האישה שלא הייתה

הבוקר התחיל רע.

כל מה שהיה יכול להסתבך – הסתבך. ברגע האחרון, שנייה לפני שהם יצאו מהבית, נועם שפך את השוקו, וכל החולצה שלו התלכלכה, וכשהם כבר הגיעו לבית הספר, שירה – שכעסה שבגללו היא שוב מאחרת – יצאה מהאוטו בטריקת דלת נזעמת בלי להגיד שלום. הרעש החזק הבהיל את יונתן שישב מאחור במושב שלו, והוא פרץ בבכי ולא נרגע כל הדרך.

הם הגיעו סוף־סוף לגן, אבל בכך לא הסתיימו הצרות. היא לא מצאה חניה והשאירה את האוטו באדום־לבן עם אורות מהבהבים, מתפללת שלא יעבור פקח. בזריזות חילצה את יונתן המייבב מהמושב שלו, והוא מייד נצמד אליה, תקע את ראשו בכוח בשקע צווארה והכתים את החולצה שלה בשובל רירי של דמעות ונזלת.

ואז, כשהם נכנסו לגן, התברר שמיכאל שכח לשים בתיק של יונתן את הנונו – חתיכה מרופטת של שמיכת פיקה ישנה שיונתן לא מסוגל להירדם בלי למולל את שוליה המתפוררים. היא נשבעה למירי שמיכאל יעבור בדרך לעבודה ויקפיץ לה אותה, אבל מירי לא התרצתה. "הוא חייב להביא אותה!" היא נבחה עליה בקול צרוד. "אין מצב שעוד פעם יונתן עושה סצנה ומעיר לי את כל הגן!"

בדרך למכונית התקשרה למיכאל. אחרי שלוש פעמים שחייגה ושמעה שיחה ממתינה – למה לעזאזל הוא לא עונה לה? הרי הוא יכול לנחש שאם היא מתקשרת שלוש פעמים ברצף, זה כנראה דחוף! – הוא הואיל בטובו לחזור אליה. קולו היה צונן ומרוחק. הוא כבר היה באוטו, ולמרות שלא אמר את זה במפורש היה ברור שממש לא מתאים לו לחזור הביתה עכשיו, ושהוא חושב שזאת אשמתה שהנונו לא בתיק. השיחה ביניהם הייתה קוצנית, עניינית להחריד, ומעל לכל מילה ריחף הענן הצורב של אדי המריבה מאתמול בערב.

היא חזרה למכונית – על השמשה חיכה לה דו״ח של מאתיים שקל.

כשנכנסה לתחנה נפלו עיניה על בטי, היומנאית, שישבה בדלפק בכניסה ותחבה את הראש שלה כמה שיותר עמוק לתוך גיליון של "ישראל היום". שערה של בטי – מקלות דהויים ופריכים של בלונד יבשושי – נפל על פניה והסתיר אותן כמעט לחלוטין.

״מה קורה נשמה?״ שאלה בטי מבעד לפרוכת השיער. ״הכול טוב?״

איזו שאלה מרגיזה. מישהו בכלל יכול להגיד שאצלו הכול טוב? בזמן שהתלבטה איך לענות, בטי הרימה את ראשה ונתנה בה במבט בוחן.

״בוקר קשה, אה?״

קולה של בטי היה צרוד ונמוך כמו של מעשנת כבדה למרות שלא עישנה מעולם. ״יבלות במיתרי הקול,״ היא הסבירה לה פעם. ״אומרים שאפשר להעביר את זה בהיפנוזה, אבל אין מצב שאני נותנת למישהו להיכנס לי לראש ולהתחיל לשחק.״

היא התלבטה רגע והחליטה שהשאלה אינה מחייבת תשובה מפורטת. ״עזבי,״ ענתה ונפנפה בלאות בידה, כאילו הבוקר הזה הוא רק יתוש, חרק זערורי שאפשר לגרש במחי יד. ״הכול בסדר, מה קורה?״

