פרק ראשון
היודנראט בשירות הממשל הגרמני ו/או
בשירות הציבור היהודי
א. כללי
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והכיבוש הגרמני הועמד הציבור היהודי בפני בעיה קשה, כיצד להתמודד עם המציאות החדשה. היהודים היו זקוקים להנהגה שתסייע להם במאבקם לשרוד במציאות הקשה והמאיימת שנוצרה. הממשל הגרמני בשטחים הכבושים באירופה גם הוא נזקק להנהגה יהודית כדי שתסייע לו בביצוע מדיניות "הפתרון הסופי". למרות הניגודים הקיצוניים שבין מטרות הציבור היהודי ובין מטרות הממשל הנאצי, שני הצדדים היו זקוקים, במרבית המקרים והמקומות, לקיומה של הנהגה יהודית - היודנראטים.
בהוראות ("איגרת הבזק") שהוציא ריינהרד היידריך, 'ראש המשרד לביטחון הרייך', למפקדי האיינזצגרופן, עוצבות המבצע של משטרת הביטחון, ב־21 בספטמבר 1939 - במהלך כיבושה של פולין, נאמר בנושא היודנראטים:
בכל קהילה יהודית יש להקים מועצת זקנים יהודית (יודנראט), אשר תורכב ככל האפשר מאישים סמכותיים והרבנים שנותרו... היא תישא במלוא האחריות שבמשמעות מילה זו, לביצוע מדויק ולפי לוח הזמנים, של כל ההוראות שניתנו ויינתנו. במקרה של חבלה בהוראות אלה יש להודיע למועצות על נקיטת אמצעים חריפים ביותר...
משמעות הוראה זו - ובמיוחד הקביעה, "היא תישא במלוא האחריות..." - היא שאנשי היודנראט ישלמו בחייהם אם ההוראות שיינתנו לא יבוצעו על ידי היהודים. תוכן פקודה זו שימש הנחיה ובסיס להקמת היודנראטים גם מאוחר יותר, בשטחים הכבושים של ברית המועצות.
הפקודות שהטיל הממשל הגרמני על היודנראט העמידו אותו בפני בעיות מוסריות קשות. חברי היודנראטים, שידעו את משמעותן של הוראות אלה, התלבטו לא מעט כיצד לבצע אותן, והאם בידיהם לשנותן במקצת, אם במגע עם השלטונות הגרמניים ואם בדרכי ביצוע ההוראות. תמיד עמדה לנגד עיניהם האחריות כלפי הציבור היהודי אותו הם ייצגו, מחד גיסא, ומאידך גיסא אחריות אישית שלהם לביצוע ההוראות. על אי־ביצוען עלולים היו אנשי היודנראט לאבד את חייהם, וזאת אף מבלי שההוראות יבוטלו, ובשעה שהציבור אותו הנהיגו עלול היה להיות מחוסל בלאו הכי.
הוויכוח על ההנהגה היהודית, ובעיקר על היודנראטים, על תפקידיהם ודרכי הביצוע של תפקידים אלה בהתייחס לציבור אותו הם מייצגים, הוא אחד מהנושאים המרכזיים בהיסטוריוגרפיה ובמחקר על השואה. מהגדרה קיצונית הרואה ביודנראטים משתפי פעולה עם הגרמנים, וכגורם שסייע לגרמנים לבצע את מדיניותם האנטי־יהודית, ועד לגישה הרואה בהם הנהגה יהודית במציאות היסטורית אכזרית, שאף הנהגה יהודית לא עמדה בה או התנסתה בה, ושבמציאות זו ניסתה לעשות ככל האפשר כדי לסייע ליהודים וכדי להציל כמה שיותר מהם.
ב. הקמת היודנראטים
הקמת היודנראטים ושיטת מינוי או בחירת יושב הראש וחברי היודנראט, לא היו אחידים בכל המקומות והושפעו מתנאי המקום. ככלל, הטילו הגרמנים על היהודים לבחור ביודנראט ובאיש שיעמוד בראשו, אך היו מקומות שרבים לא רצו בתפקיד זה. באיגרת של היידריך צוין שהיודנראטים יורכבו ככל האפשר מאישים סמכותיים ומהרבנים שנותרו.
