הגשר בינינו

"מה נעשה עכשיו?" אני שואלת את אדם אחרי שמסיימת לעשות פיפי בשירותים הקטנים של החדר שקיבלנו. כבר שעה אני מתאפקת, ועכשיו אני שוב מביטה במראה ומחייכת, מפתיע כמה שירותים נקיים יכולים לשפר את מצב הרוח של אישה.

"אני לא יודע," הוא זורק לי, "את הרי בחרת את התוכנית הרומנטית, אז את תחליטי. אני כאן לטובת קישוט המצפון שלך בלבד."

מפתיע גם כמה מהר חיוך של אישה יכול להתכנס חזרה אל תוך גוש של עצב. הוא בטח תכנן את המשפט הזה מאז שהודעתי לו על החופשה, מחדד אותו אט־אט לכדי חץ אחד מדויק היטב אשר צריך להיות משוגר בזמן הנכון. כמו צייד, אשר יודע שהצדק תמיד נמצא בצד שלו ושהוא חייב לסיים את הקרב במכת ניצחון, הוא שתק ושתק עד רגע השיגור.

"אתה אומנם גבוה, ואני אוהבת את הגוף שלך, אבל אתה לא רק לקישוט המצפון שלי, אתה גם לטובת הנאה משותפת." אני מנסה לרכך את פגיעתו של החץ אשר פוצע את הגוש שבבטני. אבל נראה לי שאחרי הישג כביר כל כך, הוא לא יוותר בקלות. כבר כמה שבועות שהוא סוחב עימו כעסים, ועכשיו הכול יוצא כשאנחנו כבר כאן, ולא ניתן לסובב את הגלגל לאחור. מעניין אם בכלל ניתן לסובב את הגלגל לאחור. את באמת קצת נאיבית.

"לא בא לי לטייל בעיר הזאת, אין בה שום דבר מעניין," הוא ממשיך. אני יודעת שהוא סתם אומר את זה. ברור לי שהוא יאהב את העיר הזאת בדיוק כמו שאני אוהבת אותה. מה כבר עשיתי שזה מגיע לי?

אני מביטה בחלון החדר הפתוח, הוא עטוף בווילונות כהים כבדים של בית מלון. הווילונות מוסטים לצדדים, ובתי העיר מציצים אליי באור אפור של עננים ובוקר, מזמינים אותי אליהם. אני רוצה לצאת אליה, אחרי שטעמנו מעט ממנה מוקדם יותר כאשר צעדנו לכאן מן הרכבת התחתית, אני עם המזוודה הגדולה שלי, והוא עדיין לא מתנדב לעזור לי. אני מנסה להתרכז בנוף הבתים שמחוץ לחלון, תוהה אם להמשיך בשיחה או לשתוק, מרגישה את הגוש בבטן שלי מתלבט עם עצמו אם להפוך לבלוק של אדישות או לטפס לעיניים ולהתחיל להצטבר כטיפות של דמעות. בסוף תמיד הדמעות זולגות ממני, ואז הוא יאמר לי שהוא לא מבין על מה בדיוק אני בוכה ושאני משתמשת בבכי כמניפולציה. אולי אני צריכה קצת הפסקה ממנו.

אני מפסיקה את הוויכוח ופונה למזוודה. גדולה, נאמנה וממלאת את כל צרכיי. אני מתאמצת ומרימה אותה בקושי על המיטה. אין לי רצון לבקש ממנו טובות, אני מעדיפה לעסוק בפיזור תכולתה בארון ובחדר האמבטיה. אולי בעוד כמה דקות הוא ישנה את דעתו.

אחרי שאסיים לפרוק, אעשה טיול בחדר שקיבלנו ואגלה את כל צפונותיו. כמה כבר אפשר לגלות בחדר הזה? הוא מקסים, אבל קטנטן ונכון לעכשיו אני לא בטוחה שנצליח לדחוס את האגו של שנינו לתוכו, במיוחד את זה של אדם שהתנפח לאחרונה לממדים מבהילים. הוא כדרכו, מנסה להתחפר בעמדתו ותופס את עמדת המשקיף מהצד. בוחר לעמוד ליד החלון עם ידיו בכיסים, נודד עם מבטו בין החוץ המזמין של הרחוב לבין פנים החדר והאישה שלקחה אותו לחופשה. אותה אישה העוסקת כרגע בתליית החצאיות שלה בארון הקטן וארגון הסוודרים על המדף. הטרולי הקטן שלו הושאר יתום ליד דלת הכניסה בלי שהוא נגע בו, ואני תוהה אם אדם פשוט ממתין לרגע אחד של הסחת דעת מצידי, בשעה שאני מסתובבת לארון, על מנת שיוכל לרוץ לדלת, לתפוס את הטרולי ולהימלט ממני ומן החדר הזה.

