מישהו לאהוב

“אני לא נוסע לשום שַיִט של פנויים פנויות!“ צעק קובי על הוריו שישבו מולו בשולחן המשפחתי שראה כבר ימים טובים יותר. “אתם באמת חושבים שאני לא מסוגל למצוא בת זוג בכוחות עצמי?“ ירה לעברם בארסיות.

הם המשיכו להסתכל עליו בעיני עגל. “בת זוג, בן זוג, לא צריך להיות בררנים קוביל’ה,“ קבעה אימו וחייכה אליו.

“מצחיק מאוד אימא!“ קובי החל לנדנד את רגלו בעצבנות מתחת לשולחן.

“נכון? גם אני חשבתי ככה.“

“קובי, זו לא בושה. אנשים לפעמים צריכים עזרה. בכל תחום אחר בחיים כבר עזרנו לך, אז מה זה כבר משנה?“ אמר אביו ברצינות האופיינית לו, רצינות ישירה ופוגענית. הוא לא התכוון לזה – פשוט ככה תכנתו אותו, אמר קובי לעצמו.

“קובי, אני רוצה נכדים,“ הבהירה אימו.

“יופי, אז את מוזמנת לנסות ולהשיג אחד או שניים. הבנתי שבסין ביום הרווקים יש מבצעים שווים על הכול.“

“גם על כלות?“ שאלה בניסיון לשמור על אווירת שיחה קלילה.

“די אימא, אני רציני. אני לא יוצא לשום שיט!“

קובי ידע שזה לא הוגן מצידו לדבר אליהם כך. הם תמיד עמדו לצידו, תמכו בו כלכלית, נפשית ושוב כלכלית, אבל עצם המחשבה שהוא נדרש לשיט מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל כדי לזכות בסיכוי לאהבה, הדליקה אצלו אור אדום ושחררה קיטור של עצבים מכל השסתומים.

הוא נעמד על רגליו, מפיל את כיסא העץ הרעוע מאחוריו, נחוש בדעתו להגיד להם בדיוק מה הוא חושב על כל הדודים והדודות שנראו כמו שזיף מיובש וטחנו לו את המוח בכל הזדמנות ובכל אירוע עם ה“בקרוב אצלך“ השבטי. מבחינתו הם יכלו לקפוץ לו, ורק הכבוד שרחש להוריו מנע ממנו לחייך אליהם ולהגיד בקול עולץ: “דודה ריקי, את יכולה ללכת להזדיין, את וה’בקרוב אצלך’ שלך!“

כן, הוא דמיין את עצמו אומר את זה לשלל דודים ודודות ולסתם אנשים מציקים שפגש במהלך חייו. אלה שתמיד הגיעו לשאלות: “נשוי? בקשר? רווק? בגילך?!“ מה זה משנה לך, גברת מנהלת תחנת דלק בשכר מינימום ובריח דלק מקסימום אם אני נשוי, רווק או לא זה ולא זה? את זה הוא דווקא כן אמר, ובאופן מפתיע לא קיבל את העבודה.

הוריו נשאו אליו מבט מיואש. הוא מצידו הפנה לעברם אצבע כאילו הוא אוגר את כל הכעס בקצה שלה כמו שרביט של מכשף מרושע, ואז אימא שלו אמרה: “חוץ מזה, אני לא רוצה שיתייבש לך הזרע.“

“נו באמת, אני לא חושב שאני צריך להסביר לך שזה לא עובד ככה אימא. את יכולה לשאול את אבא.“

“אבא עוד משתמש בשלו טוב מאוד. למה שהוא יתייבש לו?“

לקח לקובי כמה רגעים לעכל את מה ששמע, וכשזה קרה, הוא עשה פרצוף נגעל בצורה מוגזמת, הסתובב וצעק לעברם בעודו מתרחק לכיוון הדלת: “אני אצא לשיט, אני אעשה קולונוסקופיה ואסכים לקתטר, רק אל תספרו לי על חיי המין שלכם יותר, אף פעם!“

