עזרה עם הטבות

טס השעינה את מצחה על דופן המקרר והתאמצה להכניס נימה מחויכת לקולה הצרוד. "אני בסדר," היא שיקרה. "אני מרגישה הרבה-הרבה יותר טוב."

"את שקרנית ממש גרועה," השיבה לה פיונה.

טס הזדקפה בחזרה והרימה יד אל ראשה הפועם, בתגובה לחיבה שנשמעה בקולה של חברתה הטובה. "לא נכון. אני שקרנית ממש טובה."

רק יום קודם היא נשמעה ממש כנה כשאמרה לעוזרת האישית של אמהּ שהיא ממש מצטערת על כך שלא יעלה בידה להשתתף בפתיחה הרשמית של המתנ"ס, שאת הסרט שלו אמהּ היתה אמורה לגזור. לשפעת היו יתרונות מסוימים – אם כי במקרה הזה היא לא שיקרה. היא באמת התחילה להרגיש יותר טוב; למרות שגם להרגיש הרבה-הרבה יותר טוב מהרגשה הנוראה שהיתה לה קודם, היה די זוועתי כעת.

"הייתי עוברת אצלך בדרך הביתה, אבל אני חייבת לעבוד עד מאוחר. את לא היחידה שחטפה שפעת – חצי מהעובדים אצלנו במשרד חולים. זה ממש סיוט. אבל בטוח שאני אכנס אלייך מחר בבוקר, אחרי שאוריד את סאלי ואת הבנות בתחנה. יש משהו שאת צריכה?"

"את ממש לא חייבת ל – "

"אני אגיע."

טס הצמידה ממחטת נייר לאפה האדום. לא היה לה די כוח כדי להתווכח.

"טוב, רק אל תאשימי אותי אם גם את תידבקי בדבר הנורא הזה," היא רטנה.

"אני לא חולה אף פעם בשפעת."

"נדמה לי שאת פותחת פה לשטן," הפטירה טס ועצרה לנוח משני הצעדים שהיא הלכה, בהישענה בכבדות על דלפק המטבח. זה היה מטורף, אבל ברכיה רעדו עדיין מהמאמץ לצעוד מחדר השינה שלה עד למטבח.

פיונה קטעה אותה. "בינתיים תדאגי לשתות מספיק נוזלים," טס שמעה את נימת החרדה שהסתננה לקול של חברתה כשזאת הוסיפה, "החלפת את כל המנעולים, נכון?"

"עשיתי כל מה שהמשטרה המליצה לי לעשות."

מה שבעצם הפך אותה לאסירה בדירתה. היא הציצה לעבר הבריח החדש שנוסף לדלת הכניסה שלה, באותה הזדמנות בה הוחלפו גם המנעולים.

"הם היו צריכים לאסור את הסוטה המגעיל ההוא."

"הם העלו את האפשרות של הוצאת צו הרחקה – "

זה חילץ אנקת הפתעה מפיה של פיונה. "אז למה...?" ולאחריה גניחה של הבנה. "אה, כמובן, אמא שלך...?"

טס לא אמרה דבר; היא לא היתה צריכה. פיונה היתה אחד האנשים היחידים שהבינו. היא היתה שם כשבגיל עשר הפכה טס לילדת הפוסטר של הקמפיין של אמא שלה נגד בריונות בבתי הספר. ופיונה היתה שם גם כשאמהּ של טס השתמשה בתמונה שלה כשהיא דומעת בלוויית אביה, במסגרת הקמפיין שלה להיבחר למועצה המקומית.

"הכוונה שלה טובה," אמרה טס שלא יכלה להתגבר על הצורך האינסטינקטיבי להגן על אמהּ. זה היה נכון שלבת' טרייסי – היא חזרה להשתמש בשם נעוריה אחרי שהתאלמנה – היו רק כוונות טובות, ולמרות שהיא היתה אשפית בקידום עצמי, לא את עצמה היא רצתה תמיד לקדם אלא את מטרותיה הנאצלות.

"השמועות אומרות שהיא עומדת להציג את עצמה כמועמדת עצמאית בבחירות לראשות העיר."

"גם אני שמעתי את השמועה הזאת." למזלה, חשבה לעצמה טס בצער, אמהּ השאפתנית הבינה סוף-סוף שבתה היחידה לא צריכה להוות נכס אלקטורלי, ובכל זאת זה לא מנע ממנה כלל לנסות להשתמש בה.

"אפילו אם הייתי מנסה לפעול בכיוון הזה, אין שום ודאות שבית המשפט היה מעניק לי את צו ההרחקה. הוא יודע להיראות מאוד... טוב... לא מזיק. ולי אין בכלל שום הוכחה שהוא היה פה, בדירה. הרי בכל זאת, הוא לא ל... לקח שום דבר." טס שנאה את הרעד של קולה – היא נשבעה שלא תהיה קורבן.

