מי יעצור את אייבי פוקט

1

מצאתי את הפתק על המיטה של גברתי.

וכך היה כתוב בו:

העלמה פוקט היקרה,

כפי שאת יכולה לראות, אני לא כאן. אל תנסי למצוא אותי. אני אומרת שוב, אל תנסי למצוא אותי!

אני מפליגה לדרום אמריקה כיוון שזה מקום רחוק דיו מפריז להבטיח שלעולם לא אראה אותך שוב. חשבון בית המלון שולם. באשר לשכרך, לאחר שהבאתי בחשבון את הכאב והסבל שגרמת לי, השארתי לך סכום של לירה שטרלינג אחת. תשלום נדיב לכל הדעות בהתחשב בהתנהגותך. את ברשות עצמך עכשיו.

וברוך שפטרנו,

הרוזנת פורונקל

הייתי המומה. מזועזעת. נחרדת. האם לא שירַתי את הרוזנת בנאמנות ובאדיבות? האם לא כן? בחנתי את התנהגותי בחינה ארוכה ומדוקדקת, ולא הצלחתי למצוא בה שום פגם. אם היה צורך בהוכחה נוספת שחסר בורג לרוזנת פוּרוּנְקֶל, הרי לכם. האישה היתה מטורללת.

והכול התחיל בצורה מבטיחה כל כך. הרוזנת פורונקל שיכנעה אותי לעזוב למענה משפחה נהדרת בלונדון. בני משפחת מידְווינְטֶר היו מוזרים ומלבבים, ואני הייתי מאושרת מאוד בביתם — עד שהרוזנת הגיעה להתארח במעון מידווינטר. היא בילתה איתם חודש וראתה אותי ממלאת את חובותי ומביאה סדר ועליזות לכל אשר אלך. בערב לפני חזרתה לפריז היא ממש התחננה לפנַַי שאבוא לעבוד בשבילה.

באמת שלא רציתי לעזוב את ליידי פְּרוּדֶנְס וששת ילדיה. אני מודה שהיה מדובר בחבורה מכוערת (הראש של אדון טוֹבָּיאס הצעיר הזכיר חזרזיר, ואין לי ספק שבעלמה לוסי הצעירה היה משהו מהצפרדע), אבל מעון מידווינטר היה הבית האמיתי הראשון שידעתי אי־פעם.

ולמרות כל זה לא יכולתי לעמוד בפיתוי שאזכה לראות את העולם הגדול.

פריז. גרנו בפריז. זוהי עיר מרהיבה ואני הייתי מרהיבה שם. הייתי גבוהה יותר בפריז. יפה יותר. הייתי בת שתים־עשרה, משרתת־לגברת מהדרגה הגבוהה ביותר, והרוזנת פורונקל היתה תלויה בי בכל דרך ומובן. יום ולילה עמדתי לצידה, תמיד נכונה לשרת.

לפעמים היה קשה מאוד למצוא אותה. בוקר אחד מצאתי אותה משתופפת מאחורי שידה כשהראש שלה מכוסה בסדין. פעם אחרת היא ראתה אותי מגיעה והעמידה פנים שהיא מנורה. ייחסתי את התנהגותה המוזרה של הרוזנת פורונקל לעובדה שהיא אשת אצולה ולכן מטורפת על כל הראש, כמובן.

מידת הטרלול שלה לא התבררה לחלוטין עד האסון הגדול.

זה קרה בסוף השבוע הראשון שלנו בעיר הקסומה ההיא. הרוזנת פורונקל הוזמנה לארוחת ערב מפוארת בבית המלון שלנו. עילית החברה הגבוהה של צרפת עמדה להיות נוכחת שם. תחילה הרוזנת פורונקל לא רצתה שאבוא.

"אני לא רוצה אותך בארוחת הערב הזאת, את שומעת אותי?" היא נבחה עלי וניסתה לדחוף אותי מתוך המעלית. "אלי שבשמיים, איך הנחתי לליידי פרודנס לשכנע אותי לקחת אותך? היא ידעה שאני זקוקה למשרתת חדשה, וכמו בת־שטן זיהתה הזדמנות להיפטר ממך. לא, אני אמרתי לה, רק לא אַייבִי פּוֹקֶט. אבל היא נשבעה שאת הרבה יותר נסבלת מכפי שאת נראית. איזו שוטה הייתי!"

