גם מרובי-העמודים שבהם – חולפים במהירות הבזק. יש איזה פושע שפוגע בקורבן, מישהו – הקורבן או הבלש או המשטרה או השכנה החטטנית – פותר את התעלומה, מציל את הקורבן רגע לפני שהפך לז”ל והופ! כולם שמחים והולכים לים. במציאות, אנחנו יודעים, גם סוף טוב מחייב התמודדות לא פשוטה עם הטראומה שעבר האדם, התמודדות האורכת לעתים חודשים ואף שנים, והדברים לא ישובו לקדמותם גם אם הקורבן ניצל. ובכן בספר הזה לא מתעלמים מהעובדה הזאת ונותנים כבוד גם לחוויית הקורבן.
אבל… כל מה שכתבתי עד כה מתאים לשני החלקים הראשונים של הספר. ואז מגיע חלקו האחרון ומחרב את ההתרשמות הטובה שהיתה לך מקריאת חלקיו הראשונים. האמינות הולכת ונהרסת החל מניסיון לתאר קורות חיים של הרעים הנסמכים על פסיכולוגיה בגרוש, המשך בשינוי הפורמט לכיוון אקשן של חלק מהקורבנות, שאתה ממש ובפועל אומר פחחח… וכלה בסוף הסופי בהחלט. סופים – זה ידוע – הם חלק בעייתי מאד בספרי מתח וראוי לסופר הכותב ספר מתח לחשוב תחילה על הסוף ורק אחר כך לשבץ אותו בסיפורו, מההתחלה.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=116200