כרצונך ב

פרק ראשון

הרגיעה שאחרי המלחמה, האביב המושלם לאחר החורף הקפוא, השקט שאחרי הסערה, כולם היו מזעריים לעומת התחושה הנרגשת שפשטה בגופה של שרה בשעה שהתעוררה מתזוזת הגוף הגדול והחם שלצידה. וולטר. הלילה כמעט חלף ועמוד השחר הראשון כבר החל להופיע. השמיים מעט התבהרו, אם כי השמש עוד לא עלתה. הוא נע והיא הבינה שהם יָשנו מכורבלים יחדיו. הוא נחלץ מסבך לוהט של ידיים, רגליים, בגדים ושיער וקם ממשכב האהבים האפלטוני שלהם, שהעלה צחנת רפש סוסים. שרה נשענה על יד אחת וראתה איך הוא מחלץ את הסוס שלהם מהאורווה הכפרית, לוקח אותו לשורת העצים הראשונה ביער וקושר אותו לעץ. האדמה נגרסה תחת מגפיו וצורתם נטבעה בה, כאילו כך תוכל לנצור את זיכרונו לנצח. היא עקבה אחריו בדרכו חזרה אליה בעיניים מלאות ערגה ותהתה איך הוא מצליח לקום מוקדם כל כך, בשם כל האלים.

הוא התקרב אליה, כרע ברך והסתכל עליה. כמו מתוך שעשוע הוא שלף אניצי קש משערה, שחרר את הסיכה ומפל שערה גלש על כתפיה, שדיה ומותניה. היא נתנה לו לעשות כרצונו בשעה שערפילי השינה הלכו ונמוגו ועימם תחושות המצוקה שהיו לה כשברחה. היא הייתה מרוגשת שאכן קמה והלכה בעקבותיו, שהיא נמצאת כאן איתו, איתו בלבד, ללא כובד העול שליווה אותה רוב חייה. גם וולטר נראה נרגש, הוא נראה רגוע וגם נסער בו־זמנית. בכל זיכרון שהיה לה ממנו הם פצעו זה את זה במילים ובמחוות סודיות במקום פשוט לקום ולהסתלק יחד. שרה הבינה כעת שמאז ומעולם אהבה אותו ושמרה את עצמה בשבילו, הוא היה האחד בשבילה. כעת הבינה שכשחזר הביתה בסיומה של המלחמה הוא למעשה חזר אליה - רק שאלוהים היה חייב להתערב אחרת כלום לא היה קורה, אביה לעולם לא היה מרשה.

וולטר התבונן בה באופן שהעלה סומק על לחייה. מילה אחת הוא לא אמר אך הושיט לה את ידו ועזר לה להתרומם. היא חשבה שיפנה לסוס או יפקוד עליה למהר ונדמה היה שהוא רוצה לעשות זאת, רק לא היה מסוגל, כאילו היה נתון בכישוף מתסכל ששלט בפעולותיו. הוא המשיך לחקור בעיניו את בגדיה ואת תווי פניה ולא זז. שרה חקרה אותו חזרה. חולצתו הייתה מונחת ברישול על כתפיו, חשפה קצת אבל לרוע המזל לא מספיק. שערו היה משוך הצידה כלאחר יד ועיניו השחורות והבוהקות היו כנועות, מתמסרות... היה משהו מעורר יראה בעמידה התמירה שלו מולה. הוא שידר חוזק וביטחון, כמו חומה גבוהה ויציבה ששימשה מפלט ומגן מפני כל צרה. אף שהספיק להתלכלך מעט מאדמה ומזיעה אי אפשר היה להתעלם מהגבר יוצא הדופן ביופיו ובמבנה גופו המרהיב. צווארו וראשו היתמרו מעליה לגובה מרשים וחזהו הרחב כמו התרברב מול עיניה. היא הרגישה קטנה מאוד מול העוצמה שלו, אם כי עיניו הביעו מסר אחר. הן העצימו והגדילו אותה ואת הכוח הנתון בידיה. היא הייתה המפתח ללב שלו, ויותר מכך, היא הייתה הלב שלו. בכיליון עיניים היא התקרבה אליו וקברה את פניה בשקע חזהו. הידיים הגדולות והחמות שהניח על גבה הידקו אותה קרוב יותר אליו. הכול אצלו היה גדול מאוד, מכף רגל ועד ראש; הכתפיים הרחבות והזרועות העבות, הבטן השטוחה שהציגה ריבועים סדורים של שרירים, הרגליים החטובות. מכל זה היא יכלה להסיק - וגם לזכור - שהאיבר שאמור לחדור לתוכה יהיה גם הוא גדול מדי בשביל אישה קטנה כמוה. אפילו האצבע שלו, שפילסה דרך בכוחניות לתוכה לפני חודש וחצי, הכאיבה לה. אבל לא היה לה אכפת. היא תעשה איתו אהבה בפראות וללא הסתייגויות. היא הייתה מוכנה להיפצע ולכאוב ולדמם כדי להיות איתו. גם הוא דימם בשבילה, יותר מפעם אחת. היא הייתה נחושה להיות שלו מעכשיו ועד קץ כל הימים.