"כן, זה בדיוק מה שאת," אמרתי. עקפתי אותה וחמקתי בחזרה אל המעלית. "אבל את חייבת לחשוב בהיגיון, הרוזנת. ארוחת הערב הזאת תהיה אירוע מפואר מאוד, ואַת עיוורת כמו עטלפה. הכירי בעובדות, רוזנת יקרה — אַת צריכה אותי."

הרוזנת פורונקל התנשפה, אבל יכולתי לראות שרוח הלחימה נטשה אותה. "אם תביכי אותי, אני אערוף לך את הראש."

אולם המשתים קרן כולו, מלא פמוטי כסף ומאות סחלבים רעננים. ארוחת הערב התחילה יפה. לרוזנת פורונקל נשמר מקום בין נשיא צרפת (איש שמן עם ראש קירח לחלוטין) לנסיכה מרומניה (אישה נמוכה עם סנטר שעיר). אבל אני הייתי מודאגת בגלל מרק הצב. הרוזנת התקשתה לאכול מרק. היתה לה נטייה לטפטופים.

ניגשתי קדימה כשהגברת שלי שתתה את כף המרק הראשונה שלה. היא גמעה ממנה בקול שהזכיר את שפריץ המים מִפתח הנשימה של לווייתן, ושביל של מרק זלג במורד הסנטר שלה. בדיסקרטיות מדהימה מיהרתי אל צידה של הרוזנת פורונקל, הטיתי את ראשה בעדינות לאחור וניגבתי את הסנטר שלה בשולי הסינר שלי.

"הכול בסדר, הרוזנת?" שאל הנשיא בחיוך לעגני. "נראה שאת מתקשה עם המשרתת שלך."

"הכול כשורה, אדוני הנשיא," הצטעקה הרוזנת וחייכה כמו מטורפת. היא הסתובבה אלי והרחיקה את הידיים שלי בדחיפוֹת. "לכי מפה!" היא לחשה. "ברגע זה!"

"הירגעי, יקירה," אמרתי לה. "זה לא פשע לטפטף. אני בטוחה שאמא שלך היתה טפטפנית, וגם אבא שלך."

העיניים הירוקות המימיות של הרוזנת יקדו מזעם, אבל יכולתי לראות שמאחורי הכעס מסתתר חוסר אונים גדול. גברתי נזקקה נואשות לעזרה.

"אני מבקשת את תשומת ליבכם," אמרתי וחיבקתי את גברתי בזרוע תומכת. "כמו בני אצולה רבים, לרוזנת יש שפה תחתונה מידלדלת ואין לה ממש סנטר. זה מקשה עליה לאכול מרק והתוצאה מאוד לא נעימה לעין."

הרוזנת התנשפה. היא חשקה שיניים. הנחיריים שלה התרחבו כאילו היא פר מסתער. היא התחילה לנהום עלי. זה אף פעם לא סימן טוב. "היו לי משרתות רבות בימי חיי, אַייבִי פוקט, אבל עד היום מעולם לא רציתי לדחוף אחת לתותח, לכוון אותו לעבר הים ולהדליק את הפתיל! בקיצור, אני מתעבת אותך!"

המסכנה יצאה מדעתה. היה צורך בפעולה דחופה. במהירות הבזק — התברכתי באינסטינקטים הטבעיים של רופאה — תפסתי בעורף של הרוזנת ודחפתי את פניה לקערת הפונץ'. זאת נראתה לי הדרך היחידה לטפל בקדחת המוח שלה.

כשהרוזנת עלתה לנשום אוויר, היא נערה כמו אתון ופרצה בבכי. ראיתי בזה סימן מעודד. כדי שאנשים לא ילטשו בה מבטים, כיסיתי את ראשה במפית והתחלתי לייבש את פניה. בתגובה קראה לי גברתי בשרשרת של שמות לא נעימים והתחננה לפני הנסיכה מרומניה שתביא רובה ותירה בי.

בתוך זמן קצר כל חדר האוכל הצטלצל מצחוק של לעג. זה באמת היה מביך מאוד. הרוזנת פורונקל הצילה את המצב כשהחליטה שזה הזמן המושלם לברוח מהחדר בצרחות. זה איפשר גם לי לסגת בכבוד וללכת במהירות בעקבותיה.

