דוגמנית היהלומים

השייח' זאפיר איבן חפיז אל-נורי, מלכה של ג'נדור, לא היה מודע למוזאיקות המרהיבות בשביל שתחת רגליו כשהתהלך בחוסר מנוחה, וגם לא למים שבעבעו במזרקה המרכזית המקושטת. גם הציפורים הססגוניות הזעירות שהתרוצצו בין הפריחות האקזוטיות השופעות לא זכו לתשומת ליבו. זו הייתה רק חצר אחת מבין חצרות מדהימות רבות של הארמון המלכותי שלו בג'הור, הבירה המרשימה של ממלכתו, שהשתרעה מההרים מושלגי הפסגות במזרח, על פני מדבר רחב ידיים, אל הים במערב.

זאפיר לא היה ער לכל זה משום שכל מחשבותיו היו נתונות לה. זה הלך והחמיר. הוא נאלץ להפסיק פגישה חשובה בעיצומה משום שהרגיש מחנק וקלסטרופוביה, מודע לחום בדמו ולכאב בתוכו. כאב שלרוב הצליח להתעלם ממנו בשנה וחצי האחרונות.

שקרן, לחש קול, שלושת החודשים הראשונים היו גיהינום.

זאפיר הזדעף מהזיכרון. אך אז נפטר אביו, וכל זמנו ומרצו הופנו לקבלת המלוכה ולתפיסת פיקוד על ארצו.

אך נראה שעכשיו סוף-סוף היה לו שוב זמן לנשום, והיא חזרה. מסתננת למחשבותיו ולחלומותיו. לא נותנת לו מנוח.

זאפיר שחרר את המעטה שסביב צווארו בתנועות מקוטעות. תסכול מיני, אמר לעצמו ועצר רגע על השביל. מדובר רק בתסכול מיני. אחרי הכול, הוא לא לקח אישה למיטה מאז שהיה... איתה, וזה הרתיח אותו עכשיו אפילו יותר.

זה לא נבע מחוסר עניין בנשים. זה נבע מההתמקדות המלאה של זאפיר בעבודתו ובמחויבותו לעמו. הוא היה מודע ללחץ הגובר מצד עמו והמועצה שלו למצוא מלכה מתאימה ולהעמיד יורשים – כדי לעורר בהם אמון וביטחון במלך שלהם ובעתידם.

זאפיר פלט קללה רמה, וכל הציפורים סביבו נפוצו בסערה. מספיק. הוא הסתובב במהירות ויצא מהחצר מתוך נחישות לפתוח בחיפוש אחר בת-זוג מתאימה ולהוציא אותה מראשו אחת ולתמיד.

אך הוא עצר במקומו כשחלף על פני הכניסה סבוכת-הצמחייה אל הגן המוקף חומה הקרוב. איש מהגננים לא נגע בגן הזה כבר שנים, ולזאפיר לא היה לב להורות על ניקיונו מאז שעלה לשלטון. הוא ידע שלעובדים שלו יש אמונות תפלות לגבי המקום; חלקם האמינו שהגן רדוף רוחות.

אולי זה נכון, חשב קדורנית בהסחת דעת רגעית.

הוא ניגש לעמוד בכניסה לגן והתבונן במרחב שצימח פרא וקלט בזעזוע שהיום הוא יום השנה. יום השנה למותה של אחותו. לפני תשע-עשרה שנים. הוא היה בן שלוש-עשרה והיא הייתה רק בת אחת-עשרה. הוא נכנס לגן כמעט בלי להיות מודע למעשיו.

בניגוד לשאר הגנים המטופחים בקפידה, שום מים לא זרזפו אל הבריכה העגולה שכמעט נחבאה מהעין תחת העשבים החמדניים. שום פרחים שופעים או ציפורים אקזוטיות לא נראו שם. המקום היה רדום. דומם. מת.

הוא עדיין זכר את הצרחה הכמעט לא-אנושית של אחיו סלים, התאום של שרה. כשזאפיר נכנס בסערה לגן, הוא מצא את אחיו מערסל את גופה הרפוי של שרה כשראשה צונח מעבר לזרועו בזווית לא טבעית. פניה היו לבנות כסיד, שערה השחור הארוך היה סבוך מדם שנטף אל בריכת המזרקה מאחוריהם והכתים את המים.

סלים צרח לו לעשות משהו... להציל אותה... אך זאפיר ידע אינסטינקטיבית שהיא מתה. הוא ניסה לחלץ את שרה מזרועות סלים כדי לשאת אותה אל הארמון, אך סלים, שחש בקבלת הדין הקודרת של זאפיר, רק הידק את אחיזתו בגופה של התאומה שלו וצעק בצרידות, "אם אתה לא יכול לעזור, אז אל תיגע בה... תניח לנו!"