ליבו דפק כמכות פטיש באוזניה. בידה היא ליטפה את העור המתוח מעל עצם הבריח שלו שהציצה מתוך הבד. מבעד לחולצה בלטה הפטמה, גדולה ורכה. שרה ליטפה גם אותה וגילתה את ההשפעה המדהימה שיש לכך על הגוף כולו. הוא נמתח והתקשה פתאום, בדומה לחוויה של כאב בלתי ייאמן, והיא תהתה אם גם כאב ממשי היה גורם לזקפה גדולה כזאת. אף שעוד לא קרה דבר היא התמלאה סיפוק כאילו כָּבשה איזו גבעה או מילאה משאלה. משהו סוף סוף ניתן לה כרצונה, משהו שהיא רצתה עד לשד עצמותיה. היא הרימה את עיניה מעלה והתרוממה על קצות אצבעותיה. ראשו כבר היה נמוך, קרוב אליה, מבקש ממנה רחמים וגם אכזריות בעת ובעונה אחת. כשפגשה את שפתיו העניקה לו גם את לשונה, עם כל כוונת הזדון שבכך. הוא נישק אותה כמו שמנשקים בדמיונות, עמוק, נוקשה ורטוב. הוא בלע אותה, הכי עמוק שיכול היה, ושם נאלץ לעצור. ידיו נשארו מקובעות על גבה התחתון, לא העזו למשש ולחוש. שרה הבינה שהוא מתנגד אבל לא יכלה להרפות ממנו, היא רצתה אותו בתוכה עכשיו ומייד. את הנשיקה היא העמיקה בגסות, זקפה כנגדו את שדיה ומעכה אותם ממש מתחת לחזהו. ידה ליטפה מעלה אל צווארו ולתוך שערו, חפנה את הראש ודרבנה אותו לרדת אליה עוד. ברוב תעוזה הרשתה לעצמה להיצמד אליו עוד יותר וללחוץ על מפשעתו בעצמות האגן שלה. אנחה קולנית ומיוסרת בקעה ממנו פתאום, חוצה את דממת הבוקר במהירות, ושרה הספיקה להרגיש איך הבעירה אותו באלפית השנייה. הוא מייד עצר, נשף בכבדות, הניח את אצבעו על שפתיו לאות שעליהם לשמור על השקט. מה בדיוק נדמה לך שאת עושה, כי זה ממש לא הזמן, כך אמרה לה הבעת פניו, אז תפסיקי להתעלל בי, לכל הרוחות. אך זה היה כבר מאוחר מדי. לפתע שמעו קול של אישה:

"מי זה שם?"

עיניהם נפגשו, האישה בעלת הבית ושני הפולשים שישנו מאחורי האורווה שלה, והיא צרחה בכל כוחה. בעלה הגיע במהירות שדי הרשימה את וולטר ושרה; גם הבעל וגם האישה יכלו כל אחד לחוד למלא ספסל כנסייה שלם לגמרי לבדו.