כשחזרתי לחדרים של הרוזנת, גיליתי שהדלת נעולה. דפקתי עליה, כמובן. קראתי לרוזנת. הלמתי על הדלת בצורה גסת רוח למדי. אך ללא תוצאות. באותו לילה ישנתי במסדרון. היה לי נוח להפליא שם. כל כך נוח, למעשה, שהתעוררתי הרבה אחרי הזריחה. וגרוע מזה, כאשר התעוררתי גיליתי שהרוזנת פורונקל נמלטה מבית המלון בשעות הקטנות של הלילה. החדרים שלה היו ריקים. נשאר רק הפתק על המיטה.

הוצאתי מהארון את תיק הבד המרופד שלי והתיישבתי ליד החלון. המצב היה חמור למדי. האפשרויות שעמדו לפני היו מוגבלות. כל כספי הסתכם בלירה שטרלינג אחת. לא היתה לי עבודה. לא היה לי כרטיס נסיעה בחזרה הביתה לאנגליה. העתיד שלי נראה קודר.

אני במיטבי בזמן משבר — התברכתי באינסטינקטים הטבעיים של ראש ממשלה בשעת מלחמה — ולכן מהר מאוד ידעתי מה עלי לעשות. לקחתי את התיק שלי וירדתי למבואה. החרדה שלי התחלפה בינתיים בשביב תקווה. רחובות פריז יספקו לי הרפתקאות והזדמנויות. אין ספק שאתקל במשהו מסעיר. או שאהיה לקבצנית, נטולת חברים וגוועת ברעב. זה יהיה מאוד לא נוח. אבל באותה מידה — טרגי במידה נפלאה!

המבואה רחשה פעילות. אנשים התרוצצו לכל עבר, ואני עצרתי לרגע ליהנות מהמהומה. פתאום עלה בי רעיון. התשובה לבעיות שלי נמצאה מולי. מלון כזה יהיה מלא אדונים וגבירות אנגלים — ומי תוכל לשרת אותם טוב יותר ממשרתת אנגלייה אמיתית? אני אדבר עם המנהל של מלון "גְראן" ואנסה להתקבל לעבודה.

אין ספק שהוא יקבל אותי בזרועות פתוחות.

"אין לנו משרות פנויות," אמר מר רולדה בתקיפות וגירד בשפמו הדק. "וחוץ מזה, את צעירה מדי."

"אני בת שתים־עשרה," הכרזתי בגאווה גדולה, "ואתה לא תמצא משרתת טובה יותר בכל פריז. הכישרונות שלי אגדיים."

מר רולדה חייך חיוך קלוש. "כן, שמעתי על הכישרונות שלך. לרוזנת פורונקל היה הרבה מה לומר עלייך לפני שעזבה את בית המלון."

"אז בבקשה," אמרתי וטפחתי על זרועו של מר רולדה כדי לחזק את הידידות האמיצה הנרקמת בינינו. "מתי אוכל להתחיל?"

"החוצה!" הוא שאג.

בזמן ששוער גס רוח ליווה אותי החוצה, נער מעלית חצה בריצה את המבואה וקרא לי לחזור. המסכן היה קצר נשימה. "את אַייבִי פוקט?"

"ברור שכן, יקירי."

"המשרתת של הרוזנת פורונקל?"

התרגשתי לגלות שהוא שמע עלי. אבל הדבר לא הפתיע אותי. משרתת טובה עושה לעצמה שם. "נכון מאוד," אמרתי.

"היא רוצה לדבר איתך," הנער אמר ברצינות.

התנשפתי. "הרוזנת פורונקל? היא עדיין כאן?"

נער המעלית ניענע בראשו לשלילה. "דוכסית טריניטי. שמעת עליה?"

מובן ששמעתי עליה. רק יום קודם לכן ביקרה גברתי את הדוכסית — היא חמקה ממני בערמומיות רבה ועלתה לבקר אותה בחדריה הפרטיים שבקומה העליונה של בית המלון. הרוזנת פורונקל אמרה שחברתה הוותיקה היא האישה העשירה ביותר באנגליה, למרות שהיא מתגוררת מחוץ לארץ בשישים השנה האחרונות. היא לא ידעה בוודאות מדוע. משהו הקשור בלב שבור.

"אבל מה היא רוצה ממני?" שאלתי.

נער המעלית נראה חיוור להדאיג. "היא גוססת. בבקשה, פשוט בואי."

לפני שהבנתי מה קורה כבר מיהרנו במעלה גרם המדרגות הראשי.

