לאהוב אותה 3: אהבה מתוך כאב

פרק 1 אלכסה

עבר

אני מתעוררת מהשינה ולהט השמש מחמם את פניי דרך סדק בווילונות. אני מתהפכת ורואה שניק שוכב לצידי, ידו המושטת נוגעת בגבי ועל פניו הבעה שלווה.

אני הודפת מעליי את זרועו כדי שאוכל למשוך את השמיכה אל כתפיי, ואז מסתובבת אל החלון ומניחה לדמעות החרישיות לזלוג מעיניי.

אני מתגעגעת אליו כל כך. למה לא יכולת לבחור בי, ג׳ואי?

ליבי נשבר כשאני שוכבת לצידו של גבר טוב שמעריץ אותי, אבל מבכה את יחסיי עם גבר אחר. ולא סתם גבר, אלא מישהו שאהבתי כל ימי חיי, גבר שהוטמע לתוך נשמתי, גבר שיהיה תמיד חלק ממני, על אף שכל אחד מאיתנו בחר לצעוד בנתיב שונה.

בת עשר

אני יוצאת בריצה מבעד לדלת האחורית לחצר קטנה בסקרמנטו. החצר האחורית החדשה שלי.

אני מוחה בתנועה חדה את דמעותיי ורוצה שיפסיקו לזלוג. אף פעם לא האמנתי שאפשר לבכות כל כך הרבה, עד עכשיו, כשהפכתי למושא הניסוי שלי עצמי. יום אחד הן יתייבשו. אני בת עשר ואני אבכה עד יומי האחרון, כך שבקרוב לא יישאר דבר, רק השיהוקים שיבקעו מחזי ויעידו על צערי.

אני מתהלכת אנה ואנה בחצר האחורית כשזיכרונות דוהרים במוחי, זיכרונות מאימי, מאבי ומאחי הקטן. אני מביטה בשמים מעליי ותוהה אם הם מתבוננים בי, נכספים לחבק את הבת והאחות שהשאירו מאחור. אני זקוקה לחיבוק שלהם, ואני רוצה להתוודות עד כמה אני שונאת אותם בגלל שנטשו אותי, להגיד להם שהרסו את חיי, בגלל שהם כבר אינם חלק מהם.

אני מאגרפת את כפות ידיי ומכווצת אותן בכל הכוח. אני רוצה הזדמנות נוספת! אני רוצה שיחזירו לי את משפחתי!

אני בועטת ומכה בגדר. ״למה? למה? למה? תחזרו בבקשה, בואו וקחו אותי איתכם. אל תשאירו אותי כאן לבד,״ אני צורחת.

דמעות זולגות על פניי ואני צונחת על האדמה. עפר נדבק לברכיי.

אני מביטה בדשא ומתחננת שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי.

ירכיי צורבות כשאני נועצת בהן את ציפורניי ומבקשת שדמי ישתות ולא יפסיק לעולם. הכאב בלתי נסבל! אני רק מבקשת את מה שמגיע לי.

אני מוחה עוד דמעות ותוהה אם עליי ליהנות מהן, להתענג על ההוכחה היחידה לכך שליבי שבור, ושהאנשים שיכולים לאחות את שבריו לעולם לא ינשמו את אותו אוויר כמוני.

משפחתי לא תיגע לעולם בדשא הזה ולא תרגיש פגיעה או מכה.

יפחות נקרעות מגרוני ואני לופתת את חזי. אני נופלת קדימה, כשליבי הולם באוזניי. אני רוצה שאימי תחבק אותי, שתגיד לי שהכול יהיה בסדר. גופי נדרך בכאב עד שאני מתקשה לנשום וכבר לא אכפת לי. החיים אינם ראויים לחיות אותם יותר.

מרחוק אני שומעת את המילים שאני כמהה לשמוע.

״הכול יהיה בסדר, לקסי. אני מבטיחה שהכול יהיה בסדר.״ אני נמשכת לתוך זרועותיה של דודתי, אחותה של אימי, אשלי. היא משקרת. יצאתי החוצה מפני ששמעתי אותה בוכה בחדר השינה שלה. שום דבר כבר לא יהיה בסדר לעולם.

״בואי ניכנס פנימה, לקסי. אני אמלא לך את האמבטיה במים חמים ואכין בשבילך עוף מטוגן כמו שאת אוהבת.״

אני מהנהנת בידיעה שלא אצליח להכניס כלום לפה, אבל אני חייבת לנסות. גם דודתי מתאבלת ואני לא רוצה להקשות עליה עוד יותר. אני קמה ואשלי מברישה את העפר מברכיי. היא מצמידה אותי אליה ואנחנו הולכות אל הדלת האחורית.

דבר מה לוכד את מבטי כשאנחנו כמעט מגיעות. אני מביטה במהירות ורואה נער שחור שיער בוהה בנו דרך גדר העץ הלבנה. הוא נראה בערך בגילי. זרועותיו מתוחות קדימה ואצבעותיו לופתות את עמודי הגדר.

עינינו נפגשות. אני מצפה למצוא בהן רחמים בגלל מה שללא ספק ראה, אבל אין בהן דבר, שום רמז לדאגה או לעצב; אני רואה רק ילד שנראה נטול רגש לגמרי.

* * *

חלפו שלושה חודשים מאז איבדתי את כל משפחתי בתאונת דרכים, שנגרמה בגלל נהג שיכור. גם הוא נהרג בתאונה. לא נראה לי הוגן, שהוא זכה למות יחד עם כל משפחתי ואילו אני נשארתי כאן.

