הסאגה המלכותית 3: הכתר אותי

 פרק 1

השמש הציצה בעליצות מבעד לחלון המטבח. השמיים נצבעו בגוונים סגולים, נוגהים על שכונת נוטינג-היל השקטה בזוהר ורדרד, שנסך עליה רעננות מפתיעה יחסית לחודש פברואר. אבל למרות יופיו של הבוקר הלונדוני השלו שעלה בחוץ, עיניי לא הצליחו להתנתק מהגבר שנשען על השיש במטבח. מכנסי פיג'מת משי שחורים נתלו נמוך על אגנו והבליטו את קוביות בטנו המסותתות, ואת השרירים המחוטבים שהדגישו את המשולש הנחרץ שעליו אהבתי להעביר את אצבעותיי. שערו השחור עדיין פרוע מביצועי הבוקר. טרם חלפה שעה מאז ננעלו עיני הקריסטל הכחולות בעיניי, בעת שהפיק מגופי אורגזמות מסחררות, כפולות ומכופלות פעם אחר פעם. אבל מדהים ככל שהיה גופו, הוא היה כאין וכאפס לעומת ליבו. חזי התכווץ למחשבה שהוא שלי. נראה לי בלתי אפשרי שאותו גבר יפה להחריד שייך לי.

פיו ההורס של אלכסנדר התעקל בשעשוע זדוני שעה שעיניי בלעו אותו. הוא הושיט לי ספל. "בשבילך, בובה."

לקחתי לגימה זהירה והנהנתי באישור.

"אני מתחיל לתפוס את העניין סוף סוף?" שאל.

"לא רע," אישרתי, לוגמת לגימה נוספת.

"אחרי הלילה, לכל הפחות אני יכול לדאוג למפלס הקפאין שלך, גם במחיר הכנת קפה."

"אם אתה מתכנן להמשיך ולהחזיק אותי ערה חצי מהלילה, אין לי ברירה אלא להסכים," עקצתי קלות, מנסה להתעלם מפיזוזי בטני התחתונה כשנזכרה בשיטותיו. איחור לעבודה איים להפוך להרגל מגונה, ולא נזקקתי לפיתויים נוספים.

אלכסנדר ואני סיגלנו שגרה נוחה בחודשים האחרונים, למרות ההתנצחות המתמשכת שלנו בסוגיה הגורלית - קפה לעומת תה. שרדנו את עונת החגים כמו גם שתי משפחותינו. הישג לא מבוטל, בהתחשב בכך שאביו העדיף שאתנדף לאוויר או אסתלק לכל הרוחות, ושנישואי הוריי נתלו על בלימה. ובכל זאת, יחסינו היו יציבים מאי-פעם. השקרים והסודות שפעם עמדו כקיר בינינו הוחלפו באמון ובהבנה. עכשיו הגיע הזמן להתמקד בשינויים שתביא בכנפיה השנה הקרובה. לא שלא רציתי להתחתן עם אלכסנדר. לא יכולתי לחכות להיות אשתו. אלא שהמחיר כלל התרועעות עם אנשים שהעדפתי לא להיתקל בהם, שלא לדבר על התייצבות מול העובדה שחיי עומדים להשתנות ללא הכר.כף ידו חפנה את סנטרי והחזירה אליו את תשומת ליבי. חזרה אל הרגע הנוכחי והרחק מהעתיד. "הבעת הגלגלים-חורקים-במאמץ פרושה על פנייך."

הנדתי בראשי והתאמצתי לחייך. "יש לי הרבה דברים על הראש."

"בקרוב דבר אחד ירד מהפרק." נימת קולו הייתה אגבית, מה שלא מנע ממני לשאוף עמוקות.

שוב הגענו לאותו מקום בדיוק, לדיון בהגזמות של אהובי המגונן שממנו שאפתי להימנע.

