שבעה ימים לדיראון עולם
ניקולס בסט
₪ 44.00
תקציר
מתקפת פרל הארבור והשלכותיה ברחבי העולם:
המתקפה על פרל הארבור היא אחד מאותם אירועים נדירים בתולדות העולם, שמיליוני בני אדם זוכרים בדיוק היכן היו ומה עשו כאשר שמעו את החדשות על אודותיו. ב–7 בדצמבר 1941 תקפו 350 מטוסים יפניים את בסיס הצי האמריקאי פרל הארבור בהוואי, ובתוך שעות אחדות השמידו כ–200 מטוסים והטביעו 18 אוניות קרב. במקביל להתקפה יצאו היפנים להסתערות צבאית נרחבת שבמהלכה פלשו לפיליפינים ולמלאיה, השתלטו על תאילנד וכבשו את הונג קונג. אף שהפצצת פרל הארבור הייתה התקפת פתע מושלמת וניצחון יפני מובהק, היפנים לא פגעו בנושאות המטוסים של צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית שהיו בעת ההתקפה בלב ים, וגם לא בכושר הייצור של ארצות הברית. אך הם הקימו נגדם את המעצמה החזקה בעולם. דרך נקודות מבט אישיות ומרתקות לוקח ההיסטוריון ניקולס בסט את הקוראים למסע מבעד לימים שלפני המתקפה ולאחריה, ומעטר אותו בתיאורים חינניים של דמויות במקומות שונים בעולם – מהסופר ארנסט המינגוויי במסעו לטקסס, ג’ק קנדי המשחק רוגבי בוושינגטון, מאו דזה–דונג המאמן את חייליו ביונאן, ועד היהודים באירופה הנאצית המריעים להצטרפותה של ארצות הברית למלחמה. בסט מגיש מבט אנושי מאוד על אירוע ששינה לעד את פני העולם. ניקולס בסט הוא עיתונאי וסופר אנגלי. ספרו ‘חמישה ימים שזעזעו את העולם’ יצא לאור בהוצאת כתר ב–2014. “בהדגישו את חוויותיהם האישיות של אנשים שלימים יהיו למפורסמים, מושך בסט את ציבור המתעניינים באירועיה הקשים ביותר של מלחמת העולם השנייה.” בוקליסט
“ממגנט.” דיילי מייל (בריטניה) “מרתק.” טיימס (בריטניה(
ספרי עיון
מספר עמודים: 374
יצא לאור ב: 2020
הוצאה לאור: כתר הוצאה לאור
ספרי עיון
מספר עמודים: 374
יצא לאור ב: 2020
הוצאה לאור: כתר הוצאה לאור
פרק ראשון
בניין משרדי הממשל החדשים נמצא בדיוק מעבר לכביש היוצא מפארק סנט ג'יימס בלב לבּה של לונדון. מדובר בגוש בניינים שאינו ראוי לציון מיוחד ובנייתו נשלמה בשנת 1916, אחד מבנייני ממשל דומים לו המרוכזים סביב דאונינג סטריט ובנייני הפרלמנט. בימים הקודרים של דצמבר 1941, איש לא הקדיש לו בדל מחשבה כשחלף על פני קיר הבטון שנועד להגן עליו מפני הפצצות, והמשיך בדרכו.
אולם, מראֶה יכול להטעות. הבניין טמן בחובו הרבה יותר משנראה לעין. במשך יותר משנתיים, מאז ימי השלום האחרונים באוגוסט 1939, היה הבניין האפור והאנונימי מרכז העצבים של בריטניה במאבקה בהיטלר ובנאצים. וינסטון צ'רצ'יל העדיף, בדרך כלל, לעשות את הלילה בבניין זה ולא במגורי ראש הממשלה הרשמיים בדאונינג סטריט 10. גם אנשי המטה שלו ניהלו את המלחמה מתוך כשבעים כוכים נטולי חלונות במרתף, שנודעו כחדרי קבינט המלחמה.
המרתף לא תוכנן לאפשרות של מלחמה. הוא אפילו לא היה חסין הפצצות, אף שהיה בטוח יותר מכל מקום אחר בסביבה. כשהמלחמה התקרבה והמאבק בגרמנים נראה בלתי נמנע, הורידו הבריטים את משרדיהם הראשיים אל מתחת לפני הקרקע, יחד עם כל הצנרת, החיווט והציוד האלקטרוני שנדרשו לעימות מתמשך וככל הנראה חובק־עולם. האורות בחדרי קבינט המלחמה נדלקו בפעם הראשונה ב־27 באוגוסט, 1939, ארבעה ימים בטרם פלשה גרמניה לפולין, ומאז לא כבו עוד.
הגישה אל חדרי הקבינט התאפשרה אך ורק מתוך הבניין עצמו. נָחת, חבוש בקסדת פלדה וחמוש ברובה מכודן, שימש שומר סף בכניסה. איש לא נכנס אם שמו לא הופיע ברשימה או אם לא ידע את סיסמת הכניסה ששונתה מדי יום. בתוך הבניין דמו החדרים יותר מכול לאונייה, על מסדרונותיהם הצרים והדחוסים, זמזום המכונות, צינורות האוורור מעל הראש ונחתים־מלחים שאמרו, "כן, המפקד," בכל פנייה אל קצין.