"מה שהוא עשה היה הרבה יותר גרוע, טס. החלאה הזה חדר לתוך הבית שלך!"

טס שמחה על כך שחברתה לא הייתה מסוגלת לראות אותה כשברכיה התקפלו לאט תחתיה, והיא החליקה אל הרצפה. האירוע ההוא היה נקודת המפנה שלה, הרגע שבו טס הבינה שהתעלמות מהאיש, אפילו רחמים כלפיו, אינם באים כלל בחשבון. הוא פשוט מסוכן!

אפילו חודש שלם לאחר האירוע היה הזיכרון שלו עדין עז מספיק כדי לגרום לגל של בחילה לעלות בגרונה – אם כי לא חזק כמו הבחילה המחליאה, הרגשת החילול הנוראית שהיא הרגישה באותו ערב. עלי הוורדים שפוזרו על מיטתה ובקבוק השמפניה עם הכוסות, שניצבו לצד המיטה, היו מחרידים מספיק בפני עצמם. אבל היתה זאת מגירת הלבנים הפתוחה שלה ששלחה אותה בריצה אל חדר האמבטיה כדי להקיא את נשמתה.

זה היה כאילו המטרידן רצה שהיא תדע, ובה בעת טרח מאוד לוודא שהוא אינו מותיר שום ראיה לזהותו.

"אני יודעת." טס כחכחה בגרונה והשתדלה לייצב את קולה. "אני מניחה שמנקודת הראות שלהם אם מישהו משאיר עלי ורדים ושמפניה זה לא פשע רציני במיוחד."

"הטרדה נחשבת לפשע רציני כיום. סיפרת להם בקשר למיילים?"

"לא היה בהם שום דבר מאיים. אנשי המשטרה הביעו אהדה. טס הכינה את עצמה לכך שלא יאמינו לה, אבל אנשי המקצוע האמינו בקלות רבה יותר ממנה לכך שהיחסים העמוקים ורבי המשמעות שבן מורגן חלק עם טס לא כללו דבר מלבד ברכות של בוקר טוב שהם החליפו מדי פעם בתחנת האוטובוס.

"טוב, האהדה שלהם תביא לך הרבה תועלת כשהוא ידקור אותך בשנתך באיזה לילה אפל וקר!"

לשמע אנקת הבהלה החרישית של טס, פיונה עצרה ומיהרה לחזור בה. "לא שהוא יעשה דבר כזה, כמובן. האיש הוא אפס חלשלוש, לוזר עלוב! אני והפה הגדול שלי. את בסדר שם, טס?"

בשיניים חשוקות, טס התאמצה לחזור מהתהומות שאליהם השליכה אותה האמירה הזועמת של פיונה, כשהיא מתעלמת מהגוש הקפוא שעמד בבטנה. היא הרימה את סנטרה. אם את חשה פחד זה אומר שהטירוף ניצח.

"שני אספירין וספל תה, ואני אהיה בסדר גמור," היא אמרה בהתאמצה לקום בלאות על רגליה.

"תנמיכו את הרעש הזה, אתם, או שאני מכבה לכם את הסרטים המצוירים... מצטערת בקשר לזה," המשיכה פיונה ואמרה תוך הרמת קולה מעל לשאון שעכשיו טס כבר יכלה לשמוע ברקע. "אחותי הנחמדה מתקלחת עכשיו, והתאומות שלה עושות ממני סביבון. ילדים מתחת לגיל חמש ושטיח לבן זה לא שילוב טוב במיוחד... מי היה מעלה את זה בדעתו?"

"לכי ותצילי את השטיח שלך, פי."

"את בטוחה שאת בסדר? את נשמעת לי נורא."

טס הצליחה להשמיע צחוק צרוד. "אני נראית עוד יותר גרוע." היא הדפה קווצת שיער חלק מעל פניה והפנתה את גבה להשתקפותה המעוותת שבדופן הבוהקת של הקומקום החשמלי. הצצה בראי, כשהיא גררה את עצמה מהמיטה, רק קודם, הראתה לה אף אדום, עיגולים כהים מסביב לעיניים וחיוורון של רוח רפאים. "אבל אני בסדר גמור."

נחירה של ייאוש נשמעה מצידו השני של הקו.

"בסדר," היא הודתה. "אני מרגישה זוועה, אבל אני הולכת להכין לעצמי ספל תה ולחזור למיטה."

"תוכנית מעולה. אני אראה אותך מחר."

היא שמה קומקום ופתחה את המקרר כדי להוציא את קרטון החלב המותחל. בגלל אפה הסתום, רק כשגוש החלב המוקשה שקע אל תחתית ספל התה שלה היא הבינה שהוא החמיץ.

