וי גיימז 2: ון
קר דיוקי
קיי וובסטר
₪ 36.00 ₪ 28.00
תקציר
השם וטרוב מגיע עם ציפיות.
התפקיד שלי בעולם הזה פשוט וידוע: לעשות את מה שאבא דורש ולחיות את חיי בהתאם לתוכניותיו.
העתיד שלי נכתב מראש ועליי מוטלת האחריות לנהל את האימפריה.
ערכים ותיקים. שלטון ותיק. כסף ותיק.
כל מה שאני עושה חסר מטרה.
כל מה שאני עושה ריק מתוכן.
נשים, כסף, שליטה – הכול חסר משמעות.
עד שהיא הגיעה.
כשהוורד ממשפחת וולקוב הופיעה אצלי בבית, כנטל מחפיר שנמסר לי באופן אישי על ידי נסיך מבית וסילייב, התחלתי לסלול את דרכי.
נדרתי נדר לעזור לה לשוב לפרוח.
האש שלה צרבה אותי.
היא. היא. היא.
אבל אי אפשר לאהוב ורד ולצפות שהקוצים לא ידקרו אותך.
היא פצעה אותי עמוק מדי. ודיממתי.
הנשמה שלי ברחה.
וכל מה שנותר הוא מפלצת קרה ומחושבת.
אני וניימין.
לצרוב.
לחשוב.
לחלוב.
וטרוב.
מי שנכנס לעולם שלי כדי לשחק משחקים, צריך להתכונן להפסיד.
בסופו של דבר, אני תמיד מוצא את הקוץ ודוקר איתו.
***
המשחק ממשיך… אף אחד לעולם לא יצליח לחמוק מחוקיו ומהשלכותיו.
קר דיוקי וקיי וובסטר, שתי סופרות רבי־המכר של וול סטריט ג’ורנל, ניו יורק טיימס ויו־אס־איי טודיי, חברו יחדיו דרך אהבתן לספרים אפלים והתמכרותן לכתיבה.
סדרת וי גיימז היא אחת מהסדרות הבולטות והמצליחות שהן כתבו יחד.
וֶן הוא החלק השני בסדרה.
קוראים כותבים (3)
פרק ראשון
"זה נכון, ון," אומרת לי ויקה, חיוך מרושע פרוש על שפתיה. "דיאנה היקרה והזקן הזה, אנטון, עושים דברים מפוקפקים מאחורי גבו של אחי הטוב."
היא הגיעה לשפל של כל הזמנים, אפילו מבחינתה.
איזו חיית פרא איומה ונתעבת.
"בגלל השקרים שלך אנשים חפים מפשע עלולים למות, ויקה," אני מסנן בעודי תופס בזרועה. "דיאנה היא לא כמוך, אז תפסיקי להשליך עליה מעצמך."
אני רוצה להפיל אותה ארצה ולהראות לה היכן היא באמת צריכה להיות, למרגלותיהם של גברים ונשים כמונו. אסור לה להתערבב איתנו ולזהם את המקום בשקרים המרושעים ובמשחקים הנכלוליים שלה.
היא מחלצת את זרועה ומתעצבנת, "ראיתי אותם במו עיניי. כשהלכנו לקנות את השמלה שלי, הם התנשקו כמו תיכוניסטים בנשף סיום ואז נעלמו לחדר שלה במלון."
שקרים. שקרים. שקרים.
זה כל מה שוויקה עושה.
ויקה אולי יפהפייה בכל מובן אפשרי, אבל היא עדיין אותה ילדה דוחה שנהגה לעשות לי טרור. עכשיו יש לה פשוט יותר כלי נשק בארסנל, והיא ממררת גם חיים של אחרים. ויקה נהנית לאמלל את כל הסובבים אותה. פעם זה היה אחי. ניקו באמת אהב אותה, נדמה לי. היא רדפה אחריו כשהבינה שלא תצליח לנעוץ את ציפורניה בעורי. והוא נפל בפח לגמרי. אבל הוא לא הצליח להתחתן איתה כי הוא איבד את חייו בווי גיימז האחרונים. עדיין כואב לי בחזה בגלל מותו של אחי.
"רדי מזה," אני גונח ומרוקן את שוט הוודקה שלי.