"מה זה, מי אתם? הסתלקו, הסתלקו מכאן!" קרא הבעל, אבל וולטר ושרה עמדו שם מחובקים, רגליהם נטועות באדמה.

"אנחנו נסתלק מייד," אמרה להם שרה בקול רגוע להפליא. "אל דאגה; לא לקחנו מכם דבר. באנו חסרי כול ונשארנו חסרי כול..." היא ניסתה לפסוע לאחור, אבל ידיים שריריות קיבעו אותה בחוזקה כדי שתישאר במקומה. היא הבינה שהוא רוצה להסתיר את עצמו והחניקה חיוך מבויש לתוך זרועו.

"באמת?" שאל הבעל בחוסר אמון.

"כן, באמת," ענתה שרה, ובסתר חיככה את אגנה באיבר הזקור שהתייסר בתוך המכנסיים. וולטר נעץ את אצבעותיו לתוך מותניה לסמן לה שתפסיק זאת מייד.

"אם כן, מה הסוס הזה עושה שם?" שאל והצביע לעבר הסוס הקשור לעץ במרחק מה מהם.

"זה הסוס שלנו," ענה להם וולטר בנוקשות מה. קולו העמוק הציף את שרה בחום, באהבה, בתחושת ביטחון. תחושות שהיו חסרות לה זמן רב. "אתה מוזמן לספור את הסוסים באורוותך אם אינך מאמין לי."

הבעל חרק שיניו והלך לבדוק את מספר הסוסים. בינתיים נשארה שם האישה וסקרה אותם מכף רגל ועד ראש. שרה, שנהנתה מהגבר הבוער שאחז בה, ניסתה להתעלם מהאצבעות הרעות ולהרגיש אותו עוד קצת, אבל היא הפסיקה כששמעה אותו לוחש לה ׳די׳ באומללות ממיסה. היא רק עמדה שם ואפילו נתנה לו קצת אוויר כדי שיוכל להתעשת. הבעל חזר ואמר לאישה שהכול באורווה נראה תקין ושניהם חזרו להביט בזוג המוזר שמולם. הבעת פניהם הייתה פחות חשדנית כעת ויותר סקרנית.

"מאיפה באתם?" שאל אותם הבעל.

שרה הרימה אל וולטר מבט השואל אם מותר להם לחשוף על עצמם פרטים. הוא הקדים אותה וענה להם, "כמה קילומטרים דרומית לפה." נימת קולו רמזה שהוא מנסה להיפטר מהשניים בהקדם האפשרי.

"אם כן, עשיתם דרך ארוכה."

"לא התכוונו להטריד אתכם, רק לישון קצת במסתור לפני שנמשיך בדרכנו."

האישה הסתכלה עליהם במבט חומל. "יש לכם מזון, בגדים?" היא שאלה.

וולטר ושרה הגיבו שניהם במבט מושפל כמו שני ילדים שהשתובבו בבוץ ושכחו לנעול מגפיים וללבוש מעיל. וולטר הרפה ממנה, סוף כל סוף, ופנה מעט קדימה אל הצמד שחקר אותם. עיניו פגשו את עיניה של שרה והיא לא ראתה בהן שום בושה, רק שובבות, חיות זוהרת ואהבה מבעבעת. לא היה להם זמן לחשוב על פרטים שוליים כמו מזון ובגדים, כל שהזדקקו לו היה גופם ונשמתם.

הזוג השמן החליף מבטים מהירים. "היכנסו," אמר להם הבעל. הוא הוביל אותם אחריו אל תוך הבית שהיה קטן מאוד אך מלא רהיטים וחפצים עד אפס מקום. הוא החווה בידו על הספה הקטנה והמרופטת שנדחפה שם בין שאר הרהיטים. "שבו כאן, הרגישו בנוח," אמר להם, אך הם נשארו לעמוד. כעבור כמה דקות נכנסה האישה ובידיה ביצים טריות שאספה מלול התרנגולות שלהם. היא התנשמה בכבדות מהמאמץ של נשיאת גופה האדיר.