במרביתם של אזורי מרכז ומערב אירופה שנכבשו על ידי גרמניה הנאצית, היו עד לַכיבוש קהילות יהודיות פעילות ומנהיגות יהודית מוכרת בקרב הציבור היהודי. הקהילות היו הכתובת הטבעית לרשויות השלטון הגרמניות, שטיפלו בהקמת היודנראטים, ומתוך מנהיגיהן וחבריהן הוקמו היודנראטים כבר בתחילת הכיבוש.
1. השטחים הכבושים של מערב ומרכז פולין
באזורי מערב ומרכז פולין, שנכבשו על ידי הגרמנים בספטמבר 1939, היה בכל עיר וַעד קהילה יהודית. וארשה, בירתה של פולין, היתה דוגמה אופיינית לדרך מינוי היודנראט.
בווארשה, בטרם המצור הגרמני על העיר ב־7 בספטמבר 1939, ברח ראש הקהילה מאוריצי מייזל למזרח פולין, אזור שעליו השתלטה ברית המועצות באמצע ספטמבר. בזמן המצור על העיר, מינה המפקד הפולני של העיר את המהנדס אדם צ'רניאקוב, שהיה סגנו של מייזל, לעמוד בראש הקהילה היהודית בעיר. ימים אחדים אחרי כיבוש העיר, ב־4 באוקטובר 1939, הטילו הגרמנים על צ'רניאקוב לעמוד בראש הציבור היהודי, אך הפעם לא כראש הקהילה, אלא כראש היודנראט. גם שאר חברי היודנראט היו חברי קהילה בעבר ופעילי ציבור.
בשאר אזורי פולין שכבשו הגרמנים בספטמבר 1939, בלודז', בלוּבלין ובמקומות אחרים של מרכז ומערב פולין, הקמת היודנראטים ומינוי חבריהם היו דומים לזה שבווארשה. חברי היודנראט וראשיהם מונו ברובם מקרב חברי הקהילות לשעבר. במשך הזמן היו שינויים בהרכב היודנראטים. היו חברי יודנראט שעזבו ואחרים מונו או נבחרו על ידי היהודים במקומם. היו גם לא מעט מקרים, בהם הגרמנים, במהלך תקופת הכיבוש, זיהו מקרב היהודים אנשים שלדעתם מתאימים להם יותר לצורכיהם, ואנשים אלה מונו על ידם ליודנראט.
2. השטחים הכבושים של ברית המועצות
הקמת היודנראטים בשטחים הכבושים של ברית המועצות היתה בעייתית יותר, משום שבשטחים אלה, הקהילות היהודיות וכל סוג של הנהגה יהודית ייחודית, חילונית או דתית, חוסלו על ידי השלטון הסובייטי. הדבר בלט במיוחד בשטחי ברית המועצות בגבולות שהיו קיימים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, בהם היה שלטון סובייטי במשך כ־20 שנה. בהרבה קהילות היו קשיים גדולים בהקמת היודנראטים ורבים לא רצו לקבל תפקידים במוסד זה, מפני האחריות הגדולה, האישית והציבורית, שנלוותה לתפקיד.
שטחי ברית המועצות שסופחו אליה בשנים 1939-
1940
בקוֹבנה הקימו פעילי ציבור יהודים ביוזמתם וַעד, עוד קודם שהוקם בו היודנראט הרשמי, שיצר קשר עם השלטונות הגרמניים והליטאיים כדי להפסיק את הפוגרום וחטיפת יהודים ברחובות.
