עד 2: עד טרוור

 פרק 1 ליז

אני מגיעה אל הדלת הקדמית של המועדון ופותחת אותה. הבטן שלי מלאה פרפרים. במשך כל השנים שבהן גרתי כאן, לא הייתי אף פעם בתוך המועדון הזה. מעולם לא חשבתי שאפילו אבוא לכאן לביקור, בוודאי שלא חשבתי שאחפש כאן עבודה. המקום חשוך מבפנים, והאור היחיד מגיע מהבר.

״אפשר לעזור לך?״ שואלת אישה מבוגרת, יפה מאוד. היא עומדת מאחורי הבר ומנגבת כוסות.

״אני... המממ... צריכה לפגוש את מייק.״ אני נכנסת פנימה עוד צעד קטן.

״בטח, מותק. בואי איתי.״ היא מובילה אותי לאורך מסדרון ארוך ופותחת את הדלת האחרונה.

״שאנון, תני לי דקה,״ אומר מייק בלי להרים את ראשו מהמחשב. ״נובמבר הוסיפה כמה תוכנות חדשות לדבר המחורבן הזה, ועכשיו אני לא יכול למצוא את הדואר שלי,״ הוא נוהם. אני מחייכת, מקיפה את השולחן, לוקחת ממנו את העכבר ומקישה על האייקון של הדואר. הוא מגחך. ״הֵיי, חומד. מה שלומך?״ הוא שואל בטון אבהי שלמדתי לאהוב. מייק ואבא שלי היו החברים הכי טובים עד שאבא שלי הלך לעולמו, לפני עשר שנים. אחרי מותו, מייק עזר לאימא שלי איתי ועם אחי בכל פעם שהיא נזקקה לעזרה. התפללתי שמייק ואימא שלי יתחתנו, אבל הם לא היו אף פעם יותר מאשר ידידים.

״יכול להיות יותר טוב,״ אני אומרת ומרגישה את הדמעות מתחילות לטפס במעלה גרוני.

״מה קרה?״ שואל מייק וקם מהשולחן, מושך אותי אל הספה.

״טוב, אני צריכה עבודה.״

״אוקיי,״ הוא אומר ואני יכולה לראות שהוא לא יודע מה לחשוב. ״מה עם החנות?״ הוא שואל, ואני לא יכולה לשלוט יותר בדמעות.

״טים גנב את כל הכסף שלנו, ואני לא יכולה לספר לאימא,״ אני בוכה וטומנת את פניי בחזה שלו. אני לא יודעת מה קרה לאח שהכרתי, לאח שהיה בא בערב הביתה כדי לראות מה שלומי אחרי שאבא שלנו הלך לעולמו. היינו קרובים, אבל אז הוא עזב את הבית כדי ללמוד בקולג׳ והכול השתנה. כשסיימתי את התיכון, עבדתי במפעל מקומי במשך שמונה שנים, ואז המפעל נסגר, בגלל המשבר הכלכלי. בכל שבוע, כאשר קיבלתי את שכרי, חסכתי חלק מהכסף. תמיד אהבתי לערוך קניות, ובעיר שלנו לא הייתה אף חנות שמוכרת דברים שהייתי רוצה לקנות. אז תכננתי תוכניות, חסכתי כסף ובסופו של דבר החלום שלי התגשם — פתחתי את ״פיתויים״, החנות שלי.

אני מזדקפת ומסתכלת מעבר לכתפו של מייק. ״לפני שלושה חודשים, כאשר טים בא לבקר, הוא הציע לעזור לי בחנות. עבדתי כל כך הרבה שעות והייתי מותשת, אז הסכמתי. לא ידעתי מה הייתה הסיבה האמיתית לכך שהוא רצה לעזור — פשוט כדי שהוא יגנוב ממני את כל מה שיש לי. עכשיו הוא הלך, ואיתו כל הכסף של החנות — ושלי. אני לא יכולה לספר לאימא שלי מה קרה. היא מתחתנת בעוד כמה שבועות ולא צריך להוסיף לה עוד לחץ, בגלל המצב שלי. אני מעסיקה בלש פרטי שמחפש את טים ואת עשרים ושלושה אלפי הדולרים שהוא גנב, אבל מי יודע כמה זמן זה עוד יימשך. כבר איבדתי את הדירה שלי, ונאלצתי לאחסן את כל מה שיש לי במחסן ולגור בחדר האחורי של החנות. חשבתי שאני מתמודדת היטב, עד שקיבלתי לפני יומיים הודעה על איחור בתשלום השכירות של החנות. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד את החלום שלי,״ אני לוחשת, וקולי צרוד בגלל הבכי.