מאחר שהיה מחוץ להישג ידה, פתאום התה היה הדבר היחיד שמילא את ראשה של טס. חנות המכולת השכונתית היתה במרחק של פחות ממאתים מטר מפתח ביתה... אם היא תעשה את הקיצור, דרך הסמטה.

טס, עדיין בפיג'מה שלה, יצאה את דירתה, מכורבלת במעיל הצמר הארוך שהחבר של פיונה השאיר אחריו בפעם האחרונה שהם היו אצלה בארוחת ערב. הוא היה איש לא גדול, אבל בכל זאת, גופה הקטנטן של טס ממש טבע בתוך המעיל שלו.

לאט אבל בטוח, היא הורתה לברכיה הרועדות. כאילו שיש לי בכלל איזו ברירה! היא היתה באמצע הסמטה כששמעה בראשה את קולה המרגיע של השוטרת.

תראי, אל תהיי יותר מדי פרנואידית. את נהגת בתבונה כשהעלמת את הנוכחות שלך מהרשתות החברתיות – זה קשה, אני יודעת, אבל האנונימיות גורמת לברנשים כמו זה להרגיש אמיצים. ובאשר לכל השאר, תפעילי שיקול דעת פשוט וזהירות – אם את יוצאת, תדאגי להיות עם חברים, אם את לבד, תדאגי להישאר במקומות שיש בהם עוד אנשים רבים ותאורה טובה. לעתים קרובות מאוד עוברים טיפוסים מהסוג הזה במהירות למישהי אחרת.

ליבה של טס הלם בעוצמה רבה במיוחד כשהיא נעצרה בבת אחת, מודעת פתאום לאפלה המעיקה שאפפה אותה.

היא הציבה את עצמה בדיוק במצב שממנו השוטרת ההיא המליצה לה להימנע.

כשהיא מתקרבת במידה מסוכנת אל סף הפניקה, היא לקחה כמה נשימות עמוקות שרק גרמו לה להשתעל ולא הרגיעו אותה בכלל. קול השיעול הדהד מהחומות הגבוהות שסגרו עליה משני הצדדים, בעת שהיא נאבקה במסר של מוחה הקודח, שניסה להורות לה להסתובב ולברוח בריצה. זה היה רעיון גרוע משני טעמים: היא לא היתה מסוגלת לרוץ, ובעצם היא כבר היתה קרובה יותר לקצה השני של הסמטה – לרחוב הראשי, שם יהיו אנשים ואור וביטחון.

"את תהי בסדר... בסדר גמור, את לא קורבן... לא קורבן..." המנטרה שלה קפאה על לשונה כשדמות הופיעה בקצה הסמטה. הוא לא עצר כמעט לפני שהחל לצעוד לכיוונה.

טס פתחה את פיה כדי לצעוק אך שום קול לא בקע ממנו. היא היתה בתוך סיוט שהתגשם, החלום החוזר ונשנה שלה שבו היא משותקת. היא לא יכלה לנשום. כאילו איזה כוח מרושע רבץ על החזה שלה – איזה טיפוס מרושע.

"תירגעי, יקירה, אני פה כדי לדאוג לך – "

זאת לא היתה צעקה אבל היא הצליחה להשמיע רעש. היא ניסתה נואשות לקרוא לעזרה.

"בלי לדעת את פרטי המקרה של אחותך אני לא יכול להיות לגמרי בטוח, אבל על פי מה שאתה מספר לי, אני בספק רב מאוד אם היא יכולה להיות מועמדת רצינית לטיפול הזה."

אל תהרוג את השליח!

דנילו הניח לעפעפיו לצנוח קצת כדי להסתיר את הבעת עיניו, לפני ששחרר בנשיפה איטית ומבוקרת את האוויר שהיה כלוא בריאותיו.

"אבל אם תרצה שאני אבדוק אותה..."

עפעפיו של דנילו התרוממו בחזרה.

האיש היושב מולו ראה את התמיהה במעמקים האפלים של עיניו. "אני מניח שתרצה לדבר על זה איתה לפני כן?"

"עם מי?"

"אחותך. אני מבין שהיא כבר עברה כמה טיפולים שלא הצליחו?"

כאילו משום מקום, הזיכרון של מילותיו הזועמות של הנער שהוא גירש מאחותו בחודש שעבר שב ועלה בראשו. "אתה לא רוצה לראות אותי פה שוב, אבל מה עם מה שנט רוצה? היא כן רוצה לפגוש אותי, ואני רוצה לפגוש אותה. אני אוהב אותה. מתי תיתן לה כבר לחיות את החיים שלה?

"היא רוצה להיות מסוגלת ללכת."