"בימים הראשונים של חודש אוגוסט [1941] הודיע קאמינסקי [...] לוועד היהודי כי בראש הגטו בסלובודקה יעמוד 'אלטסטראט' שייבחר על ידי היהודים עצמם. אבל קודם כול יש לבחור מיד ב'ראש היהודים' - זוהי דרישתו של הממונה על היהודים בקובנה, האוטפטשטורמפיהרר יורדאן. צצה אפוא בעיה חמורה מאוד לפני יהודי קובנה: במי לבחור לתפקיד זה שיש בו אחריות גדולה לאין שיעור והוא קשה ומסוכן כאחד. לשם זה קרא הוועד לאסֵפה מורחבת של מי שהיו עסקנים ציבוריים מכל החוגים, שעדיין נשארו בעיר. האספה נערכה ב־5 באוגוסט במשרדו של הוועד ברחוב דאוקשוס והשתתפו בה כ־30 איש.
אספה יהודית זאת היתה דרמטית באופן יוצא מן הכלל. כולם היו חדורי הכרה שיש למצוא פתרון לבעיה שהיא שאלת חיים ממש. לא קל היה למצוא את המועמד המתאים לתפקיד בלתי רגיל זה. היה דרוש שהמועמד יֵדע את השפה הנאותה לדיבור עם הגרמנים ויֵדע להופיע בפניהם כשליחו של הגטו. גם אם היה ידוע מראש שהנבחר יהיה רק 'ראש היהודים', כלומר רק נציג מושפל של 'היהודים הארורים' - לפי הלקסיקון הטמא של הגרמנים - אף על פי כן הבינו כולם, שיש לעשות את הכול, שבכל זאת יהיה הנבחר בעל סמכות ידוע בעיני הגרמנים ויתחשבו בדבריו... כן היה דרוש שהאיש שיעמוד בראש הגטו יהיה בעל עבר ציבורי טהור, נבון ופיקח, אמיץ בעל אופי חזק כדי שלא ייפול ברוחו ולא יכרע ברך כשיבוא לפני הגרמנים בתור שליח טרגי של ציבור יהודי אומלל, חסר ישע ומוקף חיות טורפות.
באספה הוצעו מועמדים אחדים, אולם איש מהם לא איחד סביבו את כל משתתפי האספה. נוסף על כך סירבו כל המועמדים המוצעים לקבל את התפקיד הזה. נשתררה רוח של דיכאון גדול באספה. אחרי ויכוחים ממושכים הציע ד"ר וולף שישב ראש באספה את מועמדותו של ד"ר א' אלקס, יהודי לאומי וציוני, ורופא מפורסם בקובנה. ההצעה התקבלה מיד על ידי האספה כולה בהתלהבות רבה. אבל גם ד"ר אלקס סירב לקבל את המינוי הזה. שוב השתררה רוח של מבוכה קשה. אז קם ממקומו הרב שמוקלר ונשא נאום נרגש ורווי כאב, שזעזע את כולם.
'מה איום ונורא מצבנו,' אמר בקול רועד, 'שאין אנו מציעים לד"ר אלקס הנכבד את המשרה הנכבדה של ראש הקהל היהודי בקובנה, אלא את המשרה המחפירה והשפלה של "ראש היהודים" המייצגנו בפני הגרמנים. אבל דע לך, ד"ר אלקס החביב והיקר לנו, שרק בפני המרצחים הנאצים תהי בבחינת "ראש היהודים". בעינינו תהיה ראש הקהל שלנו, שנבחר בשעה הטרגית ביותר לכולנו, כאשר מכולנו שותת הדם וחרב המשחית נטויה מעל לראשנו. נפלה בחלקך חובה, שאין קשה ממנה, אבל בצידה גם זכות ומצווה גדולה, ואינך רשאי להסתלק ממנה. עמוד בראשנו, הגן עלינו, אתה תהיה איתנו ואנו כולנו איתך. עד שנזכה ליום גדול של הגאולה!' סיים הרב שמוקלר את דבריו ופרץ בבכי, וכל הנאספים בכו עימו בכי תמרורים. ד"ר אלקס עמד חיוור, מבלי להוציא הגה מפיו. כולנו ראינו את המתרחש בנבכי נשמתו וכולם הרגישו שברגעים הטרגיים האלה הבין ד"ר אלקס שמחובתו להביא את הקורבן הגדול שהגורל האכזרי דרש ממנו. רגש של רווחה והקלה ירד על כולם. זרחה קרן של תקווה כמוסה בלבבות השבורים של כל הנוכחים."