"העבודה שלי תחסר לי. הם זקוקים לי שם," הזכרתי לו. אולי לאחרים היא לא נראתה כמו משרת החלומות, אבל העבודה שעשיתי בפיטרס את קלארקוול הייתה חשובה. לפחות לי. אף-על-פי שהייתי טירונית יחסית, כבר הספקתי לעבוד על מספר קמפיינים סביבתיים וחברתיים שזכו לתשומת לב עולמית. החלק הטוב ביותר היה שהעבודה שעשיתי בכתיבת הודעות לעיתונות ויצירת מסעות פרסום במדיה חברתית, למעשה הביאה לשינוי חיובי בעולם. לעולם לא הייתי מתעשרת, אבל זה היה חסר משמעות בהתחשב בקרן הנאמנות שלי. עם זאת, הצטרפותי למשפחה המלכותית תבעה ממני לקחת אחריות על תחומים נוספים שלא אפשרו לי להמשיך בעבודתי. גלולה מרה שנאלצתי לבלוע ומרירותה עדיין תקועה בגרוני.

עיניו הכחולות של אלכסנדר התעוררו לחיים, והוא זקף גבה חקרנית. "אני זקוק לך, ואין סיבה שתצטרכי לעבוד."

"אני רוצה לעבוד. עצמאות כלכלית אינה תירוץ לבזבז את ימיי בקניות ובמכוני ספא."

"את לא הולכת להפוך לאימך," הרגיע אלכסנדר, פוסח על ניסוח מעודן לטובת הישר ולעניין. מובן שידע במה מדובר, חשבתי, לפחות עד שהוסיף, "ותאמיני לי, בקרוב תהיה לך אחריות רבה מלבד קניות, מניקור ומסכות בוץ."

הנחתי את ספל הקפה שלי ונעמדתי מולו, אצבעי מחליקה תחת שולי רצועת מכנסיו, "כגון?"

זרועו חבקה את מותניי, מושכת אותי אליו בחוזקה. הזין שלו התעבה בינינו, וזקר כנגדי תזכורת קשה כסלע למה בדיוק ציפה ממני. אבל למרות התשוקה שהתעוררה בדמי, לא דובר בנושא שהייתי מוכנה לפסוח עליו. "אפשר להתחיל בבילוי כל היום במיטה?"

"ככל שמוצא חן בעיניי הרעיון שתהיי ערומה בכל עת ובכל שעה, התכוונתי לאחריות אחרת. מה שיצופה ממך כאשר תהיי אשתי, בובה." נימת קולו התרככה גם אם חיבוקו נותר תקיף ללא פשרות.

"הבנתי." כמובן. ידעתי שיהיו ציפיות. לפחות חשבתי שידעתי. כבר לפני מספר חודשים הודעתי לבוס שלי שאעזוב בפברואר, למה עדיין קשה לי לקבל שזה יקרה באמת? כנראה מאחר שהמשמעות הייתה להפנות גב לכל שהתאמצתי להשיג באוניברסיטה ובעבודתי, לטובת ניווט במים ההפכפכים והמלוכלכים של משפחת המלכותיים. רובם ראו בי לא יותר ממתחזה יומרנית, אמריקנית שאינה ראויה להתחתן עם יורש העצר. חינוכי, השכלתי - לא שינו דבר והיו חסרי חשיבות מבחינתם, מה שרק הגביר את תסכולי על שנאלצתי לוותר על הקריירה שלי.

שפתיו של אלכסנדר עקבו אחר קו לסתי. "לא מדובר בגזר דין מוות."

"אם לא היית מתנהג כאילו זה כן, אולי למילים האלה הייתה משמעות," יריתי בחזרה, לא מסוגלת לרסן את הצורך להתגונן.

"קלרה, עדיין תעבדי עם ארגוני צדקה, אבל כשנהיה נשואים יעמדו לרשותך כל המשאבים והקשרים שלי. תיפגשי עם מנהיגי העולם ותוכלי להשפיע ולקדם שינויים במקום להסתפק בקמפיינים מקוונים."