שרה הרגישה את המתח חוזר וממלא אותה. היא נזכרה באביה שבוודאי יצא לחפש אותה בצלילות מחושבת. למען השם, עליהם להסתלק משם. "תודה רבה לכם," אמרה בטון מתנצל, "אך לא נוכל להישאר. עלינו להתרחק מכאן כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק."

הבעל והאישה הביטו זה בזה כמבינים שאורחיהם נתונים בצרה כלשהי. "בסדר..." אמרה האישה בפנים נפולות, "תנו לי לארוז לכם קצת אוכל ובגדים נקיים. נראה שאתם זקוקים לזה מאוד," היא הסתובבה לכיוון המטבח. "עזור לי בבקשה, יקירי," אמרה לבעלה. הבעל מיהר אחריה ולכמה רגעים מצאו את עצמם וולטר ושרה לבד בתוך הבית הזר.

שרה ניסתה לסקור את מראיה, מבוהלת מעט ממידת הנחישות של הזוג לצייד אותם בבגדים נקיים. שמלתה כמובן הייתה מקומטת, מכוסה בעפר ומדיפה סירחון של סוסים. היא הביטה בוולטר בחשש והופתעה לגלות שגם עם כל הטינופת שדבקה בו הוא עדיין נראה כנסיך מהאגדות. "האם אני באמת נראית עד כדי כך רע?" שאלה וניסתה להבריש במבוכה את שערה באצבעותיה.

וולטר המתוח, שעד אז סקר את מראה הבית ואת האנשים הזרים לו, הפנה אליה את מבטו ועיניו מייד התרככו. הוא פתח את פיו כדי לענות, אך במקום זאת משך אותה אליו. הוא הצמיד אליו את גבה ונתן לישבנה להתחכך בירכיו. אצבעותיו תחבו את הסיכה שלה אל מתחת למחוך, מגעו דגדג אותה ופטמותיה הזדקרו. "שרה," לחש באוזניה. "ככה בדיוק את נראית בחלומות שלי."

"מסריחה ומלוכלכת?" שאלה בפקפוק.

"כן, וסמוקה ומחייכת. ותאמיני לי כשאני אומר שככה אני רוצה אותך, לעומת כאלו שאוהבים אותך כשאת גווייה מצוחצחת ומבריקה."

הוא השתתק והזדקף כי אז בדיוק חזרו הזוג הכבד לסלון, אבל דבריו חלחלו לאיטם לתוך מוחה ועוררו בה טלטלה סוערת. בחודש האחרון צפיתי בך... גוועת. אינני יכול לעשות זאת יותר. בוודאי את יכולה להבין אותי. הוא ראה אותה כל הזמן. כל הזמן.

"הנה," הגישה האישה לשרה שני שקים גדושים. "זה האוכל, וזה הבגדים. האם יש דבר נוסף שתצטרכו?"

שרה היססה. "האם אוכל לקבל קצת סבון, ואולי איזו מברשת קטנה ומגבת?"

"בוודאי!" ענתה האישה מייד והזדרזה להביא לה את מבוקשה.

"תודה רבה לך," השיבה שרה מעומק ליבה ופנתה גם לבעל הצופה באשתו באהדה. "אנא סלחו לי על גסות הרוח שלי, אך עליי לשאול... מדוע אתם עוזרים לנו?"

האישה נתנה בה מבט חודר במיוחד. בשניהם. "אתם נראים אנשים טובים," הסבירה, "יהא אשר יהא, אני מקווה שהדבר שאתם בורחים ממנו לא יתפוס אתכם."

גם אני מקווה כך, חשבה שרה. "לעולם לא נשכח את טוב ליבכם, מר וגברת..."

"סמית'," הם ענו יחד.

"מר וגברת סמית', תודה רבה לכם. אנחנו מצטערים על שהפתענו אתכם."

"נשמח מאוד אם לא תספרו לאיש שראיתם אותנו," אמר להם וולטר.

"לא נגיד מילה," הבטיח האיש טוב הלב.

שרה הרגישה כאילו גחלים מונחות מתחת לכפות רגליה. היא תפסה בידו של וולטר והובילה אותו במהירות החוצה. "להתראות," אמרה לזוג.