״מה קורה?״ בטי עצמה את עיניה, מעמידה פנים שהיא צריכה להתרכז. ״תני לי לחשוב... אה, כן. יעקב האלקטרוני היה פה. השכן מלמטה שוב שולח אותות רדיו למוח שלו. הוא ניסה לשכנע אותי שאם ניקח לשכן דנ"א, נוכל לראות בעצמנו שהוא חייזר שמפזר קרינה רדיואקטיבית. זה נחשב למשהו שקורה?״

יעקב, הפרנואיד הנודניק. מזל שעזב לפני שהגיעה. דרגות תמיד הרשימו אותו, ובמאבקו הבלתי נלאה עם השכן החייזר הוא עשה מאמצים עליונים לעקוף את בטי ולהגיע לדרגים גבוהים יותר.

בטי הבחינה בהקלה שנרשמה על פניה והזדקפה בכיסאה. ״אני שמחה שזה מצחיק אותך,״ אמרה משועשעת, ״כי אמרתי לו שיחכה לך, שאת זאת שאחראית פה על חייזרים רדיואקטיביים.״ חיוך של קרוקודיל זרח על פניה כשזיהתה את הבהלה במבטה. ״די נו... צוחקים איתך, מה את ישר נלחצת?״

איך היא שונאת בדיחות כאלה.

בדרך לחדרה עצרה כמו כל בוקר במטבחון. המים בתמי ארבע לא רתחו, והיא לחצה על הכפתור האדום ושמה כפית נס וחצי כפית סוכר בכוס זכוכית שקופה. צביקה, שאת קולו שמעה מקצה המסדרון, תחב את ראשו היפה בדלת כאילו עמד על המשמר ורק חיכה לרגע שתיכנס ותכין לעצמה משהו לשתות. ״נשמה, אחד גם בשבילי!״ הודיע בלי לטרוח להיכנס כולו לתוך המטבחון הצר, ״אבל לא נס,״ גיחך כרומז שאפשרות כזאת כלל לא תעלה על הדעת, ״שחור, חזק, אחד סוכר... בעצם את יודעת איך אני אוהב!״

היא לא ענתה. בזמן האחרון זה הטריף אותה, ולא רק בגלל שזה צביקה. בכל פעם שמישהו ביקש ממנה להכין לו קפה היא התאבנה. פעם זה לא הזיז לה. כשהייתה חיילת הכינה אלפי כוסות קפה בלי לחשוב על זה בכלל. אבל עכשיו זה הכעיס אותה. התחשק לה להגיד לצביקה שילך לכל הרוחות עם השחור־חזק־חס־וחלילה־לא־נס שלו, אבל היא התאפקה. לא בא לה להיכנס לפה הגדול שלו. זה לא שהיא חוששת ממנו או משהו, ממש לא, פשוט אין לה כוח לעוד מריבות. יש לה מספיק מזה בבית.

היא הושיטה יד לקופסת הפלסטיק עם המכסה הכחול ושמה כפית קפה שחור וכפית סוכר בכוס תואמת לשלה. המים רתחו והיא מזגה אותם אל הכוסות, ולכוס שלה הוסיפה חלב. כשהסתובבה בחזרה לדלת ראתה שצביקה כבר לא שם. מה עכשיו? הוא מצפה שהיא גם תגיש לו את הקפה לחדר? היא השאירה את הכוס על השיש, לקחה את התיק ואת הקפה שלה ויצאה למסדרון.

צביקה עמד בכניסה לחדר שלו ודיבר בטלפון בקול רם. ״הקפה שלך במטבח,״ היא סיננה בכעס כשעברה לידו. צביקה הרחיק את הטלפון מהאוזן וכיסה אותו בכף היד. ״עשית חזק, אה? לא של פולניות?״ לחש לה וקרץ.

היא אחזה בחוזקה בידית הכוס שלה והמשיכה ללכת במהירות בלי לענות לו. טיפות של קפה חם ניתזו על כף ידה, אבל היא לא האטה. הלב שלה דפק בכוח, וגם זה עצבן אותה. מה זה? מה קורה לה? למה היא מתעצבנת ככה? זה בסך הכול צביקה – שום דבר חדש. היא המשיכה ללכת, מנסה בלי הצלחה לא לחשוב על הסיבה לרגישות החדשה הזאת, אבל מייד, בעל כורחה, מחשבותיה נדדו אל עמירם. בגללו היא ככה. מאז שהוא לא שם היא כל הזמן על המשמר. דרוכה. חשדנית. כמעט מכווצת.