אלחנן אלקס
וילנה
בווילנה, שמאז יולי 1940, כשליטא הפכה לחלק מברית המועצות, לא היתה קהילה יהודית, ולא היתה להם כתובת למי לפנות, הקמת היודנראט נעשתה בדרך שונה מזו שבקובנה.
"ב־4 ביולי 1941 באה מכונית לבית כנסת שברחוב היהודים (יידישער גאס) ויצאו ממנה שני גרמנים... הם נכנסו לחצר ושאלו על הרב של וילנה. הובא לפניהם השַמש העירוני, חיים מאיר גורדון, יהודי גברתן, בעל זקן לבן ארוך. על השאלה אם הוא רבהּ של וילנה השיב בשלילה. הוא הבהיר שהרב הראשי, י' רובינשטיין, נמצא באמריקה והרב השני, חיים עוזר גרודזנסקי, נפטר... הגרמנים אמרו לו: 'אם זה המצב, אתה הוא הרב... אנו מצווים עליך להרכיב נציגות יהודית ואותה תציג לפנינו מחר.' השַמש גורדון הלך אל המזכיר הקודם של הקהילה וזה זימן התייעצות של אנשים אחדים... בערב כונסו אנשי ציבור יהודים מווילנה כדי לדון בהקמת היודנראט. בפגישה זו השתתפו 57 יהודים... ישיבה זו התנהלה בראשותו של ד"ר גרשוני, ובדברי הפתיחה ציין: '...עלינו להרכיב יודנראט... ולפיכך גוזר אני, שכל אלה שייבחרו אסור להם לסרב. הם מעמידים את עצמם לשירות.' מבין המשתתפים בפגישה נבחרו חברי היודנראט, כולם עסקני ציבור ואנשי אינטליגנציה שפעלו בעבר בכל תחומי החיים בקהילה. היו ביניהם כאלה שלא רצו להיות חברי היודנראט, אך באין ברירה קיבלו עליהם רובם את הדין."
שטחי ברית המועצות בגבולות של עד ספטמבר 1939
בשטחי ברית המועצות שבגבולות של עד ספטמבר 1939, לא מצאו הגרמנים אנשי ציבור שהיו פעילים בחיים היהודיים ומוכרים בתור מנהיגים יהודים, כדי למנותם לחברי היודנראטים. אלו כבר נאסרו, הוגלו או אפילו חוסלו בידי השלטונות הסובייטיים עם ביטולם של המוסדות והארגונים היהודיים בשנות העשרים. יהודים מוכרים בציבור, שהיו פעילים במוסדות סובייטיים, פונו רובם ככולם או נמלטו לפנים ברית המועצות. המעטים בהם שנותרו בשטח הכיבוש היו הראשונים לחיסול, בתור קומוניסטים ויהודים. לפיכך, הצטרכו הגרמנים להרכיב את היודנראטים שם מ"סתם" יהודים.
הרכבת היודנראט במינסק היא דוגמה אופיינית לכך. בראשית יולי, ימים אחדים לאחר כיבוש העיר, עצרו הגרמנים ברחוב עשרה יהודים, הובילו אותם לבית הממשל הצבאי, והודיעו להם שם שמעתה הם יהיו יודנראט, שיפעל לביצוע הוראות הגרמנים. הם מינו את אליהו מושקין, אחד מעשרת היהודים שנבחרו באקראי, שהיה מהנדס במקצועו, ליו"ר היודנראט, לאחר שהתברר להם שהוא דובר מעט גרמנית.
ביֶוופָּטוֹריה (Yevpatoria) שבחצי האי קְְרים עצרו הגרמנים ברחוב, חמישה ימים לאחר כיבוש העיר, עשרה יהודים ומינו אותם לחברי היודנראט.