שרה מתה מפציעה קשה בראש ובצוואר אחרי שנפלה מהחומה הגבוהה שהקיפה את הגן שבו נהגו לשחק ולטפס, למרות אזהרותיו של זאפיר. סלים לא דיבר במשך שבועות לאחר מכן...

לבושתו הרבה של זאפיר, הדבר שזכר כעת יותר מכול היה הניתוק המוכר להחריד בינו לבין אחיו ואחותו, ותחושת בידוד שאפפה את חייו. הוא תמיד קינא בקשר האמיץ והמיוחד מאוד בין סלים ושרה, קשר שלא הותיר מקום לאף אחד אחר. אך באותו הזמן הוא היה שמח למסור את חייו כדי שאחותו תחזור לחיים...

"אהמ... אדוני?"

זאפיר התאבן. אנשים בודדים הצליחו לתפוס אותו לא מוכן, ולא מצאה חן בעיניו החדירה הזאת לפרטיותו.

הוא הגיב לקונית בלי להסתובב, "כן?"

כחכוחי גרון נוספים נשמעו. "ה... אה... 'יהלום הלב של ג'נדור', אדוני. אנחנו צריכים לדון בכמה דברים לגביו וגם לגבי הסיור הדיפלומטי המתקרב."

זאפיר עצם לרגע עיניים והניח לעבר המכאיב לדהות ולחזור למקומו. כשהרגיש מוכן, הוא הסתובב ובחן את העוזר הצעיר שהעסיק אחרי מותו של אביו לפני כשנה ושלושה חודשים – למורת רוחה הרבה של המועצה שלו. חברי המועצה רצו שהוא יישאר עם המשמר הוותיק של אביו ולא יטלטל את הסירה, אבל לזאפיר הייתה השקפה מודרנית יותר על עתידה של ארצו והוא הטמיע את דרכיו באיטיות אך בהתמדה.

הוא החל לחזור לכיוון הארמון, והעוזר שלו נחפז לצידו כי כבר התרגל לעמוד בקצב של המלך התובעני שלו.

יהלום הלב של ג'נדור היה אבן-חן נדירה אפופה מיתוסים. אחרי שבמשך שנים סברו שהוא נגנב או אבד, לאחרונה הוא נמצא במהלך חפירות ארכיאולוגיות מחוץ לחומות הארמון. השמחה הייתה רבה ורבים לחשו בלהט שמדובר בסימן חיובי. זה היה היהלום האדום הגדול ביותר שנודע בעולם, והוא התפרסם בזכות יופיו. כשהוא התגלה לראשונה הייתה לו צורת לב, לכן הוא נחתך ולוטש לגלגולו הנוכחי תוך שמירה על צורתו הייחודית.

במקור הוא נחשף בהרים המזרחיים של ג'נדור וניתן במתנה לסבתו הגדולה הצרפתייה של זאפיר כחלק מהחיזור אחריה. העובדה שנישואיה לסבו הגדול היו היחידים בהיסטוריה המשפחתית שלפי השמועה היו מאושרים, רק איששה מבחינת זאפיר את הסברה שאהבה במסגרת נישואים היא דבר נדיר לא פחות מהיהלום עצמו – ובלתי סביר באותה מידה.

זאפיר כעס לגלות שמחשבותיו נודדות ככה ואמר כעת, "נו? מה אתה חושב, ראהול?"

"אנחנו מתחילים את הסיור הדיפלומטי בניו-יורק בשבוע הבא, כמתוכנן."

ניו-יורק.

אף אחד אחר לא היה שם לב להיסוס הקל בהליכתו הסמכותית של זאפיר. אבל הוא שם לב. והוא תיעב את עצמו בשל כך. פתאום כל המחשבות על אחותו ועל הצער שהמשיך ללוות אותו נמחקו שוב בגללה. הקלות שבה היא השפיעה עליו אחרי כל הזמן הזה רק הכעיסה אותו כפליים.

מה לעזאזל עובר עליו היום?

רוב מערכת היחסים שלהם התנהלה במנהטן על פני מספר חודשים. וחרף כל מאמציו בעבע דמו והזכיר לו עד כמה הוא נכבש בקסמיה. עד שכמעט היה מאוחר מדי.

