התפיליפיני שלי
בימי האבל על אבי תרתי אחר מקומות שאפשר להתפלל בהם גם בשעות לא שעות ולומר קדיש לעילוי נשמתו. כך קרה שהתחלתי לבקר בשטיבלך. בלי הרבה חמדה הייתי בא בשערי כוורות עסקניות של יהודים ופורש מהן כעבור שעה קלה, ותמיד הותיר בלבי הביקור מין זמזום חמצמץ.
אל השטיבלך הייתי מגיע כמו שגסטרונום מדופלם מגיע לדוכן של מזון מהיר בעטיפת נייר שמנונית. כי צריך. כי אין זמן או ברירה. בכל פעם שנכנסתי לאחד מהם בירושלים או בבני ברק הייתי מתבונן סביב ותוהה אם יש בין המתפללים כאלה שזהו מקום התפילה הקבוע שלהם. ידעתי שכן, אך היה קשה להאמין שמישהו יקבע את מושב תפילתו במקום שמזכיר תחנה מרכזית שעזבוה כל האוטובוסים.
אל השטיבל הזה הגעתי בלי שום ציפייה לְדָבָר שברגש, ובכל זאת דווקא שם נח מבטי על יהודי קשיש בכיסא גלגלים ועל המטפל הפיליפיני שלו, שהיה כורך לקשיש את רצועות התפילין סביב זרועו.
התמונה הזאת היתה דבר שבשגרה למבקריו הקבועים של השטיבל הקטן שבשכונה, מניין וחצי של דמויות שכמעט מתחייב לכנותן "בריות"; יהודים שאיזו מרוּפטוּת נצחית זרוקה בהם, שעקימת פניהם, דבלולי שערם ומשהו בַּסך הכול של נוכחותם בעולם העידו עליהם שהבוקר שוב תפס אותם לא מוכנים. ובאמת, כמה אנשים עשויים להפתיע אותך בעצם העובדה שהחולצה שלהם מכופתרת נכון? כך או אחרת, בניגוד אלי, שהבטתי פעור־פה בעובד הזר שהניח תפילין למטופל שלו, שאר המתפללים נראו רגילים בתמונה, וגם אלמלא היו רגילים בה עדיין היו מביטים בשני אלה כדרך שאדם מביט במגבת מטבח ישנה.
הדבר התרחש, וככל שאני מבין עודנו מתרחש, בפינה השמאלית האחורית בשטיבל ההוא, לצד ספסל עץ שהוצב שם בימים שעוד היו בעולם נגרים אמיתיים. רֶבּ שלמה, יהודי מופלג בשנים, יושב בסמוך לַספסל בכיסא הגלגלים שלו, עיניו צוחקות בין קפלי עורו הרפוי ואצבעותיו כמעט פריכות, ובנוגע לכל השאר רק אלוהים יודע. ואף על פי שהוא מקופל בכיסא בתנוחה גוזלית שאינה נוחה למחמאות, אפשר לומר כי הוא מאותם קשישים שהזִקנה יפה להם ושניכר בו כי פעם היה כאן גבר חסון ומרשים. כעת הוא מוטל בידיו הרחומות והשחומות כעוגת דבש של ראול, שיושב בקצה הספסל וגוחן אליו כדי להכינו לתפילת השחר. "גוי מארץ הגויים", כמו שרב שלמה עצמו יאמר לי בפעם השלישית שאגיע לשם. ואכן הגעתי, רק כדי לראות שוב באיזה ריכוז עילאי, באיזו עדינות חומלת כורך הגוי את הרצועות השחורות על זרועותיו השמוטות של היהודי הזקן שהוא קורא לו "אבא".
"גוי מארץ הגויים, אבל תראה לי פה יהודי אחד עם כזאת חרדת קודש. אחד תראה לי. אתה יודע איך אני קורא לו? התפיליפיני שלי. נכון, רֶבּ ראול?!" וראול מחייך. "תאמין לי, אלה," ממשיך רב שלמה, "בקושי פרס נובל אחד יש להם, אבל אם יש בעולם עם סגולה — זה הם."