"לא," היא מסננת. "לא ארד מזה. אני אספר לוולאד הכול ואצפה בזיקוקים."
אני מתעלם ממנה ויוצא לחפש את דיאנה. אני מבלה אצל ולאד יותר ויותר רק כדי לזכות בהזדמנות לראות אותה. כל השידוך הזה מגוחך. כל אדם שיש עיניים בראשו רואה שוולאד ודיאנה לא מתאימים. שניהם חולי שליטה ואוהבים כוח.
אני רואה אותה יוצאת מחדר האוכל. השדיים שלה רועדים תוך כדי הליכה בשמלה המינימלית שהיא לובשת, מזכירים לזין שלי כמה הוא משתוקק אליה.
"ולאד," אירינה צועקת מהמשך המסדרון. "ולאד!"
החיוך של דיאנה נעלם והיא מתחילה לרוץ בבהלה לעזרתה של אחותה. אני מדשדש אחריה כמו כלבלב מאוהב. דיאנה כמעט נדרסת על ידי ולאד השואג, שיוצא ממשרדו בזעם של טורנדו. היא מתנגשת בי וזרועותיי מקיפות את מותניה הצרים כדי למנוע ממנה ליפול ארצה. אני מרפה ממנה באי־רצון. אני לא ממש יכול לחבק אותה, ללטף ולרחרח את צווארה של ארוסתו של ולאד בלי שייפתחו שערי הגיהינום.
"ולאד?" שואלת דיאנה ופחד מרעיד את קולה.
למה היא פוחדת ממנו? האם החדיר בה פחד?
לא ארשה לאף אחד לפגוע בדיאנה. אפילו לא לחבר שלי.
הוא מביט בה בכעס, הזעם משנה את תווי פניו להבעה שכמותה לא ראיתי מעודי. אני המום לראות את ולאד הרגוע והאסוף יוצא מכליו. מה לעזאזל קורה כאן?
"איפה אנטון?" הוא נוהם בצורה קטלנית כל כך, עד שהיא מתחילה לבכות. ליבי הולם וכפות ידיי מזיעות.
לוויקה לא היה זמן לספר לו את השקרים שהאכילה אותי בהם לפני כמה רגעים, אז על מה לעזאזל הוא מדבר?
"ולאד," היא מתחננת ומעיניה זולגות דמעות של בגידה.
לא.
אין סיכוי.
אנטון זקן בטירוף. הוא אפס. משרת בתשלום. שומר שכיר.
אבל זה ברור מתווי פניה. שפתה הרועדת, העור החיוור שמאבד את האדמימות שיש בדרך כלל בלחייה. עיניה מסגירות אותה. האמת חקוקה בדמעות שזולגות מהן.
זה נכון. אני שומע את זה בקולה. ויקה לא שיקרה. לעזאזל.
עיניה של אירינה נוטפות דמעות כשהיא עומדת ליד ולאד. אני מרגיש בכאבה. זה לא טוב לדיאנה. זה גרוע מאוד, למען האמת.
"דיאנה," מתרגז ולאד.
היא קופצת לשמע קולו ואני נאבק בצורך לסובב אותה אליי ולשאול אותה למה הוא?
"ב... ביקשתי ממנו להישאר בחדר שלו ה... הערב..." היא מגמגמת ויפחות מרעידות את גופה.
אני רוצה בכל מאודי לאמץ אותה בזרועותיי הבטוחות אבל זה לא יועיל לה נוכח ההאשמות המוטחות בה. זה רק יתדלק את האש שמשתוללת בעיניו של ולאד.
ולאד מסתער לעבר המדרגות ועולה בהן שלוש־שלוש. אירינה ודיאנה רודפות אחריו, וקוראות בשמו, אבל הוא מהיר מהן. אני הולך אחריהם ותוהה מה לעזאזל עומד לקרות, אף שיש לי תחושה שהולך לקרות כאן מרחץ דמים. ולאד הוא לא טיפוס שמתעסקים איתו. מגיל שש־עשרה הוא גבר – רוצח – שלא כדאי להרגיז.
הוא פותח בבעיטה את דלת החדר של אנטון, ואני שומע תנועת רגליים ואת אנטון שואל, "מה קורה?" אבל שומעים את זה בנימת קולו. ההונאה. האשמה. הוא יודע. הוא יודע שחייו יסתיימו הערב. כי לא דופקים בן וסילייב ונשארים בחיים.