הממשל הצבאי לא השתמש תמיד במושג "יודנראט". כדי להטעות את היהודים בסטַוורוֹפּוֹל (Stavropol) שבדרום־מזרח של השטח הכבוש ברוסיה, הוא כינה את היודנראט שמינה "ועד להגנת האינטרסים של התושבים היהודים". במריוּפּוֹל (Mariupol) שעל שפת הים האזובי, הורה הממשל הצבאי ב־10 באוקטובר 1941, יומיים לאחר כיבושה של העיר, לבחור נציגות יהודית שתהיה אחראית "להתנהגות טובה של התושבים היהודים".
בחַרקוֹב (Kharkiv) הצטוו היהודים, בהודעה שנמסרה להם ב־14 בדצמבר 1941, על מעבר לגטו, לבחור "מיופה כוח" (Upolnomochennyi) מטעמם, מעין יו"ר יודנראט, אבל לא יודנראט. לתפקיד זה נבחר או התמנה הרופא הזקן גורביץ.
האנשים שנבחרו על ידי היהודים או מונו על ידי השלטונות הגרמניים לשמש חברי יודנראטים, ככלל, לא היו מעוניינים בתפקידים אלה. חלקם קיבלו על עצמם תפקיד של יו"ר יודנראט או חברות בו, מתוך תחושת אחריות לציבור היהודים שבתוכו חיו. חלקם קיבלו עליהם תפקיד זה מחוסר ברירה - הגרמנים הטילו עליהם את התפקיד בלי שנשאלו על כך. היו גם כאלו שנטלו על עצמם תפקיד זה ברצון, מתוך תחושה של כוח וסמכות. בגטאות שהתקיימו חודשים ואף שנים, חלו שינויים בהרכב היודנראטים. חלק מאנשי הציבור שמונו או נבחרו כחברי יודנראט לא התאימו להנהיג את הציבור היהודי במציאות החדשה, חלקם התפטרו ואחרים הוחלפו בניגוד לרצונם. במהלך הזמן היו גם אנשים שניצלו את היותם חברי יודנראט לטובות הנאה אישיות להם ולמקורביהם.
ככלל עשו היודנראטים כמיטב יכולתם, המוגבלת על ידי הממשל הגרמני, כדי לפתור את הבעיות הפנימיות בגטו ולהאריך את קיומו עד כמה שאפשר היה. המדיניות של היודנראטים במרבית הגטאות היתה להפוך את הגטו ליחידה יצרנית באמצעות כוח האדם שבתוכו, כדי שלגרמנים יהיה כדאי מבחינה כלכלית להמשיך ולקיימו. כרקע למדיניות זו היתה התקווה שבעלות הברית ינצחו, והגרמנים לא יספיקו לחסל את הגטו על תושביו.
ג. השמדה המונית ללא יודנראטים
למרות הצורך העקרוני של הציבור היהודי וגם של הממשל הגרמני ביודנראטים, לא בכל מקום הוקם מוסד כזה. כשהגרמנים רצו להשמיד יהודים או להכניסם לגטאות, הם לא תמיד היו זקוקים ליודנראטים. היו מקומות, בעיקר בשטחים הכבושים של ברית המועצות, בהם נרצחו כל היהודים או חלקם מבלי שהיה יודנראט או הנהגה יהודית כלשהי, ואף בטרם הוקמו הגטאות.