מרבית האנשים שעבדו בחדרי קבינט המלחמה היו אנשי צבא. בדרך כלל היו אלה קצינים שפרשו משלוש זרועות הצבא וקיבלו משרות משרדיות, ששחררו צעירים מהם לשירות פעיל. מרבית הנשים היו אזרחיות – כתבניות צעירות, מזכירות ומפענחות צופן – שעבדו שעות ארוכות, בתנאים איומים, בקושי ראו אור יום, וכדי לפצותן על חסך בוויטמינים סופקו להן מנורות שמש. מי שעשו את הלילה בחדרים הטחובים שמתחת לחדרי המלחמה היו חייבים לבקש מהשומר רשות ללכת לחדר השירותים בקומה הראשונה, וחלפו על פניו יחפים, בבגדי שינה ובידיהם מגבת וסבון.
העוגן של חדרי המלחמה, המקום החשוב ביותר בכל המתחם, היה חדר המפות. בחדר זה, בצמוד לחדר השינה לשעת חירום של צ'רצ'יל, עבדו ללא הפוגה שלושה קצינים בכירים, אחד מזרוע היבשה, אחר מהצי ואחד מחיל האוויר המלכותי, בצד קרטוגרפים, באיסוף המידע שהגיע מכל רחבי העולם.
בתוך סבך של טלפונים אדומים, לבנים, ירוקים ושחורים, שלכל אחד מהם נועד תפקיד שונה, עבד צוות חדר המפות ללא לאות, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, בעדכון מהלך המלחמה ובהצמדת דוחות המצב העדכניים ביותר אל המפות, אל הטבלאות ואל לוחות המודעות שכיסו את הקירות. רק קומץ אנשים הורשה להיכנס לחדר המפות. למורשים אלה הספיק מבט חטוף כדי לעמוד מיד על התפתחות מהלכי המלחמה בכל נקודה על פני הגלובוס.
בחזית הבריטית שרר סוג של הפוגה בבוקרו של 4 בדצמבר 1941. בקרב על האוקיינוס האטלנטי עדיין הביסו צוללות גרמניות שיירות בריטיות, אם כי במידה פחותה מאשר בעבר. פחות אוניות טובעו מאחר שהצי המלכותי שיפר את הטקטיקה ואוניות נוספות הגיחו מהמספנות, למלא את מקומן של אלה שאבדו. מפת האוקיינוס האטלנטי על הקיר כוסתה בדקירות סיכה זעירות שתיעדו את התקדמותן של שיירות שונות ושל אוניות ליווי במרחבי האוקיינוס.
גם בצפון אפריקה לא ספגו הבריטים אבדות כבדות כל כך. חיילים ממדינות שונות הצליחו להרחיק את הגרמנים ומנעו מקורפוס אפריקה2 להתקדם ברחבי מצרים על מנת להגיע אל שדות הנפט של המזרח התיכון. ידם של הגרמנים הייתה על העליונה, אך הבריטים עדיין נאבקו, וזכו להצלחות בצד התבוסות במהלך התנודות בקרב. ככל שהלחימה התארכה השתפרו סיכוייהם להישגים.
שדה הקרב המרתק ביותר באותו בוקר נמצא בשטחי בעלת בריתה הסובייטית של בריטניה. מפת החזית הרוסית (למעשה, כמה מפות שחוברו יחדיו) הגיעה לממדים שהצריכו קיר נפרד, בקצה החדר. גם היא כוסתה בדקירות סיכה בשעה שצוות חדר המפות עקב אחר תנועות הצבא הגרמני ברחבי ברית המועצות.
מאז הפלישה ביוני התקדם הצבא הגרמני בנחישות עיקשת. החיילים והטנקים של היטלר הוסיפו להתקדם כל הזמן, במהלך חמשת החודשים שחלפו מאז, ועתה ניצבו בשערי מוסקבה. הם הטילו מצור על לנינגרד בצפון, ועוד קודם לכן כבשו את קייב בדרום. עד לא מכבר דומה היה שדבר לא יעצור את תנופת התקדמותם עמוק יותר ויותר אל לבה של ברית המועצות.
מיקומו המדויק של קו החזית צוין באמצעות שורת נעצים שנקשרו בחוט צמר שחור ארוך, אמצעי לא מתוחכם אך יעיל לסימון ההתקדמות הגרמנית. רק ימים אחדים קודם לכן עוד ניצבו כל עקבות הנעצים שהוזזו על המפה ממערב לחוט, וסימנו את הגרמנים המתקדמים מעמדה קדמית אחת לבאה אחריה.
ואולם עכשיו נפל דבר, משהו חסר תקדים בהיסטוריה של המלחמה - עקבות של נעצים אחדים ניצבו עכשיו ממזרח לחוט השחור, וסימנו מקומות שבהם הצבא הגרמני נסוג במקום להמשיך בנחישות קדימה.
נסיגה כשלעצמה אינה יוצאת דופן. זהו מהלך צבאי שגרתי, כאשר קווי האספקה מתארכים יותר מדי או כשהחזית תובעת התארגנות מחודשת. אך דבר כזה מעולם לא קרה לצבא הגרמני באירופה. מאז שתקפו את פולין בראשונה לא היה ולוּ מקרה אחד שבו נסוגו הגרמנים משטח שכבשו. הם תמיד פרצו קדימה, והשתלטו על ערי בירה בקלות מיומנת – ורשה, אוסלו, קופנהגן, בריסל, אמסטרדם, פריז, אתונה. מעולם לא הצליח איש לעצור בעדם.