״ששש, חומד. זה בסדר. הכול יהיה בסדר. נובמבר לא משתמשת יותר בדירה שלה, כך שתוכלי לגור שם, ואני יכול לתת לך את הכסף.״

אני מנידה בראשי. ״אני לא יכולה לקחת את הכסף שלך, לא ארגיש בנוח עם זה.״

״אני לא יכול להעסיק אותך, ליז.״ הוא מניח את ידו הימנית על לחיי. לא נעים לי על שהוצאתי את כל הארטילריה הכבדה, אבל אני יודעת שאני זקוקה לכסף, ואני לא יכולה לקחת כסף בלי להרוויח אותו בעצמי.

״תוכל להמליץ על מועדון אחר?״ אני שואלת, שולפת את הטלפון שלי ונראית כאילו אני מוכנה להקיש כל מספר שהוא ייתן לי.

״את לא תעבדי במועדון אחר,״ הוא אומר ומעביר את כפות ידיו על פניי. ״אלוהים אדירים, אני לא יודע מה עובר לי בראש כשאני עושה את הדבר הזה.״ כשעיניו חוזרות אליי, אני יכולה להרגיש שהוא ממש מיוסר. ״תראי, את יכולה להגיש משקאות. אבל את לא יכולה לעלות על הבמה.״

״אוקיי,״ אני מסכימה מייד. אף פעם לא רציתי לעבוד על הבמה. הייתי עושה את זה אם הייתי מוכרחה, אבל הרעיון לפשוט את בגדיי ולנסות להיראות סקסית פשוט נראה לי כמו המון עבודה. ״מה טרוור יגיד על זה?״ שואל מייק ואני מסיטה את מבטי. טרוור אוהב להבריח כל גבר שמגלה בי ולו טיפת עניין. אני די בטוחה שאני כבר חצי מאוהבת בו, אבל אני יודעת בוודאות שהרגשות האלו לא הדדיים. במשך זמן מה, חשבתי שהוא אחד החברים הכי טובים שלי, עד היום שבו יולי נולדה. מצאנו את עצמנו בבית שלו, חוגגים על בקבוק וודקה. העניינים התחממו. כף ידו הייתה בתוך התחתונים שלי, ואני הייתי שקועה כל כך ברגע, עד שכאשר הוא שאל אותי כמה זמן לא עשיתי את זה, אמרתי לו שאף פעם. לא התכוונתי לזה שאף פעם לא קיימתי יחסי מין, התכוונתי שאף פעם לא הרגשתי אש כזו, שהבעירה את כל גופי, מבפנים החוצה. ברגע שבו אמרתי את המילים ״אף פעם״, הוא הפסיק מייד. ניסיתי לומר לו שלא התכוונתי לזה ככה, כפי שהוא הבין את זה, אבל הוא התעלם ממני לגמרי. הוא הרים את החולצה שלי מהרצפה, הושיט לי אותה ויצא מהחדר. ומאז, הוא התחמק ממני. וזה טוב, כי מעולם לא הרגשתי כה מושפלת.

״לטרוור אין שום מילה בקשר למה שאני עושה. אנחנו אפילו לא מדברים יותר.״ אני שומעת את העצב בקולי.

״בסדר,״ אומר מייק ומעביר את ידו בשערו. ״תוכלי להתחיל מחר. תבקשי משאנון שתיתן לך תלבושת.״

״תודה רבה,״ אני אומרת בשקט, מביטה בידיי שמוטלות בחיקי.

״אל תודי לי עדיין, חומד.״

״זה חשוב לי מאוד. אני יודעת שזה לא קל לך.״

״אוקיי, חומד,״ הוא נאנח ומקרב אותי אליו לחיבוק נוסף. ״נתראה מחר. המשמרת שלך מתחילה בתשע, אבל תבואי בסביבות שמונה. אבקש מאחת הבנות להראות לך איפה נמצא כל דבר ומה את צריכה לעשות.״ הוא קם ומוציא מחזיק מפתחות מכיסו. ״אלה המפתחות של הדירה. תוכלי להיכנס דרך דלת המרתף, שנמצאת בצד האחורי של הבית. פשוט תיכנסי. מחר אעזור לך להעביר את הדברים שלך מהמחסן לדירה.״ אני בולעת את הגוש הקשה שנוצר בגרוני, מנסה להשתלט על הרגשות שמתחוללים בתוכי. ״הכול יהיה בסדר, ליז,״ אומר מייק שוב, ומקרב אותי אליו לחיבוק נוסף. ״לכי קחי את התלבושת, ונתראה מחר.״