בפעם המאה היום, כך נראה, אני מציצה מחלון חדרי אל חצר השכנים. ראיתי שוב את הילד, ראיתי אותו פעמים רבות בחצרו, כשהוא בועט בכדור או משחק במכוניות שלו, ולפעמים אני רואה אותו רץ אל צד ביתו, אבל אני אף פעם לא רואה אותו יוצא שוב. גם אחרי שאני עומדת וצופה במשך זמן רב מאוד, הוא לא חוזר. אני הולכת אל הדלת האחורית של ביתי, מצמידה אוזן לדלת הרשת בניסיון לשמוע אותו, אבל לא שומעת דבר. רק דממה דקה.

חשבתי שאוכל לראות אותו בבית הספר, אבל הוא לא לומד בבית הספר שלי. אני בטוחה שהייתי רואה אותו שם לו למדנו באותו מקום.

אני רוצה לצאת ולשוחח איתו. הוא מעורר את סקרנותי בגלל האופן שבו בהה בי. אבל בכל פעם אני מתאבנת ובמקום זאת פשוט מתבוננת בו, ואז הוא נכנס פנימה ואני כועסת על עצמי שלא יצאתי החוצה באותו רגע.

חזרתי מבית הספר לא מזמן, ואני אמורה להימצא בחדר השינה שלי ולהכין את שיעורי הבית שלי. אבל במקום זאת אני יושבת ליד החלון, בקומה השנייה, ומחכה שוב לראות אותו.

אני בוחנת את ביתו של הילד. הבית הדו-קומתי הצבוע כחול ולבן הרבה יותר גדול מהבית של דודה אש; הוא מתנשא מעל ביתנו.

אני מניחה את סנטרי על ידיי, נשענת על החלון ומביטה לעבר השמים בניסיון לאתר צורות בין העננים.

לפתע אני קופצת כשאני שומעת צעקה. גבר צועק וילד צווח.

אני יוצאת בדהרה מחדרי, פורצת אל הסלון ונצמדת אל החלון שצופה אל ביתו של הילד. אני חושבת שהצעקות מגיעות משם.

עוד צעקה כעוסה ואחריה זעקות מפוחדות. ליבי הולם ואני לא יודעת איך להגיב. אין לי מושג מה בדיוק קורה, אבל אני בטוחה שמישהו מכאיב לילד.

״דודה אש!״ אני צועקת ורצה למטבח, שבו ראיתי אותה קודם יושבת וקוראת מגזין ליד השולחן.

אני מגיעה למטבח ומוצאת אותה עומדת ליד הדלת האחורית, בידה ספל קפה ועל פניה הבעה מיוסרת, כשהיא מביטה בביתו של הילד.

״מה הצעקות האלה?״ אני שואלת בקוצר נשימה.

דודתי מביטה בי וזעם מופיע על פניה. ״הגבר הנורא הזה מהבית השכן, הוא פוגע במשפחה שלו.״ היא מנידה בראש שלה. ״איזה ילד אומלל,״ היא אומרת בקול ספוג צער.

״תתקשרי למשטרה,״ אני דוחקת בה וניגשת אל הטלפון המותקן בקיר.

״התקשרתי, לקסי. פעמים רבות, אבל הם לא עושים דבר. הם אומרים לי שכנראה שמעתי לא טוב, או שיש לי דמיון פעיל במיוחד.״

אני בוהה בדודתי בבלבול.

״אוי, מתוקה שלי, בחיים כסף יכול לקנות הכול. אפילו את אלו שאמורים להגן עלינו.״ דודתי מביטה בספל הקפה שלה ואז פוסעת לעברי ואומרת לי בתקיפות, ״לקסי, אם תראי אי פעם את האיש הזה, אני רוצה שתיכנסי הביתה. ואם את פוגשת אותו מחוץ לבית, תפני ותלכי בכיוון ההפוך. את מבינה אותי? תבטיחי לי שלא תתקרבי אליו?״

״אני מבטיחה,״ אני אומרת באיטיות.

אני מתיישבת על כיסא בחדר האוכל ומביטה בביתו של הילד. אני לא שומעת עכשיו שום דבר.

הוריי היכו אותי כשהייתי צעירה יותר, כשלא הקשבתי להם, אבל זה לא היה עניין גדול. הצעקות ששמעתי קודם היו כמו צעקות מסרט אימה, כאילו מישהו עובר עינויים.

״אני הולכת לעשות מקלחת מהירה ואז אתחיל להכין ארוחת ערב. את יכולה לקלף תפוחי אדמה?״ שואלת דודתי.

אני מהנהנת. אני לא יודעת מה היא רואה על הפנים שלי - עצב, דאגה או פחד - מפני שהיא כורעת על ברכיה מולי ואומרת, ״אני מצטערת כל כך שנאלצת לשמוע את זה. אם הייתי יכולה לעבור דירה, הייתי עושה את זה לפני זמן רב. הדבר היחיד שאנחנו יכולות לעשות הוא להתפלל ולבקש מאלוהים שיגן על הילד הקטן והמסכן הזה.״

דמעות צורבות בעיניי ואני מהנהנת.

דודתי נושקת לקודקודי ופונה למעלה, למקלחת.

מחשבות משתוללות בראשי בגלל חוסר הצדק שבכל זה. איך אפשר להכות ילד בצורה כזו בלי שניתן יהיה לעשות דבר כדי למנוע זאת?

אני מוציאה מהמזווה את תפוחי האדמה ומתחילה לקלף אותם בכיור. מחשבותיי מתפזרות ואני נחושה בדעתי למצוא דרך לעזור לילד השכן: לחטוף אותו, לעזור לו לברוח מהבית, אולי לדווח למורים בבית הספר?

אני מניחה את התפודים הקלופים על צלחת, כשאני שומעת רחש של דלת רשת נסגרת. זו לא דלת הרשת שלנו. אני ממהרת לשמוט את תפוח האדמה האחרון על הצלחת ורצה אל הדלת האחורית שלנו.

אני סורקת במבט את חצרו של הילד, אבל לא רואה אותו בשום מקום. אני פותחת באיטיות את הדלת שלי כדי סדק ומביטה ימינה, אבל עדיין לא רואה דבר.