"לא נראה לי," אני לוחשת בשקט, "נראה לי שהוא פשוט נהנה לנצח אותי."

"מה אמרת?" הוא שואל.

"אמרתי שאולי כדאי שתניח את הטרולי שלך במקום ותיתן לי את כלי הרחצה שלך, על מנת שאוכל לשים אותם בחדר האמבטיה, ולאחר מכן נלך לטייל בעיר."

"למה הבאת אותנו לפה? את חושבת שאנחנו מתאימים לפה?"

"כן, מאוד. מלא רומנטיקה, אהבה, בתי קפה. אנחנו מתאימים."

"בדיוק אנחנו," הוא עונה באירוניה, "אנחנו אי של חשדות. סליחה, לא אנחנו, את אי של חשדות."

"מספיק עם חשדות. בוא נתקן, יהיה נחמד, נלך לחפש לנו איזה מוזיאון טיפשי כמו כל התיירים," אני מנסה, אבל מבינה שבכל ניסיון נוסף שלי, תחושת הרצון שלו להסתגר בחדר רק גוברת.

"וזה מה שאת חושבת, שמוזיאונים יתקנו את מה שנשבר?" הוא שואל בשקט.

"כן, מוזיאונים יתקנו את מה שנשבר, כי מה שנשבר הוא לא כזה נורא ולא כזה זקוק לתיקון," אני בוחרת לענות לו.

"ברור, כי רק את מחליטה מתי שוברים ומתי מתקנים, לא אני. אני צריך רק להסכים לזה."

"אז כדאי שתסכים לזה, כי יש אותך ויש אותי, ואין יותר משנינו בחדר הזה. לריב תמיד אפשר, לתקן יותר קשה."

"נכון, לתקן יותר קשה."

"אז בוא נעשה את מה שאתה רוצה לעשות כדי לתקן את העולם שנחרב. מה אתה רוצה לעשות?"

"אני לא רוצה לתקן. אני רוצה להישאר בחדר הזה, להשאיר את זה קצת שבור, לא יקרה כלום."

"זה מה שאתה רוצה? לשבת בחדר הזה כל החופשה ולהרוס אותה? מה תעשה בחדר הזה? ככה תתקן משהו? החדר הזה נחמד, אבל אני לא מתכוננת לשבת בו כל החופשה שלנו ולהרוס אותה."

"אני מצטער שאני לא יכול לפעול לפי הקצב שלך - עכשיו אני שוברת, עכשיו אני מתקנת," הוא מנסה לחקות אותי בזלזול וברשעות, "אני לא כמוך."

קצת נגמרות לי המילים, ואני לא יודעת אם להמשיך לנסות להיות נחמדה אליו ולהשפיל את עצמי עוד קצת או לוותר.

"בוא, יהיה לנו נחמד ביחד." אני מושיטה לו את ידי ומרגישה שאני מתחילה לחזור על עצמי, כנראה שככה זה כשנגמרים לך הטיעונים.

"אני עדיין מקולקל, אני רוצה להישאר בחדר הזה," הוא חוזר על עצמו, מתעלם מידי המושטת, כנראה שגם אצלו אזלו הטיעונים בשיחה.

"אז אתה מוזמן להישאר בחדר הזה. להתראות בערב, בילוי חדר נעים לך," אני פולטת במהירות.

אני אוספת סוודר מהמזוודה הפתוחה על המיטה, לוקחת מהשידה את כרטיס הכניסה לחדר, את התיק שלי ואת הדמעות שמתחילות לזלוג במורד עיניי, ויוצאת מהדלת אל המסדרון והמעלית. אני חייבת לעשות משהו, לקחת את עצמי מכאן.