אני מגיע אל פתח החדר ורואה את ולאד מכה בו בכוח באגרוף קפוץ, מתענג על ריסוק הלסת. ראשו של אנטון עף הצידה ואז הוא תוקף. אבל ולאד, תחת הדרכתי הקטלנית והשיעורים האכזריים של אביו, התאמן כל חייו ויכול בקלות לחמוק מהאגרופים. בתנועות מהירות שאנטון לא מצליח לעמוד בקצב שלהן, ולאד כורך חבל סביב צווארו. הוא גורר אותו למסדרון וקושר את הקצה השני של החבל למעקה.
"ולאד!" דיאנה ואירינה קוראות פה אחד.
אבל מאוחר מדי. הוא בתוך ערפל של זעם ושום דבר לא יוציא אותו ממנו. אני כאן רק כדי לוודא שאף אחת מהן לא תחסום אותו ותהפוך לנזק משני. הוא שולף את הסכין ובתנופה מספקת, נועץ אותה במפשעתו של אנטון עד הקת.
ניצוצות של אנרגיה מהרוצח שבתוכי מציפים את גופי בעודי מתפעל מהסגנון שלו. ולאד יודע להעניש, זה בטוח.
תמיד הערצתי את התיאבון המרושע שלו.
"לא!" צועקת דיאנה בשעה שוולאד גורר את הסכין במעלה בטנו של אנטון, קורע את העור עד לחזהו. הקולות מבחילים באוזניו של כל אדם, מלבד באוזנינו.
ולאד מתרחק ואז בועט בו אל מעבר למעקה, כאילו הוא טובח בקר בחווה.
צעקות מהדהדות סביבי וצרחות נשמעות מלמטה. שבירת המפרקת והמעיים הנשפכים על רצפת האבן מעוררים עוד גל של צרחות.
האמת שזה פיוטי. עיניי נודדות אל האש בעיניה של דיאנה. אגרופיה הולמים בוולאד בכוח מפתיע.
"לא! חתיכת מפלצת! אלוהים אדירים, מה עשית?" היא מתייפחת בהיסטריה בעודה מרביצה לו ושורטת אותו. אני מתקדם לעברם למקרה שתחטוף את הסכין שקפוצה בכוח בידו של ולאד. דם מכסה את מכנסיו ואת מפרקי ידיו.
"הוא היה חיה," נוהם ולאד ומרחיק את ידיה מעליו כאילו היא מחלה מידבקת.
חיה? בחירת מילים יוצאת דופן כשזה נוגע למישהו שמזדיין מהצד עם ארוסתך. אין ספק שביתרו את איבריו כמו חיה.
"אני אוהבת אותו!" היא צורחת וקולה נשנק. ליבי דואב לשמע המילים האלה.
ולאד תופס את מפרקי ידיה וגורר אותה לחדר. עצביי רותחים ואגרופיי נקפצים מרוב צורך לעצור בעדו כדי שלא יפגע בדיאנה, אבל אני יודע שעליי לפעול בזהירות. אני לא רוצה להחמיר את מצבה או לאבד חברות ותיקה, כשלוולאד יש את מלוא הזכות להתעצבן עכשיו.
"אהבת אותו. אהבת אותו בזמן עבר, דיאנה. אבל לא תוכלי לאהוב אותו עכשיו כי הוא מת. עכשיו תאספי את החפצים שלך ועופי מהבית שלי," הוא שואג. הוא טורק את הדלת ומניח לה לארוז את חפציה. ההקלה על שהניח לה לארוז לבד מרפה את כתפיי.
יפחותיה מהדהדות מהקירות בצד השני של הדלת. אני רוצה לגשת אליה, אבל אירינה ואני מביטים מטה אל אנטון, שמתנודד מהמעקה. היא המומה ואני תוהה כמה מרגיז יהיה לנקות את הבלגן הזה. לא רק במובן המילולי. לפחות שלוש מאות איש היו עדים למהומה הזאת הערב.
ארוחה ומופע?
אין רגע דל כשוויקה מעורבת והיא בטח סיפרה לוולאד לפני שהתגרתה בי עם המידע.