"להתראות," הם ענו ונתנו להם ללכת.

הם פסעו בדממה אל הסוס שהמתין ביער. השמש המוקדמת הגיחה מבין הבתים שמאחוריהם, זוהרת ואדומה, מותחת את צילם על האדמה. "טוב, זה היה בוקר מעניין," שברה לבסוף שרה את הדממה אפופת המבוכה בשעה שהתקרבו לשורת העצים הראשונה.

"כן, בהחלט," אמר ודקר אותה במבט נוקב. "עליי עוד להתנקם בך על מה שעוללת לי שם."

היא הסמיקה כנערה בת שתים עשרה. "אוה, להתנקם? זה בוודאי לא היה כל כך נורא," השיבה ללא מורא או בושה. אבל השובבות החלה לנטוש אותה במהירות והותירה אחריה אשמה.

הוא הנהן בתרעומת. "אני רואה שעליי להבהיר לך את עמדתי בנושא. אולי את עדיין לא מבינה. את חושבת שאשכב איתך ככה, במהירות, לגמור עם זה וזהו?"

לא, הוא בהחלט לא צריך להבהיר לה את העניין, בגללו היא מרגישה כילדונת תמימה, כסילה וחסרת אחריות. שרה קלי, כמו שאר הנערות והנשים שהכירה, לא הייתה מורגלת בדיבורים על עניינים אינטימיים כגון מיניות. בחברה שגדלה בה היו דברים שפשוט לא דיברו עליהם. אישה בהיריון למשל תמיד העלתה בה תהיות חשאיות כמו איך הגיע התינוק לבטנה, ואיך הוא אמור לצאת משם. איש לא סיפר ואישה לא גילתה. מובן היה לה שזה קשור לדבר מה שהגבר צריך לעשות, הרי תינוק תמיד נולד רק אחרי החתונה. עד גיל ארבע עשרה הניחה שיש משחה מיוחדת לבעלים או אולי רופא מסוים הוא שמחולל את הקסם הזה. ילדים קטנים שהעזו לשאול על כך ברוב תמימותם חטפו גערה הגונה שהשתיקה אותם. מה הפלא, אם כן, שרצתה להיקבר באדמה מרוב בושה כשעלה הנושא בינה ובין וולטר.

לרוע המזל, כשפרצה המלחמה נפרצו גם הגבולות. עוברי אורח שונים ומשונים שפלשו לעיירה לא תמיד היו ידידותיים. מעשיהם היו מכוערים, לרוב כמו פרצופיהם. שרה ראתה במו עיניה נשים שנתפסו, עברו חוויה מחליאה, וחודשים ספורים אחר כך התהלכו בכרס עגולה ואות קלון על ראשן. שרה, הנערה המתבגרת, למדה לקשר בין שני הדברים. כך נגלה אליה נושא המיניות והוא הצטייר בעיניה כנוראי, כואב, ועדיף בהחלט להימנע ממנו. מאז, גם אחרי שנגמרה המלחמה ופסקו הפשעים ברחובות, בכל פעם שראתה אישה הרה - ליבה של שרה נצבט בכאב על מה שהיה עליה לעבור כדי להכניס את התינוק הזה לתוכה. חברותיה ראו את אותם הדברים אך אפילו הן לא שוחחו על כך ביניהן. הנושא היה רגיש מדי וכמובן אסור. אומנם רומנטיקה נראתה מושכת, אבל נושא המיניות נותר מעורפל ולרוב שלילי. בעולם ששרה קלי גדלה בו חיי נישואין היו קרים וקפואים, ומין נראה לה אסון של ממש. גברים היו בעיניה מפלצות בלבוש נאה. בין אם היו זרים עלומי אופי, גברים מכובדים שבסך הכול רצו לחזר אחריה בנימוס, בעלי משפחות שהכירה... או חבורת טיפשים שהתרוצצו עירומים כפעוטות ליד המעיין.