עד עכשיו. הגרמנים עדיין התקדמו בהתמדה ברוסיה, אך במקומות הספורים שנסוגו בהם לא היה זה בשל בעיות אספקה או בשל הצורך לארגן את החזית מחדש. היה זה משום שהרוסים מנעו את התקדמותם ואילצו אותם לסגת.
עם זאת, היה מוקדם מדי להסיק מסקנות. נסיגות אחדות לכאן ולשם לא היו בעלות משמעות בשעה שידם של הגרמנים עדיין הייתה על העליונה. בחדר המפות באותו בוקר בדצמבר היה אפשר לומר רק שהלחימה בחזית הרוסית עזה ושהאבדות בקרב שני הצדדים כבדות. יעבור עוד זמן רב, לפחות חודשים אחדים, בטרם יידע מישהו מה תהיה התוצאה.
משמרת היום הגיעה ב־09:00. דוח הלילה – סיכום מודפס של כל המידע שזרם לחדר המפות בעשרים וארבע השעות האחרונות – כבר נכתב. שליחים במדים עמדו הכן להעביר העתקים לווינסטון צ'רצ'יל, לראשי הצבא ולמלך בארמון בקינגהאם.
לא היה חומר רב לדיווח. הגרמנים ניסו לכבוש את מוסקבה אך הבירה הפגינה התנגדות עיקשת. קורפוס אפריקה סיכן את טוברוק במדבר המערבי, והניו־זילנדים ספגו מהלומות כבדות בניסיון להרחיקו. חיל האוויר המלכותי פגע במכלית של מדינות הציר בים התיכון, והצי המלכותי הטביע אותה באש תותחים.
ואילו היפנים היו בים. הבריטים והאמריקנים עקבו אחריהם זה זמן רב, ושיתפו את דיווחיהם משני עברי האוקיינוס האטלנטי. היפנים היו במצב מלחמה עם סין משנת 1937, וכעת שינו את אותות הזיהוי של אוניות הצי בפעם השנייה בתוך חודש. קרוב לוודאי שהיה בדעתם לפתוח במבצע במקום כלשהו.
איש בחדר המפות לא יכול היה להצביע על היעד. כל מה שהיה ידוע בוודאות הוא שנושאות המטוסים של יפן נעלמו לאחרונה ועמן אוניות מערכה רבות. הן היו אי־שם באוקיינוס השקט.
הניחוש הסביר ביותר, בבוקרו של אותו יום חמישי, היה שהיפנים עומדים לתקוף את תאילנד או את "דרך בורמה", על מנת לנתק את זרם האספקה הצבאית לסין. אפשר שהתכוונו לתקוף את מַלאיָה,3 כדי להשתלט על משאבי הגומי והבדיל שלה, שהיו נחוצים להם לצורך המאמץ המלחמתי. אפשר שהתכוונו לתקוף את הפיליפינים, כדי להגן על אגפיהם. הוודאות היחידה הייתה שיהיה אשר יהיה יעדם של היפנים, שאר העולם יגלה אותו עד מהרה.
בחזית הרוסית, בבוקרו של 2 בדצמבר, התקרבו הגרמנים כל כך למוסקבה עד שדימו לראות את צריחי הקרמלין מבעד למשקפות השדה שלהם. אחדים היו משוכנעים שזיהו תנועה ברחובות. אבל כל זה התרחש קודם לכן, בטרם סגר עליהם מזג האוויר. עתה משהחל השלג לרדת שוב, הצליחו הגרמנים אך בקושי לראות זה את פרצופו של זה.
השלג הוסיף לרדת כאשר לוֹיטנַנט היינריך האפֶּה ושני בני לווייתו יצאו ברכב מתחנת הרכבת בעיר קלין, בדרכם אל קו החזית. על פי המפה בחדרי קבינט המלחמה בלונדון, החזית הייתה ממש לפניהם, חוט שחור ארוך וברור שחצה את הכביש קילומטרים אחדים לפני מוסקבה. את המציאות עצמה היה קשה יותר לפענח בכאוס החשוך.
האפּה היה קצין רפואה שסופח לגדוד הרגלים השמונה־עשר. יחד עם אוֹבֶּרלוֹיטננט קַגֶנֶק ועם פישר, הנהג, הוא הביא מטען רציני של קוניאק, שוקולד, סיגרים, סיגריות וציוד רפואי – מתנת חיל האוויר הגרמני שעדיין הייתה לו גישה למותרות כאלה. האפּה, שישב לצד קגנק, בשעה שפישר נהג בעקבות הסימנים שהותיר רכב אחר בשלג, התקשה להאמין שכמעט הגיעו סוף־סוף למוסקבה.
סביבם כבר נראו סימנים לעיר המתקרבת: בתים, סמטאות, לוחות מודעות לאורך הדרך ועליהם תמונות ענק של לנין וסטלין. פה ושם אפילו נראה בניין בן שתי קומות בין כל בקתות העץ. אך אנשים לא נראו כלל. לא מישהו שהאפּה הצליח לראות. המקום כולו נראה נטוש:
לא ראינו נפש חיה. רבים מהבתים נראו כקליפות שרופות, עיי חורבות, עדות אילמת להפצצה אווירית או לאש תותחים ממוקדת. כל הבתים היו ריקים מאדם – כל גבר, אישה, ילד ובעל חיים נמלטו. השלג נערם כנגד הדלתות ועל אדני החלונות של מבני העץ. פה ושם הצביע שלט מוצפן של הוורמאכט על כך שאנחנו עדיין בדרך הנכונה.4
על פי החישוב של האפּה, נסיעה של עוד כרבע שעה באותה מהירות תביא אותם לפאתי מוסקבה. היה משהו מפכח, אפילו מפחיד, בעצם המחשבה שבעוד רבע שעה ימצאו עצמם בכיכר האדומה, אם הרוסים לא יעצרו אותם קודם.