מעניין איפה נמצאת נחש הצפע הערמומית הזאת עכשיו. היא בטח חוגגת את ניצחונה. מאז ומעולם היא קינאה בדיאנה.
עוד יפחה כאובה מהדהדת מבעד לדלת ומושכת את תשומת ליבי מגופתו של אנטון. אולי ולאד עשה לה משהו ואז סגר אותה בפנים כדי שלא נוכל לראות אותה מדממת.
בום.
"פגעת בה?" אני שואל ומביט אל עבר הדלת של דיאנה, הרוגע והנחישות מתפוגגים כשאני חושב עליה כאובה.
נחיריו מתרחבים ועיני הענבר שלו בוערות בזעם.
"גם אתה מזיין אותה?" הוא נובח ודוחף אותי.
זין על החלאה הזאת.
אני מעיף לו אגרוף ופוגע בו בלסת. ראשו זז הצידה והמזדיין המטורף צוחק. הוא יורק דם ומסנן, "איזו טעות זו הייתה, דראג." חבר.
הוא תוקע את כתפו בחזי. אנחנו מתגוששים, מתנגשים בקירות ומפילים תמונות לרצפה. אגרוף לפנים שלו, אגרוף לפנים שלי.
"די! די! ולאד, לעזאזל איתכם!" צורחת אירינה ומנסה להפריד בינינו. אבל באותה מידה היא יכולה להיות במרחק מיליון קילומטרים ולצעוק לתוך התהום. ולאד נעלם והחיה שגרה בתוכו השתלטה על ההגה. אקח את האכזריות שלו ואטיח אותה בפניו. שיתיש את עצמו וייפטר מהכעס כדי שיוכל לחוס על דיאנה.
אני מצליח להרחיק אותו מעליי בדחיפה חזקה והוא נופל לאחור, היישר על אירינה הקטנה. עיניה מתרחבות והוא מתנגש בה. רגליה קורסות. פאק. אני מסתער קדימה והוא מסתובב. אבל היא נופלת אחורנית, הרחק מאיתנו. הוא מושיט יד כדי לתפוס אותה, אבל לא מחזיק בידו כלום חוץ מאוויר.
החבטות העדינות כשהיא נופלת במדרגות עוצרות את פעימות ליבי.
ולאד ואני נחלצים לעזרתה אבל היא בתחתית המדרגות עוד לפני שאנחנו מספיקים להגיע אליה, נוחתת בתוך שלולית של דם וקרביים שנשארו מאנטון.
ואס וולקוב ויורי וסילייב עומדים בתחתית המדרגות ומביטים בזעם אל ולאד.
לפני שהוא מספיק להגיע אליה, אחיה של אירינה, ואס, אוסף אותה בזרועותיו. היא זזה ופוקחת את עיניה לרווחה. דם מכסה את עורה ונספג בשמלתה. עיניה כאובות.
לעזאזל! למה הייתי צריך להתערב?
כי זו דיאנה.
"הכול בסדר," ממלמלת אירינה ומנסה להתרחק מאחיזתו אבל היא חלשה מדי. "אני בסדר." אחיזתו של ואס מתהדקת והוא מתרחק מהלכלוך המגואל בדם עם אחותו בזרועותיו.
אני צריך להסתלק.
עכשיו.
לפני שאעשה משהו מטופש במיוחד.
אחזור הביתה כדי לרקום תוכנית. תוכנית גדולה. ולאד לא יקל ראש בעניין ואסור לי לתת לו לבייש ולהרוס את דיאנה כדי לרפא את האגו הפצוע שלו.
היא חברה שלנו מאז היינו ילדים, למען השם.
בלי לומר מילה נוספת לוולאד או לאף אחד אחר, אני יוצא בריצה מדלת הכניסה כמו אדם שיש לו משימה.
כשאני נכנס לשביל הגישה שלנו, אבא שלי מגיע מהבית והמאהבת שלו לחודש זה תלויה על זרועו. השפה שלה פצועה אבל לא נראה שמפריע לו שבת הזוג שלו לערב מפגינה סימנים ליחסו האלים כלפיה.
מצחו מתכווץ כשאני יוצא מהמכונית וצועד אליו.
"בדיוק עמדנו לצאת. האירוע כבר נגמר?" הוא נוהם.