הבעתו המבינה של האיש רק הרגיזה את דנילו עוד יותר. הוא קם ממקומו והרכין את ראשו בהבנה. "אני אהיה איתך בקשר."

את החיים שלה.

חיים. זה מה שהוא רצה בשביל אחותו. ולצורך זה הוא גרר אותה לכל מומחה לעמוד השדרה, שהוא הצליח לאתר, ולהעמיק להתוודע לכל מחקר חדש בתחום. הוא לא היה מוכן לוותר, אבל הוא כן ישאל אותה, והיא תסכים איתו.

תמיד היא מסכימה.

בהזעיפו פנים לנוכח הקול הפנימי המעצבן שבראשו, הוא נופף בידו ופטר את נהג הלימוזינה שיצא כדי לפתוח את הדלת לפניו.

"אני אלך ברגל."

בצעדו עם הידיים בכיסים, לאורך המדרכה שבהקה מגשם שירד לאחרונה, הוא היה שקוע במחשבותיו עד כדי כך שכמעט ולא שם לב לדקירת מטח ברד מאוד לא עונתי, שהחל לרדת שוב וכיסה את שערו הכהה מהר מאוד במעטה של רסיסי קרח לבנים. קיץ בריטי טיפוסי.

יש רגעים בחיים שבהם בן-אדם חייב להתייצב אל מול חולשותיו וכישלונותיו. הוא היה בלונדון בלילה שבו הוא נאלץ להתמודד עם אלו שלו, הלילה של התאונה שגזלה את חייהם של הוריו והותירה את אחותו הצעירה בכיסא גלגלים.

הוא היה צריך להיות שם, הוא זה שהיה צריך לנהוג במכונית. אילו הוא היה, הכול היה יכול להיות אחרת. רק שהוא לא היה, בגלל שהיתה לו הצעה טובה יותר: לילה בלונדון עם בלונדינית יפהפייה. התירוץ שהוא השמיע בקלות רבה כל כך.

מיאוס עצמי הפך את קרביו של דנילו בהיזכרו ברגע שבו המשטרה הצליחה לאתר אותו לבסוף, בחדר המלון שלו. בשלב ההוא שמי העיר כבר החלו להתבהר מחוץ לחלונות החדר, ואחותו הקטנה שכבה במיטת בית החולים ברומא, כשהיא נאבקת על חייה במשך למעלה משבע שעות. והיא היתה לבד כיוון שהוריהם כבר שכבו בחדר המתים.

הוא הרשה ללילה של סקס חסר משמעות לתפוס את הקדימות על פני חובותיו למשפחתו.

אם הוא לא היה כזה אפס אנוכי... טוב, מי יודע? יכול להיות שהכול היה קורה אחרת. האם עם הרפלקסים הצעירים והחדים יותר שלו הוא היה מצליח למנוע את התאונה? לעולם הוא לא יוכל לדעת; זהו העונש שלו. אם כי בהשוואה לנט, הוא בהחלט יצא בזול מאחר שהיא לא עשתה שום דבר שבגללו הגיע לה גורל כזה. אבל הדבר האחד שהוא כן ידע הוא שכל עוד יש נשימה באפו, הוא לא יפסיק לחפש מרפא לאחותו.

זה הדבר הנכון. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, ולא היה לו שום ספק בכך. ועם זאת...? המבט הזועף שהוא נתן במדרכה הרטובה הלך והתחדד, בצעדו לאורכה כשבראשו מהדהדות מילותיו של הרופא המנתח – דבר על זה איתה. הוא שב וראה בעיני רוחו את פניה של נט בפעם הקודמת שבה התעוררו תקוותיה, משום שההבטחה של איזה נס שירפא אותה שוב התגלתה כהבטחה ריקה. היא נראתה כה עצובה.

הוא ניער את ראשו, סירב להכיר בספקות שהסתתרו בתוכו. אחותו הקטנה היא האדם החזק ביותר שהוא מכיר, והוא חייב להישאר חזק למענה, להישאר חיובי, ויום אחד היא עוד תשוב ללכת על רגליה.

הוא היה כל כך שקוע במחשבותיו, עד שכמעט חלף על פני הסמטה לפני שהקול ששמע חדר לתודעה שלו: קול צעקה של מישהי, מלא בפחד. תגובתו היתה לגמרי אוטומטית – לא היתה שום אפשרות שהוא ימשיך לצעוד ויעמיד פנים שלא שמע. תוך כמה שניות הוא כבר היה בפתח הסמטה המרוצפת אבן; לאור פנס הרחוב ממעל נגלה לעיניו המחזה, ובתוך שניות הוא כבר ידע את כל מה שהיה צריך לדעת.

גבר החזיק אישה בכוח, בעוד היא מנסה להיחלץ מידיו ולהימלט.