הם הוסיפו לנסוע זמן־מה בטרם הגיעו לבסוף לעמדה בקו החזית, סמוך לכביש. שני קצינים הופיעו כשהמכונית נעצרה. אחד מהם שאל אותם לאן הם נוסעים.
"מוסקבה," השיב קגנק.
"גם אנחנו יוצאים לשם, אולי כדאי שתחכו לנו."5
הקצין הצביע בכפפת העור שלו. לימינם ולשמאלם היו רוסים. תחנת החשמלית למוסקבה הייתה קרובה, בהמשך הדרך, אבל החשמליות לא פעלו. הקצין יעץ להם לחזור בשבוע הבא, אם הם רוצים להתקדם לתוך מוסקבה.
הוא סיפר להאפּה שרבע מהאבדות ביחידה שלו בימים האחרונים נגרמו רק מכוויות קור. החיילים עדיין המתינו שמדי החורף שלהם יגיעו. כולם חשבו רק איך להגיע למוסקבה לפני חג המולד ולמצוא מקום יבש וחם להעביר בו את שארית החורף. החיילים שכנעו את עצמם שנפילתה של מוסקבה תביא ללא ספק לסיום המלחמה.
"עוד קפיצה קטנה וכולנו נהיה שם," אמר הקצין בביטחון. "הכול יסתיים. הרי לא ייתכן שעכשיו ימנעו זאת מאיתנו?"6
האפּה רצה בכל מאודו להאמין בכך. בדומה לרבים בצבא הגרמני, הוא התחיל לפקפק בתבונה שבפלישה לרוסיה.
הוא ניגש לתחנת החשמלית. הייתה זו בקתת אבן עם מושבי עץ. המסילות נבלעו מתחת לשלג, אך שורה של עמודי טלגרף הצביעה על הדרך למוסקבה. סל אשפה על הקיר היה גדוש בכרטיסי חשמלית ישנים שהמילה מוסקבה מוטבעת עליהם. מתוך דחף הכניס האפּה כרטיסים אחדים לכיסו, למזכרת. אחר כך נכנסו הוא ובני לווייתו לרכב ושבו על עקבותיהם בדרך שבה הגיעו. הייתה זו קרוב לוודאי הנקודה הקרובה ביותר למוסקבה שגרמני הגיע אליה באותו חורף.
כמאה ושמונים קילומטרים דרומה משם היה גנרל היינץ גוּדֶריאן מודע לחומרת הקשיים שבפניהם ניצבים החיילים, שנאבקו בקור הכבד כדי להמשיך ולהילחם בשעה שהטמפרטורה הוסיפה לצנוח. לו היה הדבר בידו, היו פקודיו מתחפרים לקראת החורף, ומתַגברים את כוחותיהם בהמתנה לאביב בטרם ינסו להתקדם. אך הפקודות של היטלר היו חד־משמעיות. גודריאן חייב להתקדם הלאה, בלי להתחשב במזג האוויר. לא נותרה לו אפשרות אחרת אם רצה להישאר בתפקידו.
עד כה נחשב גודריאן לאחד מכוכבי המלחמה. מעולם לא נזקק שיאיצו בו להתקדם. בפולין ובצרפת שעטו הפאנצרים שלו בראש, במהירות רבה כל כך עד שאנשיו כינו אותו "היינץ המהיר" כשהנחיתו על אויביהם מלחמת בזק. רק פקודה מלמעלה מנעה ממנו לחסל את הבריטים בדנקרק.
הפאנצרים של גודריאן שעטו בראש גם בדרך לרוסיה, ורמסו הכול בדהירתם למוסקבה. הם עמדו לכבוש את הבירה בטרם הסיט אותם היטלר דרומה, לתגבר את החזית בקייב.
גודריאן היה עתה ליד טוּלָה ופיקד על הכוחות שהתקדמו לעבר מוסקבה מדרום. את מפקדתו הזמנית קבע ביַסנאיָיה פּוֹליאַנָה, אחוזה כפרית סמוך לטולה, שהייתה ביתה של משפחת טולסטוי. גודריאן הגיע למקום ב־2 בדצמבר, ועם אנשי המטה שלו ניכס לעצמו את אחד משני הבתים הגדולים שבמתחם. בבית האחר התגוררו בני המשפחה.
העובדה שיסנאייה הייתה המקום שבו כתב הסופר המפורסם ביותר ברוסיה את הרומן המפורסם ביותר שלו לא נעלמה מעיני הגרמנים. במהלך מרבית שנות השישים של המאה התשע־עשרה כתב לב טולסטוי את "מלחמה ושלום", במחווה לעוז רוחו של העם הרוסי בעת המערכה נגד נפוליאון ב־1812, שבה השתתף אביו. הגרמנים הכירו את "מלחמה ושלום", גם אם הם עצמם לא קראו את הספר. ובעיקר, הם ידעו היטב כיצד הסתיים הכול בסופו של דבר.