הייתה לי הרגשה שהציג את ההזדמנויות הללו באור הרבה יותר זוהר ומעצים ממה שאגלה במציאות. הבעיה הייתה שידעתי שיש הבדל גדול בין אקטיביזם לפוליטיקה, כפי שידע היטב גם אלכסנדר. אבל ללא קשר להרגשתי, ידעתי גם שהבחירה בו פירושה ויתור על חיי הקודמים, ואני בחרתי. חשבתי שיעמוד לרשותי זמן נוסף להסתגל לרעיון. כמובן, בכל הקשור לאלכסנדר לא הייתה שום הדרגתיות. הכול בינינו קרה מהר מדי - פגשתי אותו במסיבת סיום לימודיי, קפצנו למיטה ולמרבה הפלא התאהבנו. יחסינו המוקדמים היו סבוכים, אבל ברגע שהתחייבנו זה לזו בסתיו שעבר, התגלגלו העניינים במהירות. עכשיו נותרו פחות מחודשיים לחתונה. במשך חודשים הסתובב עליי ראשי, מנסה לעמוד בקצב שהכתיבו חיי.

"אני מעדיפה להישאר איתך במיטה מאשר לשבת בפגישות עם פוליטיקאים," הודיתי באנחה. לפחות, אם נאלצתי לוותר על הקריירה שלי, חיים שלמים בחברת אלכסנדר ריככו את המכה. לא משנה כמה השתנו חיי, הוא נותר קבוע. המרכז שלי. הליבה שלי. כל עוד היה שלי, הייתי מסוגלת להתמודד עם כל המהומה.

ידיו החליקו ממותניי וחפנו את עכוזי. "אנחנו יכולים להישאר במיטה היום."

"אין מצב, אקס." הדפתי אותו בהתגרות. "הבטחתי לטורי ארוחת צהריים, ונשבעתי לא לאחר."

"תגידי לבוס שלך שמדובר בעניין מדיני בוער בראש סדר היום של האומה." הוא הניע את ירכיו כדי להמחיש לי בדיוק את מידה הדחיפות של העניין הנדון.

החנקתי אנחה, אבל חוסר הריכוז הרגעי שלי הספיק לאלכסנדר להפשיל את חצאיתי ולכרוך אותה סביב מותניי. נהמה נמוכה רטטה בו כשנגע בסט התחרה המעודן שכלל תחתון וביריות. אצבעו דחקה הצידה את פיסת התחרה, חושפת את איברי, והציפייה התעוררה בי.

"אני לא יכול להניח לך לצאת בלי ברכת הדרך, נכון?" מלמל חלקלקות.

"רגע רגע, נתת לי שתי ברכות יסודיות הבוקר." אבל המקרה היה אבוד. גופי הגיב ברעב לליטופיו העדינים והנעתי ירכיי, נדחקת כנגד ידו.

"אלוהים, אני אוהב אותך," אמר כשאצבעותיי החליקו תחת חגורתו וסגרו בשקיקה על הזין שלו.

העבודה יכולה לחכות. ללא ספק.

כעבור חצי שעה, בהחלט כבר איחרתי לעבודה. אולי דווקא מזל שיומי האחרון שם התקרב. בקצב הזה, סביר להניח שהייתי מפוטרת בכל מקרה. טרקתי מאחוריי את דלת ביתנו האדומה, כיתפתי את תיקי ונופפתי לעבר הרולס-רויס שחנתה לצד המדרכה. לא יכולתי לראות את נוריס, שומר ראשו האישי של אלכסנדר שעכשיו היה גם השומר שלי, אבל ידעתי שהוא שם, ממתין לקחת אותי למשרד. צעדתי קדימה ונעלי מעכה משהו רך אל המרצפת. כשחזרתי לאחור מצאתי ורד מרוסק. השתופפתי והרמתי אותו באצבעות רועדות. מייד סקרתי את הגן הקטן שהקנה פרטיות למגורינו. או לפחות, היה אמור לספק פרטיות. בטני צנחה כאשר שמטתי את שרידי הפרח.

מישהו היה כאן.

נוריס הופיע מולי, ואף-על-פי שפניו הטובות, המחוספסות, נותרו שלוות, יכולתי לראות מהמתח ביציבתו שאנחנו שואלים את עצמנו אותו הדבר: האם הוורד מייצג מחוות סגידה או איום?

"ראית כאן מישהו?" שאלתי. שאלה מטופשת, אם נוריס היה תופס מישהו בקרבת ביתנו, הם כבר מזמן היו בדרך לתחנת המשטרה הקרובה.

