אויבים מלאי תשוקה

כעבור חודשיים

"מעולם לא קלטתי כמה חפצים צברתי," נאנחה ליה כשסחבה עוד קופסה גדולה לדירתה החדשה והניחה אותה ליד תריסר קופסאות נוספות שנערמו בצד השני של ההסבה המזערי שלה.

החצי השני היה מלא ברהיטים. "אני בטוחה שאינני זקוקה לרובם. בהחלט שאין לי מושג היכן אשים את הכול." היא הסתכלה סביב הדירה הלונדונית עם חדר ההסבה ומטבח המשולב המזערי שלה, חדר שינה אחד וחדר אמבטיה אחד. זו הייתה ירידה גדולה ברמה מהבית בסגנון ריג'נסי העירוני שחלקה עם אביה.

קבצנים לא יכולים להיות בררנים. לא שליה הייתה בדיוק קבצנית – היה לה קצת כסף משלה שאימה השאירה לה – אבל סגנון החיים הנוח שהיא הכירה כל עשרים וחמש שנותיה לא היה קיים יותר.

כל אחד מנכסיו של אביה הוקפא עד שיובהר היקף חובותיו וישולם על-ידי המוציאים לפועל של הצוואה שלו – דבר שיכול לקחת חודשים, ואפילו שנים. בהתחשב במצב הכלכלי החמור שאביה היה בו לפני מותו, פקפקה ליה שדבר יישאר.

בית משפחתם היה אחד מנכסים אלה, ולמרות שליה יכולה הייתה להמשיך לגור בו עד לאחר שהכול יוסדר, היא לא רצתה בכך. לא בלי אביה. הנושים היו מוכנים לעוט על הנכסים של תעשיות פיירבנקס ברגע שהמוציאים לפועל של הצוואה יחליטו מה ואיך יימכר כדי לכסות את החובות.

ליה השתמשה בכספה כדי לשלם את הוצאות ההלוויה של אביה ואת פיקדון הדירה, בנוסף לכמה רהיטים שהיא העריכה שנדרשו לחלל הזעיר. היא לא הורשתה לקחת דבר מהבית פרט לחפצים אישיים.

היא התפטרה מעבודת הצדקה שגזלה את רוב זמנה – עם מות אביה ומצב אי-הוודאות של נכסיו, ארגוני צדקה אלה לא החשיבו את השם פיירבנקס כברכה למטרתם! והיא חיפשה, ומצאה, עבודה עם שכר. היא הייתה צריכה להרוויח מספיק כדי להזין את עצמה ולהמשיך לשלם את שכר הדירה.

היא לקחה אחריות על חייה, וזה הרגיש טוב להיות מסוגלת לכך.

קאתי משכה בכתפיה. "נראה שחשבת שתזדקקי לזה כשארזת." היא לא הוסיפה מה ששתיהן ידעו: רוב תוכנן של הקופסאות לא היה כלל של ליה, כי אם חפצים אישיים של אביה שהיא ארזה והורשתה לקחת מביתם. חפצים שלא היה להם ערך כספי אך הייתה להם משמעות לאביה, וליה לא יכלה להיפרד מהם.

ליה שמרה את כל הקופסאות האלה באחסון בחודשיים האחרונים, כשהיא גרה עם חברתה קאתי ובעלה ריק. זה היה מזור לכאביה, אך מצב שליה ידעה שלא יכול להימשך לנצח. על כן עברה לדירה זו.

היא עברה את ההלם המשתק של מציאת אביה בחדר העבודה שלו, מת מהתקף לב מסיבי, שהפרמדיקים הרגיעו אותה שהרג אותו באופן מיידי. נחמה פורתא, כאשר דיברו על אדם שליה אהבה בכל ליבה.

במובן מסוים, יחלה ליה לאותה קהות שחשה בהתחלה.

אובדן נוכחותו של אביה לעולם לא פג כמובן, אך כעת, יגון עמוק יותר ומשתק על האובדן היכה בה כשהכי פחות ציפתה לכך. בתור בסופרמרקט. בהליכה בפארק. כשעשתה אמבטיה ריחנית.

האובדן היכה בה בכל הכוח, לגמרי מחליש אותה, עד שהצער הגרוע ביותר חלף.