ביסנאייה נמצא גם מוזיאון טולסטוי, שאת תכולתו סילקו הרוסים בשיקול דעת מחושב בטרם הגיע הוורמאכט. גודריאן הורה לנעול את הריהוט והספרים שנותרו בידי משפחת טולסטוי בשני חדרים, למשמרת. הוא גם הורה שצאצאיו של הסופר יוסיפו לחיות ללא הפרעה בביתם שבאחוזה.
אך את "מלחמה ושלום" לא היה אפשר לנעול ולהסתיר באותה קלות. מחשבות על המערכה של 1812 חלפו בדעתם של הגרמנים כולם בשעה שהתכוננו למאבק, שהיה עתיד להיות קשה הרבה יותר מן הצפוי. דיווחי רוסים על המערכה ב־1812 ייחסו את תבוסתו של נפוליאון לאיכויות הלחימה מעוררות היראה של החייל הרוסי; חיילים צרפתים האשימו את מזג האוויר. דומה ששני הטיעונים נראו סבירים בהחלט בעיני הגרמנים.
כוח העמידה של הצבא הרוסי זימן לגרמנים את ההפתעה הגדולה הראשונה. הנהגתו וציודו של הצבא הרוסי נפגעו קשות לאחר הטיהורים של סטלין בשנות השלושים. הגרמנים ציפו להכניעו בקלות רבה, כפי שהכניעו כל צבא אחר במהלך השנתיים האחרונות.
תחילה אכן צלחה דרכם של הגרמנים, והם דחקו את הרוסים, פעם אחר פעם, מעבר לעוד קו אופק בלתי נגמר. אך הצלחתם לא הובילה לכניעה של רוסיה כפי שהביאה לכניעת כל יריביהם האחרים. נהפוך הוא, היא רק חישלה את כוח הרצון הרוסי. לחימתם של הרוסים הייתה נחושה כתמיד.
מזג האוויר היה התגלית האמיתית, שכן הגרמנים מעולם לא התנסו במשהו דומה. החורף בקושי התחיל וכבר בוססו החיילים בשלג בגובה הברכיים. מידות החום צנחו למינוס 34 מעלות צלזיוס, ולעתים גם למינוס 50 מעלות.
שום דבר לא פעל אפוא כמצופה. בריחי הרובים קפאו, והשמן קפא בבית הארכובה. הדינמו לא עבד, המנועים לא נדלקו, הצירים נתקעו והצילינדרים התפרקו. צוותי הפאנצרים נאלצו להדליק אש מתחת לטנקים למשך שעות על מנת להפשיר את המנגנון. וכל זאת עוד בטרם הגיע החורף לשיאו.
גם הגוף האנושי אינו מתפקד כראוי בקור קיצוני. לגרמנים היו מעט מַדי חורף משום שהיטלר סירב להכיר בכך שהמערכה עלולה להתמשך כל כך. התוצאה הייתה שפצועים קפאו למוות, וכוויות קור הפילו חללים לא פחות מפציעות בקרב ולא אחת הסתיימו בקטיעת איברים.
חולי דיזנטריה נאלצו להתנודד החוצה ללא מעילים חמים על מנת להתפנות, ומתו כי פי הטבעת שלהם קפא ברגע שחשפו את ישבנם. ללא כפפות ומגפיים מרופדי פרווה, גם גברים בריאים יותר יכלו להגיש רק עזרה מועטה. לא זו הדרך לנהל מלחמה.
לכל אורך קו החזית הכירו מפקדים גרמנים בבלתי נמנע וזנחו לפי שעה את ההתקדמות. הם עברו למגננה, התחפרו למשך החורף והמתינו לשיפור באביב.
המהלך היה הגיוני, אך לא התקבל בברכה בקרב הפיקוד הבכיר בפרוסיה המזרחית. פֶלדמרשל גֶרד פון רוּנדשטדט פוטר זה עתה משום שהתעלם מהפקודה של היטלר להחזיק מעמד, ונסוג מרוסטוב בטרם יוכרעו חייליו.
גם יחסיו של גודריאן עם היטלר היו מתוחים. הפיהרר שהיה מוקף באומרי הן שאמרו לו מה שרצה לשמוע, הגיב קשות לאמירות גלויות של אנשי צבא מקצועיים. גודריאן מעולם לא היסס להטיל ספק בהחלטות הפיהרר, כאשר חלק עליהן. לפיכך לא היה מעמדו בטוח כלל כאשר התכונן לצאת מיסנאייה פוליאנה, באותו בוקר, לביקור במפקדה הראשית של דיוויזיית הרגלים השלושים ואחת בהמשך קו החזית.
גודריאן ציפה לביקור זה. גדוד הרגלים הוותיק שלו היה חלק מהדיוויזיה. לאחר הביקור התעתד לפגוש את חבריו הוותיקים לנשק במפקדה הראשית, לשוחח איתם ולעמוד מקרוב על רוח הקרב המפעמת בחיילים מן השורה.
מטרתו הצבאית המיידית הייתה להדק את הטבעת סביב טולה, כדי למנוע מהרוסים לבצר את העיר. לא הייתה זו משימה קלה לאחר כל מה שעבר על חייליו. כאשר יצא לפגוש את אנשי הדיוויזיה השלושים ואחת רצה גודריאן להיווכח בעצמו שהאנשים תחת פיקודו עדיין חדורים רוח קרב, בטרם ישלח אותם שוב להילחם, בעיצומו של החורף הרוסי.