1. וילנה
גירושם של רבבות יהודים לגטו, ובו־זמנית רצח אלפים מהם, התבצע בלי שהיה קיים יודנראט. עם הכיבוש הגרמני של העיר היו בה 52,000-53,000 יהודים. במהלך חודש יולי 1941, נחטפו ונרצחו כ־5,000 גברים יהודים בידי איינזצקומנדו 9 (להלן א.ק.). חודש אוגוסט עבר שם בשקט יחסי. הגורם לכך היה העזיבה של א.ק.9 את וילנה ושבועות אחדים שהיו דרושים ל־א.ק.3 לקבל את האחריות על האזור ולהתארגן בעיר. בתחילת ספטמבר התחדשו פעולות הרצח ההמוניות. ב־1 בספטמבר פורסמה הודעה מטעם הגביטסקומיסר של העיר, האנס הינגסט (Hans Hingst), בה נאמר: "אתמול, ביום א' אחה"צ, נורו בווילנה יריות מן המארב לעבר חיילים גרמנים. שניים מהשודדים והפחדנים האלה זוהו, הם היו יהודים... האחריות נופלת על כל הציבור היהודי..." למעשה, היריות הבודדות שנורו לעבר החיילים הגרמנים היו מעשה פרובוקציה שאורגן על ידי הממשל הגרמני, ואף חייל לא נפגע מהן. האזור שנבחר לפרובוקציה זו היה מיושב יהודים. כבר בליל ה־31 באוגוסט ובימים שלאחריו הוצאו כל היהודים שגרו ברובע בו נורו היריות, נלקחו לבית הסוהר 'לוקישקי', ומשם הובלו לפונאר, אזור מיוער הנמצא כ־12 ק"מ מהעיר, שם היו בורות מוכנים ונורו שם. היהודים כינו אקציה זו "הפרובוקציה הגדולה". באקציה זו חוסל גם היודנראט שמשרדיו היו ברחוב סטראשון 6, באזור שהוצאו ממנו היהודים. ב־2 בספטמבר הופיעו במשרדי היודנראט אנשי משטרת הביטחון הגרמנית, עצרו את אנשי היודנראט, ביניהם יו"ר היודנראט, שאול טרוצקי. העצורים נלקחו לפונאר ונרצחו. משרדי היודנראט נסגרו. היודנראט שהוקם ב־4 ביולי חדל להתקיים. יהודי וילנה נותרו ללא הנהגה.
לאקציית "הפרובוקציה הגדולה" היו שתי מטרות. האחת - רצח יהודים, השנייה - הוצאת היהודים מהאזור בו תכנן הממשל הגרמני להקים את הגטו. היה זה רובע שהיהודים התגוררו בו מזה דורות. התושבים הלא־יהודים שגרו באזור המיועד לגטו פונו ממנו. באזור הוקמו שני גטאות, כשדייטשה־גאס (רחוב הגרמני) חוצה ביניהם. שני הגטאות נסגרו על ידיי גדרות עץ. פעולות אלה בוצעו בימים 3-5 בספטמבר, כשהאזור פונה לחלוטין מיהודים על ידי תושבים מקומיים לא־יהודים.
בווילנה היו ערב "הפרובוקציה הגדולה" כ־46,000 יהודים. הגירוש התבצע בתוך 24 שעות, מבוקר ה־6 בספטמבר ועד לבוקר של ה־7 בספטמבר. העיר חולקה ל־3 אזורים: אזור אחד - ממנו גורשו כ־29,000 היהודים לגטו מס' 1, שהיה הגדול מבין שני הגטאות. אזור שני - ממנו גורשו 9,000-11,000 יהודים לגטו מס' 2. אזור שלישי - ממנו גורשו כ־6,000 יהודים לבית הסוהר 'לוקישקי', ומשם נלקחו לפונאר ונרצחו. פעולת הגירוש בוצעה בידי כוחות משטרה ליטאיים. בדו"ח של מפקד המשטרה הליטאי בעיר אנטאנס איסקאוסקאס (Antanas Iskauskas), שהיה ממונה על מבצע גירוש היהודים לגטו, אותו הגיש ב־9 בספטמבר 1941, נאמר:
"מבצע הגירוש החל ב־6 בבוקר... הפעולה בוצעה בהתאם לתוכנית מוכנה מראש, לפיה חולקו המחוזות המשטרתיים של העיר לרובעים ותת־רְבעים, משמרות הוצבו בדרכים היוצאות מהעיר כדי למנוע בריחת יהודים... הפעולה בוצעה על־ידי המשטרה וחיילים מגדודי אבטחה [ליטאיים־שלי]. המשטרה הוציאה את היהודים מבתיהם והחיילים גירשו אותם למקומות שנבחרו למגוריהם בעתיד. החולים והנכים נשארו זמנית בדירותיהם ומועצת העיר קיבלה הודעה על כך."