״אוקיי,״ אני לוחשת ומתרחקת צעד אחד. ״שוב תודה, מייק. נתראה מחר.״ אני יוצאת מהמשרד ומוצאת את שאנון שוב מאחורי הבר. היא נותנת לי את מה שאמורה להיות תלבושת, אבל נראית כמו כמה חתיכות של משי, ושולחת אותי לדרכי.

*

״הֵיי, ילדונת,״ אומרת בת׳ — המוּכּרת יותר בכינויה ״במבי״ — כשהיא נכנסת אל חדר ההלבשה. כשפגשתי אותה לראשונה, הרגשתי קצת מאוימת. היא בערך בגובה מטר ושבעים וחמישה סנטימטרים, רגליה ארוכות, שערה חום וארוך, עורה שזוף מושלם ועיניה מוזהבות. היא הגיעה לטנסי ממונטנה לפני כשנה, ומאז היא עובדת ב״טיזרס״.

היא לימדה אותי להגיש לשולחנות, לשכנע אנשים להזמין עוד משקאות, ולחייך כדי לקבל טיפ הגון, אם בכלל. שאלתי אותה למה היא לא עובדת על הבמה, כלומר, ידעתי בוודאות שהיא יכולה לעשות שם המון כסף. אבל היא אמרה שהיא מגושמת מדי, ושהשם במבי לא ניתן לה כשהיא התחילה לעבוד כאן, אלא כשהיא הייתה קטנה. ההורים שלה אמרו שאף פעם לא הייתה לה שליטה על הרגליים, כאילו הן לא מחוברות לגוף שלה, ולכן הם כינו אותה כך.

״עמוס בחוץ?״ אני שואלת ומושחת ליפ גלוס ורוד בהיר על שפתיי.

״לא ממש. באחת־עשרה תהיה מסיבת רווקים, הם הזמינו את החדר הפרטי. רקס אמר שתוכלי לעזור לי איתם. בטח יהיו טיפים טובים,״ היא אומרת וניגשת ללוקרים בצידו השני של החדר. אני מסתכלת בהשתקפות שלי במראה, ושוכחת לרגע מי אני.

עיניי הירוקות בהירות נראות מאירות יותר, בזכות הצללית המעושנת שמשחתי. שערי הבלונדיני הארוך גולש בגלים על כתפיי ועל שדיי, שעליהם מהודק חלקו העליון של מחוך שחור. המחוך הזה מהדק בחוזקה את מותניי וגורם לירכיי להתפרץ מתוך גרבי רשת ותחתוני משי שחורים, שבגללם אני נראית כאילו אני הולכת לאחוזת פלייבוי. נזקקתי לכמה ימים של הליכה בעקבים גבוהים כדי להתרגל אליהם, לפחות מספיק כדי שלא ארגיש שאני נופלת על הפנים בכל פעם שאני עושה צעד.

חלפו שלושה שבועות מאז התחלתי לעבוד כאן. הטיפים נהדרים, השעות בסדר גמור וזה שיש לי מיטה לישון בה בלילה — זה פשוט אדיר. החיסרון היחיד הוא שאני מאוד עייפה. לא קל לעבוד בשתי משרות, במיוחד כשאחת מהן סודית.

פגשתי את ביל לפני יומיים והוא עדכן אותי בקשר לאחי. הוא מסר לי שהוא גילה כי טים היה באלבמה, אבל מאז כבר עבר למקום אחר, ועליו לאתר אותו שוב. התחלתי לחשוב שאני צריכה ליצור קשר עם המשטרה, אבל לא מקובל עליי שאחי ישב בכלא.

״אוקיי, ילדונת. אני מחליפה נעליים ונוכל לצאת. תזכרי שמסיבות רווקים עלולות להפוך למשהו די משוגע,״ היא אומרת ונועלת זוג נעליים בעלות פלטפורמה ועקבי סטילטו.

״למה את מתכוונת במילה ׳משוגע׳?״ אני נלחצת. כבר קרו כמה מקרים שמישהו שלח ידיים כשעבדתי, אבל אנשי האבטחה תמיד דאגו לעצור את זה לפני שזה יצא משליטה.