אדולף היטלר עשה את דרכו בחזרה לפרוסיה המזרחית, לאחר סיור באוקראינה ופגישה עם הגנרלים שלו כדי לאמוד את המצב הצבאי בעצמו. הוא לא היה אדם מרוצה כשמטוסו נחת סמוך לרַסטנבורג. קודם כול, מזג האוויר באוקראינה היה גרוע כל כך שהטיסה חזרה נדחתה והוא נאלץ ללון בפּוֹלטַבָה. יתרה מזו, סילוקו של רונדשטדט לאחר נסיגת הגרמנים מרוסטוב לא עלה יפה.
רונדשטדט כבר פינה את העיר כאשר היטלר פקד עליו לעמוד איתן. הפלדמרשל הציע להתפטר מהפיקוד אם לפיהרר אין עוד אמון בו. היטלר קיבל את ההצעה ב־1 בדצמבר, רק כדי לשמוע, בהגיעו לאוקראינה, את הגנרלים מוגי הלב מצדיקים את רונדשטדט בהחלטתו לסגת. הוורמאכט לא היה יכול לנהוג אחרת.
היטלר מאס בכולם בשובו לרסטנבורג. למשרתו האישי, היינץ לינגֶה, אמר שלעולם לא יבקר עוד את הגנרלים שלו בשדה. "לינגה," התוודה באוזניו בטיסה הביתה, "אני שמח שאתה יושב מאחורי ולא אחד הגנרלים שמסוגלים לירות בגבי באקדח."7
בשובו ל"מאורת הזאב", מפקדתו הצבאית ליד רסטנבורג, חש היטלר הקלה. המפקדה – רשת ענק של בונקרים מפלדה ובטון – הייתה ממוקמת ביער, סמוך לשדה התעופה, ממוגנת ומוסווית בקפידה מפני מתקפה. מאז הפלישה לרוסיה ביוני שהה היטלר רוב הזמן שם.
במתחם היו שלושה אזורי ביטחון, שהשתרעו על פני יותר מארבעה קילומטרים רבועים. האזור החיצוני היה מוקף מוקשים ותיל דוקרני, והגנו עליו חיילי עילית במגדלי שמירה ובעמדות ירי. האזור האמצעי הכיל את קסרקטין החיילים ומגורים לפקידים נאצים שונים. האזור הפנימי יועד להיטלר ולעמיתיו הקרובים ביותר, אנשים כמו הרמן גרינג, מרטין בורמן, אלפרד יוֹדל וּוילהלם קַייטל. היו בו עשרה בונקרים מוסווים מבטון מזוין, בעובי מטר ושמונים מעל הראש. באזור פנימי זה ניהל היטלר את המערכה שלו לכיבוש העולם.
השערים נפתחו לקבל את פניו של היטלר. הוא היה מוטרד ביותר בשעה שהמכונית נעצרה והוא שב אל הבונקר שלו. המשבר בחזית הרוסית הגיע לנקודת הכרעה, עכשיו משאיבדה ההתקדמות הגרמנית את תנופתה. הגנרלים שלו דחקו בו לבצע נסיגה טקטית כדי למנוע אסון, אך נסיגה תביא לפגיעה קשה במורל ולאובדן של יותר מדי ציוד חיוני ביותר, בהיותו קפוא מכדי להזיזו.
יתרה מכך, חמור בהרבה יהיה אובדן המוניטין של היטלר כבלתי מנוצח. היטלר היה חצי אֵל שירד מהעננים ב"ניצחון הרצון" (סרטה של לני ריפנשטאל משנת 1934, על כינוס המפלגה הנאצית בנירנברג). הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לאבד את המוניטין הזה עכשיו. בעודו מתכונן לעדכון הצבאי של שש בערב, לא היה להיטלר כל ספק שלעולם לא יחזיר לעצמו את הילת אלוהותו אם הגנרלים שלו יאבדו אותה ביום מן הימים בערבותיה של רוסיה.
במשרדו במצודה המרהיבה שבפראג, גבוה מעל נהר וולטבה, התכונן ריינהרד היידריך לקבל את פניה של משלחת פועלים חקלאים, באולם עתיר שטיחי קיר. הוא זימן אותם לפגישה בבירה הצ'כית, לשיחת עידוד על התפוקה במהלך המלחמה.
היידריך התמנה זה מקרוב לפרוטקטור8 בפועל של מורביה ובוהמיה. כחלק מתפקידו הוטל עליו "לרכך" את פועלי החוות והמפעלים בצ'כיה כדי לשלוט בהם. הם היו חיוניים למאמץ המלחמה הגרמני, מאז שהתברר שהמלחמה תהיה ממושכת.
חצי מיליון חזירים נעלמו מאזורי הכפר הצ'כיים זמן קצר לפני שהגיע היידריך. גם חמישית מיבולי הדגנים נעלמה באופן דומה. באמצעות הזמנת הפועלים לביקור במצודת הַרדצ'אני, ניסה היידריך להוכיח לאנשים מן השורה שאין להם כל יסוד לחשוש מהכיבוש הגרמני של ארצם. הם יוכלו אפילו להרוויח מהמצב, אם יגלו נכונות להגדיל את תפוקתם בעת המלחמה.