"נראה לי שזה הזמן לכוס יין," קאתי הכריזה בעליזות. "יש לך מושג באיזו קופסה שמת את כוסות היין?" הבלונדינית הגבוהה העוותה פנים לנוכח ערימת הקופסאות.

"אני מאותגרת מרחב, לא טיפשה!" חייכה ליה חיוך רחב כשהלכה ישר לקופסה שסומנה "כלי זכוכית", שולפת בקלות שתי כוסות עטופות בעיתונים. "טה-דה!" היא הושיטה אותן בתחושת ניצחון.

ליה לא ידעה מה הייתה עושה בלי קאתי וריק אחרי שאביה מת. שתי הנשים היו חברות מאז שהיו באותה פנימיית בית ספר מגיל שלוש-עשרה, וקאתי הייתה קרובה אליה כמו האחות שלא הייתה לה. קרוב יותר, אם מה ששמעה על יריבות בין אחיות היה נכון.

למרבה המזל, קאתי עבדה בסוכנות נדל"ן, והייתה אחראית על מציאת הדירה בעלת המחיר הסביר הזו. אך, בכל זאת, היה גבול לעזרה שיכלה לבקש ולצפות מחברותה של קאתי.

"את צריכה ללכת הביתה לבעלך עכשיו," היא עודדה כששתיהן ישבו על קופסאות שותות את היין. "ריק לא ראה אותך כל היום".

ריק היה אחד מהגברים הכי נחמדים שליה פגשה, חבר שלה כמו שקאתי הייתה, במיוחד בחודשיים האחרונים. אבל האיש המסכן בוודאי משתוקק לקבל את אשתו ודירתו לעצמו.

"את בטוחה שתהיי בסדר?" אמרה קאתי בדאגה.

"מאוד בסדר," אישרה ליה בחום.

ריק שוכנע ללכת וליהנות ממשחק כדורגל עם חבריו באחר-הצהריים הזה. הפסקה מבורכת בשבילו, אך זה גם אפשר לשתי הנשים להעביר את ליה לביתה החדש. אבל היה גבול לכמה שליה תוכל לפלוש לנישואי הזוג.

"אני רק אפרוק מה שצריך כדי לסדר את המיטה ולבשל לי משהו קל לאכול לפני שאלך לישון." ליה פיהקה בעייפות, זה היה יום ארוך. "אין לי רק דירה חדשה לארגן, אלא גם עבודה חדשה להתכונן אליה ביום שני!"

קאתי החליקה את ידיה למעיל שלה.

"את תהיי בסדר."

ליה ידעה זאת. אחרי החודשיים האחרונים לא היה לה ספק שהיא מסוגלת לדאוג לעצמה.

למרות זאת, היא עדיין נלחמה בפרפרים שתקפו את בטנה בכל פעם שחשבה על כל השינויים בחייה מאז שאביה... מת. היא עדיין נחנקה מהמילה, קרוב לוודאי כי היא עדיין לא יכולה הייתה להאמין שהוא מת.

והוא לא היה, אם גרגוריו דה לה קרוז לא היה מושך את ההצעה לקנות את חברת פיירבנקס תעשיות. עורכי הדין הציגו את המוות שלו כבלתי-נמנע, אך לליה לא היה ספק שגרגוריו דה לה קרוז היה אחראי על משיכת ההצעה.

אביה צפה בהידרדרות החברה שלו במשך חודשים, בידיעה שהוא על סף פשיטת רגל, והחליט שאין לו ברירה אלא למכור. ליה האמינה בנחרצות שמשיכת הצעת דה לה קרוז הייתה הקש האחרון וגרמה להתקף הלב של אביה.

זו הייתה הסיבה שכל הכעס והטינה של ליה היו עכשיו ממוקדים באיש שהיא ראתה כאחראי למותו של אביה.

רגשות חסרי תועלת, כי לא הייתה שום דרך שבה יכלה ליה לפגוע בגבר בעל עוצמה כגרגוריו דה לה קרוז. לא רק שהיה עשיר כקורח, אלא קר ומתנשא ולחלוטין בלתי נגיש.