אני פותחת את הדלת קצת יותר ומציצה דרך הגדר אל צד הבית שלו, אבל עדיין לא שומעת או רואה אותו.

אני יוצאת החוצה וצועדת אל צד הבית שלי. אני אעמיד פנים שאני משחקת. אני מרימה את הכדורסל שלי ופוסעת במהירות לצד הבית, כאילו אני מתכוונת ללכת לחצר הקדמית כדי להקפיץ את הכדור על שביל הגישה הסלול בטון. בינתיים, אני עושה מאמצים לא למעוד, כשאני צועדת קדימה אבל מביטה שמאלה בתקווה לראות את הילד. אני באמצע הדרך אל החצר הקדמית, כשאני שומעת קול בכי. אני מאטה ומסתובבת אל הגדר.

אני מציצה בין עמודי העץ הלבנים ורואה גרם מדרגות שמוביל לדלת, אבל לא רואה את הילד. אני מתקרבת ואז עוצרת כשאני רואה נעליים על כפות רגליים שנבלעות מתחת למדרגות. אני מתאבנת ולא יודעת מה לעשות.

הפה שלי זז כאילו מעצמו לפתע ואני אומרת, ״שלום.״

הבכי נפסק ואני רואה מיד שהרגליים של הילד קופאות.

״אתה בסדר?״ אני שואלת בקול חרישי.

ראשו של הילד מבצבץ מאחורי המדרגות. פניו נפוחות, עיניו אדומות ושערו השחור פרוע לגמרי, כאילו משך אותו בלי הפסקה. הוא מושך באפו אבל שותק, ועל פניו אותה הבעה ריקה שראיתי קודם.

אני מתיישבת ליד הגדר ומתחילה לדבר. ״התכוונתי להקפיץ את הכדורסל שלי.״ אני משליכה את הכדור באוויר. ״אתה אוהב לשחק כדורסל?״

נראה שזה עובד, מפני שהוא יוצא ממחבואו מאחורי המדרגות, ניגש אל הגדר ומתיישב מולי. עם זאת, הוא יושב בצורה מוזרה, כאילו אינו יכול לזקוף את הגב. פניו מתקמטות בכאב ואז הוא מתאבן.

״אני אוהב כדורסל, אבל אני אף פעם לא משחק בזה. ראיתי משחקים בטלוויזיה. שיחקת פעם?״ הילד שואל בקול צרוד.

עיניי מתרחבות בהפתעה. ״מעולם לא שיחקת כדורסל? אני משחקת כדורסל כל הזמן בבית הספר עם החברים שלי.״

הוא מביט סביב באי נוחות ועונה, ״אני לומד בבית, אז אין לי חברים.״

אני לא יודעת מה לומר, אז אני שואלת, ״איך קוראים לך?״

״ג׳וזף, אבל את יכולה לקרוא לי ג׳ואי.״ אור קלוש נדלק בעיניו והוא מחייך אליי.

ליבי הולם בפראות ואני מרגישה כאילו מיליוני פרפרים מתעופפים לי בבטן.

״אני אלכסה, אבל אתה יכול לקרוא לי לקסי,״ אני אומרת ומחזירה לו חיוך. ״מה אתה לומד בשיעורים שלך בבית?״ אני שואלת. מעולם לא הכרתי קודם מישהו שלומד בבית.

ג׳וזף מושך בכתפיו וממצמץ בכאב. ״אנגלית, מתמטיקה, היסטוריה, קיקבוקסינג ומדעים.״

״קיקבוקסינג? כלומר, להכות אנשים אחרים?״

הוא נד בראשו ומצמצם בסקרנות את עיניו. ״לא כולם לומדים קיקבוקסינג?״

״לא. כלומר, לא בבית הספר. הורים לוקחים את הילדים שלהם לחוגים אחרי הלימודים, אם הם רוצים ללמוד דברים כאלה.״ אני זורקת את הכדור שלי באוויר ושואלת, ״אתה טוב בזה?״

״אני לא יודע, אולי,״ הוא עונה בקול מרוחק ומתבונן בי בצורה מוזרה.

אני מטה את ראשי הצידה ורוצה לשאול אותו על מה הוא מסתכל, אך אז קוטע אותי קול נשי שקורא בצעקה בשמו.

״ג׳וזף!״ היא צועקת שוב.

ג׳ואי נאנח ואז נעמד במאמץ ניכר. ״אני חייב ללכת עכשיו.״

הוא מביט סביב ונראה שאינו יודע איך להיפרד.

״זו אימא שלך?״ אני נעמדת יחד איתו.

הוא מניד בראשו. ״זו המשרתת שלנו. אני חייב ללכת. ביי.״ והוא צולע משם ומתרחק לתוך הבית שלו.

באותו רגע אני מחליטה שאהיה חברה של ג׳ואי. חברתו הראשונה.

* * *

ג׳ואי ואני משחקים אני מרגל ליד הגדר וצוחקים. אני חושבת על הפגישה הראשונה שלנו לפני ארבעה חודשים ונזכרת כמה מרוחק הוא היה. עכשיו הוא צוחק, מתבדח, ולפעמים הוא מושיט יד דרך הגדר וטופח לי על היד בידידותיות. האמת היא שנדמה לי שהוא רוצה להחזיק בידי, אבל אני יודעת שהוא לעולם לא יגיד לי את זה. הוא אולי ידידותי יותר, אבל הוא עדיין מסתגר בעצמו. ועם זאת, כאשר הוא משתחרר, הוא מצחיק והחיוך שלו מלהיט משהו בתוך חזי, ואותה תחושה נעימה גורמת לי לחייך אליו בחזרה.