ברגע שראיתי את דוכסית טריניטי, שני דברים היו ברורים לי מיד. אחד, היא היתה חולה מאוד. שתיים, היא היתה שמנה להחריד. האישה היתה חשופית ענקית — ספק אלָה, ספק היפופוטם. היא היתה מרהיבה ומבעיתה. המסכנה שכבה במרכז מיטה גדולה עשויה פליז. לפניה היה גוון חולני של צהוב, וגופה העצום נזל לכל עבר כמו מפולת בוץ. עיניה של הדוכסית היו עצומות וראשה שקע עמוק בתוך ערימה של כריות משי. הייתי חושבת אותה למתה אלמלא הנשימות הצפצפניות שבקעו מבין שפתיה האפורות.

צמרמורת עברה בי. כמה מביך. למה נבהלתי כל כך מאישה זקנה וחולה? לא הייתי פחדנית. למעשה, בכל רחבי המדינה התפעלו אנשים מאומץ הלב שלי. האם לא הצלתי את האיש העיוור ההוא ממרכבה משתוללת כשדחפתי אותו למקום מבטחים? האם לא נדרסתי בשל כך תחת גלגלי המרכבה ונפצעתי נוראות? אבל כשהתעוררתי בבית החולים, המחשבה הראשונה שלי לא היתה על עצמי אלא על האיש העיוור שהצלתי. והאם המלכה ויקטוריה עצמה לא העניקה לי מדליה על אומץ ליבי? טוב... לא. לא בדיוק. יכול להיות שקצת הגזמתי בכמה מהפרטים. אבל בהחלט חשבתי לעשות דברים כאלה. וזה נחשב כמעט באותה מידה.

מערכת החדרים של הדוכסית היתה ענקית, מלאה ספות רכות, שטיחים נאים, פסנתר כנף ומגוון עתיקות. אבל מה היה אכפת לי מדברים כאלה כשהאישה העשירה ביותר באנגליה — ואולי השמנה מכולן — שכבה לנגד עיני?

אני נאלצת להודות בצביטת הפחד הקטנה שהרגשתי — כמו מי קרח בוורידים — בזמן שעמדתי שם ליד המיטה. רק שתינו. אני ודוכסית טריניטי. בלי עדים. בלי אף אחד שיעזור לי אם הדוכסית תתעורר, תגלגל אותי בסוכר ותבלע אותי לארוחת הצוהריים.

עפעפיה הכבדים של הדוכסית נפקחו בבת אחת. "סגרי את הפה, ילדה, את נראית כמו דלי."

בלעתי רוק. כמו תינוקת מפוחדת בליל סערה. זה היה מעצבן מאוד!

"את יצור קטן ופשוט למראה, מה?" היא אמרה.

"אישה אומללה," הצלחתי להשיב, "העיניים שלך חלושות מרוב גסיסה. אני יפה להדהים וזאת עובדה מוכחת."

האישה הזקנה משכה בכתפיה. "אם את מתעקשת."

רוח קרירה נשבה מהמרפסת, מרפרפת בהילת השיער הלבן של הדוכסית. מסיבה כלשהי זה העציב אותי. הרגשתי שזה הזמן המתאים לומר לגוססת משהו חביב ומרגיע. אני מוכשרת מאוד בדברי חולין כאלה.

"לעיניים שלך יש צבע ירוק יפה," אמרתי בשקט. "כל השאר מזוויע, אבל העיניים שלך יפות מאוד."

היא חייכה חיוך קלוש. "את רעבה?"

כבר לקחתי לעצמי קצת בייקון פריך ממגש ארוחת הבוקר הכסוף שנח מחוץ לחדרים שלה, אז לא הייתי רעבה.

"אם כך ניגש לעצם העניין," הכריזה הדוכסית. "את שימשת כמשרתת של הרוזנת פורונקל?"

"בת לוויה יותר ממשרתת," אמרתי. "הקיקלופית המאובנת אוהבת אותי כמו נכדה. או לכל הפחות בת דודה מדרגה שנייה. למעשה —"

"שקט!" העיניים הירוקות של הדוכסית ננעצו בי. "אני יודעת שהיא נטשה אותך. זנחה אותך לאנחות בעיר הארורה הזאת. באמת דחפת את הראש של הרוזנת לתוך קערת הפונץ'?"

"זאת היתה הדרך היחידה לטפל בקדחת המוח שלה," אמרתי ברוגז.

הדוכסית נראתה מרוצה. "הרוזנת פורונקל אמרה לי שננטשת בגיל חמש ב'בית היתומים הרינגטון לילדים לא רצויים' — זה נכון?"

