מתקפה כוללת

"שאלתי מתי ראית אותה בפעם האחרונה?" חזרתי על דבריי ונעצתי מבט נוקב בבחורה המכווצת שמולי. נתקלתי בסירוב מוחלט לשיתוף פעולה מצידה, אבל לא הותרתי לה ברירה. כששלפתי תג רשמי ומבהיל עליו מוטבע סמל העיט הקרח וראשי תיבות של ארגון בטחוני שהיא מעולם לא שמעה עליו היא הבינה שזה עסק רישמי. לא ממש רציתי להגיע לזה. אחרי הכל, זו הייתה חקירה פרטית ואם מישהו היה טורח לברר, מן הסתם הייתי מאבדת את משרתי ועם זה את היכולת להפעיל סמכות בחקירה הזו שלי. הסיכון היה מנוהל ושווה כי הרמז שהוביל אותי לפה, הצביע שיש בידיה מידע מהותי.

"אני לא יודעת מתי היא נעלמה." ענתה לי העכברית הקטנה. זיהיתי משהו מרושע בדרך שבה הידקה את שפתיה. על שולחן הכתיבה שמאחוריה עמד המחשב הנייד של אחותי ולצידו, תמונה שלה, מתקופת הדוגמנות, כשהייתה בשיא זוהרה. זה רק הדגיש עוד יותר את המראה הסתמי של הנערה הממושקפת שמולי. שאלתי את עצמי אם חוסר הרצון שלה לשתף פעולה נבע מקנאה. התעלמתי מזה כי למרות הרשעות, היא האדם הנכון לעזור לי עכשיו. חדרתי אל עולמה מבלי לשאול אותה והייתי זקוקה לה. זה היה צעד נואש מצידי, אבל לא הייתה לי ברירה. היא הייתה האדם האחרון שהיה עם אחותי בקשר ושעדיין חי מספיק לחקור.

"אני רוצה שלא יהיה לך ספק." השתמשתי בטון שאימצתי במשך השנים, כזה שנע בין איום נסתר לחבל הצלה, "שיתוף הפעולה שלך יכול להביא לך מלגה... או להביא אותך למעצר ואז את יודעת... ביי ביי לכל התכניות שהיו לך לעתיד!"

היא ישבה בחוסר נוחות על הכיסא שמולי והתקשתה להישיר אלי מבט, אבל הבהלה גרמה לה לשפוך מידע ולספק לי תשובות.

"אני באמת לא יודעת מתי היא נעלמה," היא חזרה אבל באופן מרוכך יותר.

"אוקי, היא שותפה שלך לחדר, אבל את לא יודעת מתי היא נעלמה..." קיבלתי את דבריה אבל התעקשתי, "שמת לב מתי ההתנהגות שלה החלה להשתנות?"

"את זה אי אפשר היה לפספס... ההתדרדרות שלה התחילה אחרי שהיא הכירה את הסטודנטית הזרה הזו..."

צביטה של צער כמעט גרמה לי לענות לה שהיא טועה ושההתדרדרות שלה החלה הרבה קודם, אבל במקום זה המשכתי לשאול, "מה את זוכרת על הסטודנטית הזרה הזו?"

"שהייתה מאוד פופולרית... לא שגייל הייתה פחות פופולרית, אבל הזרה הזו הייתה בליגה אחרת... נדמה לי שהיא הייתה בריטית עם איזה תואר אצולה..."

"אוקיי... זה טוב. זה מידע מאוד טוב, מצויין, והוא יעזור לי בתהליך האיתור..." עודדתי אותה כדי שתמשיך.

"אני זוכרת שאחרי שהן הכירו והתחילו להסתובב ביחד, גייל הפסיקה להגיע לשיעורים. היא בילתה כל הלילה, הייתה מעירה אותי בשלוש, ארבע לפנות בוקר... בדרך כלל שיכורה..." היא הציצה במבט שזיהיתי בו חשש לפני שהמשיכה, "אולי היא הייתה מסוממת... ואז פשוט לא הייתה מתעוררת בבוקר."