“אתם מסטולים? זה הקטע?“ שאלה מיכל בתדהמה, נותנת לאלכוהול ששתתה להציג את ספקותיה בנוגע לרצינותה של המתנה שקיבלה מחבריה. כשראתה שהם לא מחייכים, הוסיפה: “שיט של פנויים פנויות? אתם כנראה מתבלבלים. אני לא חוגגת השנה יום הולדת שישים, סך הכול שלושים ושבע.“

כל הנוכחים הסתכלו זה על זה במבוכה. מיכל ידעה שהם התכוונו לטוב, אבל כמו שאומר הפתגם האהוב עליה, הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.

המסעדה הייתה מלאה, ובכל מקום שאפשר היה, צוות המסעדה הציב עוד שולחנות שמייד אוכלסו על ידי קבוצה רעבה ורעשנית.

החבורה של מיכל סיימה את המנות הראשונות, והמלצר התחיל לפנות את הצלחות כשרועי הגיש לה את המעטפה השחורה ברוב כבוד כאילו היא מכילה מפה מסתורית שתוביל אותה לאוצר הנכסף.

אוצר בתחת שלי, חשבה כשגילתה מה באמת הכילה המעטפה. במקום לארגן שלושה חשפנים, אלכוהול אוכל ומוזיקה שמחה, הביאו אותי למסעדה מפונפנת שמוכרת מעורב בפיתה שמורכב משמונים אחוז בצל, עשרה אחוז בשר ועשרה אחוז לא מזוהים, ועוד גובים על זה תשעים שקלים. אוכל גורמה בתחת שלי. שַיט ואוכל גורמה, שניהם שם!

“מיכלי,“ אמר רועי שקרא על פניה שהיא עוברת משלב הכעס לשלב הטירוף והשתמש בכינוי שבו הרשתה רק לו להשתמש. “כחברים שלך, חשבנו שזה יהיה רעיון טוב בשבילך שתיסעי לכמה ימים לבד, בלי חברים. שקט, שמש, שבוע בלב ים בלי טלפונים, בלי חדשות ובלי עיתונים.“

מיכל הייתה מוכרחה להודות שאם מוציאים מהמשוואה את עניין הפנויים פנויות, זה נשמע רעיון לא רע בכלל.

“לא סיפרת לי שאת מתחילה לערוך ספר שממש מעניין אותך? אז מה טוב יותר משיט שכזה?“ הוסיף רועי.

מיכל התרצתה, לפחות לכאורה, והתנצלה בפני חבריה על התגובה המוגזמת. היא הרגישה צורך להוסיף מילה של התנצלות גם בפני המלצר שמשום מה בחר לעמוד ליד השולחן שלהם במהלך כל העניין כאילו היה לו חלק ברכישת המתנה. היא התלבטה בדיעבד אם אכן הייתה צריכה להתנצל בפניו או לחנוק אותו על המחסור החמור שלו בבושה.

רועי חייך אליה את החיוך המרגיע שלו, אותו חיוך שחייך אליה כשרק הכירו. היא לקחה את המעטפה וזייפה חיוכים משלה.

גם למחרת עדיין חשבה איך לנסח פוסט שתעלה בכל הקבוצות המוזרות בפייסבוק ובו תציע את השובר למכירה, אבל ככל שחשבה על זה הבינה שהדבר עלול לפגוע בחבריה, ובכלל, כמה רע זה כבר יכול להיות? במקרה הכי גרוע, הרגיעה את עצמה, היא תסתגר לה בחדר עם גיחות מהירות לחדר האוכל ותעבוד על העריכה של רומן המתח שבקריאה ראשונה נראה מבטיח מאוד.

היא העבירה את ההנגאובר מאמש עם כוס ענקית של שוקו קר וקוביות קרח. קולו של פרדי מרקורי ששר ברקע על אהבת חייו שעזבה אותו, הזכיר לה את מי שהיא עזבה.