האיש אפילו לוּוה בשני שומרי ראש בהלוויה של אביה, למען השם. אך הם לא יכלו למנוע מליה לסטור לו. האם זה בגלל שגרגוריו דה לה קרוז אִפשר זאת? הוא בהחלט ציין ששני הגברים יתרחקו כשהם נכנסו לעמדת הגנה.

היא הייתה אסירת תודה שזו הייתה הלוויה פרטית, ושלא צולמו תמונות של ההיתקלות שתופענה בעיתונים ביום למחרת ותעוררנה מחדש את הקרקס התקשורתי. היו מספיק ספקולציות אחרי מותו הפתאומי של אביה מבלי להוסיף לזה את ההתקפה האישית שלה על גרגוריו דה לה קרוז.

אף על פי כן, היא מצאה סיפוק מסוים בסטירת פניו הנאות של הספרדי חמור המראה. אפילו יותר אחרי שראתה את הלחי הקפוצה שלו מפוספסת בדמה.

כשהימים, שבועות ואז החודשים עברו, וההבטחה המצמררת של גרגוריו דה לה קרוז שהם ידברו שוב לא התממשה, ליה הצליחה להוציא אותו מראשה. וטוב שכך, כי הייתה לה אנרגיה נפשית מספיקה להתרכז בדברים שדרשו את תשומת ליבה המיידית. כמו אריזת הבית, בעזרתם של קאתי וריק, ולמצוא דירה ועבודה. אבל היא הצליחה לעשות את כל הדברים האלה – כולל מציאת עבודה כפקידת קבלה באחד מהמלונות המובילים בלונדון.

בגלל שלא רצתה לענות על שאלות מביכות ממעסיקים פוטנציאלים, הגישה ליה בקשות לעבודה תחת השם פולקנר – שם נעוריה של אימה.

אף-על-פי-כן, לא היה לה ספק שאלו היו שנותיה כאמליה פיירבנקס שנתנו לה את היציבות ההכרחית כדי להבטיח את עבודתה. מנהל המלון מן הסתם אהב את הופעתה ונימוסיה מספיק כדי לתת לה יום ניסיון. מאוחר יותר הוא הודה שהתרשם מחמימותה ומקור הרוח שבו התנהלה עם כמה מהלקוחות הכי קשים שלהם.

לאיש המסכן לא היה מושג שהיא הייתה בדרך כלל בצד השני של דלפק הקבלה, נרשמת לכל המלונות הכי יוקרתיים בכל העולם.

אז – דירה חדשה, עבודה חדשה.

קאתי צדקה, היא תהיה בסדר גמור.

אך לא אם אחד משכניה החדשים יצלצל בפעמון הדלת בתשע בערב, כשהיא טבלה באמבט אחרי שהתאמצה ופתחה מחצית מתריסר הקופסאות לאחר שאכלה פרוסה של טוסט.

זה מוכרח להיות אחד משכניה החדשים, כי ליה לא שלחה עדיין את כתובתה החדשה לאף אחד מחבריה. זו הייתה המשימה הבאה שעליה לעשות – ברגע שתסיים לפרוק הכול ותסדר את רהיטיה לקבלת אורחים.

לא שהיא ציפתה שיהיו רבים מהם. מדהים כמה הרבה אנשים, שהיא חשבה שהם חבריה, לא היו יותר ברגע שלא הייתה עוד אמליה פיירבנקס, בתו של איש העסקים העשיר ג'ייקוב פיירבנקס. אפילו דיוויד ביטל את האירוסין.

אבל היא סירבה לחשוב על הארוס לשעבר שלה!

לא אחרי שדיוויד נטש אותה כשהיא הייתה הכי זקוקה לו.

ללכת לפתוח את הדלת עטופה במגבת לא הייתה דרך אידיאלית לפגוש בשכן חדש, אבל זה ייראה אפילו גרוע יותר אם ליה לא תטרח לפתוח את הדלת כלל. היה ברור שהיא בבית בגלל כמות הרעש שהיא עשתה בפריקת הקופסאות ובהזזת הרהיטים.