היא נזכרה בחתול שראתה פעם באחד הסרטונים של שירה ביוטיוב. שפמו של החתלתול נקצץ, והוא התנודד במקומו חסר חוש כיוון, נבוך ואומלל, ולא הצליח להחליט לאן לפנות. עכשיו היא יודעת בדיוק איך הוא מרגיש, החתול הזה. מאז שעמירם עזב נדמה לה שהכול השתנה. אפילו האוויר בתחנה נהיה דליל יותר, כמו על פסגת הר גבוה.

מאחורי גבה במסדרון שמעה את צביקה הולך אל המטבחון, ואחרי רגע הוא יצא משם עם כוס הקפה שהכינה לו. הוא עדיין דיבר בטלפון בקולי קולות, והיא שוב חשבה על עמירם – בחיים הוא לא ביקש ממנה שתכין לו קפה. להפך. כשהיו יושבים בחדר שלו, היה קם ומכין בעצמו לשניהם, וגם אף פעם לא היה צריך לשאול איך היא שותה – תמיד זכר בדיוק.

אשמה חלחלה לריאותיה, כבדה, אפורה וצמיגית. כבר עברו יותר משלושה שבועות, והיא עדיין לא הצליחה להביא את עצמה לדבר איתו. איזה מין בן אדם היא?

שלט המתכת הקטן ששמה חרות עליו נצנץ אליה מדלת הכניסה של החדר שלה כמו קריצה ידידותית. ״פקד ס. שמש־לוין״, ופתאום היא לא הצליחה להתאפק ודמיינה את השלט בלי המקף. רק סיגל שמש. ככה. נקי. כמו פעם. איך היא הייתה מרגישה אם זה היה באמת? ומייד התעשתה: איזה שטויות. זאת בסך הכול מריבה. מריבה רגילה. מאיפה בכלל זה קפץ לה לראש פתאום? היא ניערה את ראשה ברוגז, טלטלה אותו מצד לצד בלי להרגיש – היא לא תחשוב על זה עכשיו, ממש לא. יש לה דברים הרבה יותר דחופים להתעסק בהם. היא נכנסה לחדר במהירות וסגרה אחריה את הדלת.  

החלון בחדר הקטן היה גבוה וקטן, יותר אשנב מחלון, וכמעט לא הכניס אור, אבל זה לא הפריע לה. לרגע עמדה במקומה והסתכלה סביבה. כלום לא השתנה. כל דבר היה במקומו, בדיוק כפי שהשאירה אותו אתמול. עכשיו היא יכולה סוף־סוף לנעול את הבוקר על שלל אירועיו המרגיזים במגירה חשוכה בירכתי הראש – לתחוב לשם את שירה עם פרצופיה הזועפים, מיכאל עם תלונותיו האינסופיות, צביקה עם הקפה הארור שלו – ולשכוח מהכול לכמה שעות לפחות. אפשר להתחיל לנשום.

היא הדליקה את האור, לגמה מהקפה והניחה אותו על השולחן. לאחר מכן, בדיוק כמו בכל בוקר, הוציאה את הטלפון שלה והניחה גם אותו על השולחן, ואז תלתה את התיק על המתלה שצמוד לדלת והתיישבה בכיסא – סדר פעולות קבוע ובלתי משתנה. שוב הקיפה במבטה את החדר הקטן והנזירי, והרגישה איך ראשה מצטלל והאוויר חוזר לריאותיה. בטי תמיד מעווה את פניה במורת רוח כשהיא נקלעת לחדר שלה: ״למה את לא מקשטת קצת? כמו גבר את! כל כך קשה לשים פה איזה עציץ? איזה תמונה? זה נראה כמו תא מעצר. אני לא מבינה איך את יכולה לשבת פה ככה. זה לא מפריע לך?״

לא. זה לא מפריע לה. היא לא זקוקה לשום קישוטים ולשום הסחות דעת. אפילו תמונה ממוסגרת של מיכאל ושל הילדים, כמו אצל כולם, היא לא הניחה על השולחן. בכוונה. היא לא רוצה אותם מולה כשהיא עובדת. כן, ככה בדיוק היא אוהבת את זה. רק מה שהכרחי ולא מעבר לזה. כמה שפחות דברים, וכל אחד מהם במקום שלו. בדיוק ההפך מהבלגן הנצחי בבית.