בכל בוקר הם מגיעים למניין של 8:15 בשטיבל ומתיישבים יחד באותה הפינה. ראול פותח את שקית הבד ומוציא ממנה טלית כה שחוקה עד שבקושי נותרה בה ממשות. את הטלית הוא פורש לנגד עיניו של רב שלמה, ואחרי שזה מברך הוא ממלמל אמן חטופה, מסדר את הטלית על כתפי הזקן ומזדרז לשלוף שתי ציציות שהסתבכו בגלגלי הכיסא. כעת הוא משחיל לולאת עור שחורה על זרוע שמאל של רב שלמה, מהדק אותה קלות ומסמן לו לברך. אחרי שענה אמן גם על זאת הוא כורך לאט ובמדויק את הרצועה על זרועו של הזקן, החיוורת כבטן של שממית. הרצועות עצמן עתיקות ומהוהות לא פחות מעורו של רב שלמה, וראול מטפל בהן בזהירות עילאית כחרד שמא יתפרק הכול פתאום בין ידיו. משעה שהיהודי עטור בתפילין מקודקודו ועד קצה אצבעו הם נותרים לשבת זה לצד זה, אך כעת הם מפליגים איש־איש לעולמו, צמודים וזרים כמו דבר והיפוכו. רב שלמה משייט לעבר הפסוקים העתיקים, הניגונים המהורהרים שליוו את תפילותיו עוד מילדות, ואילו ראול מתפנה לבהות בנקודה בקיר. לפעמים הוא שולף את הטלפון הנייד שלו. היו ימים ששיחק בָּאבֶּלס ואף נחל בו שיא אישי נאה, אבל מאז שידידיה רמז לו בתקיפות כי לא ראוי באבלס בבית הכנסת הוא פשוט בוהה.
ראול יודע היטב מתי הזמן לקפל את התפילין. קשה לשער באיזו מידה מובנים לו המשפטים של סדר פיטום הקטורת, שכן צרור המילים העבריות שלמד במהירות הוא קומץ שימושי ויעיל, ואילו בפיטום הקטורת אין בכלל "קופת חולים", "דוקטור פרוייליך" או "ארון חשמל". ובכל זאת הוא למד להכיר את המבנה הכללי של הקטע הסתום הקדמוני, ובערך ברגעים שבהם רבן שמעון בן גמליאל מסביר מאיזה עץ נוטף השרף שאנו קוראים לו "צרי" הוא מתנער פתאום ומזדרז להסיר ולקפל יפה־יפה את התפילין של ראש ושל יד ולסיום גם את הטלית. בתחילה לא היה נושק להן לפני הקיפול, אבל משראה שכך נוהגים כמה וכמה מן המתפללים החל לעשות כן גם הוא ושמח לראות שהדבר מזכה אותו בחיוך רחב של רב שלמה, ורק ידידיה ציקצק בזעף, "ליצנות."
כיוון שהבחין רב שלמה שאני מתבונן ומתעניין, ופה ושם גם נועץ מבטים בלי בושה, פתח איתי בשיחה.
"אני כמו הסנה הבוער. ברגע שמוישה מתקרב ואומר הופ, יש כאן משהו מעניין, מה הוא עושה, השיח? מדבר איתו. ומה, רק מוישה ראה את התופעה הזאת?! המון טמבלים עברו שם וראו אותו בוער באש ואיננו אֻכָּל, ומה עשו? גירדו בסנטר והמשיכו הלאה. אבל אתה מתקרב. אז אני אספר לך."
"מה תספר לי?"
"אספר לך למה כולם כועסים עלי היום."
ורב שלמה התחיל לספר למה כועסים עליו. ונראה די שמח שכועסים. ובעודו מספר קיפל ראול התפיליפיני את הטעון קיפול וגילגל וסידר בשקית ומדי פעם ציחקק והחליק ברוך על ידו של הקשיש.
"אתמול, אתה מבין, היה יום ההולדת של רב ראול. וחשבתי, מה אני יכול לעשות כדי לשמח אותו? שנים הוא אצלי, הפסקנו לספור. ובסך הכול אני חושב שטוב לו וטוב לי. יש לי בית נעים. הרבה אור. אני גם לא נודניק. כשאני לא צריך אני לא צריך. כסף אני תמיד מוסיף לו עוד קצת, שיהיה בריא. אבל האוכל, מה נעשה עם האוכל?