״טוב, הם בדרך כלל שותים הרבה יותר, וזה עושה אותם הרבה יותר מטומטמים.״ צחקקתי. לא יכולתי להתאפק. במבי היא לסבית במאה אחוז ולדעתה כל הגברים מטומטמים. בהתחלה הרגשתי קצת לא נוח כשנודע לי שהיא נמשכת לנשים, אחר כך הבנתי שכמו להטרוסקסואלים, גם לה יש טיפוס מועדף — וזה לא אני. היא חייכה והנהנה. ״אם תהיה לך בעיה, תגידי לי ואני אתערב.״

״אני בטוחה שהם לא יהיו עד כדי כך גרועים,״ אני אומרת ותוהה כמה אנשים אמרו את המילים האלה — והן היו המילים האחרונות שלהם.

*

טרוור

״כן,״ אני עונה לטלפון ותוך כדי כך מביט בשעון ורואה שהשעה קצת אחרי חצות.

״הלו, טי. אתה חייב לבוא ל׳טיזרס׳,״ אומר קאש ואני מתיישב במיטה.

״כבר אחרי חצות. אני לא יוצא מהמיטה כדי לשבת איתך באיזה מועדון חשפנות מחורבן.״

״סמוך עליי, טי. נתראה,״ הוא אומר ומנתק לפני שאני יכול להגיד לו ללכת להזדיין.

״כדאי לו שזה יהיה שווה את זה,״ אני נוהם לעבר הקיר. אני קם, לובש זוג מכנסי ג׳ינס וטי־שירט ויוצא לעבר הטנדר שלי. כשאני חונה לפני המועדון, אני שם לב שהחניון מלא. אף על פי שזה יום רביעי בערב, יש המון מכוניות. אני קולט את קאש עומד ליד הדלת ומדבר עם אחד מאנשי האבטחה.

״הלו,״ הוא מברך בטון הרגיל שלו. הוא מסתכל סביב ואז מושך אותי אל צד הבניין.

״מה העניין?״ אני מסתכל מסביב, תוהה אם הוא הסתבך בצרה כלשהי.

״כשתיכנס, אתה חייב להיות רגוע. בסדר?״ הוא אומר ואני מבחין בכך שהוא נראה מבועת.

״מה קורה?״ אני מתחיל לדאוג.

״כשראיתי אותה, חיפשתי את מייק ושאלתי אותו מה העניין. הוא אמר לי שהיא צריכה כסף, אבל לא הייתה מוכנה לקבל ממנו עזרה כספית, ואיימה ללכת למועדון אחר אם הוא לא ייתן לה עבודה.״

״אחי, אתה מתכוון מתישהו להגיד לי על מי לעזאזל אתה מדבר?״ אני שואל, משלב ידיים ומנסה לא להושיט אותן אליו ולנער אותו.

״ליז,״ הוא פושט את זרועותיו לצדדים. ״על מי עוד אני יכול לדבר?״

״אתה אומר לי שליז נמצאת שם בפנים, מתפשטת?״ אני שואל מבעד לשיניים חשוקות, חושב עליה שם, בפנים. על הבמה. עירומה למחצה. וכל הגברים מתבוננים בה. עכשיו אני רואה שחור בעיניים.

״זו לגמרי אשמתך, טי!״ צועק קאש ודוקר אותי בחזה באצבעו.

״אולי תגיד לי איך זו אשמתי?״

״כשהיא באה למייק לבקש עבודה, מייק שאל אותה מה דעתך על זה. היא אמרה שאין לך שום מילה בקשר למה שהיא עושה.״ טוב, זה כואב. טכנית, היא צודקת — אין לי שום מילה בקשר למה שהיא עושה, אבל היא שלי ואני לא מתכוון לחלוק בה עם אף אחד.

״תראה, כל מה שאני אומר זה שתהיה רגוע כשאתה נכנס. אד עובד הערב בכניסה, והוא אמר שליז עובדת במסיבת רווקים.״

״אלוהים, זה רק נהיה יותר ויותר טוב,״ אני ממלמל ומעביר את כפות ידיי בשערותיי.