שכן חסר סבלנות, החליטה ליה כשפעמון הדלת צלצל שוב לפני שאפילו הייתה לה אפשרות לעטוף את עצמה במגבת. אולי היא חדשה במגורים בדירה, אבל היא לפחות ידעה להסתכל בעינית הדלת לפני שפתחה אותה. אלא שהיא לא יכלה לראות אף אחד בחדר המדרגות – מה שאמר שהם עמדו מחוץ לשדה הראייה. טוב, תמיד הייתה שרשרת הבטיחות למנוע מכל אחד להיכנס אם היא לא רצתה בכך. והיא לא רצתה בכך. היא לא הייתה מוכנה – או לבושה! – לקבלת אורחים.

הסיבה שהאורח שלה נשאר מחוץ לשדה הראייה של העינית נעשתה ברורה ברגע שליה פתחה את הדלת וראתה את גרגוריו דה לה קרוז עומד במבואה!

"אני לא חושב." הוא הניח את הנעל האיטלקית היקרה שלו, מצליח למנוע מליה לטרוק לו את הדלת בפנים.

"מה אתה עושה כאן?" תבעה ליה, ידיה אוחזות בדלת כה בחוזקה עד שכפות ידיה הלבינו, כשהביטה בספרדי הגבוה.

הוא היה לבוש שוב באחת מחליפותיו המותאמות אישית, עם חולצה צחורה ועניבה אפורה כהה ממשי. יחד עם שיערו הפרוע מעט, הוא נראה כמו דוגמן.

"נראה ששאלת אותי את השאלה הזאת כמה פעמים," הוא אמר. "אולי בעתיד זה יהיה חכם מצדך לצפות לראות אותי היכן ומתי שהכי פחות תצפי לכך".

ליה לא רצתה "לצפות" לראות את הגבר הזה בשום מקום. במיוחד לא מחוץ לדלת דירתה. דירה שהוא לא אמור לדעת עליה מאחר שהיא עברה אליה רק היום. אך הוא היה גרגוריו דה לה קרוז רב העוצמה, והוא יכול היה לעשות מה שרק רצה. כולל, כך נראה, למצוא את הכתובת של הדירה החדשה של אמליה פיירבנקס.

"לך לעזאזל!" היא התפתתה לסגור את הדלת. דבר שלא יקרה עם נעל העור היקרה שמנעה זאת ממנה.

"מה את לובשת? או בעצם... לא לובשת?"

גרגוריו היה לגמרי לא מרוכז למראה כתפיה החשופות של אמליה, טיפות מים נוטפות על עור השנהב שלה, ומגבת באורך הברך עוטפת את שאר גופה. שיערה היה משוחרר על ראשה, עם כמה תלתלים מסתלסלים על גבי עורף המעודן שלה.

"זה לא העסק שלך!" פניה סמקו. "לך מכאן, מר דה לה קרוז, לפני שאקרא למשטרה ואבקש מהם שיסלקו אותך בכוח."

הוא הרים גבה כהה. "מאיזו סיבה?"

"הטרדה. אל תדאג, אני אחשוב על משהו מתאים עד שיגיעו לכאן." היא איימה.

"אני לא דואג", הוא הבטיח לה ברוגע. "אני רק רוצה לדבר אתך."

"אין דבר שתאמר שארצה לשמוע." היא נעצה בו מבט, הטבעות השחורות בעיניה התרחבו.

"את לא יכולה לדעת זאת בוודאות."

"הו, אבל אני כן."

גרגוריו לא היה ידוע בסבלנותו, אך הוא חיכה חודשיים ארוכים ומייגעים לפני שחיפש שוב את האישה הזו. חודשיים שבהם קיווה שרגשותיה לא יהיו כה נפיצים. ברור שהזמן לא הפחית את הטינה שלה כלפיו. או האשמה שחשה שהוא ראוי לה על מות אביה בגיל חמישים ותשע בלבד.

להגיד שהוא היה בהלם מפטירתו של ג'ייקוב פיירבנקס יהיה בלשון המעטה. אף על פי שזה בטח היה מעיק לאיש – ולחברה שלו – להיות תחת בחינה קפדנית של הרשות לשירותים פיננסים. הם עדיין חקרו, וכל נכסיו של ג'ייקוב פיירבנקס יישארו מוקפאים עד שחקירתם תסתיים.