שרה נזכרה בחדות במראות מזעזעים שראתה בימי חייה והביטה בוולטר. מובן שלא רצתה לעבור את מה שעברו הנשים ההן, אבל וולטר האריס לא יעשה את זה איתה בצורה כזו. זה היה לה ברור, והוא הגבר היחיד עלי אדמות שהביא אותה לרצות את זה בכלל, לרצות את כל מה שלא רצתה מעולם. דווקא מפני שהוא שונה - הכול איתו יהיה שונה.

"ממה שזכור לי..." אמרה לו שרה ביובש, "לא צריך יותר מכמה דקות," שיחה כזו, יחסים שכאלה, פתיחות שכזו - לא היה דבר מזה בתרבות שהכירה. עולמה של שרה קלי התנפץ לרסיסים ביום שבו פתח לפניה וולטר האריס את העולם שלו.

"כמה דקות איתך, שרה קלי," הבהיר לה וולטר בטון סמכותי. "יהיו כמו אפון שיקבל קבצן רזה ומורעב בסעודת מלכים בעלת עשרים מנות." הוא התקרב אליה מעט. "אז לא, אזדקק ליותר מכמה דקות כדי שאבוא על סיפוקי איתך."

אבל... הם נמלטו, ומי יודע עד מתי ימלטו. אין זמן לעצור. אלוהים... לא. "אתה לא צריך להישמע רציני כל כך!"

מבטו נהיה קשוח ככלב מהסוג הרצחני. "תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב, אישה. זמן הביטחון שלנו נגמר. אביך כבר בטח יצא למצוד אחרייך אז עכשיו את באמת חייבת לעוף מכאן כמה שיותר רחוק. אם תעצרי בשבילי, בשבילנו, את תגלי בשנייה שזו הייתה טעות. אני יודע את זה כי ככל שאני מקבל ממך יותר, כך אני צריך ממך עוד. כשתשכבי איתי את תראי שאינני חזק כפי שאת חושבת שאני." שקט השתרר. וולטר נעץ בה את עיניו בחולשה והיא הביטה בו בתדהמה. משמעות דבריו העיקה על נשימותיה. אם כן אסור לה לשכב איתו כי אם תיתן לו לצלול פנימה הוא ישקע ולא יצוף יותר, ואז אביה יתפוס אותם. אלוהים. "את מבינה אותי, שרה?"

"אני מבינה שאתה משוגע לגמרי."

הוא המשיך להתקרב אליה. "כן, אני משוגע, וגם את לא כזאת מלאך. את תעשי בחוכמה אם לא תנסי לפתות אותי. קשה לי הרבה לפני שאת מעלה בדעתך להפעיל מאמץ, האמיני לי."

הוא השפילה את מבטה לאדמה ומלמלה, "רק רציתי להרגיש אותך קצת."

"אוה, את תרגישי אותי מתי שרק תרצי, אני מבטיח לך. לרוע המזל, הזין שלי מחובר אליי והוא לא נח לרגע."

"לא אמרת את זה עכשיו."

"מה, זין? או כל השאר?" הוא התגרה בה בכעס והיא הניחה לו. הוא צריך לכעוס עליה, ובצדק. "את ראית אותו, את הרגשת אותו, ושלשום גם דיברת עליו. תעשי לי טובה ואל תעמידי יותר פנים שאת קתולית צדיקה כמו שאר המתחסדים שלך."

"סיימת?"

"אני סיימתי, ואת?"

"כן, בהחלט."

"אז אם סיימנו לדבר על סקס - הנה עוד מילה נהדרת בשבילך-"

"טוב, די! תן לי סטירה ותסיים עם זה כבר!" היא השתתקה ברעד. המילה ׳סטירה׳ זרקה אותה אל הזיכרונות הכואבים והמשפילים שהיו לה מאביה וגם מצ׳ארלס. הלך רוחה ניכר בהבעת פניה.

וולטר הבין זאת בחושיו המחודדים. הוא נשף אוויר בעיניים עצומות ונראה כועס, מודאג ומפוחד. שרה לא התכוונה לשום דבר מאלו. היא רק רצתה לחבק אותו וללחוש לו שהכול יהיה בסדר. הוא השתלט על עצמו מחדש ופקח את עיניו. "אם משהו יקרה לך, אם הוא עוד פעם ייגע בך..."