פסיעותיו של זאפיר התארכו כאילו ביכולתו היה לברוח מהעבר הנוגס בעקביו, אך גם כשהגיע למשרדי הארמון היא לא הרפתה ממנו, עיני הענבר החומות-ירקרקות מביטות בו בישנוניות וחיוך מושחת מעקל את פיה העסיסי והסקסי. כאילו היא ידעה בדיוק איך היא משפיעה עליו ומשכה אותו עמוק יותר ויותר לתוך–

"אדוני?"

זאפיר חשק את לסתו כנגד מתקפת הזיכרונות ופנה להתמקד בעוזר שלו. "כן, ראהול."

האיש הצעיר נראה לחוץ. "יש לי... אה... הצעה בנוגע ליהלום."

"תמשיך," סינן זאפיר, מרסן את קוצר רוחו. הוא לא רצה שהעוזר שלו יֵדע שהוא זירז שלא ביודעין את הסערה שהשתוללה בו כרגע.

"היהלום יצטרף לסיור הדיפלומטי שלך כמוצג וכדוגמה מדהימה לאטרקציות הרבות של ג'נדור בניסיון לקדם עסקים ותיירות."

חוסר הסבלנות של זאפיר התעצם חרף מיטב מאמציו. "אני יודע טוב מאוד למה אנחנו לוקחים אותו לסיור הדיפלומטי. הרעיון היה שלי."

האיש בלע את רוקו. הלחץ שלו היה גלוי לעין. "כן, ואנחנו תכננו להציג אותו בכל עיר בתיבת זכוכית מוגנת."

"ראהול..." אמר זאפיר באזהרה, כי כבר התקשה למשול ברוחו.

העוזר שלו דיבר כעת במהירות. "ההצעה שלי היא כזאת – במקום להציג אותו בסביבה סטרילית ומוגנת, חשבתי שאולי ההשפעה שלו תהיה דינמית הרבה יותר אם יראו אותו מקרוב... אנשים יוכלו לראות כמה הוא נגיש ועם זאת ייחודי ומסתורי."

כעת הוא זכה בתשומת ליבו של זאפיר. "על מה אתה מדבר?"

"אני מדבר על לשכור מישהי – דוגמנית – מישהי שתענוד את התכשיט ותצטרף לסיור שלנו. מישהי שתתלווה אלינו לכל אירוע כדי שהאורחים יוכלו להתפעל מהיופי המלא של האבן, לראות איך היהלום חי ונושם – בדיוק כמו היופי של ג'נדור."

זאפיר הביט ארוכות בראהול. אחרי הכול זו הסיבה שהוא שכר את האיש הצעיר – כדי להחדיר דם חדש למועצה הארכאית של אביו.

זאפיר זיהה בתוך שניות את מעלותיו של הרעיון. למרות זאת הוא עמד לפסול את ההצעה ממגוון סיבות – בעיקר אבטחה – אבל בדיוק כשפתח את פיו כדי לדבר, תמונה התפוצצה בראשו והפכה את דבריו לאבק.

הוא סב מייד מעל האיש הצעיר מחשש שמשהו ייראה על פניו. הוא ראה רק אותה, שוכבת על מיטה, גפיה ארוכות וגמישות ויופיה מהפנט ובוגדני, עירומה מלבד היהלום שמתערסל בין שדיה הגבוהים המלאים. הוא יזהר באדום בוהק לעומת העור החיוור המושלם הזה.

אדום כמו הדם שלו – שלא סתם בער על אש קטנה כעת. הוא רתח וגלש.

הוא הניח לסכרים להיפתח, ובאותו רגע ידע זאהיר שיש רק דרך אחת להיפטר מהכאב הזה ולהמשיך הלאה. והוא מוכרח להמשיך הלאה. ארצו תלויה בכך.

מוחו של זאפיר הסתחרר כשהרעיון הכה שורש וננעץ עמוק בתוכו. הוא באמת שוקל להעיר את העבר ואת האדם היחיד שהוא נשבע שלעולם לא יחשוב או ידבר עליו שוב?

פרץ של מרדנות ומשהו מעורפל הרבה יותר ניצת בתוכו.

למה לא?

זו יכולה להיות הזדמנות מושלמת להשביע את תשוקותיו לפני שיתמסר למלוא האחריות שלו. והייתה רק אישה אחת שזאפיר רצה.

היא חייבת לו, אמר לעצמו בקדרות. היא שיקרה לו. היא בגדה בו כשהסתירה ממנו את האני האמיתי שלה, את האופי האמיתי שלה. היא יצאה מחייו לפני שנה וחצי והוא לא הספיק לשבוע ממנה. היא השאירה אותו כאוב ומקלל.