לגרגוריו לא היה ספק שזו הייתה משיכת ההצעה של תעשיות דה לה קרוז לקנות את חברת פיירבנקס שגרמה לחקירת הרשות הפיננסית. אבל הוא לא ייחשב כאחראי להחלטות העסקיות הגרועות שהביאו את ג'ייקוב פיירבנקס לסף פשיטת רגל. או התקף הלב הקטלני שלו.

חוץ מעל ידי, כך זה נראה, אמליה פיירבנקס...

"אין שומרי ראש הערב?" היא לעגה. "בחיי, אתה לא מרגיש אמיץ? עומד לפני אישה בגובה מטר ושישים סנטימטרים לבדך!"

גרגוריו הידק את פיו לשמע העקיצה. "סילביו ורפאל מחכים במכונית בחוץ".

"כמובן," היא אמרה בשאט נפש, "יש לך כפתור מצוקה שתוכל ללחוץ עליו, במקרה הצורך, והם יגיעו בריצה?"

"את מתנהגת בילדותיות, מיס פיירבנקס."

"לא, מה שאני מנסה זה להיפטר מאורח לא רצוי." עיניה הבזיקו. "כעת, הוצא את כף הרגל הארורה שלך מחוץ לדלת שלי!"

הוא הידק את לסתו. "אנחנו צריכים לדבר, אמליה."

"לא, אנחנו לא צריכים. ואמליה הייתה סבתי," היא פטרה. "שמי הוא ליה. לא שאני נותנת לך רשות להשתמש בו. רק לחבריי יש את הזכות הזו," היא הוסיפה בלעג.

גרגוריו בהחלט ידע שהוא לא אחד מחבריה. ו"ליה" גם לא התכוונה שיהיה אחד מהם.

לרוע מזלה, גרגוריו הרגיש אחרת בנושא. הוא לא רצה רק להיות חבר של ליה, הייתה לו כוונה להיות המאהב שלה.

כשהוריו נפטרו לפני שתים-עשרה שנה, הם השאירו לבניהם רק כרם מוזנח בספרד. כבן הבכור מבין שלושה בנים, זה היה בראש סדר העדיפות של גרגוריו לבנות מחדש את הכרם ולהתרחב, ועכשיו הוא ואחיו היו בעלים של כרם שניתן להתגאות בה, כמו עסקים חובקי-עולם אחרים. הוא עשה כל זאת בנחישות, בידיעה מה הוא רוצה ווידא שישיג את זה.

הוא רצה את ליה מהרגע שראה אותה. הוא לא יוותר עד שישיג אותה.

הוא כמעט חייך – אבל רק כמעט – למחשבה על תגובתה אם יצהיר כאן ועכשיו שזו הייתה כוונתו. לא, הוא ידע שכדאי לשמור את זה לעצמו. בינתיים.

"בכל זאת, אנחנו צריכים לדבר. אם תואילי לפתוח את הדלת וללבוש משהו...?"

"יש שני דברים שגויים בדרישה זו."

"זו הייתה בקשה, לא דרישה."

היא הרימה גבה ערמונית. "כשזה מגיע ממך, זו דרישה. אני לא אואיל לפתוח את הדלת, או ללבוש משהו. וגם אין," היא המשיכה כשהוא פתח את פיו לדבר, "כפי שכבר אמרתי, דבר שתאמר שאני רוצה לשמוע. בגללך אבי מת." דמעות נצצו בעיניה האפורות כעשן. "פשוט עזוב, מר דה לה קרוז, וקח את רגשי האשם שלך אתך."

גרגוריו קפץ את לסתו. "אין לי רגשות אשם."

"טיפשה שכמותי, ברור שאין לך." היא הסתכלה עליו בלעג. "גברים כמוך הורסים חיים של אנשים כל יום, אז מה זה משנה אם לאיש היה התקף לב והוא מת בגללך?"

"את מלודרמטית."

"אני מציינת את העובדות."

"גברים כמוני?" הוא שאל ברכות.

"עריצים עשירים ואכזריים שרומסים כל אחד וכל דבר שעומד בדרכם."

"לא תמיד הייתי עשיר."