"כן," אני נובח.
אני משאיר אותו ללכת אחריי לשם שינוי ונע ברחבי הבית כמו הוריקן. אני נכנס למשרד שלו וניגש היישר אל הבר, מוזג לעצמי כוס מהוויסקי היקר שלו. הוא אוהב בורבון וזה שינוי מרענן כשאני צריך לנקות את החך. מפרקי אצבעותיי כואבים בגלל הקטטה עם ולאד, והצריבה דווקא נעימה לי. האדרנלין עדיין רוחש תחת עורי וליבי פועם במהירות. מחשבות על דיאנה עוברות בראשי ואני לא מתאפק ומרגיש צורך עמוק להגן עליה. החטאים שלה עם אנטון מצערים. המילה אכזבה היא לשון המעטה, אבל לא הוגן להוקיע אותה בגללם. היא לא קיבלה אפילו הזדמנות להסביר את מעשיה.
"וניימין," נובח אבא שלי כשהוא נכנס למשרד.
"מה קורה כאן?"
לפני שאני מספיק לענות לו, רוסלן וויקה חוזרים מהמסיבה. הם כנראה עזבו ברגע שאני עזבתי. הגיחוך המחליא של ויקה גורם לידי להתכווץ. אולי זה לא כזה רעיון גרוע להרוג מישהו ממשפחת וסילייב.
"הצרות מגיעות בצרורות," אומרת ויקה בעודה ניגשת למקום שבו אני עומד ומוזגת שתי כוסות ויסקי. היא מטופפת לעבר אבא שלי ומגישה לו כוס. הוא לא מתייחס אליה ורק לוקח ממנה את המשקה כאילו היא בכלל לא בחדר. היא עוקפת את רוסלן ומשאירה את הכוס השנייה לעצמה. מכשפה קטנה.
"סיפרת לו?" אני שואל אותה.
היא מהדקת את שפתיה ומגלגלת את עיניה. "לא, ואני לא יודעת למה היית צריך להתערב. זה לא נראה טוב ולא כדאי לעצבן את אחי. תסמוך עליי, משלמים ביוקר," היא עונה ושולחת מבט זועם לעברו של רוסלן.
אידיוט מסכן.
הוא באמת חשב שהוא מקבל כלה. אלא שהוא קיבל המון צרות ובאופן בלתי נמנע, גם שיברון לב.
"כדאי שמישהו יספר לי מה לעזאזל קרה – ועכשיו," נוהם אבא. הוא עובר לשולחן שלו ומתיישב מאחוריו, מלך על כיסאו.
"האירוסים של דיאנה וולאד מבוטלים," מודיע לו רוסלן. נחרת הגיחוך של ויקה זוכה בתשומת ליבו של אבא.
"את מתכוונת להמשיך להעליב אותנו, אישה, או להרחיב לגבי מה שאף אחד לא מודה בו?" הוא מטיח כף יד בשולחנו והכוס שלו נופלת ארצה בחבטה, נוזל ענברי נשפך על העץ הנוקשה.
הוא נוקש באצבעותיו לעבר ויקה, מסמן לה לנקות את הלכלוך. פניה מתלהטות ועיניה בוערות בזעם. אני מחייך.
דעי את מקומך, מכשפה קטנה.
היא יוצאת מהחדר בסערה וכמו כלב מאולף היטב, רוסלן הולך אחריה.
אני מוזג לאבא שלי עוד משקה וניגש להניח אותו על השולחן. עיניו סוקרות את החבורות שמופיעות על עורי בעקבות האגרוף של ולאד. לימדתי את הבן־זונה הזה בהצלחה רבה מדי.
"ולאד ודיאנה רבו בגלל שמועות שהיא בגדה בו," אני אומר ומקרב את הכוס שלי אל שפתיי, מוזג את התסיסה הצורבת אל תוך גרוני.
"ואתה רוצה להגיד לי למה אתה נראה כמו שק חבטות?" קולו רועם.
אני מחייך אליו כדי שידע שאין סיבה לדאגה. הקשרים העסקיים חשובים לו יותר מהכול, יותר מבניו. אם הוא יחשוב שיש סיכוי שההתגוששות בין ולאד וביני חמורה, הוא יהפוך לישות הדמונית שכולנו יודעים שנמצאת שם מתחת לחליפת העסקים.