העובדה שהוא סבר פעם שהיא תוכל למלא תפקיד בעתידו לטווח הרחוק הייתה תזכורת לא רצויה. הפעם הוא יֵדע בדיוק מי היא. והוא לא ירגיש דבר מלבד תאווה ותשוקה. רגליה הארוכות יתעטפו סביבו שוב, והוא ישקע בתוכה מספיק עמוק כדי לשרוף את התאווה המתמשכת המעצבנת הזאת.

הוא פנה בחזרה אל ראהול, שנראה שוב לחוץ.

"אדוני, זו הייתה רק – "

זאפיר שיסע אותו. "זו הייתה הצעה מבריקה ואני יודע בדיוק מי תהיה הדוגמנית שלנו."

ראהול קימט את מצחו. "מי, אדוני?"

הדופק של זאפיר רעם בעורקיו. "קט וינטרס – דוגמנית-העל האמריקנית. תברר איפה היא. עכשיו."

כעבור שבוע, קווינס, ניו-יורק

זאפיר התבונן בה מהמושב האחורי של המכונית שלו, שהחלון בה היה פתוח. הוא התקשה להאמין למראה עיניו – קט וינטרס עובדת במסעדה בינונית הומה בקווינס. אבל, כן... אחת מהנשים היפות ביותר בעולם לבשה כרגע ג'ינס בגזרת סקיני וחולצת טי לבנה וסינר שחור חגור למותניה הצרים. שערה נערם לפקעת מבולגנת על ראשה ועיפרון היה תחוב בו. כעת היא שלחה אליו יד מגששת כדי לרשום הזמנה.

זאפיר נרתע ביותר מהתרחיש הבנלי מאוד – אבל מה שהרגיש כשראה אותה שוב לא היה סלידה. היה מדובר במשהו הרבה יותר חם ובהול. אפילו בלבוש כזה ובלי טיפת איפור היא הייתה יפהפייה. תכשיט כמוה לא יכול להסתתר במקום כזה. מה לעזאזל היא עושה כאן? ומה פתאום היא משתמשת בשם אחר – קייסי סמית'? ואיך היא העזה לסרב אפילו לשקול את ההצעה ששלח לה באמצעות הסוכנת שלה?

הסוכנת שלה שלחה בחזרה תשובה לקונית:

קט וינטרס כבר לא עוסקת בדוגמנות.

בבקשה תרפה מבקשה זו.

איש לא סירב לזאפיר. או הזהיר אותו לשמור מרחק. ובטח שלא מאהבת לשעבר.

הוא השמיע כעת הוראה קצרה אל הנהג שלו, והחלון שלו נסגר חרש כשהוא יצא מהרכב ונמתח למלוא גובהו, מטר תשעים ושניים. הוא זכר את קט בנעלי עקב מסחררות, שהציבו את פיה במרחק נשיקה. את תוספת הגובה שלה שיצרה התאמה כה מושלמת בין גופיהם. הוא צפה בה מתרחקת מהשולחן והעווה פניו כשראה שהיא נועלת סניקרס.

לא לזמן רב, נשבע כשפסע אל דלת המסעדה. בקרוב היא תחזור לעקבים, ובקרוב הפה העסיסי הזה יחזור להיות שלו. כל כולה תחזור להיות שלו.

לא היה לו מושג מה פתאום היא מתחזה למלצרית, אך הוא היה משוכנע שברגע שהיא תשמע את מה שבפיו, היא תהיה אסירת תודה על הנכונות שלו לתת לה הזדמנות נוספת לקחת שוב חלק מספק ביותר בחייו ובמיטתו, אפילו למספר שבועות קצרים.

"קט."

לקח לה רגע לעכל את משמעות המילה הזאת. איש כאן לא קרא לה קט. כולם קראו לה קייסי. וכמובן היה הקול הזה. עמוק מאוד. והדרך שבה אמר קט, שתמיד העניקה לשם נופך אקזוטי וסמכותי – כאילו שמה הוא פקודה להביט בו, להקדיש לו את תשומת ליבה.

נדרש לה רגע נוסף כדי לקלוט שיש רק אדם אחד שיכול היה לדבר.

בחוסר רצון עז, שהתחרה באי-אמון, היא הרימה מבטה מהדלפק.

זאפיר.

לרגע היא התקשתה להאמין למראה עיניה. לא ייתכן שהוא כאן. לא לעומת הרקע הסתמי מאוד של מסעדה בקווינס. הוא פקד מסעדות שמעוטרות בחמישה כוכבים. הוא נשם אוויר נשגב. הוא הסתובב בחוגים מיוחסים הרבה יותר מהמקום הזה. האיש הזה היה בן מלוכה.

הוא היה מלך עכשיו.