"אבל תמיד היית אכזרי, ואתה עדיין!"

למען אחיו והעתיד שלו, כן, הוא הפך לכזה. הוא היה צריך להיות בעולם עסקים שהיה אוכל אותו ויורק אותו שוב לולא האכזריות הזו. אבל אכזר היה הדבר האחרון שרצה להיות בכל מה שקשור לליה.

הוא הניד בראשו. "את לא רק דרמטית מידי, אבל את גם לגמרי טועה בהאשמות שלך. ביחס לאביך ולכל אחד אחר. כפי שהיית יודעת אם היית מרשה לי להיכנס ולדבר אתך."

"זה לא הולך לקרות." היא הנידה בראשה בתקיפות.

"אני חולק עלייך."

"אם כך, הייה מוכן לשאת בתוצאות."

"כלומר?" גרגוריו צמצם את עיניו.

"כלומר שאני מאוד מאופקת עכשיו, אבל אם תמשיך בהטרדה זו אני מבטיחה לך שאפתח בצעדים משפטיים להבטיח שתתרחק ממני."

הוא הרים את גבותיו. "איזה צעדים משפטיים?"

"צו הרחקה."

גרגוריו מעולם לא חווה כזה זעם מתסכל מעקשנותו של אדם אחר.

הוא היה גרגוריו דה לה קרוז, ובשתים-עשרה השנים האחרונות אף אחד לא העז להתנגד לו. נראה שליה לא רק עשתה זאת, אלא גם נראה שהיא נהנתה מזה.

הוא גם מעולם לא הרגיש בצורך עז כל כך לחנוק אישה ולנשק אותה באותו זמן. "האם לא תצטרכי לקחת את שירותו של עוד עורך-דין לשם כך?" הוא החזיר.

צבע עלה בלחייה לאזכורו הברור לעובדה שדיויד ריצ'רדסון כבר לא היה עורך-דין המשפחה או הארוס שלה.

"מנוול!"

גרגוריו התחרט על העקיצה ברגע שסגר את פיו. הוא לא יכול היה לחזור בו כשלמעשה אמר את האמת. דיויד ריצ'רדסון עזב את חיי האישה הזו כל כך מהר לאחר פטירתו של אביה ופתיחת החקירה נגד פיירבנקס תעשיות, שגרגוריו לא יהיה מופתע אם האיש סבל מפגיעה רצינית בצוואר.

הוא הוציא את ארנקו מכיס הז'קט שלו ושלף מתוכו כרטיס. "יש כאן את מספר הנייד הפרטי שלי."

הוא הושיט לה כרטיס ביקור מוטבע באותיות מוזהבות. "התקשרי אליי כשתהיי מוכנה לשמוע מה שיש לי לומר."

ליה הביטה בכרטיס הביקור כאילו שזה נחש שעומד להכיש אותה. "זה יהיה אף פעם."

"קחי את הכרטיס, ליה."

"לא."

לסתו של הגבר הספרדי התהדקה כראיה לתסכולו לנוכח חוסר שיתוף הפעולה שלה. היא פקפקה בעובדה שהרבה אנשים התנגדו לאיש היהיר הזה. הוא היה רגיל לומר לאנשים מה לעשות במקום לבקש.

ליה תפקדה כמארחת של אביה במשך שנים, אז היא פגשה בעבר גברים בעלי מוטיבציה ועוצמה כמוהו. טוב... אולי לא בדיוק כמו גרגוריו דה לה קרוז, כי הוא העלה את היהירות לרמה חדשה לגמרי. אך היא פגשה גברים אחרים שהאמינו שאף אחד לעולם לא יכול להגיד להם לא. קרוב לוודאי, כי אף אחד לא אמר.

לה, לא הייתה שום בעיה להגיד לא לגרגוריו.

ליה לא זכרה את אימה, שנהרגה בתאונת דרכים כשליה הייתה עדיין תינוקת. אך אביה היה דמות קבועה בחייה – תמיד שם, מוכן תמיד להקשיב לה ולהיות איתה. זו הסיבה שהקשר שלהם היה חזק. כשאביה מת, ליה לא רק איבדה את ההורה היחיד שהיה לה כי אם את החבר הכי טוב שלה ואיש סודהּ.