״בסדר, אני הולך לדבר עם אד. אתה תיכנס ותוציא אותה, אבל אל תעשה סצנה.״

*

ליז

אוי, אלוהים, אני חושבת לעצמי. שום כסף בעולם לא שווה את ההתעסקות עם גברים כאלה. בשלוש השעות האחרונות, הדפתי אינספור ידיים שנשלחו אליי. כבר הפסקתי לספור את כמות הפעמים שאמרתי לבחורים במסיבה ׳לא לגעת׳. אני נשבעת שבפעם הבאה שמישהו מהם יתפוס את הישבן שלי — אבעט בו. ״אפשר לקבל עוד שני בקבוקים, רקס?״ אני נאנחת ומסתכלת סביב על הבר. אני רואה את אד, איש האבטחה החדש, ליד הדלת. אני מכווצת קצת את עיניי בניסיון לראות עם מי הוא מדבר. לעזאזל! זה נראה כמו קאש, אבל זה יהיה מטורף. למה שהוא יהיה כאן? מסקרה דבילית. אני ממצמצת כמה פעמים, אבל עדיין לא יכולה לראות ברור.

״קאש,״ אני שומעת יבבה מאחוריי, והלב שלי מטפס בגרוני. אני מסתכלת מאחורי כתפי ורואה את סקיטלס רצה לעבר הדלת.

״אלוהים אדירים,״ אני לוחשת ומשרבבת את ראשי, מסתובבת ומתחילה ללכת בחזרה לעבר החדר הפרטי. נדמה לי שאני מצליחה להתחמק, אבל המזל שלי פשוט קורס כשסקיטלס נופלת עליי והציצים המלאכותיים הענקיים שלה בתוך הפרצוף שלי.

״מצטערת,״ היא אומרת בקול מזויף ומתבכיין. מישהו מרים אותה לפני שאני מתה מחנק. ברגע שאני משתחררת, אני מתגלגלת על בטני ומתחילה לזחול על ידיי ועל ברכיי לעבר דלתות החדר הפרטי, בתקווה שקאש לא נמצא בסביבה. אני מתקדמת חצי מהדרך, ואז רואה מולי זוג מגפי עבודה חומים.

״תסלח לי,״ אני אומרת בלי להרים את מבטי. אני מתחילה לזחול סביב בעליהם של המגפיים, אבל אז הם חוסמים שוב את דרכי. אני מסלקת בנשיפה את שערי מפניי, מתוסכלת בגלל האדם שעומד מולי. הוא לא רואה שאני מנסה להתחמק? האדם כורע ברך ואני רואה ברכיים עטופות בג׳ינס, ואז אצבעות מונחות מתחת לסנטרי, מסיטות את פניי כלפי מעלה. ״לעזאזל,״ אני לוחשת כשעיניו החומות של טרוור מביטות לתוך עיניי.

״אנחנו צריכים לדבר,״ הוא אומר בשקט. ולפי המבט בעיניו, אני מבינה שהוא כועס.

״לא. אנחנו לא צריכים לדבר,״ אני אומרת ומנסה להתרומם לעמידה. מי חשב שכל כך קשה לקום מהקרקע כשאת נועלת עקבים גבוהים? אני נופלת לְפָנים, כפות ידיי נוחתות על החזה שלו וידיו מושטות אל מותניי, מייצבות אותי. ״תודה,״ אני מלמלת וזו לא פעם הראשונה שאני מקווה שהלוואי והייתי מכירה לחש קסמים כדי לסלק את מה שיש בו, מה שזה לא יהיה, שמשתלט עליי. אני לא מסוגלת לסבול את זה שהגוף שלי מייחל למגעו, על אחת כמה וכמה לאור העובדה שאני יודעת כמה שהוא אידיוט. כשאני מייצבת את עצמי, אני לא מסתכלת שוב על פניו, אלא עוקפת אותו.

״אנחנו צריכים לדבר,״ הוא חוזר. אני מעמידה פנים שאני לא שומעת אותו, וממשיכה ללכת אל החדר הפרטי, שם אני יודעת שאמצא את במבי המכסחת, שונאת הגברים. ״לא אגיד לך עוד פעם, בייבי,״ הוא אומר, נצמד אליי מאחור ומושך את גבי אל חזית גופו.