אך לא החקלאות היא שעמדה בראש מעייניו של היידריך בעת שעבד על נאומו לקראת המפגש ביום המחרת. מלבד דרבון תפוקת המלחמה הוטלה עליו המשימה החשובה הרבה יותר של הכנת צ'כוסלובקיה ויתר המדינות הכבושות לתהליך גרמניזציה, עכשיו משנכבשו. הכוונה הייתה למעשה ל"טיהור אתני" של רבים מאוד שלא התאימו לתוכנית.
היידריך מונה לתפקידו בידי הרמן גרינג. במכתב מ־31 ביולי 1941, ניסח הרַייכסמַרשל בבהירות רבה את התפקיד: "בזאת אני מטיל עליך לבצע את כל ההכנות הארגוניות, הפונקציונליות והחומריות הנדרשות לפתרון כולל של הבעיה היהודית בתחומי ההשפעה הגרמנית באירופה."9
מאז שקד היידריך על כל הפרטים. מעל ראשו ריחפו שמועות שהוא יהודי באופן חלקי, לפיכך הוא נמנע מגרירת רגליים בנושא. הוא היה כמעט מוכן למסור את הצעותיו ל"פתרון הסופי" לבעיה בוועידה מיוחדת שהייתה אמורה להתכנס בברלין. הזמנות כבר נשלחו. כל האישים הנכונים הוזמנו, גַאוּלַייטֶרים (מושלי מחוזות בגרמניה הנאצית), פקידי מפלגה ושרי ממשלה שכולם יהיו מעורבים עד צוואר ביישום הצעותיו.
היידריך התכוון להסביר להם את עיקרי התוכנית בפגישה לארוחת בוקר, סמוך לחוף ואנזה, אחד האגמים היפים ביותר בברלין:
לאור משמעותה החריגה של הבעיה היהודית, ועל מנת להגיע לתמימות דעים בכל הנוגע לאופן שבו יתבצע הפתרון הסופי, אני מציע לקיים דיון. העניין חיוני ביותר, משום שמאז 15 באוקטובר 1941, יהודים מועברים אל מחוץ לשטחי הרייך, לרבות הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה, ומפונים למזרח.
אני מזמין אתכם לדיון שיתקיים בארוחת הבוקר ב־9 בדצמבר 1941, במשרדי ועדת השיטור הפלילי הבינלאומי,10 ברלין, בקלַיינֶן ואנזה מס' 16.11
בשבוע שלאחר מכן יוכרע בוואנזה גורלם של היהודים במזרח. ההצעות שהעלה היידריך בפני המשתתפים היו קיצוניות ביותר. אם אכן יבוצעו יהיה בכך כדי לפתור את הבעיה היהודית אחת ולתמיד.
בשגרירות האמריקנית בברלין עקבו דיפלומטים אמריקנים אחר התקדמות הוורמאכט בחזית המזרחית באותה קפידה שעשו זאת היידריך בפראג, היטלר ברסטנבורג והבריטים בלונדון. מפה גדולה של ברית המועצות נתלתה על קיר משרדו של ג'ורג' פ' קינַן בארמון בּליכֶר הישן, סמוך לשער ברנדנבורג. על פי המעקב היומי שניהל קינן אחר התקדמות הגרמנים, הוא התרשם שוב ושוב מההקבלה בין התקדמות זו להתקדמותו של נפוליאון באותם שטחים. לא אחת היה הדמיון בין שתי המערכות יוצא דופן.
השגרירות האמריקנית הייתה נטולת שגריר. האחרון שבהם שב לארצו ב־1938, במחאה על ליל הבדולח, מתקפת הנאצים על חנויות ורכוש של יהודים, ומאז לא מונה לו מחליף. את האינטרסים האמריקניים בגרמניה ייצג עתה לילנד מוריס, ממלא מקומו של השגריר, המנהל האדמיניסטרטיבי שלו ג'ורג' קינן, וצוות זעיר של אמריקנים נצורים. הם הרגישו מבודדים מתמיד בשטח עוין, בשעה שממשלתם הגבירה את תמיכתה בצד הבריטי במלחמה.
בבירה היו שגרירויות ניטרליות נוספות, אך לאמריקנים נמצא רק קומץ בעלי ברית טבעיים. ספרד ניצבה לצד הגרמנים למעשה, אם לא להלכה. שוודיה הייתה ניטרלית, אך נטתה באופן ברור לצד הגרמני. השווייצרים לא צידדו באף אחד אלא בעצמם. האמריקנים נאלצו להסתפק בשיח בינם לבין עצמם, בעת שיחסיהם עם השלטון הנאצי הידרדרו במהירות לשפל המדרגה.
את ארמון בליכר, שבינו לבין שער ברנדנבורג הפריד רק בניין אחד, העניק מלך פרוסיה במתנה למפקד הפרוסי בווטרלו. הוא נבנה מחדש ב־1869, ושוב לאחר שריפה בשנות השלושים של המאה העשרים, ושימש את השגרירות האמריקנית מאז 1939. היה זה מבוך של ממש, מרשים יותר מאשר פונקציונלי, שניצב בפינת פַּריזֶר פּלאץ, בלב לבה של ברלין. חלונות האגף הקונסולרי נשקפו אל הרמן גרינג שטראסה, לכיוון הרייכסטאג וטירגַרטֶן, המקבילה הברלינאית לסנטרל פארק בניו יורק. מרפסת משרדי השגרירות השקיפה על פריזר פלאץ ועל אוּנטֶר דֶן לינדֶן, השדרה עטורת העצים. האמריקנים לא יכלו לקוות למקום טוב יותר לראות ממנו את תנועות הנאצים החולפים בשער ברנדנבורג או מעבר לפינה, בדרכם ללשכתו של היטלר בווילהלם שטראסה.