ועם זאת, הסוכנת שלה סיפרה לה לפני יומיים שהוא התעניין בה, לכן היא הייתה צריכה לצפות זאת. אבל היא חסמה כל אפשרות שזה יקרה. וכעת היא הצטערה, כי היא לא נערכה למפגש עם הגבר שהיא אהבה פעם בעוצמה שלפעמים הבהילה אותה.

היא מצמצה אך הוא לא נעלם. נראה כאילו קומתו גבהה. האם תמיד היה גבוה כל-כך? רחב כל-כך? היא ידעה שכן. הוא היה חקוק במוחה ובזיכרונה כמו קעקוע. תווי הפנים האריסטוקרטיים הקשים. העיניים האפורות הכהות העמוקות שבלטו לעומת עור הזית הכהה שלו. השיער הכהה הסמיך שסורק לאחור ממצחו הגבוה. הגוף השרירי הקשה המושלם, בלי גרם של שומן מיותר, שכוחו ניכר אפילו מתחת לחליפה ולמעיל.

הוא היה מגולח למשעי עכשיו, לא עם הזקן הקצר שגידל כשהכירה אותו, וזה היה אמור לגרוע ממראהו. אבל זה לא קרה. נראה שזה העצים את גבריותו בדרך כמעט מהממת.

היא אפילו לא שמה לב שאמרה את שמו בקול עד שהעיקול החושני של אותן שפתיים מסותתות להפליא התרומם מעט בצד אחד והוא אמר, "אז את זוכרת את שמי?"

הטון הלעגני, שרמז שמגוחך לחשוב שהיא יכלה לשכוח את שמו, ניער אותה לבסוף מחלומה המסוכן בהקיץ ומההלם שלה. הוא כאן. במרחב שלה. הגבר שהיו לה חלומות וסיוטים על המפגש החוזר איתו עתה משחייה השתנו ללא הכר.

בסיוטים שלה הוא הביט בה בסלידה ובאימה, ולמרבה הבושה היא התעוררה תכופות בבכי. חלומותיה היו לא פחות משפילים – הם היו מתאימים למבוגרים בלבד, והיא התעוררה מיוזעת והאמינה לרגע שהיא עדיין שלמה... עדיין שלו.

אך היא לא הייתה אף אחד מהדברים האלה. רחוק מזה.

הדופק הבוגדני שלה הואץ, אף שנוכחותו בישרה על כאב רגשי שהיא חשבה שכבר הפך לנחלת העבר אבל שכעת התחוור לה שלא.

היא דיברה בחדות. "מה אתה עושה כאן, זאפיר? לא קיבלת את ההודעה של הסוכנת שלי?"

הוא קימר גבה וקט הסמיקה, כי פתאום התחוור לה איך פנתה אל גבר שרוב האנשים היו מתרפסים בפניו. גבר ששני שומרי ראש לבושי שחורים חיכו לו מחוץ לדלת.

היא סירבה להיבהל. היה קשה מדי לעכל הכול, לחשוב על הפעם האחרונה שראתה אותו וכמה נסערת היא הייתה, ואז מה שקרה... האירוע הקטסטרופלי ביותר בחייה.

"קיבלתי הודעה ובחרתי להתעלם ממנה," אמר זאפיר בקלילות, וטון קולו סתר את הכיווץ המשונה שהרגיש בבטנו למראה חוסר הרצון הברור שלה לראות אותו שוב.

קט שילבה ידיים, כאילו הדבר יגן עליה מהכריזמה ההרסנית שלו. זאפיר היה יהיר טיפוסי. הוא לא השתנה.

היא אמרה לקונית, "אני עובדת, כך שאם לא באת לאכול, זה לא מתאים." זה לעולם לא יתאים. אך היא עצרה את עצמה בייאוש-מה לפני שאמרה זאת.

חיוכו של זאפיר נמוג ועיניו האפורות הכהות הייחודיות הבזיקו. "את סירבת לשקול את ההצעה שלי, דבר שאני לא מוכן להשלים איתו."

"לא," אמרה קט והרגישה את המרירות שנותרה בה מהמפגש הסוער האחרון שלהם, שבו עזבה אותו. "אני מתארת לעצמי שאתה לא מוכן להשלים עם זה, זאפיר, כי אתה רגיל לזה שכולם יוצאים מגדרם כדי לרצות אותך. אבל אני חוששת שאני לא מרגישה שום דחף כזה."