״שחרר אותי, טרוור,״ אני אומרת בשקט, מנסה לא לעשות סצנה. הוא לא אומר דבר, רק כורך את זרועותיו סביב מותניי ומוביל אותי לאורך המסדרון אל משרדו של מייק. אני מתחילה להיאבק כדי להשתחרר כשאני רואה שאנחנו מתקרבים לדלת. אני לא רוצה לדבר איתו. כשרציתי לדבר איתו, הוא לא רצה להקשיב. אני מתפתלת וכמעט משתחררת ממנו כשהוא פותח את דלת משרדו של מייק, דוחף אותי פנימה וטורק את הדלת מאחוריו. ״נהדר, פשוט נהדר,״ אני ממלמלת לעצמי, כאילו היה לי סיכוי כלשהו לנצח במאבק הזה. אני מניחה את ידיי על מותניי, מוכנה לתת לו מנה כשנשימתי פשוט נעתקת.

״אלוהים, את יפהפייה!״ הוא פוסע לקראתי עם מבט רעב בעיניו. מכיוון שאני מופתעת, אני מתחילה ללכת לאחור.

״המממ... תודה,״ אני אומרת ומסתכלת מעבר לכתפי. אני קולטת שאני מתקדמת לעבר הספה. אני יודעת שאני לא רוצה להיות בשום מקום שבו נמצאים בו־זמנית גם משטח אופקי כלשהו וגם טרוור, אז אני מתחילה ללכת לעבר שולחן הכתיבה, בתקווה שאוכל להציב אותו בינינו. ״תעצור.״ אני מחווה בידי כשאני רואה כמה הוא קרוב אליי. הוא עוצר ואני מגלגלת בינינו את הכיסא המשרדי, חוסמת את דרכו. ״אוקיי,״ אני מתנשפת והוא מרים את גבותיו ומשלב את ידיו. הלוואי שהוא לא היה כזה חתיך. שערו החום־כהה מסופר קצוץ, צמוד לקרקפת, ועיניו החומות נראות יפות עוד יותר בזכות הריסים הארוכים שממסגרים אותן. הלסת שלו מרובעת, וכמו תמיד, הוא נראה כאילו הוא זקוק לגילוח, והצמיחה הכהה סביב הפה שלו מבליטה אפילו עוד יותר את שפתיו המלאות.

הוא הרבה יותר גבוה מהמטר שישים ושישה סנטימטרים שלי. גם עם העקבים בגובה עשרה סנטימטרים שאני נועלת עכשיו, הוא מיתמר מעליי.

העיניים שלו סורקות אותי ופיו הופך לקו ישר. ״מה את עושה, ליז?״ אני מסתכלת סביבי על משרדו של מייק, מתחמקת משאלתו. אני מבחינה בכך שאני לא רחוקה במיוחד מהדלת. אם אחלוץ את הנעליים, אולי אצליח להגיע לשם לפניו. ״תנסי לעשות משהו ואני אחטיף לך.״ אוקיי, באמת? אני מתעלמת מההערה הזו. אני מוציאה את כף רגלי מהנעל, אבל לא מניחה אותה למטה. אני לא רוצה שהוא ישים לב למה שאני עושה, עד השנייה האחרונה. ״דברי איתי,״ הוא נוהם ואני נועצת בו מבט זועם. ״את עובדת במועדון חשפנות, למען השם. מה קורה, לכל הרוחות?״ הוא שואג ורוכן לעברי.

״זה לא עניינך,״ אני עונה ומשלבת ידיים.

״מה? לא ענייני?״ הוא שואל.

״תן לי להבהיר את זה,״ אני עוצרת לרגע כדי להניח את ידיי על מותניי תוך ניסיון לשמור על שיווי משקל בתוך נעל אחת. ״זה לא עניינך.״

״הידיים שלי היו בתוך התחתונים שלך. אני יודע איך את נשמעת כשאת כמעט גומרת.״

״לידיעתך, אדוני, אתה לא.״ אני מסתכלת שוב לעבר הדלת.

״לא מה?״ הוא שואל בחיוך.

״לא יודע איך אני נשמעת,״ אני אומרת וכבר נמאס לי מהמשחק שהוא משחק.

״אנחנו יכולים לטפל בזה כרגע.״

אני מביטה בו כאילו הוא מטורף ומנידה בראשי. ״המממ, לא, תודה.״

אני מסתכלת לעבר הדלת ותוהה מתי לעזאזל יבוא לכאן מישהו — לא חשוב מי. לא מרגישים שאני חסרה? לא אמורים לחפש אותי?