הכנסת היהודים לגטו נעשתה ללא יודנראט, שחוסל ב"פרובוקציה הגדולה". בגטו לא היה כל גורם שיכוון את היהודים לפי סדר מסוים לדירות הריקות. אלה שהגיעו ראשונים תפסו את הדירות והכניסו אליהם את קרוביהם וידידיהם. היו כאלה שנכנסו בכוח לתוך דירות, והיו גם מקרים בהם הוציאו בכוח את האנשים שנכנסו לפניהם לדירה. אחרים נאלצו למצוא מקום בעליות גג, במרתפים, בחדרי מדרגות ובחצרות. בהיעדר יודנראט, שרר בגטו אי־סדר מוחלט. רק למחרת הכניסה לגטו, מינו הגרמנים יודנראטים בשני חלקי הגטו. היודנראטים, בעזרת המשטרה היהודית שהקימו, לקחו על עצמם, בראש ובראשונה, להסדיר את בעיית המגורים ומנעו מצב שחלק מהאנשים תפסו דירות מרווחות, יחסית לתנאי הגטו, ואחרים ישנו תחת כיפת השמיים.
2. קייב
בקייב, בירת אוקראינה, בוצעה השמדה טוטאלית של היהודים ללא הקמת יודנראט ואף ללא הקמת גטו. קייב נכבשה ב־19 בספטמבר 1941. מספר היהודים ערב הכיבוש היה כ־230,000. רובם המכריע של יהודי העיר פונו או נמלטו, וגברים רבים גויסו לצבא. בעיר נותרו כ־60,000 יהודים. כבר ביום הראשון לכיבוש, הגיע לעיר כוח של איינזצגרופה ג'. בעיר החלו התנכלויות ליהודים מצד גרמנים ומצד גורמים אנטישמיים אוקראיניים. נשמעו דיבורים כמו "היהודים מצצו את דמנו", ובשווקים לא מכרו ליהודים. בימים הראשונים לכיבוש נעצרו יהודים והוצאו להורג.
ימים אחדים אחרי הכיבוש החלו במרכז העיר פיצוצים בבניינים שבהם שכנו קודם לכן מרכזי השלטון הסובייטי. עם כיבוש העיר נתפסו מבנים אלה על ידי המִפקדות הצבאיות הגרמניות. ההכנה לפיצוץ מבנים אלה נעשתה לפני נסיגת הצבא האדום מהעיר. הפיצוץ עצמו בוצע מרחוק באמצעים אלקטרוניים, על ידי חוליות של נ.ק.ו.ד., שהושארו למטרה זו בעיר. היהודים הואשמו בפיצוצים אלה. בדו"ח האיינזצגרופן נאמר:
"...ב־20 בספטמבר התפוצץ המבצר, מפקד הארטילריה וראש המטה שלו נהרגו. ב־24 בספטמבר היו התפוצצויות חזקות באזור הפלדקומנדאטורה. השריפה שפרצה לא כובתה עדיין. מרכז העיר בוער... ההתפוצצויות נמשכות, גם השריפות... כל הבניינים הציבוריים והכיכרות ממוקשים... כפי שהוכח, היהודים מילאו תפקיד מרכזי בהצתות אלה. כנראה, גרים כאן 150,000 יהודים. לאַמת נתון זה עדיין לא ניתן היה. באקציה הראשונה נעצרו 1,600. מתכננים הוצאה להורג של 50,000 יהודים לפחות. הצבא הגרמני מברך צעדים אלה ודורש אמצעים דראסטיים..."
ב־26 בספטמבר 1941 נערכה ישיבה בהשתתפות המושל הצבאי של קייב, גנרל־מיור פרידריך אברהארט (Eberhardt Fridrich), המפקד הבכיר של האס־אס והמשטרה בקבוצת ארמיות "דרום" יקלן, מפקד א.ג. (איינזצגרופה) C, ד"ר אוטו ראש. בישיבה הוחלט לחסל את כל יהודי קייב. המשימה הוטלה על יחידות האיינזצגרופן שהיו אז בקייב. סייעו בביצוע האקציה כוחות מגדודי משטרת הסדר הגרמנית, וכן כוחות של משטרה אוקראינית.