הוא הרים את הפרח וסקר אותו. בלי לחשוב, תלשתי את אחד העלים ומוללתי אותו בין אצבעותיי. העלה היה קר, כמעט קפוא. אולי היה כאן כל הלילה, כלומר, מי שהשאיר אותו הצליח לחדור מבעד למערך האבטחה מחוץ לביתנו. אבטחה שכללה נוכחות קבועה, גם אם מרוחקת, בכל שעות היממה.

"מיס בישופ," אמר נוריס בקול מדוד כשליווה אותי לדלת, "אנא המתיני בפנים בזמן שאדבר עם אלכסנדר."

אין סיכוי. חיי התהפכו ממילא, לא יכולתי להניח לכל איום שצץ בשטח להפחיד אותי. להסתגר מאחורי דלתות נעולות לא בא בחשבון. "אני כבר מאחרת לעבודה."

"רק רגע, לא יותר." הרגיע אותי.

שאפתי אוויר בתסכול, זקפתי את כתפיי והנחתי לו להוביל אותי בחזרה פנימה. לא שעמדו בפניי ברירות רבות. ככל שרציתי להעמיד פנים שדבר לא קרה, נוריס הסיע אותי לעבודה, יכולתי לחכות בחוץ לבדי - או להיכנס בעקבותיו. לא הפחד גרם לי לבחור בנסיגה, אלא האפשרות לשמוע משהו חשוב. מאז תקף אותי דניאל, האקס הפסיכי שלי, בליל מסיבת חנוכת הבית שלנו, האבטחה הייתה הדוקה. הוא היה בכלא, מואשם בניסיון לרצח, נוסף על מספר עבירות פחות חמורות. אלכסנדר ונוריס הקפידו על מינימום דיונים לגבי ביטחוני האישי - לפחות בפניי. לאחר הצעת הנישואין, הייתי מאושרת להעלים עין ולהיסחף בהתעלות רומנטית. אבל הוורד שינה את המצב. אם משהו נוסף רחש תחת לפני השטח, היה עליי לדעת.

ברגע שנפתחה הדלת הופיע אלכסנדר במסדרון. פניו בלתי קריאות, מיומנות שהשתכללה בשנים תחת הבחינה המתמדת של אמצעי התקשורת, אבל מיציבתו הנוקשה לא היה מקום לספק שעמד על המשמר. נקרעתי בין התשוקה למהר אליו או להישאר קרוב לדלת, לא בטוחה אם מגעי ירגיע אותו או יגביר את מצוקתו. הוא חשש לחיי לאחר שאיבד את אימו ואת אחותו, וההתקפה של דניאל רק החמירה את חרדתו בנידון. שום אמצעי ביטחון לא סיפק אותו.

נוריס הושיט לו את הוורד. שניהם לא אמרו דבר, אבל המבט שהחליפו ביניהם אמר די.

"מה קורה?" תבעתי.

"תוכל לחכות בחוץ?" שאל אלכסנדר את שומר ראשו הנאמן.

ואני חשבתי לתומי שאצליח להשיג אינפורמציה.

ברגע שנוריס יצא מהדלת, נעצתי עיניים בארוסי. "תגיד לי שמדובר סך הכול במנחת הוקרה ממעריץ חשאי."

"אולי." המילה היחידה שאמר, אבל המילים שלא נאמרו צלצלו באוזניי חזק יותר.

"דניאל בכלא, ממתין למשפט," הזכרתי לו.

"קלרה." קולו היה רווי באזהרה, אבל התעלמתי ממנה.

"אל תתחיל עם קלרה," חתכתי. "במשך חודשים דאגת שישגיחו על המקום הזה כאילו דובר באתר ניסויים גרעיניים. אם משהו נוסף מתבשל, אני חייבת להיות בעניינים."

ביתנו היה תחת פיקוח עשרים וארבע שעות ביממה. רוב הזמן הצלחתי להתעלם מהעניין. האנשים שאלכסנדר שכר להגן עליי היו יוצאי צבא וטובים מאוד במקצועם. אומנם הם דאגו להישאר מחוץ לטווח הראייה, אבל עדיין הרגשתי את נוכחותם בבית. בעבודה לא יכולתי לצאת אפילו לארוחת צהריים בלי ליווי חמוש ברקע. זה עבר כל גבול, במיוחד אם האיום הגדול ביותר על ביטחוני ישב מאחורי סורג ובריח. אלא אם כן...