לאמיתו של דבר, האמריקנים היו ממוקמים במקום יותר מדי מוצלח. לאחר פרוץ המלחמה לא איבדו רגע בטרם קבעו את שמה של ארצות הברית באותיות ענק על גג המבנה, בתקווה שמטילני הפצצות במטוסים הבריטיים יבחינו בהן וישחררו את מטעניהם במקום אחר. הם צייתו בקפידה להוראות ההאפלה ותמיד הגיפו את התריסים בדיוק בשעה 14:00. הם אמנם ספגו נזקי הפצצות קלים, אך לא חדלו לתפקד כשגרירות, אם כי איש לא ידע עד מתי ימשיכו בכך, לאור ההידרדרות הנמשכת במצב.
האמריקנים גם היו מותשים מעומס עבודה. מלבד ייצוג האינטרסים האמריקניים בגרמניה, טיפל צוות השגרירות בענייניהן של בריטניה, צרפת ושל כחצי תריסר מדינות נוספות שחדלו לקיים יחסים דיפלומטיים עם הנאצים.
הצוות הקונסולרי הוצף בבקשות לוויזות אמריקניות, תחילה כמעט כולן מיהודים וכולן בלוויית סיפורים מחרידים. על מבקשי הוויזה נאסר כליל להוציא כסף בעת שעזבו את גרמניה, ולכן שמחו להעבירו לידי האמריקנים, אם רק יַקנה להם ויזה. היה צורך למתֵן את רצונם להמטיר כסף מזומן על הפקידים שבדקו את בקשותיהם.
השגרירות עצמה רחשה מרגלים גרמנים - כתבניות בדרג נמוך, מנקות ועובדי תחזוקה שדיווחו לאדוניהם הנאצים. הגרמנים צילמו תמונות, שתלו מכשירי האזנה בחדרים וצותתו לקווי הטלפון, והצליחו לחלץ מסלי פסולת הנייר העתקי פחם של מסמכים מסוּוגים. הם לא חדלו לתמוה על האופן שבו האמריקנים התעלמו מהחוקים שקבעו הם עצמם, והשאירו מידע סודי ביותר על השולחן בהפסקת הצהריים. האמריקנים אפילו לא טרחו לנעול את הכספות כשיצאו מהמשרד.
הגרמנים גם שלחו ידם במשלוחי הדואר של השגרירות ופתחו בסתר מעטפות דיפלומטיות, תוך הפרת האמנה הבינלאומית. הנשיא רוזוולט לא הסתיר למי נתונה אהדתו במלחמה באירופה. הגרמנים ראו בארצות הברית את בעלת בריתה הבלתי־רשמית של בריטניה ולא את מייצגת הניטרליות שהאמריקנים עמלו על טיפוחה.
מצב זה לא היה יכול להימשך עוד זמן רב. ג'ורג' קינן כבר הכיר בבלתי נמנע ושלח את אַנֶליסֶה, אשתו הנורווגית, ואת שתי בנותיהם הקטנות למקום מבטחים באמריקה. הוא נסע איתן לאיטליה, וליווה אותן עד האונייה בגנואה בתקווה שיצליחו לצלוח את מצרי גיברלטר ואת אזור הקרבות באוקיינוס האטלנטי. כשנופף לשלום מול פניהן הדומעות שהביטו בו מצוהר התא, תהה קינן אם יראה אותן שוב אי־פעם.
אשתו ובנותיו הגיעו ליעדן בשלום, אך הסיכוי של קינן לראותן שוב לא השתפר. כשעקב אחר התקדמות הוורמאכט על המפה, ואחר המאבק הגרמני לכבוש את לנינגרד ומוסקבה, לא יכול להימנע מהמחשבה שהאירועים באירופה נידונים לצאת כליל משליטה, לא רק משליטתם של היטלר או של גרמניה אלא מכל יכולת שליטה שהיא.
קינן לא יכול לדעת מתי יסתיים כל זה. הוא רק ידע בוודאות שהמצב הנוכחי אינו יכול להימשך. הניטרליות האמריקנית חייבת להגיע לקִצה.
2 חיל המשלוח הגרמני, בפיקודו של רומל, שנלחם במערכה בצפון אפריקה.
3 פדרציה של אחת־עשרה מושבות בדרום־מזרח אסיה, לרבות סינגפור, שהיו בשלטון בריטי משלהי שנות השישים במאה התשע־עשרה עד שלהי שנות החמישים במאה העשרים. כיום מלזיה.
4. Heinrich Haape, Moscow Tram Stop (London: Collins), p.203
5. שם.
6. שם, עמ' 205.
7. Max Domarus, Hitler: Reden und Proklamationen 1932-1945 (Munich: Süddeutscher Verlag, 1965), p.1788
8 מושל ממונה.
9. Steven Lehrer, Wannsee House and the Holocaust (London: McFarland & Co., 2001), 143
10 ארגון שהוקם בווינה ב־1923, ולימים נקרא הארגון הבינלאומי לשיטור פלילי (אינטרפול).
11. שם, עמ' 144.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.