"קשה לי להאמין," אמרתי. "אני משוכנעת שגדלתי במשפחה אוהבת מאוד."

"שטויות במיץ עגבניות," מילמלה הזקנה, אבל נראה שהיא מחייכת. "לפני שהגעתן לפריז, עבדת אצל משפחת מידווינטר בלונדון?"

"הו כן," אמרתי. "הייתי איתם כמעט שנה. משפחה מקסימה. מכוערים אחד־אחד, אבל מקסימים."

"אז את מכירה את בת הדודה של ליידי פרודנס — ליידי אמיליה בטרפילד?"

"פגשתי אותה פעם־פעמיים," אמרתי. לא היה לי שמץ של מושג למה היא שואלת אותי את כל זה.

דוכסית טריניטי הרימה את ראשה מהכרית, והסנטר הכפול שלה התנפח כמו בלון. "ואת הבת שלה מתילדה?"

"מעולם לא פגשתי אותה," אמרתי. "למה?"

"לכי לפסנתר," הורתה דוכסית טריניטי, "ופתחי את המכסה."

עשיתי כפי שאמרה.

"את יודעת לנגן?"

"היטב," אמרתי. "העלמה לוסי שנאה להתאמן, אבל אמא שלה התעקשה — ולכן העלמה לוסי נתנה לי תפוח מסוכר בכל פעם שנכנסתי לחדר המוזיקה והעמדתי פנים שאני היא. מתברר שיש לי כישרון טבעי."

"את מכירה את 'בסירה נחתור'?" שאלה הדוכסית.

צחקתי. "כולם מכירים את השיר הזה, יקירה."

"מצוין. נגני אותו."

"הדוכסית, אם את רוצה להקשיב למוזיקה, תני לי לנגן לך בטהובן. אני מבטיחה שתתרגשי עד דמעות," חייכתי בגאווה. "כולם בוכים כשאני מנגנת בפסנתר."

"עשי כפי שאמרתי," היא ציוותה עלי. "'בסירה נחתור'. רק פעם אחת. מההתחלה ועד הסוף."

הזקנה בבירור יצאה מדעתה. אבל כיוון שלא היה לי לאן ללכת, והחלופה היתה לשוטט חסרת בית ברחובות פריז, התיישבתי וניגנתי את השיר. בביצועי הוא נשמע כמו סימפוניה. כשניגנתי את התו האחרון הרגשתי שהפסנתר מתחיל לרטוט מתחת לאצבעותי. תחילה בעדינות. ואז חזק יותר, כאילו האדמה רועדת. שמעתי מנגנון מתחיל לפעול עמוק בתוך קרבי הפסנתר. קליק. קליק. קליק. ללא אזהרה לוח התחיל לזוז בחזית הפסנתר. הוא שקע לאחור. קליק. קליק. קליק. זה לקח רק כמה רגעים. הלוח חשף תא סתרים, חלל קטן וחשוך.

לפני שהספקתי לשאול, דוכסית טריניטי השמיעה פקודה נוספת. "הכניסי יד פנימה."

אני נערה הרפתקנית. נועזת. אמיצה כמו לביאה. אבל המחשבה שאכניס את היד אל תוך החלל החשוך ההוא — שנפער מולי כמו פה — מילאה אותי חשש מסוים. ובכל זאת, לא עמדתי לתת לזה לעצור בעדי. הכנסתי יד זהירה לתוך החשכה. האצבעות שלי נגעו עד מהרה בחפץ. הוא היה רך ונוקשה בו־זמנית.

"הוציאי את מה שיש בפנים," הדוכסית אמרה.

זאת היתה קופסה. בערך בגודל ספר. מכוסה קטיפה שחורה רכה. מנעול כסף משוכלל היה מגולף בצידה העליון.

"הביאי לי אותה," היתה ההנחיה הבאה.

הנחתי את הקופסה בידיה הנפוחות של הדוכסית. היא החזיקה אותה כמו מִנחה מקודשת, ועיניה הירוקות נצצו מהשתאות בעודה מסתכלת עליה. היא הניחה אותה על השמיכה וידה השמנמנה נעלמה בין קפלי השמיכות, וכשיצאה שוב היא החזיקה מפתח פליז.

הדוכסית שמטה אותו על המיטה. מבטה לא הרפה לרגע מהקופסה. "המפתח, ילדה," היא לחשה, "השתמשי בו."