"אני מבקשת בפעם האחרונה שתעזוב, מר דה לה קרוז." היא אמרה, צער פתאומי מכה בה, כבד ומתיש כאחד.

גרגוריו הזעיף פנים נוכח החיוורון הפתאומי שעלה בפניה. "יש לך מישהו שיכול לטפל בך?"

היא מצמצה במאמץ לגרש את התשישות. אך זה לא עצר אותה מלהילחם איתו מילולית. "אם אומר לך שאני לבד, אתה מתכוון להציע להיכנס פנימה ולהכין לי שוקו חם? כמו שאבי עשה כשהייתי מודאגת או עצובה?"

"אם זה מה שתרצי." הוא היטה את ראשו.

"מה שאני רוצה לא אוכל לקבל," היא אמרה בקהות.

גרגוריו לא היה צריך שתגיד שהיא רצתה שאביה יחזור אליה, כי הוא יכול היה לראות את זה בהבעה הכואבת שעל פניה. בצלליות העיניים האפורות, בלחיים החיוורות, שפתיה רועדות בעודה נלחמת בדמעות.

"יש מישהו שאוכל להתקשר אליו שיבוא להיות אתך?"

"כגון?"

בוודאי לא הארוס לשעבר שלה. דיויד ריצ'רדסון לא באמת אהב את ליה, אחרת הוא היה נשאר לצידה ועוזר לה בסערה שבאה בעקבות מותו של אביה. במקום זאת, הוא הרחיק את עצמו מכל שערורייה שיכולה להיווצר ברגע שהחקירה בענייני הכספים של ג'ייקוב תסתיים.

לגרגוריו לא היו בעיות כאלה. לא היה לו כל עניין בתוצאה של החקירה, ולא במה שאנשים אחרים יגידו על ליה או עליו. חייו הפרטיים היו בהחלט מחוץ לתחום. אולי הוא לא היה מאוהב בליה אבל הוא בהחלט רצה אותה, והוא ירדוף אחר תשוקה זו.

ליה נראתה כמתנודדת על רגליה, ולא נשארה בפניה טיפה של צבע. היא נראתה כה שברירית, שמשב רוח קל יפיל אותה מעל רגליה.

מה היא עשתה כשהוא הגיע? ללא ספק היא הייתה עירומה מתחת למגבת שהייתה עטופה בה, אבל היא טענה שהיא הייתה לבד, אז מן הסתם לא היה אצלה מאהב.

ההסבר המובן מאליו הוא שליה התקלחה או עשתה אמבטיה כדי לשטוף את האבק מהמעבר לדירתה היום.

השיער המשוחרר וטיפות המים שכעת התייבשו על כתפיה החשופות בוודאי שמרמזים על כך.

"הורידי את שרשרת הבטיחות ותני לי להיכנס, ליה." גרגוריו הורה בקולו המצווה. זה היה קול שהתריס בכל מי שיעז לסרב לו.

היא ניסתה להניד בראשה, אך אפילו זה נראה כמאמץ גדול מידי. ראשה היה כבד על צווארה המעודן.

"אני לא בטוחה שאני יכולה," היא הודתה חלושות.

"מדוע לא?"

"אני... נראה שאני לא יכולה להזיז את האצבעות שלי."

גרגוריו התקרב לדלת הפתוחה חלקית. "הזיזי לאט את ידך הימנית, ואז החליקי את התפס עד שישתחרר." הוא עצר את נשימתו כשחיכה לראות אם היא תעשה כפי שביקש.

"אני לא רוצה."

"אבל את תרצי."

"אני... זה... אתה..."

"הזיזי את ידך, ליה. בדיוק," הוא עודד בקול צרוד כשהיא הזיזה את ידה בהיסוס לעבר שרשרת הבטיחות. "עכשיו, החליקי את המנעול. כן, בדיוק ככה," הוא אישר ברכות. "עוד קצת – כן."

גרגוריו נשם ברכות כששרשרת הבטיחות השתחררה והוא יכול היה לפתוח את הדלת. לא מהר או בחוזקה, אך מספיק כדי לאפשר לו להיכנס לדירה.

להיות לבד עם ליה סוף סוף.