לפני שאני מספיק להגיד משהו נוסף, רעש מהדהד ברחבי הבית ולאחריו נשמעות יריות. ככל שהסערה מתקרבת אלינו, אני שומע אותה. את דיאנה. קולה המבוהל מעביר רעד באצבע שבה אני יורה.
"בבקשה," מתחננת דיאנה. "אל תביא אותי לכאן, ולאד."
אני שומע את דבריה לפני שהיא מופיעה.
ולאד מופיע בפתח משרדו של אבי. הזעם שקורן ממנו בגלים כמעט מוחשי. האווירה משתנה ונעשית מתוחה. הוא גורר את דיאנה למרחב שלפני שולחנו של אבא. האקדח שלי הגיע לידיי תוך שנייה וכוון אליו מייד עם כניסתו. ויקה ורוס נכנסים מאחוריו ונעמדים לצד אבא שלנו. ויקה כאן בשביל ההצגה ורוסלן, כי מחובתו לעמוד בחזית מאוחדת עם משפחת וטרוב.
"מה לעזאזל אתה עושה?" אני תובע לדעת, זעמי הולך ובוער נוכח יחסו המחפיר לדיאנה.
"כבר יש לכם זונה אחת שהולכת לשאת את השם וטרוב. אז למה לא עוד אחת? נראה שאתה בעניין שלה, וניימין," הוא צועק ושליטתו האופיינית מתפוגגת מגופו.
הגרסה הזאת של ולאד מטורפת ומפחידה אנשים בטירוף.
זה ולדימיר מהווי גיימז.
מרשים. נקמני. קטלני.
אני צועד קדימה אבל מועד כשהוא משליך את דיאנה בכוח אליי. אני תופס את גופה כדי למנוע ממנה להיחבט ברצפה. ידיה לופתות את זרועותיי וגופה מתקפל לתוך גופי כדי להיתמך בו. כל גופה רועד באחיזתי. ולאד שולף את הסכין הקטלנית שעדיין מוכתמת בדמו של אנטון ומתחיל להשתמש בה כדי לקרוע תיק שהביא עם דיאנה.
"אה, איך נפלו גיבורים," ויקה מגחכת אל דיאנה. אני כמעט מניח את דיאנה על הספה כדי שאוכל לגשת ולחנוק את צווארה של ויקה, אבל צליל גב ידו של אבי החובטת בלחייה מהדהד בחדר. היא נופלת ארצה כמו שק תפוחי אדמה. הוא סטר לה לפני אחיה כמפגן של כוח ועוצמה. ולאד הוא לא זכר האלפא היחיד בחדר. שלושה מאיתנו נמצאים שם ואף אחד לא ייסוג מול האחר. אני לא מוריד ממנו את העיניים אפילו לשנייה אחת.
"אתה חתיכת נבלה," אני מתעצבן עליו ומאמץ את דיאנה אל חיקי. היא רועדת ובוכה ואני רוצה לעטוף אותה בחיבוקי ולא להרפות ממנה.
"תתחיל לאמן אותה," נוהם ולאד בעודו קורע את חפציה לגזרים, רצועות בגדים נשמטות ארצה. "אבא רוצה שוולקוב יוכיחו את שמם במשחקים. אני חושב שהיא הרוויחה ביושר את הכבוד הזה," הוא מתעצבן, משליך את התיק ארצה ומביט בדיאנה בפעם האחרונה. הוא נפרד במילים "תיהני בגיהינום" ומשאיר אותה כאן.
דממה.
דיאנה נחלצת מאחיזתי ונופלת על ברכיה. היא אוספת את שאריות בגדיה.
אני רוכן לעזור לה ושומע נהמה מאבא שלי. "וניימין. קום. ויקה. תעזרי לדיאנה."
אני חורק שיניים כדי לא להשתלח בו, מתיישב בכיסא שמול שולחנו ומניח את ידיי בחיקי. כל כוחותיי נדרשים לי כדי לרסן את הדחף להמרות את פיו ולחזור לסייע לדיאנה, שתחתוניה מפוזרים על הרצפה כדי שעיניים חמדניות ילטשו בהם מבט.
"היא יכולה להישאר כאן איתנו," אני אומר במקום לשאול.