עיניו הצטמצמו והיא הרגישה מייד מאוימת. היא תמיד הרגישה כאילו הוא יכול לראות לתוכה – דרך המסכה הנואשת שהיא עטתה כדי לנסות לשכנע אנשים שהיא לא נערה שגדלה בקרוואן עם אם מסוממת שסובלת מאי-יציבות נפשית. נערה שאפילו לא סיימה תיכון.

אולם זאפיר לא ראה – למרות מה שחשבה. עד שההוכחה נדחפה אל מול אפו והוא הביט בה בעיניים קרות לא סלחניות, חרץ את דינה וקבע שאין לה מקום בחייו.

"השתנית."

דבריו פגעו בה כמו מהלומה גופנית. הוא צדק. היא אכן השתנתה. לחלוטין. וזה היה התממשותו של הסיוט הנורא ביותר שלה. לפגוש את זאפיר שוב. ושהוא יגלה –

הוא לא יגלה, הבטיחה לעצמה כעת בפאניקה. אסור לו.

"האדון הזה מחפש שולחן לאחד, קייסי?"

קט הביטה רגע ללא הבעה בבוסית שלה, אך היא זיהתה את זיק ההערכה הנשית בעיניה של האישה המבוגרת יותר שלטשה בזאפיר עיניים ללא בושה.

קט נדחפה לפעולה, לקחה את התפריט מידיה של הבוסית שלה ואמרה בתקיפות, "לא. הוא רק ביקש הכוונה ועכשיו הוא יודע לאן ללכת." היא הביטה בזאפיר, ואילו יכלה לאייד אותו בו-במקום, היא הייתה עושה זאת. "נכון, אדוני?"

אחד העובדים האחרים קרא לבוסית שלה באותו רגע, וזאפיר רק הביט בקט לרגע ארוך לפני שאמר בקול משיי, "אני אחכה לך, קט. זה לא נגמר."

ואז הוא פנה ויצא.

קט ממש לא רצתה לצאת מהמסעדה בתום המשמרת שלה, כי המכונית של זאפיר עדיין הייתה בחוץ. וכך גם הארבע-על-ארבע השחור הבולט מאוד שללא ספק הסיע את המאבטחים שלו.

הדהים אותה שהוא עדיין מחכה לה. שעתיים לאחר מכן. זאפיר שהיא הכירה לפני שנה וחצי אף פעם לא חיכה לאיש – הוא נודע לשמצה בחוסר המנוחה ובחוסר הסבלנות שלו. טיפשים סבלו ממנו. כל מי שבזבז את זמנו הוצמת במבט קפוא מאותן עיני פיוטר.

קט לבשה את מעילה וחגרה אותו בתחושת פטליזם. אם זאפיר התעלם מהסוכנת שלה ואיתר אותה, פירוש הדבר שהוא לא ירים ידיים בקלות. היא אמורה לדעת טוב מכולם שכשהוא רוצה משהו, הוא רודף אחריו עד שמשיג אותו.

אחרי הכול, הוא רדף אחריה עד שהשיג אותה. עד שנטרל כל הגנה שהקימה סביבה כדי למנוע מאנשים להתקרב יותר מדי. עד שהיא הייתה מוכנה לוותר על הכול למענו. עד שהיא הייתה מוכנה לנסות לעצב את עצמה בהתאם לרצונותיו – אף שידעה שהיא לא יכולה לעמוד בכל הציפיות שלו ממנה.

ידיה התהדקו לרגע על חגורתה. הוא ביקש ממנה להיות המלכה שלו. ואפילו כעת היא הרגישה אותו שילוב של אימה ויראת כבוד מעצם המחשבה. אבל בסוף לא היה צורך במאמצים רבים כדי לשכנע אותו שהיא לא מתאימה לתפקיד.

היא נערכה נפשית ליציאה מהמסעדה ואמרה לעצמה שהיא חזקה לאין ערוך עכשיו. שהיא מסוגלת להתנגד לזאפיר. לא היה לו מושג עם מה היא התמודדה מאז המפגש האחרון שלהם...

עם זאת, ברגע שיצאה מהמסעדה, הדלת האחורית של המכונית המבריקה של זאפיר נפתחה והוא הגיח והזדקף למלוא גובהו המרשים. התעוזה של קט התערערה פתאום מאוד.

הוא הצטדד והחווה לה בידו להיכנס למכונית. הרתיח אותה שהוא חשב שזה יהיה קל כל-כך. היא פסעה לעברו, מצניעה את צליעתה, אף שהסתרת הצליעה אחרי ערב ארוך על רגליה הפעילה לחץ על רגלה.

"אני לא נכנסת איתך למכונית, זאפיר. בזבזת את הערב שלך. בבקשה תלך."