דנילו התאמץ לבלום את הערפל האדום שאיים להשתלט עליו. בריונים היו יצורים שהצליחו לערער תמיד את האוביקטיביות שבה הוא התגאה כל כך. הוא היה מסוגל לזהות בריון שכזה ממרחק של למעלה מחמישים מטר, וכאילו ששריריו זכרו בעצמם, המראה של בריון שמתעלל במישהו חלש ממנו עורר אצלו תמיד את הזיכרון שלו מגיל חמש-עשרה, לפני שגופו צמח בבת אחת באופן כה מרשים והוא גבה בשלושים סנטימטרים תוך שנה אחת, ונעשה שרירי באופן פרופורציונלי, מה שהותיר אותו מחוץ לתחום העניין של כל מיני חלאות שמחפשים תמיד קורבן בקרב מי שנראה חלש או שונה מהם.

האיש לא הבחין בו בהתקרבו, כך שהוא לא התנגד בכלל כשדנילו תפס בצווארון שלו ופשוט גרר אותו מעל לבחורה הצעירה. מבט אחד בפניה החיוורים – חיוורים מדי בשביל שהיא תהיה יפה – עצמות הלחיים חדות מדי, העיניים גדולות מדי, הפה... בעצם הפה היה לא רע – הגביר עוד יותר את רגשותיו האביריים.

היא הזכירה לו את נט, לא שהיה איזה דמיון פיזי ביניהן. נט היתה יפהפייה, לא פשוטת מראה כמוה. ואחותו היתה גבוהה, לא קטנטנה. ועם זאת, הוא לא היה שם כדי למנוע את מה שקרה לנט, אך הוא נמצא פה כעת.

"מה לעזאזל...?" הברנש פלט שאגה של תסכול וחבט בפראות בזרועותיו בלי שיצליח לפגוע בדבר, בעת שהוא הוצב בחזרה על הקרקע, הרחק מהבחורה המבוהלת. ובהיותו רחוק ממנה, הוא כבר לא נראה כל כך גדול – וברור שהוא גם לא הרגיש גדול, כשהוא הסתובב וראה את דנילו מולו, חוצץ בינו ובין הקורבן שלו.

התוקפנות שעל פניו התמעטה במידה רבה מאוד, אבל נוסף לחשש שלו ניתן היה לראות בעיניו שהוא מחשב מה לעשות. הוא הושיט קדימה את ידו בחיוך.

"זה רק אי-הבנה..." תוך דיבורו הוא נע בכיוון שיעניק לו גישה אל האישה שהיתה מוסתרת מפניו כרגע מאחורי גבו של דנילו.

דנילו ביטל את המהלך הזה בכך שנע בצורה מקבילה אליו, לפני שמבטו השתהה על השריטה המדממת שנראתה על לחיו של הברנש. כל הכבוד לה, הוא חשב לעצמו בהערכה.

"אני לא חושב. את רוצה שאני אזמין משטרה?" הוא שאל את הבחורה בלי להסיר את מבטו מהגבר שעמד מולו."

"כל רצוני הוא ללכת בחזרה הביתה."

הלחישה החרישית והצרודה היתה מלאה כנות שלא סייעה בכלל למאמציו של דנילו להימנע מלהיכנע לדחף לטלטל את הברנש עד שכל שיניו יקרקשו בקול. ואז היא משכה באפה והוא כמעט איבד כליל את שליטתו העצמית. כדי לבלום את עצמו, הוא בא ונעמד לצידה.

"או לבית חולים?"

"היא בסדר. משטרה...? " הצליל המזויף של קולו הצליח לעצבן את דנילו. "אתה מבין הכול לגמרי לא נכון, אחי. בסך הכול זה חוסר הבנה קטן. אתה יודע איך זה. זה שום דבר – יקירתי."

בין רגע, טס עברה מתחושה של הכרת תודה לפניקה מוחלטת. מה אם האיש הזה יאמין לו? מה אם הוא יעזוב אותה לבד עם בן מורגן המטורף?

"אני לא אחיך."

רק אחרי שהמושיע שלה דיבר בקול שהיה צונן יותר מהאוויר בקוטב, טס קלטה פתאום שהיא תפסה בכוח את זרועו. מילותיו גרמו לה להרגיש טיפה יותר טוב, אבל רק ליתר ביטחון היא לא הרפתה ממנו; היא דווקא הידקה את האחיזה והתקרבה אליו.

"ולענות על השאלה שלך, לא, אני לא יודע איך זה לכפות את עצמי בכוח על אישה."

"היא שלי..."