״תראי, אני מצטער, אבל פשוט לא יכולתי לעשות את זה. את יותר מדי עדינה וחמודה. בגלל זה את לא אמורה לעבוד כאן.״

״טוב, חבל מאוד. אני צריכה את העבודה הזאת, ואני נשארת כאן.״

״את תמימה, ליז. את בתולה, לעזאזל — ואת רוצה לעבוד במועדון חשפנות?״ הוא נוהם.

״קודם כול, לא שזה עניינך, אני לא בתולה. שנית, בטופס ההרשמה לעבודה לא הייתה אף שאלה לגבי ההיסטוריה המינית שלי,״ אני עונה, רותחת לגמרי.

״עם מי לעזאזל היית מאז שהיינו יחד?״ הוא שואל, ואני רואה את פניו מאדימות.

״עם אף אחד! בחייך.״ אני מנופפת בידי.

״אז איך בדיוק עברת מ׳אף פעם׳ לעכשיו?״ הוא נראה מבולבל בדיוק כפי שהשאלה שלו נשמעת.

״אף פעם לא אמרתי שאני בתולה,״ אני מתעצבנת. ״אתה בחרת לשמוע את זה ואז הסתלקת, כשאתה מתעלם ממני לגמרי בזמן שניסיתי להסביר לך את זה. וזה, דרך אגב, היה די מביך.״ אני משלבת ידיים ומרגישה נבוכה, כמעט כפי שהרגשתי בלילה שבו היינו יחד.

״שאני אמות.״ הוא מעביר את כפות ידיו במורד פניו.

״תראה, אני באמת חייבת ללכת. בטח במבי מתחרפנת. השארתי אותה לבד במסיבת רווקים,״ אני אומרת ומסתכלת שוב בדלת, מוכנה לרוץ לעברה.

״אנחנו הולכים,״ הוא אומר וצועד לעברי.

אני עוצרת ומביטה בו. ״לא, אני עובדת. אז אנחנו לא הולכים לשום מקום.״

״כרגע התפטרת. הגיע הזמן שתלכי הביתה.״

״וואו, אתה ממש חזק בקטע של איש המערות, נכון?״ אני חומקת בחזרה לתוך הנעליים שלי. אין מצב שארשה לו להפחיד אותי.

״את באה איתי, או שאגיד לאימא שלך מה את עושה בזמנך החופשי,״ הוא אומר ואני מרגישה איך הצבע מתנקז מפניי. אימא שלי די קלילה, אבל אם הוא יגיד לה שאני עובדת פה, אצטרך להסביר למה נזקקתי לעבודה נוספת. אין סיכוי שהיא תגלה הבנה בעניין הזה.

״אף פעם לא חשבתי שאוכל לשנוא אותך, אבל הנה, הוכחת לי שטעיתי,״ אני אומרת בשקט, דמעות מתחילות להיקוות בעיניי. כתפיי צונחות ואני מתחילה ללכת לעבר הדלת.

״לאן את הולכת?״ הוא שואל כשאני פותחת אותה. אני אפילו לא מסתובבת כדי לענות לו.

״לאסוף את הדברים שלי וללכת הביתה, טרוור. בדיוק כמו שרצית.״

כשאני מגיעה לחדר ההלבשה, אני רואה שם את במבי. היא ניצבת מול המראה, מושחת עוד ליפ גלוס.

״הֵיי! כשבאתי לחפש אותך, אד אמר לי שאת מדברת עם מישהו, הכול בסדר?״

״המממ, לא ממש. אני עוזבת,״ אני אומרת ומוציאה מוציאה את תיק הספורט הוורוד שלי. אני תוחבת לתוכו את כל הדברים שלי, מנסה להימנע מלהביט בבמבי.

״את עוזבת?״ היא שואלת, ואני יכולה להרגיש אותה מתקרבת אליי ועומדת לידי.

״קרה משהו, ואני חייבת ללכת. אני מתנצלת על זה שאני משאירה אותך עם הבחורים האלה. אדבר עם מייק בדרך החוצה, כדי שהוא ישלח מישהי אחרת לעזור לך.״ אני לובשת את הסווטשירט שלי על החולצה ויוצאת מהעקבים לתוך נעלי ״קונברס״ שחורות וגבוהות.

״זה לא מה שמפריע לי. אני דואגת לך ולסיבה שבגללה את עוזבת,״ היא אומרת ומחבקת אותי.

״מוכנה?״ שואל טרוור כשהוא תוחב את ראשו לתוך החדר. לשמע קולו, שתינו מסובבות את ראשינו לעברו.

