הצל ששומר עליי

פרולוג לינור איסטנבול, טורקיה 2019

"לינור, את שיכורה ואת בסוף תחשפי שאנחנו ישראליות!" לולי נוזפת בי בלחש ואני מתעלמת ממנה, ממשיכה לשיר בזיופים כבדים עם הסולן והנגנים.

"תשתחררי קצת. מקסימום נגיד שאנחנו מאיראן ותפעילי את כישורי הפרסית שלך. לחיים!" אני משיקה את כוס הערק שלי בכוס המיץ שלה, כמו מקומית.

"אלוהים יודע איך הסכמתי לשיגעון שלך ובאתי איתך למדינה ששונאת אותנו..." היא מכה על מצחה בייאוש ונשענת לאחור במושבה.

"אויש, סתמי ותיהני מהמוזיקה הטובה," אני קורצת לה וחוזרת לשיר בשמחה.

"אם תמשיכי לשיר 'מאמי מאמי'1 את תמשכי יותר מדי תשומת לב. את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" את הקול שפנה אליי עכשיו בפרסית אני לא יכולה ולא רוצה לשכוח לעולם. הוא מושך את הכיסא שלידי ומתיישב, פניו קרובות אליי, קרובות מדי.

פיה של לולי נפער ועיניה מתרחבות כמו בסרט אנימציה של דיסני. אני נועצת בה מבט ומסננת, "תסגרי את הפה שלך כבר!"

"את לא מסתובבת?" הוא לוחש לאוזני והבל פיו מעביר בי צמרמורת. אני מנידה בראשי לשלילה והוא מתקרב אליי יותר. אוי אלוהים, ואני חשבתי שהוא קרוב מדי. "אם בא לך לשמוע שירים של עופר לוי, תשמעי אותם בארץ. אין שום סיבה לטוס עד איסטנבול ולסכן את עצמך ואת לולי בשביל לשמוע את המקור."

"התחלת לשמוע שירים של המלך?" אני מתגרה בו ומסובבת את פניי אליו. עכשיו אני נושמת אותו והוא אותי, עיניו נעוצות בשלי וליבי מגיב אליו באופן שמכאיב לי.

"בכל יום שישי, לפני כניסת השבת, אותו הפלייליסט, מבלי לגוון לעולם, בדיוק כמו שלימדת אותי."

אני נושמת נשימה עמוקה, מנסה בכל כוחי להסתיר את רגשותיי ושואלת אותו, "מה אתה עושה פה, ליאור?"

"מציל את התחת שלך. קחו את הדברים שלכן, אנחנו עפים מפה עכשיו ואתן עולות לטיסה הראשונה לארץ." אני רוצה לריב איתו ולמחות, אני רוצה להגיד לו שהוא כבר לא חלק מהחיים שלי ולא יכול להחליט בשבילי, אבל לולי נעמדת לצידו לפני שאני מספיקה להגיב ושניהם מחכים לי.

"אתם סתם מגזימים, שניכם. אף אחד לא הבין בכלל שאנחנו יהודים." אני ממשיכה לשבת, אבל ליאור תופס את ידי וגורר אותי בכוח אל הרכב שלו. בישראל, ובכל מקום אחר בעולם שבו מתייחסים ביותר כבוד לנשים, הגברים שמסביבנו היו עוצרים אותו ומכים אותו, אבל לא כאן.

"איך ידעת איפה למצוא אותי, ליאור?"

"יש לי את הדרכים שלי. אמרתי לך בעבר ואני אומר לך גם עכשיו, לא משנה מה יקרה, אני תמיד אציל אותך, בעיקר מעצמך." הוא פותח לי את הדלת ומחכה שאתיישב לצד הנהג. אני נועצת בו מבט זועף ומתיישבת בשילוב ידיים. הרוגז שלי לא מזיז לו, הוא רוכן מעליי, סוגר את חגורת הבטיחות ואז את הדלת ומקיף את הרכב אל מושבו.

"את קראת לו?" אני מסתובבת ללולי שכבר הספיקה להתיישב מאחוריי.

היא פורצת בצחוק ציני, "כן בטח. אני אמרתי לו להגיע לאיזה חור באיסטנבול והוא הגיע במהירות כמו איזה סופרמן. הגזמת עם השתייה היום, אחותי."

"מתי תביני שאני תמיד משגיח עלייך?" הוא תופס בידי ואני משתחררת מאחיזתו.

"רגשות אשם?"

"תתבגרי כבר!" הוא נוזף בי ומלווה אותנו למלון, מבלי לשאול בכלל לשמו. לא ציפיתי, לפחות מגבר כמוהו. "קחו את הדברים שלכן מהר, סגרתי לכן טיסה בעוד שלוש שעות לארץ," הוא פותח את דלת החדר ומחכה שניכנס.

"אני לא מבינה מה הקטע שלכם. מיליון ישראלים מגיעים לכאן כל הזמן. דווקא עלינו יסתכלו?"

"מיליון ישראלים הם לא הבת של בכיר במערכת הביטחון הישראלית. איך לכל הרוחות אבא שלך נתן לכן להגיע לכאן?" הוא דופק על הקיר בתסכול, חושף את נשקו התחוב בחגורת מכנסיו ואני מכריחה את עצמי לשתוק.

"הוא לא יודע. הם רבו והיא רצתה לעשות לו דווקא אז היא ברחה למקום מסוכן בכוונה," לולי מסגירה אותי ומסיימת לארוז את המזוודה שלה.