ההכרה נחתה עליי, וידי נורתה אל הקיר, מחפשת תמיכה. "אלוהים אדירים."

זרועותיו של אלכסנדר היו סביבי לפני שהספקתי לתת קול לחשש שעמד על קצה לשוני.

"את בטוחה."

אבל לא הייתי בטוחה. לא אם...

"לפני כמה זמן?" המילים היו חלולות. אסור לי להניח לעצמי להרגיש את הפחד בבטני, מה שאמר שלא יכולתי להרשות לעצמי להרגיש משהו בכלל.

"אין סכנה. לא עם נוריס והצוות-"

הרמתי יד עוצרת וחזרתי על עצמי, "ממתי?"

"מאז שווייץ," אמר בקול שקט.

"שווייץ?" צייצתי. היינו שם לפני חודשים, לפני שפפר יצאה לעיתונות בהאשמות שאלכסנדר סימם אותה ולפני ששינה את מהלך חיי בשאלה אחת פשוטה. "וידעת כל הזמן? ידעת כשהצעת לי נישואין!"

"ידעתי," אישר.

הדפתי אותו מעליי, פתאום נזקקתי למרחב נשימה. המסדרון הסתחרר ונאבקתי להשתלט על הרגשות שנאבקו בתוכי. הפחד מוטט את החומות שהקמתי, משלח לחופשי רגשות שהציפו אותי בהתפרצות חרדה. לא יכולתי להמשיך להתעלם.

"לא רציתי שתפחדי. אם היית יודעת, שום דבר לא היה משתנה."

"בלי זיוני שכל!" אבל זה לא היה נכון. הידיעה שדניאל חזר להסתובב ברחוב לא גרמה לי להרגיש בטוחה יותר. במקרה הזה, ידע לא היה כוח. הדבר האחרון שהרגשתי באותו רגע היה מועצמת. לא שזה שינה את העובדה שעכשיו ידעתי. "איך?"

"עורך-דין מסור ושאפתן מדי." שפתיו של אלכסנדר התעקמו לחיוך עגום. "עד שהודיעו לי, הוא כבר נעלם."

"נעלם?" חזרתי. חוסר אמון דחק עצמו לסבך הרגשות הכאוטי שקדח לי חור בבטן. איך יכול היה להיעלם? גם אם הוא שוחרר זמנית, לא ביטלתי את התלונות נגדו.

"יחסית למישהו ללא רקע צבאי, הוא יודע להסתתר."

הפעם, כשהושיט לי אלכסנדר את ידיו, הנחתי לו לכרוך את זרועותיו סביבי. נשאבתי לביטחון חיבוקו, מרשה לעצמי להאמין שיוכל להגן עליי. אבל אם נוריס לא הצליח לאתר את דניאל - אם כל האנשים שהעסיק מאחורי גבי אפילו לא ראו אותו מניח את הוורד הזה - על מה יכולתי לסמוך? המחשבה הקפיאה את דמי והתנחלה עמוק בעצמותיי.

התרחקתי ממנו והושטתי יד לדלת. "אני חייבת ללכת."

"קלרה, אם אני-"

"לא רוצה לשמוע," חתכתי אותו. בחודשים האחרונים חשדתי שאלכסנדר מגונן באופן מוגזם - חשבתי שמקור הפרנויה שלו נמצא מאחורי סורג ובריח. "אני לא יודעת מה יותר גרוע - שדניאל שוחרר או לגלות שהסתרת את זה ממני. שיקרת לי. אני חייבת זמן לחשוב."

"קלרה." קולו היה חד, אבל התעלמתי ממנו.

"חשבתי שגמרנו עם הזיבולים האלה. אחר כך, אקס." עזבתי לפני שיוכל לזרוק תירוצים נוספים. הוא הגן עליי, ידעתי זאת, אבל זה לא ריכך את תחושת הבגידה או את העובדה שאושרי השביר התנפץ לרסיסים. עכשיו השתוקקתי לדבר אחד בלבד, מרחב שיאפשר לי לשקול מה שגיליתי זה עתה:

אף אחד לא יכול להגן עליי.