אחרי המפגש הראשון שלנו התחלתי להקפיץ את הכדור בחצר הקדמית של הבית מדי יום, עד שכמה ימים אחר כך מצאתי אותו יושב בצמוד לגדר ומתבונן בי. בכל יום ניגשתי אליו ודיברתי איתו, וככל שחלפו הימים הארכנו בשיחות שלנו והתחלנו להרגיש נוח יותר זה בחברת זה. ג׳ואי שאל אותי על בית הספר ומיהם חבריי. הוא שאל אותי מה קרה למשפחתי, וכשהקשיב לסיפורי הוא נד בראשו ואמר במהירות ״מצטער״, ואז הזדרז להחליף נושא. הבנתי את זה; הוא לא מצטיין במחלקת הרגשות.

לא שמעתי אותו צורח כמו באותו יום נורא, אם כי עדיין שמעתי את אבא שלו צועק עליו בקביעות, אבל ג׳ואי נראה לי בסדר. כבר לא היו לו חבורות על הפנים, הזרועות או הרגליים, אז אני חושבת שאבא שלו בדרך כלל צועק. כך לפחות אני מקווה.

״אני מרים ידיים. אם זה לא השער הקדמי שלכן, אז מה עוד בחצר שלכן יכול להתחיל באות ש׳?״ ג׳ואי אומר, להוט לדעת את התשובה.

״השער האחורי,״ אני אומרת בהתרגשות.

״זה לא הוגן. הוא לא נמצא בחצר הקדמית,״ אומר ג׳ואי בנימה ספקנית.

״הוא כן. מגיעים אליו דרך החצר הקדמית.״

״זה לא נכון.״

״זה כן נכון.״

״לא נכון.״

״כן נכון.״

אנחנו מנהלים מלחמת מבטים במשך רגע ואז פורצים בצחוק רם.

ג׳ואי אומר בקוצר נשימה, ״בסדר, עכשיו תורי.״

* * *

אחרי חודש

ליבי הולם בחזי.

עוד צרחה.

אני דוהרת ברחבי הבית.

עוד צרחה.

שערי מצליף על פניי כשאני נעה בין החדרים בתנועות חדות.

אני עוצרת במטבח ומרימה את שפופרת הטלפון. אני מחייגת 911.

״משטרה או אמבולנס?״

״משטרה, מהר בבקשה!״ אני צועקת למרכזנית.

עוד מרכזנית עונה ושואלת, ״מה הבעיה?״

״השכן שלי, הוא צורח. אני חושבת שאבא שלו מכה אותו. בבקשה, הוא זקוק לעזרה,״ אני זועקת בטלפון.

עוד צרחה.

״את שומעת את זה? אוי, אלוהים, תמהרו בבקשה!״ אני צועקת הפעם.

״ניידת נמצאת בדרכה לשם, בעוד שתי דקות מישהו יגיע. תישארי על הקו כדי שתוכלי להמשיך לעדכן אותי,״ המרכזנית מורה לי.

עוד צרחה מקפיאת דם.

אני מתחילה לבכות ועצב מציף את חזי, בגלל שאני לא יכולה לעזור לג׳ואי בשום צורה ברגע זה.

אני שומעת את דלת הכניסה נפתחת וצועקת, ״דודה אש!״

אני שומעת שקיות נופלות על הרצפה והיא ממהרת אליי. ודאי הרגישה שנבהלתי.

״לקסי? מה קרה?״ עיניה רחבות והיא בוחנת את גופי ואת החדר בחיפוש אחר איום אפשרי.

אני מושיטה לה את הטלפון. ״התקשרתי ל-911.״

עוד צרחה.

דודתי ממצמצת כשהיא שומעת אותה.

אני קופצת את אגרופיי וצועקת, ״אוף! אני לא מסוגלת לסבול את זה. הוא פוגע בו!״

פניה של דודתי נופלות, ואני רואה איך היא נלחמת בדמעותיה כשהיא מצמידה את הטלפון לאוזנה.

אני ניגשת לחלון הקדמי, עומדת שם וממתינה לניידת המשטרה שתגיע. ברקע אני שומעת את דודתי מדברת עם המרכזנית כדי לאשר את כתובתנו ואת הכתובת שממנה נשמעות הצרחות.

עוד צרחה.

זעם גואה בתוכי ואני בועטת בקיר. זה לא מגיע לו.

סירנות נשמעות, ואני דוהרת החוצה מבעד לדלת הכניסה שלנו ורצה אל ניידת הסיור. אני מרגישה שדודתי ממהרת מאחוריי, כשאני צועקת לשוטר לפרוץ לביתו של ג׳ואי ולחלצו משם.

שני שוטרים צועדים במהירות אל דלת הכניסה של ג׳ואי.

דודתי כורכת את זרועותיה סביבי ומושכת אותי לעבר החצר הקדמית שלנו, כשהיא מנסה להרגיע אותי.

אישה פותחת את הדלת. היא גבוהה, שערה בהיר ועל פניה הבעה עייפה ומבולבלת. היא מזמינה את השוטרים פנימה, ואז דודתי מאלצת אותי להיכנס הביתה ואומרת לי שג׳ואי יהיה בסדר עכשיו. אני מנענעת בראשי מפני שאני יודעת שזה לא נכון. אף אחד לא יכול להיות בסדר אחרי מכות כאלה.

כעשרים דקות לאחר מכן השוטרים מגיעים אלינו. הם אומרים לנו שג׳ואי בסדר ושמה ששמענו היה כנראה סרט שבו צפו בביתו.

״לא.״ אני מנידה בראשי ותמיהה גדולה מציפה אותי. ״הוא צרח מרוב כאב. ראיתם אותו? בדקתם אותו? הסתכלתם מתחת לחולצה שלו? הוא ממצמץ כשהוא מתיישב או כשהוא הולך. אני חושבת שמכים אותו במקומות שאי אפשר לראות בגלל הבגדים.״

אבל לשווא. הם לא היו מוכנים להקשיב, או שלא רצו.