עיניו של אבי בוערות אבל אז הוא מרים את הטלפון ומצמיד אותו אל אוזנו. כעבור כמה רגעי דממה, הוא מדבר אל השפופרת.
"ליאוניד," הוא נובח בזעף. "משהו ששייך לך הופקד הרגע על רצפת המשרד שלי." דממה ואז, "תשלם על זה מחיר." דממה נוספת.
"בסדר גמור אבל אני מזהיר אותך, אף על פי שלבנים שלי יש לב רך כמו לאימא שלהם, לי אין."
במילים האלה הוא מסיים את השיחה וקם. "תמצא לה חדר, וניימין," הוא מורה. "ותדאג שהוא יהיה באגף שלי בבית." הוא ניגש אל דיאנה, שנושאת אליו מבט מוצף דמעות. הוא מגחך ועוטף בידו את סנטרה. "שמעתי שאת בקטע של גברים מבוגרים." הוא מלקק את שפתיו בתאוותנות ואז מרפה ממנה ויוצא.
דיאנה מושכת באפה ומנגבת את פניה בידיה, מסירה את כל הנוזלים שמנסים להימלט ממנה. אני ניגש אליה ועוזר לה לקום. היא קצת לא יציבה, אבל אני מעניק לה את הכוח שחסר לה.
"לא אשכב עם אבא שלך," היא חורקת שיניים. "אני מעדיפה ללכת לעזאזל."
אני מלטף את שערה בידי כדי להרגיע אותה. "בחיים לא ארשה לזה לקרות," אני ממלמל בשקט. "בואי עכשיו."
אני מוביל אותה לאורך המסדרון אל האזור שלי בבית ופותח את הדלת לאחד החדרים הפנויים שנמצא קרוב דיו לחדרי, כדי שאוכל לשמוע אותה נכנסת ויוצאת. היא משתחררת ממני ורצה היישר אל המיטה, משליכה את גופה, פניה כלפי מטה, וצורחת אל תוך הכרית. אני סוגר את הדלת מאחורינו, לוקח את אחד הכיסאות הפזורים בחדר ומתיישב. רק לאחר חמש דקות שלמות היא נרגעת וקמה. עיניה מוכתמות באיפור שחור, שפתיה המושלמות והאדומות בדרך כלל מרוחות ודהויות. אניצי שיער כהה משתחררים מהתסרוקת שלה, ואחת מרצועות השמלה קרועה וחושפת עור חלבי של כתף. למרות הכול, היא עדיין יפהפייה להפליא. כמעט כואב לי להישיר אליה מבט.
היא יופי וחן סבוך בשיחי הכאוס.
היא הוורד שלי.
דיאנה שלי.
"זה לא היה אמור להסתיים ככה," היא מקרקרת ולופתת את השמיכה באגרופיה. "האירוסים היו מהירים כל כך וידענו שאנחנו צריכים להפסיק..." היא מושכת באפה, קמטים זעופים חורשים את מצחה. עיניה מושפלות כשהיא חושבת על כל מה שקרה. "אני יודעת מה עובר לך בראש." היא מרימה את עיניה אל עיניי. "שאני זונה."
"אני לא חושב ככה, דיאנה. אני קצת המום אבל לכולנו יש סודות." אני רוצה שתדע שאני עדיין חבר שלה – שלא כולם יקראו לה זונה ויחשיבו אותה כסחורה פגומה. לעזאזל, אנחנו חיים בעולם של חוטאים, גדלנו על ברכי פושעים, לימדו אותנו לשקר ולהשחית ברגע שעזבנו את שדי אימותינו. אז למה הם מופתעים כשאחד מאיתנו מפשל?
"אבל למה אנטון?" השאלה נמלטת משפתיי לאחר שנשאלה בראשי שוב ושוב מהרגע שבו גיליתי.
היא קמה ועוטפת את מותניה בידיה כדי להתנחם. רגליה מדשדשות על השטיח לעבר החלון, ושם היא נעצרת ומסיטה את הווילונות הצידה כדי להביט על דונמים שלמים של שטח מיוער.