קולו של בן גרם לעורה של טס להצטמרר. היא ניערה את ראשה בשלילה אילמת. ההכחשה היתה תקועה לה בגרון והיא לא יכלה לעשות דבר מלבד לסגור בכוח את עיניה, לא לראות את ההבעה בעיניו הקרות והמפחידות של בן, אבל לא לפני שההבעה הזאת שחררה בתוך ראשה את הקופסה שעליה היה כתוב מחוץ לתחום – לאבד, לקבור, לשכוח!

הזיכרון הקבור עמוק אשר הצליח לחמוק היה ברור עד כדי כך שלרגע מבלבל אחד שבה טס להיות בת שש-עשרה, לכודה על ידי הגבר שאיתו אמהּ יצאה אז. היא ראתה בחוסר ישע איך הוא נועל את הדלת, חיוכו וקולו החרישי והשומני גרמו לעורה להצטמרר והקפיאו את קרביה כשהוא אמר לה שהם יכולים לעשות קצת כיף. טס ידעה שרק במזל היא לא גילתה מעולם למה בדיוק הוא התכוון בכך כיוון שהתברר שהמנוול המחליא ההוא חשב שזה כיף גדול כל כך כשהקורבן המיועד שלו מקיאה את הנשמה שלה על נעליו היקרות!

"אתה יודע מה, זה היה יום ארוך ומעייף," אמר הגבר שעמד לצידה.

היא נאחזה בצליל של קולו, התמקדה בשמץ המבטא הזר והמושך, הניחה לו לשחרר אותה מהזיכרונות הלא נעימים, שאפילו כעת גרמו לה להרגיש לא נקייה, אם כי יותר מכול כועסת על כך שהיא הרגישה כה חלשה וחסרת ישע. "ואני לא מעוניין לנהל איתך שום דיונים. אלא אם כן אתה רוצה שנעביר את כל זה אל תחנת המשטרה הקרובה?"

דממה השתררה, ולאחריה נשמע קול צעדים. טס מיקדה את עצמה בניחוח הגברי הנקי של האיש העומד לצידה והניחה לו לשטוף מעליה את זיכרון הריח החמוץ – תערובת של זיעה ובושם זול – שעלה מהמטרידן שלה.

צליל הצעדים נדם לפני שמצילה שב לדבר. "הוא הלך. את יכולה לפקוח את עינייך."

איטלקי... ניחשה טס בהטותה את ראשה מעלה כדי להביט בזר גבה הקומה. הוא נראה לה יפהפה אפילו אם פניו היו מלאים בחטטים, אבל הם לא היו. האמת היא שהוא היה ממש יפה-תואר.

"הייתי יכולה לנשק אותך!" תחושת ההקלה הפכה אותה לגלוית לב להחריד, עוד יותר מאשר בדרך כלל. ולהגיד את כל מה שבליבה היה תמיד אחת המגרעות הכי גדולות שלה. "אבל אל תדאג, אני לא אעשה את זה. יש לי שפעת." היא הרפתה מזרועו, טפחה על בד המעיל שלו להחליקו תוך שהיא פולטת אנחה. "אני כל כך שמחה שהוא לא חבט בך."

הצחוק שזה חילץ מפיו גרם גם לה לחייך, וכשעיניהם נפגשו לרגע היא הבינה שהוא לא סתם יפה-תואר, הוא היה מהמם!

היה לו עור שחום שהתאים להפליא לשערו השחור כפחם, ופנים מלאי זוויות, עם עצמות לחיים דרמטיות מהוקצעות, מצח גבוה ואף ישר. ועם זאת, את הנוקשות החמורה של הפנים הללו ריכך פה חושני להפליא.

גם חיוכו היה די מדהים. הוא גרם לה להרגיש קצת מסוחררת. אבל כשהוא לא חייך, הוא הזעיף פנים, והיא עדיין הרגישה מסוחררת; תווי הפנים החמורים שלו נכנסו ויצאו מפוקוס במין אופן משונה.

"זה לא העסק שלי..."

אז למה אתה הופך את זה לעסק שלך? שאל הקול הכועס בתוך ראשו של דנילו.

בהבינה לראשונה בחייה את משמעות הביטוי חולשה שנובעת מרוב הקלה, טס הפנתה את ראשה מהר מדי, וחשה איך העולם כולו מסתחרר סביבה.

"אבל את לא חושבת שמוטב לך להיזהר טיפה יותר בבחירת הגברים שאיתם את יוצאת?" הוא אמר ברככו גם את עצתו וגם את נימת הביקורת של קולו. הוא אולי הרגיש כאילו הוא מדבר בשמו של אח שיש לה איפשהו, אבל הוא לא – ותודה לאל על כך. אחות קטנה אחת זה די והותר... שתיים...? הרי אפילו על אחת הוא לא הצליח להגן.