דודתי נפרדת מהם לשלום וטורקת אחריהם את הדלת.

אני פונה אליה בבלבול מוחלט, כשהלם על פניי. דודתי מחבקת אותי כשאני מאובנת מתדהמה. ״אני יודעת, ילדתי המתוקה.״ היא מלטפת את גבי ומנסה להרגיע אותי. ״כשתהיי מבוגרת יותר, תביני שבעלי ההון והעוצמה יכולים להתחמק מעונש על דברים שהיו שולחים את רובנו למאסר. זו דרכו של העולם.״

לפתע נשמעת נקישה רמה על הדלת שלנו.

דודתי פותחת את הדלת. מולנו עומד גבר לבוש בחליפה אך ללא הז’קט, הכפתורים העליונים של החולצה פתוחים ומגלים טפח מגופייתו הלבנה, וחגורתו נחה ברפיון על מותניו. שערו שחור והוא נראה בדיוק כמו ג׳ואי.

״כן?״ דודתי אומרת בקול נמוך ועצבני.

״אני לא מטריד את השכנים שלי, אלא אם הם מטרידים אותי.״ קולו של האיש מתוח ומאופק. ״זו הפעם השלישית שהזמנת אליי את המשטרה. אם זה יקרה שוב, אני אגרום לך להתחרט על כך.״ הוא מסיים את המשפט בהבעת בוז ועיניו ננעצות בעיניה של דודתי.

דודה אש נסוגה ומעמידה אותי מאחוריה.

״אנחנו מבינים זה את זה?״ האיש שואל כשקולו רוטט מזעם.

״כן,״ היא עונה במהירות וקולה רועד.

דודתי סוגרת את הדלת במהירות ובשקט רצה אל החלון. אנחנו מציצות החוצה ורואות את הגבר הנורא פונה וצועד בחזרה לביתו.

באותו לילה, הדודה שלי מאלצת אותי להבטיח לה שלעולם לא אתקשר שוב למשטרה בגלל משפחתו של ג׳ואי. אני מבטיחה. ג׳ואי הוא חבר שלי, אבל אני לא יכולה לאבד את דודתי. לא נותר לי איש מלבדה. ההבעה המבוהלת שעל פניה מספרת לי את כל מה שאני צריכה לדעת. האיום של האיש הזה אמיתי.

השבועות חולפים. דודתי הוסיפה בריחים לדלתות והעמידה את הבית למכירה, אבל איש לא בא לראותו. הצצתי דרך חלון הסלון שלנו כשג׳ואי ישב בפינה שלנו ליד הגדר וחיכה לי. לא יצאתי כשראיתי אותו, ולא בגלל שדודתי אסרה עליי. בכל השנים שבהן גרתי איתה, היא מעולם לא אסרה עליי להתרועע עם ג׳ואי. פשוט לא ידעתי מה אוכל להגיד לו.

לבסוף, אחרי שלושה שבועות, אני מרגישה שאני לא מסוגלת עוד לשאת את הריחוק מג׳ואי. אני מציצה מהחלון ורואה אותו שוב יושב ומחכה לי. אני יוצאת החוצה ומתיישבת מולו. אנחנו בוהים זה בזה במשך רגע ארוך לפני שהוא מציע לשחק אני רואה, וזה מה שאנחנו עושים. אנחנו חוזרים לשגרה ולא מזכירים אף פעם את המכות שספג או את הניסיון שלי להציל אותו.

גיל ארבע-עשרה

במשך שנים שמעתי את הצרחות של ג’ואי. ובכל פעם זחלתי מתחת לשמיכות ובכיתי והתאבלתי על הילד השקט והמצחיק מהבית הסמוך, שאוהב לדבר על היקום, על הצמחים ועל השמש. הוא מביט בשמים ואני רואה בעיניו ייאוש; הוא רוצה לעלות לשם, לברוח.

כשאני חוזרת מבית הספר, בדרכי לדלת הכניסה, אני רואה את ג׳ואי שוכב על האדמה ליד הגדר.

״יצאת מוקדם היום,״ אני אומרת בחיוך, אבל ג׳ואי לא מגיב ולא זז. אני ניגשת אליו, ורק אז אני רואה את הדם על פניו, על צווארו ועל הטישירט הכחולה שלו. אני שומטת מיד את התיק שלי ודוהרת אל הגדר. אני צונחת על האדמה ותוחבת את ידיי בין עמודי הגדר כדי לגעת בו, לוודא שהוא נושם.

״ג׳ואי,״ אני אומרת, ופחד מציף אותי כשאני מנערת את זרועו.

פניו אדומות ונפוחות כמו שראיתי פעמים רבות בעבר, אבל הן מעולם לא היו מוכתמות בדם.

״ג׳ואי?״ אני צועקת בבכי.

לפתע הוא אוחז בידי ופוקח את עיניו.

אני קורסת בהקלה ומשפילה את ראשי כשדמעות זולגות מפניי על חזי. ״אלוהים, הבהלת אותי.״ אני מרימה את פניי אליו. ״מה קרה?״ אני שואלת, שוברת את נדר השתיקה שלנו שלא לדבר לעולם על המכות שהוא סופג.

הוא עונה בקול חסר חיים, ״אני בסדר. אני פשוט זקוק לך ברגע זה. פשוט... תחזיקי לי את היד, בבקשה.״ הוא נשמע קצר נשימה וישנוני.

יבבה עולה מגרוני ואני מהדקת את אחיזתי בידו. ״בסדר, אני אחזיק את היד שלך. אני מבטיחה שלעולם לא אעזוב אותך.״

אני יושבת בחוץ ומחזיקה בידו במשך שעות. מפעם לפעם אני בודקת את חזהו כדי לוודא שהוא עדיין נושם, ונאנחת בהקלה.