מיכאל תמיד מתלונן שבבית הוא צריך כל הזמן לסדר אחריה. הוא נוהג לומר עליה שהיא גרועה יותר מהילדים. בפעמים הספורות שהגיע למשרד שלה נדהם: אני לא מבין את זה, אם את יכולה להיות כל כך מסודרת, כל כך פדנטית, אז למה בבית את לא ככה? והוא באמת לא הבין – הרי זה בדיוק העניין. סדר כזה אפשרי רק כשאת לגמרי־לגמרי לבד. כשאף אחד לא נוגע לך ולא מזיז לך ולא מתערב לך. כשלא מחטטים לך במדפים, ולא נוברים לך במגירות, ואין אימא אני רק חיפשתי סלוטייפ, או יש לך סרט לעטיפה של מתנה? או תגידי, איפה פה החבילה של המעטפות? לא. כאן, בחדר הקטן והחשוך, הדברים נעשים בדיוק בדרך שלה. בקפדנות ובלי הנחות.

ובכלל, שלא יעמיד פנים. הרי הוא יודע בדיוק כמוה שבבית זה כבר אבוד. התוהו השתלט מזמן.

היא התכופפה להדליק את המחשב, התיישרה בכיסא ונשמה נשימה עמוקה.

על השולחן, בערמה מסודרת, המתינו לה חמש תיקיות קרטון ירקרקות. היא הביטה בהן, פרשה אותן לפניה בשורה ישרה ושלפה מכל אחת תמונה. את התמונות הניחה בזהירות על התיקיות – כל תמונה על התיקייה שממנה נשלפה – ואז רכנה מעט קדימה ונעצה בהן מבט ממושך.

חמש תיקיות, חמש תמונות: גבר מבוגר, מקריח וממושקף, לבוש אפודה שממפתח צווארונה מבצבצת חולצה משובצת, יושב על ספת עור לבנה; אישה מבוגרת ואלגנטית עם עיניים אפורות, שיער לבן ועגילי פנינה, ניצבת נוקשה במקום שנראה כמו אולם אירועים ומיישירה מבט רציני למצלמה; צעיר עם זקנקן תיש, עירום בפלג גופו העליון, בידו סיגריה בוערת ועל פניו מבט חולמני ומרוחק; גבר רזה, מזוקן ופרוע שיער, מחייך חיוך החושף שיניים שחורות, רקובות; אישה צעירה עם קוקו מתוח, ארוכת פנים, רצינית וממושקפת.

זמן רב ישבה בלי לזוז והתבוננה בתמונות.

שתי נשים ושלושה גברים. חמישה בני אדם. קיימים ולא קיימים.

מהבהבים להרף עין במקומות לא צפויים; מבזיקים מטושטשים בזווית העין ומתפוגגים מייד; נרמזים במחוות גוף מוכרת או בחותם הליכה אופייני בתוך המון אדם; מופיעים בחלומות ומפזרים רמזים סתומים; נוכחים וחמקמקים בעת ובעונה אחת.

היא נאנחה ונשענה לאחור. צלליות הרפאים המשיכו להשקיף עליה מן התמונות ועורה סמר. היה בהן משהו לא טבעי. משהו שפורע את הסדר הנכון של העולם. הן נראו כמו בבואות שנלכדו בתוך מראות, כמו תצלומים שהפכו לתשלילים, כמו שעונים שמתקתקים אחורה או מילים שנהגות מהסוף להתחלה.

חמישה סיפורים פרומים. חסרים. קטועים.

חמישה תיקי נעדרים.