"אני, מה אני אוהב? דג מלוח. מאוד אוהב דג מלוח. הערינג. עם פרוסות דקות של בצל. וקצת עלי דפנה ופלפל. זה כהן מכין לי ושולח. הערינג שמנמן, לחם טוב וחמאה, מלפפון חמוץ. בשבת גם כוסית קטנה בצד. אבל הוא, מסכן, לא מסוגל. לא מתקרב לזה אפילו. הוא צדיק כמו שהוא גוי. ואני, מה עוד יש לי בבית? חתיכה קוגל. גבינה כחושה. זה לכבוד דוקטור פרוייליך. אחותי לפעמים מביאה מרק גריסים שאני ממש טועם את האימא שלי. אבל ראול, מסכן. גריסים? קוגל? מה פשעו? אני רואה אותו יושב בצד ולועס והלב שלי בוכה בשבילו. ככה ללעוס אני מאחל לכל שונאי ישראל. עכשיו, אני יודע שיש לו יום הולדת באמצע מרחשוון. יש גם לועזי אבל זה אני לא אומר בבית כנסת. בשנה שעברה אחותו שלחה מכתב יפה בתאריך הזה, והרגשתי לא טוב שבכלל לא חשבתי, לא העליתי על דעתי שגם רב ראול נולד מתישהו, ואילו היה יהודי היתה לו פרשת בר־מצווה כמו שצריך. לֵךְ לְךָ, אגב. מה אתה חושב, לא בדקתי? והנה עברה שנה, ושוב יום הולדת יש לו. ומה עשיתי? בגינה הציבורית כאן בחוץ — כל יום הוא מגלגל אותי לשם — יש שניים־שלושה ספסלים, שטיבל של פיליפינים. עַם סגולה. שלשום כשהלך קצת הצידה ביררתי עם החברים שלו מה באמת ישמח אותו. הזדעזעתי. לא אשקר לך, בכלל לא ידעתי שיש בעולם מנה כזאת. אבל לעצמי אמרתי, פעם בשנה יש לצדיק יום הולדת, נזמין לו.
"השליח קצת נבהל. בפיצרייה הזאת לא כל כך רגילים לחפש כתובת בשכונה חרדית. מספיקה התמונה שעל ארגז הקטנוע כדי להתחיל מלחמה. חוץ מזה, היית פעם אצלנו בשכונה? הדוור בעצמו לא תמיד מצליח למצוא. ומה יגיד בחורצ'יק שיורד מהטוסטוס שלו עם מטען חבלה בידיים? שזה לא כשר — מריחים עד קצה הרחוב, ואני לא מדבר על גדי בחלב אמו. כאן הגדי לא פגש אף פעם גדי, אם אתה יורד לסוף דעתי.
"ומה עושה הגוילעם? מתחיל לדפוק על דלתות עם הקרטון טרֵייפ'לך ביד. דלת דלת דופק, כולל הדלתות של חצי מכל החברים הנכבדים פה. והריח — ריח! אין כאן שאלה. פה ושם התחילו סקרנים לצאת, שישו ושמחו, והשליח מסכן, מזיע. על הראש קסדה, אבל לא בטוח שהיא תעזור לו. ומה הוא אומר להם? אני מחפש שלמה לודמינץ, מכירים? בטח מכירים! אוהו, מה הלך שם! מאז שהייתי חתן בראשית לא היה ככה שמח מסביב לבית שלי. לא היתה לי ברירה. אמרתי להם, זה לא עסק שלכם. בשבילי ובשבילכם זה לא כשר, בשביל ראול זה עוגת יום הולדת. ומהרחוב צועקים לי, טרֵייף!!! והרבי כאן, ידידיה, תביט תביט, גם עכשיו תראה באיזה עיניים הוא מסתכל עלינו. אתה שומע? אז ככה הוא אומר לי, 'אצלך כבר אסור לאכול.' באמת, תודה, רבנו ידידיה. ומתי בפעם האחרונה קפצת אלינו לכוס תה, או לקידוש בשבת, אה, ידידיה? לא באים יותר לאבא? הוא, אתה מבין, הוא הבן שלי... הֵי! הקדיש שלך..."
כמעט פיספסתי את הקדיש שבשלו הגעתי למקום מלכתחילה. כשסיימתי כבר קיפל ראול את התפילין של יד. הוא סגר את רוכסן השקית הדהויה ואמר שתי מילות קוד, "בבקשה, אבא," שלשמען נשך רב שלמה את שפתו התחתונה, ריכז את מחשבתו ופקד על גופו תנועה זעירה, כמעט לא מורגשת, שהספיקה לראול כדי לאסוף בזריזות את ארבע כנפות הטלית ולהיזהר שלא תסתבך שוב הציצית בגלגלי הכיסא. הבן, ידידיה, הסתלק בלי מילה. ראול, התפיליפיני של רב שלמה, התחיל לדחוף את הכיסא החוצה, ואני צעדתי אחריו לעבר הגינה הקטנה, שבה, על שניים או שלושה ספסלים, המתינו המטפלים למתפללים שלהם. רק עכשיו שמתי לב שמתחת למושב הכיסא, על הסל שמשמש תא מטען קטן, שכב כל זמן התפילה קרטון פיצה מאתמול עם הלוגו הטרף למהדרין של הדוכן הכי פחות כשר בעיר הזאת. בדקות הבאות שימחו השאריות שבתוכו לפחות שלושה חברים מהשטיבל של הפיליפינים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.