אני יודעת שדודתי תחזור עוד מעט מהעבודה, ושהיא תדע מה לעשות. ג׳ואי שוכב כאן, מכוסה דם קרוש וחבורות. זו הוכחה. אולי נוכל לקחת אותו לבית החולים או לצלם כמה תמונות, משהו שיהווה הוכחה למתרחש בבית הזוועות הזה.

שקועה במחשבות, אני לא מבחינה בשתי הנשים המתקרבות אלינו מצד הגדר של ג׳ואי, עד שהן ממש לידנו. את האחת אני מכירה כמטפלת שלו, והשנייה היא האישה שפתחה את הדלת כשהשוטרים הגיעו. אולי היא אימא של ג׳ואי? זעקה פורצת מפיה כשהיא מבחינה בדם המכסה את ג׳ואי, כך שאני מניחה שצדקתי.

המטפלת מנידה בראשה לעברי ומתחילה להרים את ג׳ואי מהאדמה בעזרתה של אימו.

אני משחררת את ידו וזרועו נשמטת לצד גופו ברפיון.

״למה הוא לא מתעורר?״ אני שואלת את המטפלת.

אני מופתעת כשהיא עונה לי. ״משככי כאבים, ילדה. יש להם השפעה מרדימה.״

אימו של ג׳ואי מוחה דמעות מפניה ומרימה את זרועו של ג׳ואי אל כתפיה.

שלושתנו שומעות את גניחת הכאב שלו. אני מייבבת איתה ושונאת את חוסר יכולתי לעזור לו.

נראה שאימו שמעה אותי, מפני שהיא מסתובבת אליי ואומרת, ״תודה שאת כאן בשבילו, ותודה לך על...״ היא משתתקת ואז אומרת, ״פשוט תודה לך על הכול.״ היא מדברת בקול חרישי, כמעט כאילו היא פוחדת לדבר איתי. עם ילדה.

אני נשברת, מפני שאני לא מסוגלת להבין איך המוח של האישה הזו עובד. איך היא יכולה לתת למישהו להתעלל כך בבן שלה בלי לעשות שום דבר, ואז להודות למישהי אחרת על העזרה שהיא מגישה לו?

״אני שונאת אותך,״ אני אומרת לה. המילים יוצאות מפי בנימת זלזול.

היא רק מהנהנת. היא לא מגלה שום רגש. הבעת פניה החתומה מזכירה לי את פגישתי הראשונה עם ג׳ואי. היא נטולת הבעה.

אני רצה לתוך הבית, משליכה את עצמי על הספה ובוכה. כשדודתי חוזרת הביתה אני מספרת לה הכול. אני אפילו מתנצלת מאה פעמים על מה שאמרתי לאימא של ג׳ואי, מפני שאני חוששת שאבא שלו יתנקם בנו בגלל זה.

אבל הנקמה לא מגיעה, ולאחר שבוע ג׳ואי חוזר לשבת ליד הגדר. אני יוצאת החוצה בכעס. אני רוצה לדעת למה כל זה קורה, למה אף אחד לא מסייע לו, למה הוא לא בורח?

אני מתקרבת לגדר בצעדים מהירים, מאגרפת את כפות ידיי ומצמצמת את עיניי.

ג׳ואי יושב ותולש עשבים ליד הגדר. כשאני מתקרבת, הוא מרים את עיניו ומביט בי בהבעה עצובה ושבורה.

אני מתיישבת לידו. ״מה קרה לך, לכל הרוחות, ג׳ואי?” אני מתיזה. “לא, אל תנסה אפילו לענות לי, אני כבר יודעת שאבא שלך הרביץ לך חזק כל כך שהיית מכוסה בדם.״ את המשפט האחרון אני לוחשת בזעם.

עיניו של ג׳ואי נעצמות בכוח והוא זורק את גבעולי העשב מידיו בכעס. הוא יודע שהגיע הזמן להסביר לי מה באמת קורה.

״כן, אבא שלי הוא חרא של בנאדם והוא מכה אותי, אבל רק בגלל שאלה דברים שאני חייב ללמוד.״

העיניים שלי מתרחבות בגלל ההסבר שלו והקללה. מעולם לפני כן לא שמעתי אותו מקלל.

״ג׳ואי, הורים לא מכים את הילדים שלהם כדי ללמד אותם דברים. לפעמים הם נותנים להם מכה פה ושם כשהם קטנים, אבל כשהם מתבגרים, נותנים להם עונשים כמו לא לצפות בטלוויזיה במשך שבוע, או לא לצאת לשחק בחוץ. בעולם המציאות״ – אני פורשת את זרועותיי כדי להקיף את העולם סביבי – ״הורים לא פוגעים בילדים שלהם בצורה כזו. רק מפלצות אדם עושות את זה, ולרוב הם מגיעים לכלא בגלל זה.״

״אני לא חי בעולם המציאות, לקסי,״ ג׳ואי עונה והקול שלו מחוספס ומעובה. ״אני גר בבית הזה עם אבא שלי, ובמקרה המון פוליטיקאים חייבים לו המון טובות, ובמקרה הוא גם מחזיק את המשטרה בכיס הקטן שלו. אלה הם החיים שלי. אין לי אף אחד אחר.״

״אז תברח. זה עדיף על חיים בצורה כזו.״

ג׳ואי צוחק, אבל זה צחוק מובס. ״אם אברח, אימא שלי תשלם את המחיר על זה, אולי אפילו בחייה. ואת, את האדם הראשון שאליו הוא יבוא כשהוא יחפש אותי. הוא יודע שאנחנו מדברים. הוא חושב שאני לומד איך מדברים עם בנות. לאבא שלי יש תוכניות, תוכניות מגירה. אם אברח, איעלם לגמרי, הוא יתנקם בך ובדודה שלך.״

״אנחנו נסתדר,״ אני משקרת, אבל ג׳ואי רואה את האמת בעיניי ושומע את הרעד בקולי.