"למה לא עצרת אותה?" שרירי הלסת שלו בולטים יותר מתמיד ועיניו ננעצות בה בכעס.

"כי היא התכוונה לעלות לטיסה איתי או בלעדיי והעדפתי שיהיה מי שישמור עליה."

"'היא' נמצאת פה ושומעת אתכם, 'היא' נושאת שם וקוראים לה לינור!"

"אני באופן אישי הייתי ממליץ לגברת 'היא' לסתום את הפה ולא לסבך את עצמה עוד יותר. סיימת לארוז?" הוא מוציא לעצמו בקבוק מים מהמקרר ואני שותקת כמחאה שקטה. "היינו פה," הוא אומר כשאני מסיימת לארוז, גורר את המזוודות שלנו, מוביל אותנו לרכב שלו ומשם לשדה התעופה. "אני לא יכול להסתכן ולחשוף את עצמי איתכן. לולי, את צריכה להיות המבוגר האחראי ולהוביל את שתיכן לטיסה. אני מתחנן, אל תיתני לה להשפיע עלייך ותעלו לטיסה הזאת לארץ. אם מישהו פונה אליכן תגידו שאתן לא מדברות אנגלית ותדברו רק פרסית, גם ביניכן. בכל מקרה אני שומר עליכן מרחוק."

"ליאור, אתה מגזים," אני קובעת ופותחת את הדלת, אבל הוא מושך אותי אליו והדלת נטרקת.

"ילדה בת עשרים ושבע, כן, לינור, ילדה, כי אין לי דרך אחרת להגדיר את ההתנהגות שלך, בורחת אחרי ריב עם אבא שלה למדינה שיש בה אזהרת מסע לישראלים, בידיעה גמורה שאבא שלה הוא בכיר במערכת הביטחון ושהיא יכולה להיות על הכוונת. ואני זה שמגזים?!"

"לילה טוב, ליאור. היה תענוג לפגוש אותך אחרי כל כך הרבה זמן," אני אומרת לו בציניות, יורדת מהרכב ולולי אחריי.

"הוא רק ניסה לעזור, את יודעת..." היא לוחשת לי ואני מושכת באפי, מסרבת לתת לדמעות לצאת.

"הוא נטש אותי, את יודעת." אני מוציאה את המזוודות שלנו מתא המטען ומתחילה להתקדם לכיוון הכניסה לשדה, קולו נשמע מאחורינו.

"נור!" הוא קורא לי בשם הפרסי שלי ואוחז בידי. אני מתנתקת ממנו וצועדת צעד לאחור. "נור, אני מצטער. לא הייתה לי כוונה לפגוע בך," הוא שוב אומר לי בפרסית ואני מסתכלת סביבי לראות אם יש מי שנועץ בנו עיניים.

"למה באת? למה אתה כאן?"

"להגן עלייך."

"להגן עליי?" אני צוחקת צחוק מר, "באת רגע לפני החתונה, אמרת לי שאתה עוזב ופשוט עזבת. לך, תלך שוב ותחזור למקום שממנו באת. אני לא צריכה את ההגנה של מי ששבר אותי."

"נור, בבקשה, לא התכוונתי לפגוע בך. אני רק רציתי בטובתך." הוא מתקרב אליי ואני בתגובה הולכת עוד צעד לאחור.

"אני לא צריכה שתדאג לי, אני יודעת לדאוג לעצמי. תחזור למחילה שלך ותחשוב שאני לא קיימת, בדיוק כמו שעשית בחמש השנים האחרונות."

"את צודקת," הוא מרכין את ראשו, "נסיעה טובה ותשמרי על עצמך." הוא מרים את ידי אל שפתיו ונושק בעדינות האופיינית לו.

"חוֹדַה בֵּאַמרַת, אבּרהים,"2 אני עונה לו בשם ה'ערבי' שהוריו נתנו לו כשעוד חיו באיראן ובו הוא משתמש בעבודתו. ליאור מרים אליי את ראשו, נושק למצחי והולך.

אנחנו צועדות אל הכניסה, אני מסובבת את ראשי אל רכבו והוא מהנהן אליי. לולי תופסת בידי, מונעת ממני לקרוס או לרוץ אליו ואנחנו נכנסות. אנחנו עוברות את הבידוק הביטחוני בכניסה לשדה ואני ניגשת לחלונות הזכוכית, מחפשת אותו, אבל הוא כבר לא שם. הוא שוב הלך.

"תזכרי, לא לדבר ופשוט להגיע לטיסה כמה שיותר מהר." לולי אוחזת בידי ואנחנו ניגשות לדלפק של חברת התעופה. אנחנו משלמות על צ'ק אין מהיר ובדיקה ביטחונית מהירה, ניגשות לשער הטיסה, מתיישבות וממתינות לעלייה למטוס. בארץ אצטרך להתמודד עם אבא שלי ועם ההשלכות של המעשים שלי.

אני מדליקה את הטלפון הנייד שלי ומקבלת הודעה:

ליאור: אל תפחדי, יש מי ששומר עלייך בתוך השדה. תעדכני אותי כשאת נוחתת בשלום.

אני: איך ידעת איפה למצוא אותי?

ליאור: אני תמיד הצל שלך. אני תמיד זה ששומר עלייך.

אני: ומי ישמור עליי ממך?

ליאור: זה בדיוק מה שאני עושה, קטנה. העלייה למטוס החלה, נסיעה טובה.

1 השיר 'מאמי מאמי' - של אברהים טטליסס.

2 בפרסית – אלוהים איתך, אבּרהים.