כאב לי לשמוע את זה. לרגע שוב הייתי בת שבע עשרה מקבלת מייל מודאג מהמורה שלה ובו נזיפה על שאני לא משגיחה על אחותי והיא שוב מחסירה שיעורים. היום ידעתי שחוץ משהחסירה שיעורים, היא גם דילגה על מבחנים ולבסוף ניתקה מגע ונעלמה. חשבתי: אויי, גייל, למה? למה סמים? בפנים התכווץ לי הלב, אבל שמרתי על הבעה עניינית כששאלתי, "בקשר לסטודנטית הבריטית... מה שמה?"

"אליזבת ... משהו... היא כינתה אותה ליזי."

"שם משפחה... נסי להיזכר..." ובנימוס הוספתי, "בבקשה..." באיזה מקום שמחתי בידיעה הזו. כמי שעובדת בחוליה שמקשרת בין משרד החוץ למשרד הביטחון, אשר מקיים מגע שוטף עם סוכנויות הביטחון המקומיות לסוכנויות זרות, ראיתי איך המקרה הזה עשוי להשתלב לי בעבודה השוטפת. אם אוכל לחפש את אחותי באופן רישמי, יעמדו לרשותי כל מקורות המידע והביון של הסוכנות ואני אפסיק לגשש באפילה.

"לא זוכרת את שם המשפחה שלה. מצטערת." לרגע נאורו עיניה והיא הוסיפה, "הן דיברו על איזה חבר שהגיע מאנגליה ועובד בקזינו... לא יודעת אם זה עוזר..."

"זוכרת את שמו? או היכן הקזינו?"

"שם מוזר. לא אמריקאי... אני ממש מצטערת, אבל אני דיסלקטית לשמות."

האמנתי לה. על פי שפת הגוף שלה, זו לא הייתה מגבלה שהיא התגאתה בה, אבל השלימה עם קיומה. "את זוכרת היכן היה הקזינו שאליו הן הלכו?"

"באטלנטיק סיטי... אני די בטוחה שהן הזכירו את המקום." היא הושיטה את ידה במהירות וחיפשה משהו בתיק, "תשמעי, היא העבירה לי פעם הודעה בווטסאפ בטעות... במקום אל ליזי. אם לא מחקתי אותה, אז יהיה לי שם... את השם שלו."

המתנתי בסבלנות בזמן שחיטטה בין מאות ההודעות שבמכשיר. החדר שלהן היה מסודר, כיאה לשתי נשים צעירות ומוכשרות. שתי מדעניות לעתיד. היציאה מהבית שיחררה את אחותי לחופשי. היא השילה את הכבלים, את השלשלות שקשרו אותה אל העבר ואל המשפחה שלנו. זו לא היציאה הקלאסית של נערה שיוצאת מהחממה, אלא של מי שמשתחררת מהכלא, מהטלפיים של זה שאחז בה. היציאה אל האוניברסיטה באמת שיחררה אותה ועכשיו היא יכלה להיות היא עצמה. הכרתי את התחושה הזו על בשרי. אני עזבתי אחרי שלוש שנים, חמישה חודשים ושלושה ימים. התחושה הזו שאני כבר לא תחת חסותו, הייתה עוצמתית ומשחררת. יכולתי לעשות כל מה שבא לי, אבל כל מה שבא לי התגלה כהרסני. פתאום החיים היכו בי במלוא עוצמתם, ההזדמנויות, ההתנסויות... ומתוכן מצאתי את כל הדרכים למות, כי זה מה שבא לי באמת. מה הציל אותי ממוות או מסמים? היא. הייתי חייבת להחזיק מעמד בשבילה. היא והסיף, שעזר לי להתרכז בדבר אחר והחליף את הרצון להרוג ברצון לנצח.

"הנה, מצאתי." קולה של השותפה הגיע כמו מעולם אחר. גחנתי לעבר המכשיר שאחזה בידה והצצתי בו.

"ליזי אני אצל מוראט. בואי." הודעה לקונית אבל בשבילי היא הייתה עולם ומלואו.

"באמת שם לא רגיל." ציינתי. "איפה אני יכולה להשיג את ליזי? היכן היא מתגוררת? את זה את זוכרת?"

היא נראתה מבוהלת ואולי גם עצובה בשבילי כשענתה, "בכל הקמפוס דיברו על זה שהיא כבר לא פה... זה היה אחרי שיום אחד באו אנשים עם חליפות וארזו את כל הדברים שלה."

"למה?"

"השמועות אומרות שהיא מתה ממנת יתר..."