לפחות הבחורה הזאת לא צחקה עליו כמו שנט עשתה, לא פקפקה בהיותו מוסמך לתת עצות בקשר למערכות יחסים. מה שנטליה לא הבינה זה שהוא בהחלט מוסמך כיוון שלאורך זמן רב מאוד הוא בעצמו היה הבחור הזה שממנו אחים הזהירו את אחיותיהן להתרחק.

הבחורה הזאת הביטה בו בחוסר הבעה, עיניה היו ענקיות, כאילו הוא דיבר איזו שפה זרה. הוא הרשה לעצמו לפלוט קללה חרישית בשפת אמו, וחש הקלה כשראה הבעת הבנה מתפשטת על פניה.

"לא, הוא... בחיים לא..."

מבעד לשאון שהציף את אוזניה, טס הצליחה לשמוע את קולה. ואז נותר רק השאון.

תחושות אשמה ודאגה מילאו את דנילו והוא שב וקילל, חרש ובצורה שוטפת, בהניחו יד מייצבת על כתפה. היא התמוטטה כמו בובה של סמרטוטים והוא כרך את זרועו השנייה סביב מותניה. רק בשלב הזה הוא שם לב לכמה דברים: כל גופה רעד, ולמרות שהיא נראתה כה זעירה בתוך המעיל הגדול הזה, היו לה קימורים נאים. רק אחת מהעובדות הללו היתה בעלת חשיבות.

"את לא הולכת להתעלף."

הוא אמר את זה בצורה כזאת שבכל הזדמנות אחרת היתה מצחיקה אותה. גברים מאצ'ואיסטיים שבטוחים שרק בגלל שהם אומרים משהו זה חייב לקרות, הצחיקו אותה תמיד. בדרך כלל הם לא היו מבינים על מה היא צוחקת – טיפוסי אלפא כאלה לא מתברכים בדרך כלל בחוש הומור.

אלא שהיא לא צחקה כעת. היא רק נשענה על היד שנחה כעת בין שכמותיה, וקיוותה בכל מאודה שהוא אכן צודק.

"אני אהיה בסדר." העולם שב לפוקוס מול עיניה, והאיש שמולה היה עדין יפה-תואר במידה בלתי נתפסת.

ההכרזה שלה לא נראתה כה ריאליסטית, בהתחשב במעטה הזיעה שנצץ על עורה החיוור, אבל הוא היה בעד חשיבה חיובית, בעיקר כשהאפשרות החליפית היא שהוא ימצא את עצמו תקוע עם בחורה מחוסרת הכרה.

"תנשמי עמוק. פנימה והחוצה... לא, לא עמוק מדי." הוא בלם את ההתנודדות העזה של גופה והותיר את זרועו סביב מותניה בשלפו מכיסו את הטלפון שלו. הוא תהה אם תוכניתו לטוס ישר בחזרה לרומא יכולה להיות תקפה עדיין. "כן, ככה, בדיוק..."

היא חשבה שעיניו היו חומות, ושהן היו כהות להפליא, אבל עכשיו כשהוא נעל את מבטה במבטו ולא הרפה, היא הבינה שהן בעצם כחולות כמו שמי חצות הלילה, וזרוּעות בהמוני זהרורים של כסף שהבריקו כמו הכוכבים. משום מקום הופיע הביטוי חודר לנשמה בראשה, אם כי בעצם נכון יותר היה לתאר את עיניו כקליניות.

היא לחלחה בלשונה את שפתיה היבשות והסדוקות, והנהנה. "אני כבר בסדר עכשיו."

היא ממש לא נראתה כאילו היא בסדר. "המכונית שלי מגיעה. איפה את גרה?"

ליבה של טס הלם בעוז, אם כי מהקלה כעת ולא מרוב אימה, והיא שמעה את עצמה מדקלמת באוזניו את כתובתה כאילו היתה איזו ילדה צייתנית שהלכה לאיבוד. "אני לא צריכה הסעה. זה ממש מעבר לפינה." מה עוד ממתין מעבר לפינה? בן מורגן המטורף? היא נרעדה. הכינוי המלגלג כבר לא הצליח לגרום לו להישמע מגוחך ולא מזיק. האם הוא עקב אחריה... המתין לה? יכול להיות שהוא עדיין מסתכל מרחוק?

ההבנה שהוא יכול להתנתק מהדרמה הקטנה הזאת מוקדם משחשב גרמה לגל של הקלה לחלוף בדנילו, ולחלקיק שנייה הוא התפתה מאוד לקבל את הדחייה הזאת של הצעת העזרה שלו.

אלא שאז היא הביטה מעבר לכתפה, והתנועה החטופה היתה לגמרי מפוחדת – לעזאזל!

"זה בדרך שלי."