היא פנתה כדי להתרחק ושמעה אותו אומר, "או שנדבר כאן על המדרכה, עם המון אוזניים כרויות, או שתתני לי לקחת אותך הביתה ונדבר שם."

קט חשקה לסתה והביטה בערגה אל הרחוב המוביל אל דירתה, שהייתה במרחק גושי בניינים אחדים משם. אבל אם היא תצעד ברגל, היא יכלה לדמיין את המכונית הבולטת מאוד של זאפיר מזדחלת לצידה. ואת צוות המאבטחים שלו. מושכים תשומת לב רבה. כפי שהוא עשה כעת כשעמד שם ומשך אליו מבטים. לחישות.

קבוצת ילדות מצחקקות גרמה לקט להסתובב לבסוף. "בסדר," סיננה. "אבל אחרי שאשמע את מה שיש לך לומר, אתה תעזוב."

עיניו של זאפיר זהרו, ובכל החלקים הקשים והקרים בקט התפשטו תחושות של רכות וחמימות מסוכנות.

"בבקשה. אם תרצי שאעזוב, אני אעזוב."

טון קולו הבהיר לקט שוב שהדבר סביר בערך כמו סופת שלגים בליבו של המדבר החם להחריד של ג'נדור, וזה רק הגביר את נחישותה להתנגד לו. הפריע לה שהביקור שלו עורר זיכרונות שנקברו מזמן. זיכרונות מארצו היפהפייה והאקזוטית ומחוסר האונים הרב שלה – הן שם והן במערכת היחסים שלהם. זאפיר היה כמו השמש – בוהק, משתלט ומהפנט, אבל קטלני למי שהתקרב יותר מדי. והיא הניחה לעצמה להתקרב יותר מדי. קרוב מספיק כדי שתישרף בחיים ברגע שהתחוור לה שאהבתה אליו אינה הדדית.

היא הייתה מוכנה להתחתן איתו, מעודדת מהצעת הנישואים שלו, אך באיחור רב נודע לה שמבחינתו לא היה מדובר בהצעה רומנטית. הוא הציע לה נישואים אך ורק מפני שחשב שהיא "מושלמת". השפלתה עדיין חייתה בה.

כעת חלפה על פניו בנוקשות ונכנסה למכונית כשהיא מודעת בעוז למבטו הנעוץ בה ותוהה מה הוא חושב עליה – צל של מי שהייתה פעם. העובדה שהוא לא סלד ממנה עצבנה אותה מאוד.

זאפיר סגר את הדלת ברגע שרגליה היו בתוך המכונית והקיף את הרכב כדי להיכנס מהצד האחר, מגמד מייד את החלל המרווח של מכונית היוקרה. לרגע הרגישה קט שהיא שוקעת במושב ומתענגת על הפאר הדקדנטי, אבל ברגע שנעשתה מודעת למעשיה, היא התאבנה נגד התחושה. אלה כבר לא החיים שלה. לעולם לא יהיו שוב.

"קט?"

היא הביטה בזאפיר, שקוצר רוח מוכר נראה על פניו. היא קלטה שלא שמעה את מה שאמר.

"הוראות נסיעה? לנהג שלי?"

היא בלעה את רוקה והופצצה פתאום בזיכרון שבו שהתה עם זאפיר במכונית דומה מאוד, והוא ביקש מהנהג להרים את המחיצה ולנסוע ללא יעד מוגדר עד שייתן לו הוראות נוספות. אחר-כך הוא משך את קט לשבת בפישוק בחיקו, הפשיל את שמלתה ו –

היא סגרה את הפקק על הזיכרון הזה ורכנה קדימה כדי לומר לנהג לאן לנסוע לפני שתאבד לגמרי את קור רוחה.

היא סירבה להביט שוב בזאפיר, ובתוך דקות הם עצרו מחוץ לבניין הדירות הצנוע מאוד שלה. קט הצליחה לצאת מהרכב בחוסר אלגנטיות לפני שזאפיר יכול היה לעזור לה. היא לא רצתה שייגע בה – אפילו לא מגע חטוף. החוטים הדקיקים שהחזיקו את הרוגע שלה עלולים להיקרע לגמרי.

דירתה הייתה בכניסה לבניין, בקומת הקרקע, וקט הרגישה את זאפיר מאחוריה. גבוה, סמכותי. חריג בסביבה זו.

כאילו כדי להדגיש זאת, היא שמעה אותו אומר באי-אמון קל, "אין שוער?"

קט הייתה כובשת חיוך אילו הרגישה רצון לחייך. "לא."