"אף אחד מלבדך לא ייגע בי. אני מבטיחה," אמרה ברצינות ובכובד ראש כשל שר בממשלה.

"אני מקווה. אז ברשותך, הואילי בטובך לתת לי את השקים," אמר בקול ענייני. "אעמיס אותם על הסוס."

"רגע," היססה שרה ואחזה בשק הבגדים. היא ניחשה שהם לא בדיוק יתאימו לגזרתה והעדיפה שגם וולטר יחליף את בגדיו, כדי שלפחות לא תהיה לבד בעניין הזה. "הייתי רוצה להחליף בגדים."

"מה, עכשיו?" שאל וולטר והביט סביבו בחשש. הוא ניער את ראשו בכוח כאילו ניסה לגרש מתוכו זיכרונות כואבים.

"כן, עכשיו!" שרה התחילה להתרחק ממנו אל תוך היער בהחלטיות. "תן לי רק כמה דקות..." אך הוא תפס את ידה בחוזקה.

"לא נראה לי שכדאי שתצאי מטווח הראייה שלי."

"יהיה בסדר," השיבה וניסתה לנער אותו מעליה. הוא הרפה אך עדיין היסס. "אני אצרח אם יקרה משהו," הוסיפה כדי להרגיע אותו.

לפני שנעלמה בסבך העצים הספיקה לשמוע אותו ממלמל, "אבל לא תוכלי לצרוח כשהוא יחסום לך את הפה..."

שרה החליטה להתעלם ממנו, אחרת הפחד יוציא אותה מדעתה. מצד שני, בגדים נקיים היו באמת רעיון טוב, גם אם לא במידתה. במהירות ובלי מחשבה נוספת החליפה את בגדיה וחזרה אליו, לא לפני שנשבעה לעצמה לעולם לא להגיע לכאלו ממדים. הבגד הגדול השתלשל על כתפיה ועל מותניה ופרץ החוצה בין כל לולאה שהחזיקה אותו. וולטר הסתכל עליה והחניק צחוק בכף ידו. היא חייכה בסירוב נחוש לשתף פעולה עם כל סוג של הומור באותו רגע והרימה אליו את השק, "עכשיו תורך, נסיך החלומות."

"לא, עלינו ללכת," הוא לחש בעקשנות.

"ללכת לאן?"

"אולי בניוטאון נוכל להיעלם קצת ולהתחיל להסתדר. זה במרחק של שעות ספורות מכאן."

השם הזה הדליק אורות מצוקה בתוך מוחה. "ניוטאון? אני לא הולכת לשם. תצטרך להרוג אותי קודם."

"מדוע? מה קרה בניוטאון, שרה?" נדמה היה שהשאלה הזו מציקה לו כבר זמן רב.

"גראהם... ריס..." שמו עורר בה בחילה, והיא נזכרה גם ברות הקטנה של גברת מילר הזקנה.

"מי זה גראהם ריס?" מחשבותיה קדחו; אם ילכו אליו תוכל לשאול אותו אם יש קשר בינו לבין אותו הזוג. אולי אינו קשור אליהם; הרי אם היה, שרה הייתה מכירה את קת'רין ותומאס כסבה וסבתה, לפחות בשמם אם לא במציאות. היא לא זכרה ששמעה אי פעם את השמות הללו, אם אימה גדלה אצלם ודיברה עליהם, שרה הייתה קטנה מכדי לזכור. כעת רק גראהם יכול לענות לה על כך; היא לא תהיה לבדה, וולטר ילווה אותה. אבל אז... גראהם ריס ידע על מקום הימצאה וידווח על כך לאביה. מה תעשה, אם כן? "שרה, אולי תשתפי אותי במחשבות שלך?" הוא שאל והנחית אותה חזרה למציאות.

"קודם תלבש את הבגדים הענקיים האלה וניעלם," סיננה לפני שיהיה עליה לפתוח בפניו את כל תלאותיה.