"זה התחיל כמשהו שנועד להסיט את העיניים שלו ממשהו יקר – יקר מדי, משהו שאסור היה לו ללכלך." היא נאנחת ומביטה לאחור, אליי. "ואז זה התפתח למשהו מעבר. אני לא יודעת, ון. כשזה הדבר היחיד שאתה מכיר מגיל שש־עשרה, זה הופך לחלק ממך כנראה." היא נאנחת.
שש־עשרה?
לעזאזל, הוא היה חתיכת מפלצת.
"מה זאת אומרת להסיט את העיניים שלו ממשהו יקר?"
אני קם על רגליי וניגש אליה בלי לחשוב. כואב לה ומשהו מתעורר בתוכי.
ראשה נרכן ואז מתרומם בעודה שואפת אוויר. "אירינה תמיד ניחנה ביופי שלא הייתה מודעת לו. לכן היא יקרה ומפתה כל כך," היא מתנשמת.
אני נזכר בת כמה אירינה הייתה כשדיאנה הייתה בת שש־עשרה. שיניי חורקות וידיי מתאגרפות חזק כל כך, שהציפורניים ננעצות בכפות ידיי. בן־זונה חולה נפש.
"הוא היה טורף," אני מסנן ומתרגז שהוא מת עכשיו ואני לא יכול לטפל בו במו ידיי.
"לא." היא מנענעת את ראשה ומסתובבת כדי להביט בי. כחול עיניה תוסס כל כך ומוצף בדמעותיה.
אני לופת את זרועותיה ונועץ בה את עיניי. "כן, דיאנה, הוא היה טורף. ואת היית קורבן."
"לא," היא מנסה שוב ועפעפיה מרפרפים ונפקחים בשעה שמוחה נאבק להתנגד לאמת. דמעותיה זולגות על לחייה התפוחות ויפחה מרעידה את כל גופה.
אני מאמץ את גופה אל גופי ומחבק אותה כשהיא נשברת בשעה שהיא מבינה מי היה אנטון. בשעה שהיא מודה בפני עצמה שלא האהבה קשרה אותה אליו, אלא הפחד. הפחד שהוא יפנה את תשומת ליבו אל אחותה הקטנה. היא הגנה על אירינה כשנתנה למפלצת את גופה, את נשמתה ואת נפשה.
"לעזאזל, דיאנה," אני ממלמל ומלטף את שערה. "למה את מוכרחה להיות אמיצה כל כך?"
היא מתנתקת ממני ונושאת אליי את עיניה הכחולות והצלולות, המוצפות דמעות שטרם זלגו.
"כי לא הייתה אפשרות אחרת."
"את תהיי בסדר עכשיו," אני אומר לה בשכנוע מוחלט. "אני מבטיח."
היא מחייכת והדמעות שאיימו לזלוג לפני רגעים ספורים נושרות על לחייה התפוחות. "אתה חייב לומר את זה. מתפקידך לאמן אותי לקראת המשחקים." היא מצחקקת אבל הצחוק קליל ונטול שעשוע.
ידיי אוחזות בכתפיה ואני מזדעף. "את לא הולכת למשחקים. ולאד סתם כועס. זה יעבור לו."
היא מנגבת את פניה בכף ידה ואני שוב מאמץ אותה אל חזי. "תודה רבה, ון."
אעזור לה למצוא את עצמה שוב.
לשקם ולהחזיר לעצמה את מה שגזל, ואז אתן לה את כל מה שמגיע לה.
אני נשבע להראות לה את ההבדל בין מפלצת למסטר.
שוש (בעלים מאומתים) –
וי גיימז 2: ון
ספר מרתק וסוחף, כמו קודמו בסדרה. בספר זה יש יותר תיאורי אלימות, אבל ניתן לדלג עליהם, מבלי לפגוע בחווית הקריאה המהנה. הכתיבה מעולה כמו בספר הראשון, ועוצמות האהבה מרגשות ומעוררות כמיהה עזה לסוג כזה של אהבה. מומלץ בחום רב
מוניקה –
וי גיימז 2: ון
איך שסיימתי את הספר הראשון עברתי לשני בלי לנוח אפילו, ולא התאכזבתי. מרתק, עוצמתי ושווה לגמרי!
סוזנה (בעלים מאומתים) –
וי גיימז 2: ון
יותר מדי אלימות בעיני , קצת חסר פרופורציה .
המשך ישיר מהספר הראשון