״מה הסיפור שלך, אידיוט?״ צורחת במבי. ״תסתלק מפה! אתה לא יודע לקרוא? זה אזור לנשים בלבד, ואם אתה לא רוצה שאפרק אותך ותישאר עם וגינה, אתה צריך לסגור את הדלת.״ היא ניגשת וטורקת את הדלת בפרצופו ההמום של טרוור. אני מצחקקת. לא משנה כמה גרוע זה עכשיו, בזכותה זה היה כדאי. ״את עוזבת עם הדביל הזה?״ היא שואלת והולכת לעברי.

״לא, הוא בא רק כדי להגיד לי משהו.״ אני מתקדמת לעבר הדלת.

״תתקשרי אליי, כדי שאדע שאת בסדר,״ היא אומרת ומתחשק לי לבכות. היא הפכה לחברה טובה, ובזכותה, העבודה כאן נעשתה מהנה.

״אתקשר אלייך מחר,״ אני אומרת, פותחת את הדלת וחולפת על פני טרוור, קאש ומייק.

״את בסדר, חומד?״ שואל מייק ומניח את זרועו סביב כתפי.

״כן. אני פשוט הולכת הביתה. נתראה מחר בארוחת בוקר, ותודה על תקופת ההתמחות.״

״נתראה בבוקר ואז נוכל לדבר,״ הוא אומר בשקט ומחבק אותי.

״נהדר,״ אני ממלמלת והולכת אל מגרש החניה, אל מכונית ה״צ׳ארג׳ר״ שלי. אני פותחת את הדלת ומשליכה את התיק שלי אל מושב הנוסע.

״הֵיי, אנחנו צריכים לדבר,״ אומר טרוור ומסובב אותי באמצעות ידיו המונחות על מותניי.

״לא, טרוור. אנחנו לא צריכים לדבר.״

״אנחנו ידידים, ליז. זה לא מתאים לך. אני רק רוצה את מה שהכי טוב בשבילך,״ הוא אומר ומנסה לקרב אותי אליו. אני צועדת צעד אחורה, נכנסת למכונית, טורקת את הדלת ונועלת אותה לפני שהוא יוכל לעצור אותי או לפתוח את הדלת. אני מתניעה את המכונית, מגבירה את סיבובי המנוע ופותחת את החלון כך שנוצר חָרָךְ בעובי כשני סנטימטרים.

״רק כדי שתלמד לקח מהערב, אני אענה לך. אתה יודע, כי אנחנו ידידים וכל זה,״ אני אומרת בסרקזם. ״קודם כול, ידידים שואלים זה את זה על חייהם. שנית, ידידים היו תוהים אילו נסיבות יכולות לגרום למישהו לעבוד באיזשהו מקום שהם אף פעם לא היו חושבים לעבוד בו. ואחרון אחרון חביב, ידיד לעולם לא יאיים על ידיד.״ עם מילות הפרֵדה האלו, אני מאיצה את סיבובי המנוע ומעיפה את החצץ מאחוריי. המכונית שלי טסה ימינה עוד לפני שאני מגיעה לתמרור ה״עצור״. אני מדליקה את Animals של Nickelback בסטריאו של המכונית, מוציאה יד מהחלון וזוקרת אצבע משולשת לעברו של טרוור. ברגע שבו אני סוגרת את החלון, דמעות זולגות במורד לחיי, בגלל העצב והכעס שאני מרגישה. בשלב מסוים נתתי אמון בטרוור — ובדיוק כמו אחי, הוא לא היה ראוי לאמון הזה, ועכשיו אני תקועה בבוץ עמוק יותר מאשר קודם. אני חייבת למצוא דרך להרוויח כסף כדי להציל את העסק שלי, בלי לערב את אימא שלי ובלי שאח שלי ייאסר.

*

טרוור

״טוב, אני חייב להגיד שזה הלך ממש טוב. נכון, ידידי?״ אומר קאש וטופח על החזה שלי לפני שהוא הולך. אני המום לגמרי, תקוע במקום, ותוהה — מה בדיוק קרה כרגע. ״הלו! טי, אתה בא או לא?״ הוא צועק מהקצה השני של מגרש החניה, ושולף אותי מהערפול שבו אני שרוי. אני מרים את ראשי ומביט בשמי הלילה, רואה כוכב נופל ומבקש משאלה. אני עוצם עיניים, מתנשף והולך לעבר הטנדר שלי, בידיעה שמחר יהיה יום חדש.