היא פתחה את הדלת ונכנסה לדירת הסטודיו שלה. הדירה שהפכה למקום מפלט בשנה האחרונה הייתה כעת ההפך הגמור כשקט הניחה את מפתחותיה בצד והסתובבה כדי להתייצב מול האיום הגדול ביותר שלה.

זאפיר סגר אחריו את הדלת וקט שילבה ידיים. "נו, זאפיר? מה יש לך להגיד?"

הוא היה שקוע בסקירת החלל הקטן בסקרנות גלויה, ולבסוף נחת עליה המבט האפור הכהה. לאימתה, הוא החל להסיר בפיתול כתפיים את מעילו וחשף חליפה מחויטת למידותיו שנצמדה באהבה אל גופו החזק.

הוא נשמע קודר כשדיבר. "יש לי הרבה מה להגיד, קט, אז למה שלא תכיני לנו קפה? כי אני לא הולך לשום מקום בזמן הקרוב."

קט הביטה בזאפיר במרדנות רגעית, והוא התהפנט מעיניה המיוחדות המדהימות – ענבריות ממרחק, אבל בעצם ירוקות וזהובות מקרוב, מוקפות בריסים כהים ארוכים. הן דמו לשקד בצורתן, ודמו של זאפיר זרם דרומה כשנזכר איך הביטה בו אחרי התעלסות בהבעת תדהמה שתמיד השפיעה עליו כמו אגרוף בבטן.

שקר.

הכול היה שקר. היא אולי הייתה בתולה, אבל היא לא הייתה תמימה. זו הייתה הצגה מורכבת שנועדה להסתיר את עברה העגום. פתאום הוא הרגיש חשוף. מה הוא עושה כאן?

עם זאת, באותו רגע השתופפה מעט עמידתה של קט והיא אמרה בקול של השלמת גורל, "בסדר, אני אכין קפה."

היא נעלמה אל מטבחון זעיר וזאפיר נאלץ להודות שהוא יודע טוב מאוד מדוע הוא שם – הוא עדיין רוצה אותה. אפילו יותר אחרי שראה אותה שוב. אך שאלות זמזמו במוחו. הוא הניח את מעילו על גב של כורסה מהוהה ובחן את הרהיטים הנקיים אך נטולי הצבע של החלל הזעיר שהיה כעת ביתה.

בעבר הוא ביקר בדירה שחלקה עם שלוש דוגמניות אחרות, אך אז היא גרה בדירת גג בסוהו – מרחק שמיים וארץ מהדירה הזאת.

היא הגיחה כעבור מספר דקות עם שני ספלים מהבילים והושיטה אחד לזאפיר. הוא שם לב שהיא נזהרה לא להתקרב מדי, והדבר גרם למשהו בתוכו לנהום ולאבד שליטה.

היא הסירה קודם לכן את מעילה וכעת נותרה בסריג מעל חולצת הטי. אך אפילו בגדיה הפשוטים לא יכלו להסתיר את גופה המושלם. שדיים מוצקים גבוהים. מותניים צרים, ירכיים נדיבות. ורגליים שנמשכו לנצח...

הוא עדיין יכול היה להרגיש אותן כרוכות סביב גבו, עקביה ננעצים באחוריו כשדחקה בו לחדור עמוק יותר, חזק יותר –

לעזאזל. הוא נאבק לשלוט ביצרו.

"שב," אמרה בהסתייגות כמעט מורגשת.

זאפיר ניצל את ההזדמנות להסוות את תגובתו הבלתי נשלטת והבלתי רצויה בעליל. הוא ייחס אותה לבצורת המינית שלו בתקופה האחרונה.

היא התיישבה בכורסה מרופטת מעברו השני של שולחן הקפה. זאפיר לגם מהקפה ושם לב בשביעות רצון קלה שהיא לא שכחה איך הוא אוהב לשתות אותו. חזק ושחור. פתאום הוא קימט את מצחו כשהבחין בדבר מה. "השיער שלך שונה."

היא נגעה במודעות עצמית בפקעת הסוררת שעל ראשה. "זה הצבע הטבעי שלי."

משהו קפא בזאפיר כשהבחין ש"הצבע הטבעי" שלה היה חום קצת יותר כהה, עם הבזקי נחושת מצודדים. האם זו לא רק הוכחה נוספת לדו-פרצופיות שלה? צבע שערה היה פעם זהוב-חום, דבר שתרם לקסם של בת השכנים היפה, אך במציאות היא שמה את התדמית הזאת ללעג.

הוא הניח את ספלו על השולחן. "אז מה קרה, קט? למה נעלמת מסצנת הדוגמנות הבינלאומית ומי זאת קייסי סמית'?"