הוא נאנח, משתרע על הקרקע ומביט בשמים. ״לקסי, אנחנו יכולים לעזוב את זה? אני לא בורח. בעוד כמה שנים אני אהיה מספיק גדול והוא כבר לא יוכל לגעת בי, ואז המצב ישתנה.״

גם אני משתרעת על הקרקע ומביטה עם ג׳ואי בשמים. אני לא עונה. מה כבר אפשר להגיד? הוא לא מוכן לחלץ את עצמו, ואני לא יכולה להציל אותו. כל מה שנותר לי לעשות הוא להיות שם בשבילו.

ג׳ואי תוחב את ידו בין עמודי הגדר ומושיט לי אותה, ואני אוחזת בה. גופי מתלהט למגעו. אנחנו מבלים את שעות הצהריים במציאת תמונות בעננים.

החיים ליד הגדר שלנו חוזרים לשגרה, לפחות לזמן מה.

ההווה

המיטה זעה וניק הודף מעליו את השמיכות כשהוא מתהפך. הוא מסדיר את נשימתו ושוב שוקע בשינה עמוקה.

דודה אש הייתה מתאהבת בניק. היא תמיד יעצה לי לבחור באדם כמוהו. היא לא אהבה את הקשר העמוק שלי עם ג׳ואי, מפני שסבלתי כשג׳ואי סבל.

היא רצתה שתהיה לי אהבת נעורים נורמלית עם נער מתוק מבית הספר. במקום זאת, היה עליה לנחם אותי כשצעקותיו של מרקו הגיעו עד לביתנו וכשזעקותיו של ג׳ואי הפכו לצרחות כאב.

אבל דודתי לא זכתה לראות אותי מסיימת את בית הספר התיכון, ולא זכתה לראות אותי מנהלת מערכת יחסים נורמלית עם בחור. היא נפטרה בבית החולים מגידול במוח כשמלאו לי שמונה-עשרה. במשך שבועות הייתי עדה לגסיסתה האיטית מהמחלה. אני מוכנה להישבע שהיא נראתה צעירה יותר, שלווה, אחרי שמתה. נפרדתי ממנה ויצאתי משערי בית החולים יתומה בפעם השנייה בחיי.

סיימתי את לימודיי בתיכון, המשכתי להתגורר בביתה של דודתי והתחלתי ללמוד בקולג׳ בסקרמנטו.

ג׳ואי ואני לא המשכנו להיפגש ליד הגדר אחרי שמלאו לנו חמש-עשרה. בגיל חמש-עשרה, ג׳ואי החל למרוד באביו, נאבק בו ועזב את הבית. מערכת היחסים שלנו הפכה עד מהרה מידידות לקשר של אהבה, והגדר חדלה להפריד בינינו.

מאחר שג׳ואי התבגר ונעשה שרירי יותר, אביו לא היה יכול להכות אותו יותר, אבל כן שמעתי זעקות של אישה וקול מהלומות וחבטות, וידעתי שזה בגלל שג׳ואי מגונן על אימא שלו.

ג׳ואי עזב יחד עם אימו ביום שמלאו לו שש-עשרה. הוא אמר לי שהוא יכתוב לי ויודיע לי היכן הוא נמצא, אבל זה לא קרה מעולם. יומיים לאחר מכן הופיעה ניידת משטרה ובה ג׳ואי ואימו. מרקו איתר אותם והשתמש בקשריו במשטרה כדי להחזיר אותם הביתה באמצעים לא חוקיים.

חלפו שנים ואני סיימתי את לימודי הרפואה שלי.

ג׳ואי ואני החלטנו לעבור לגור יחד, אבל הרחק מאביו, כך שלקחתי את החפצים שרציתי מהבית של דודתי, נעלתי את הדלתות ועזבתי. ניסיתי למכור או להשכיר את הבית, אבל ידעתי שאין בכך טעם. אם איש לא רצה לגור ליד מרקו או׳קונור לפני שנים, איש ודאי לא ירצה לגור שם עכשיו. הוא נעשה מסוכן עוד יותר ונודע בהיקף עסקיו הבלתי חוקיים בשוק השחור.

ג׳ואי ואני עברנו לגור יחד בדירה בסן פרנסיסקו. אימו עברה לגור איתנו, בהסכמתי. עדיין שנאתי אותה, אבל היא הייתה אימו. יכולתי להתמודד עם זה. היא הייתה שקטה ונעימת סבר, ולא הייתה מסוגלת להתבטל כל היום, כך שהיא בישלה וניקתה. היא הספיקה לגור אצלנו שבועיים, ואז הופיעו בדירה שלנו שני בריונים חמושים באקדחים כדי להחזיר אותה למרקו. רק היא ואני היינו בבית באותו זמן, והיא אמרה לי לא לעשות מזה עניין ולהגיד לג׳ואי שהיא אמרה שלום. היא הייתה רגועה באופן מפחיד, כאילו ידעה לכל אורך הדרך שזה רק עניין של זמן עד שתצטרך לעזוב.

ג׳ואי חזר הביתה ופשוט השתולל. הוא שבר שתי כוסות ואז יצא וחזר רק כעבור שעות כשהוא מוכה יגון. שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר לי שאימו תהיה חופשייה מאביו רק כשאחד מהם או שניהם ימותו. מרקו אף הוסיף ואמר לו שאם לא יחזור לעבוד בעסק המשפחתי, אימו תהיה זו שתשלם את המחיר על כך. ג׳ואי אמר לי שהוא מכר את נשמתו לשטן באותו ערב, כשהסכים לכך.

עכשיו היה תורי להשתולל. רתחתי מזעם. רבנו במשך שבועות. משמעות ההסכמה הייתה שג׳ואי ישתלב בפעילות הפלילית של אביו.