ב־28 בספטמבר הודבקה הודעה ברחובות העיר, בידי המשטרה האוקראינית שזה הוקמה, ובה נאמר:
"כל יהודי העיר קייב ומהסביבה חייבים להתייצב ביום ב', ה־29 בספטמבר 1941, בשעה 8 בבוקר, בפינת הרחובות מלניקובה ודוקטיאריווסקה (בקרבת בתי הקברות). עליהם לקחת עימם מסמכים אישיים, כסף ודברי ערך, וכן בגדים חמים, לבנים וכו'. יהודי שלא ייענה להוראה זו וימצא במקום אחר, יירה. תושב שיחדור לדירות שעזבו יהודים - יירה."
בהודעה לא נאמר מה ייעשה ביהודים שיתייצבו, אך כפי שצוין בדו"ח האיינזצגרופן:
"...הופצה ידיעה בעל־פה שכל יהודי קייב יועברו למקום אחר. רבים מקרב היהודים האמינו בכך. בין היהודים דובר שהגרמנים רוצים להעביר אותם למקום אחר. הם היו מזועזעים מהביטויים האנטישמיים מצידם של האוקראינים... להתרחק ככל האפשר מהלך הרוח של פרעות בקרב אוקראינים. את ההודעה הגרמנית הם קיבלו תוך אמונה, שמעתה הם יהיו לבד ויעבדו עד סוף המלחמה..."
בדו"ח האיינזצגרופן מס' 101, מה־2 באוקטובר, נאמר:
"זונדרקומנדו 4a בשיתוף המפקדה של האיינזצגרופה, ושני קומאנדוס של רגימנט המשטרה 'דרום', הוציאו להורג 33,771 יהודים בקייב ב־29-30 בספטמבר, 1941."
"בדו"ח האיינזצגרופן שפורסם חמישה ימים לאחר מכן צוין, שמספר היהודים שנרצחו היה כ־36,000."
לא כל היהודים נענו והתייצבו בהתאם לפקודה. אלפים מהם נשארו בבתיהם, אחרים הסתתרו. במשך שבועות וחודשים נתפסו בקייב וסביבתה יהודים, הובלו לבאבי־יאר ונרצחו שם.
וילנה וקייב לא היו המקומות היחידים שבשניהם בוצעה השמדה, ובאחד מהם הוכנסו רבבות אנשים לגטו בו־זמנית, זאת מבלי שהגרמנים הזדקקו ליודנראט. בשטחי ברית המועצות היו עוד עשרות רבות של מקומות בהם התבצעה השמדה והוקמו גטאות ללא יודנראטים.
סיכום
כדי להשמיד את היהודים, הגרמנים לא נזקקו ליודנראטים; הם עשו זאת בהרבה מקומות. הם נזקקו ליודנראטים במקומות בהם עדיין לא היו התנאים ומקומות להשמדה, ובעיקר במקומות בהם החליטו לנצל את כוח העבודה היהודי לצורכיהם הכלכליים. היודנראט שימש להם כמוסד מקשר בינם ובין היהודים, ולשם ניצולם המרבי, וכן כנושא באחריות אישית לביצוע מדיניותם.
היהודים היו זקוקים ליודנראט לצורכי ארגון חייהם בגטו ולהמשכיות קיומו, כל עוד הדבר אפשרי, גם במחיר הקרבת קורבנות, כפי שיפורט בפרקים הבאים. מבחינה מוסרית, לא היה כל פגם בחברות ביודנראט, והיו כאלה שעשו זאת כחובה כלפי הציבור שבתוכו חיו. פגמים מוסריים עלולים היו להיות בדרכי ביצוע תפקידיהם, כולל שחיתות אישית, בהם שליחת מקורבים לעבודות קלות יותר, קבלת שוחד, העדפות במתן דיור וכו'.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.