"באמת?" היא חשדה שהוא משקר אבל לא התכוונה להתווכח על זה. המחשבה על עוד מפגש עם המטרידן שלה גרמה לה שוב להצטמרר.

דאגה הקשתה קצת את קולו כשהוא אמר לה חרש, "את בטוחה כעת."

קולו השיב אותה בחזרה משפת תהום הפניקה; העדינות הלא צפויה שלו כמעט גרמה לה לרצות לפרוץ בבכי.

"בבקשה, אל תהיה נחמד," היא התחננה. "כי אני עוד אתחיל לבכות. אני יודעת שאני..." פתטית. "בדרך כלל אני לא כזאת – " טס סגרה את שיניה על שפתה התחתונה הרוטטת ומצמצה לבלום דמעות שמביעות חולשה. "הוא... בן... הוא לא החבר שלי. הוא רק חושב שהוא כן."

דנילו ביטל את נחיצות ההסבר שלה במשיכת כתפיו הרחבות. "לא ענייני." ואין לו שום רצון להפוך את זה לעניינו, הוא הזכיר לעצמו ונאלץ להפנות את ראשו כשתווי הפנים של אחותו צפו וריחפו מעל פניה החיוורות השקועות של הבחורה שניצבה מולו, מה שגרם לתחושת האשמה המוכרת, כמו סכין המפלח את קרביו, תחושה שממנה הוא לא ניסה להתחמק.

"יש לי אחות, לא צעירה ממך בהרבה." הבחורה הצעירה היתה קצת יותר מבוגרת מכפי שנראה לו בהתחלה. "ואני מקווה שאם אי-פעם תזדקק – " אחותו כבר נזקקה, אלא שהוא לא היה שם להגן עליה.

הבחורה לקחה נשימה עמוקה, והאוביקטיביות הרגילה של דנילו נטשה אותו בראותו כיצד היא משתדלת לשוב ולהשתלט על עצמה. המאמץ למתוח את כתפיה הדקיקות גרם לעווית חטופה לחלוף בכל גופה; האוויר חמק מריאותיה באנחה כבדה, אבל המתח לא עזב אותה.

כשעפעפים כבדים מסתירים את מבטו הבוחן, דנילו חש קרוע בין כעס לבין ההערכה שהוא נאלץ לחוש כלפיה, וכעסו הפך בחזרה ליצר המגונן שהוא חש מתעורר ומתהדק בתוך חזהו כשדמעה בודדת השתחררה מהעיניים הלחות אשר הורמו לעבר עיניו. זה התגבר עוד יותר כשהוא ראה איך הדמעה זולגת במורד לחיה. מעולם הוא לא ראה עיניים בגוון זהוב ענברי כזה.

עיני השקד שלה, שהיו מכותרות ריסים שחורים עבים, הפכו את פניה להרבה יותר מעניינים. הן היו מדהימות. אבל עדיין, היא לא היתה האחריות שלו.

"טוב, תודה רבה לך. אני שמחה שזה בדרך שלך, אבל אני כבר בסדר גמור, באמת."

היא אמרה את זה בקול שהתחיל יציב ובוטח, ונחלש לקראת הסוף, עד שהיא סיימה את המשפט בקול ממש רועד. היא הביטה בו בעיניים שגרמו לו לחשוב על הגורה הקטנה והחלשה ביותר בהמלטה של כלבת הגולדן רטריבר של אביו.

לדנילו הובטחה האפשרות להיות הראשון לבחור מבין כל הגורים, ובניגוד לכל העצות הוא בחר דווקא את הקטנה ביותר, החולנית למראה, שכולם אמרו לו שסיכוייה לשרוד קטנים מאוד. אבל הגורה הקטנה הזו הצליחה להיכנס לליבו עם העיניים הזהובות הללו.

הכלבה שרדה, ועד היום היא עדיין גומלת לדנילו על בחירתו, עם שפע של אהבה בלי תנאי, למרות שפרוותה כבר לא בוהקת ויפה מאז שהיא החלה להזדקן.

"אבל אולי תוכל ללוות אותי ברגל, אם אתה הולך ממילא לכיוון הזה?" טס שבה לרעוד, גופה היה אחוז ברעד שנבע מבפנים, והיא לא הצליחה להשתלט עליו בכלל. היא לא ניסתה להיחלץ מהיד שהונחה בעדינות על שכמה. היא שמחה על המגע הזה למרות שהבינה שהיא מתנהגת בדיוק כמו הנשים שהיא שונאת; חלשות וכנועות, נזקקות לתמיכתו של גבר. והגבר הזה הפגין מין יחס שבדרך כלל היה מרתיח את דמה.

ותרי קצת לעצמך, טס, את חולה בשפעת, והרגע היתה לך היתקלות עם המטרידן המטורף שלך.