ידעתי שהוא לא יוכל לנטוש את אימו, אך עדיין כאב לי לראותו צועד במסלול שבסופו של דבר יהרוס אותו, או אותי ואת העתיד שלנו. עם זאת, הכרתי את ג׳ואי טוב יותר מכל אחד אחר. הוא היה אדם טוב ולכן התייצבתי לצידו.

לאחר שעבד אצל מרקו במשך שנתיים, ג׳ואי בישר לי שהוא עומד לעבור לקולומביה למשך זמן קצר לצורכי עבודה.

נסעתי בעקבותיו. ג׳ואי כעס עליי, אבל סירבתי להניח לו לנסוע לבד בלי לדעת מתי ישוב. איבדתי בחיי את כל האנשים שאהבתי. ג׳ואי היה הדבר הקבוע היחיד בחיי, והאמנתי שכשאוהבים אדם, אוהבים אותו בטוב וברע.

המעבר לקולומביה היה הטעות הגדולה ביותר שעשינו בחיינו; הוא הרס את כל מה שבנינו יחד.

לא היה אח ורע בעולם לעסק שמרקו הקים.

שחיתות.

נשמות מרוסקות.

תאוות בצע.

חיים אבודים.

מעשים לא אנושיים.

ולבסוף מותו של מרקו או׳קונור, מוות שהגיע עשר שנים מאוחר מדי לאנשים רבים כל כך.

בזמן מותו של מרקו כבר לא הייתי בקולומביה. הייתי רחוקה מג׳ואי. הוכיתי קשות על ידי אחד השומרים בגלל שניסיתי להציל אחדות מהשפחות הרבות שמרקו חטף.

מעולם לא חשבתי שאברח מפני ג׳ואי, מהגבר שאני אוהבת, אבל כעסתי, רתחתי מזעם על האופן שבו הנחתי לחיי להסתחרר ולצאת משליטה. אז החלטתי לברוח ולעולם לא להביט לאחור.

הסתובבתי באירופה במשך חודשיים. בכל פעם ברחתי, מפני שהייתה לי תחושה שג׳ואי מתקרב; גברים לא מוכרים הופיעו והסתובבו במקומות שבהם גרתי וסקרו את תיבות הדואר בבניין הדירות שבו גרתי.

ואז, לפתע פתאום, קיבלתי אימייל מאמילי והחלטתי שהגיע הזמן לחזור לארצות הברית בניסיון לכפר על חטאיי: לעזור למישהי שהייתי צריכה לעשות מאמץ גדול יותר כדי לנסות להציל לפני זמן רב.

ואז ג׳ואי הצליח סוף סוף להגיע אליי.

הוא הבטיח לי עתיד, עתיד שבו הוא יוכיח את עצמו כאדם טוב וראוי לי, כאילו שאני נזקקתי לדברים הללו. כל מה שרציתי היה להתחיל סוף סוף לחיות.

אבל כדי לעשות זאת, ג׳ואי הרגיש שהוא חייב קודם לחסל איוּם נוסף: את דודו, מייקל, ששאל שאלות על מותו של אביו של ג׳ואי, מרקו.

התחננתי בפני ג׳ואי לא לנסוע שוב. ביקשתי ממנו שהפעם יבחר בי, כדי שנוכל להתחיל לחיות את חיינו, כדי שנוכל לנסוע לאן שנרצה, להתחיל פרק חדש. אבל ג’ואי העדיף ללכת בדרך אחרת.

אז אני החלטתי לשים קץ לכל מה שהיה בינינו ולצמיתות.

הוא עזב באותו יום. הרגע שבו הבנתי שהוא לא מתכוון לחזור בו ולשנות את דעתו שבר אותי יותר מכל דבר אחר בחיי.

בגיל שלושים-ושתיים, כל מה שרציתי היה שנחיה יחד כזוג, שנהיה מאושרים. בעשרים השנים האחרונות חיינו את חיינו כשענן שחור תלוי מעלינו. עכשיו, כשהענן הזה כבר לא איים עלינו, כל מה שרציתי היה להמשיך הלאה, לחיות בלי חששות. אבל ג׳ואי לא היה מסוגל לזה. הוא חושב שהוא דואג לעתיד שלנו בכך שהוא מחסל איומים עוד לפני שהם מגיעים אלינו, אבל הוא לא מבין שהוא האיוּם היחיד לקיומנו.

כל זה קרה לפני תשעה חודשים. מאז לא שמעתי ממנו, אבל אני יודעת שג׳ייק וקיין מקבלים ממנו עדכונים ושהם יודיעו לי אם משהו יקרה. אני לא יודעת אם הוא מאושר. אני יודעת רק שהוא חי, וזה כל מה שנחוץ לי בשלב זה. אני ממשיכה הלאה. לפחות מנסה.

היה לי קשה לנשום מאז שנפרדתי ממנו. הידיעה שהוא חי היא הדבר היחיד ששומר על שפיות דעתי ומאפשרת לי לחיות את חיי. אני אוהבת את ג׳ואי היום יותר מאי פעם. קשה לי להשלים עם העובדה הזו, בעיקר אחרי כל מה שקרה והמרחק שנכפה עלינו, אבל אהבתי לו גדלה מיום ליום. אני רוצה למחוק אותה, לשכוח ממנה, כאילו לא הייתה מעולם.

מחשבותיי וגופי קופאים כשידיים חמות נוגעות בי. אני יודעת מה הוא רוצה. גם אני רוצה בזה, במגע, בקשר בין גבר לאישה. ניק רוצה ממני יותר, ואני מנסה בכל כוחי לתת לו את מבוקשו. אני זקוקה לזמן כדי לשכוח את ג׳ואי, זמן כדי למחוק את מה שהיה לי איתו. ניק אדם טוב. אני מקווה שהוא יצליח למחות מליבי את ג׳ואי.