הסיפורים החדשים של האחים גרין

אגאתה

אגאתה מבקשת שאספר את הסיפור שלה, מתחננת ליתר דיוק.

״כשיבוא יומי, כמובן,״ היא מוסיפה בקול חנוק ומשתעלת אל תוך ממחטה ספוגה בדם. אחר כך אוחזת בידי, אחיזה של ממש, ומתחננת שוב בעיניה.

הסכמתי. דמעות עושות לי את זה, תמיד עשו לי את זה, וחוץ מזה איך אפשר לסרב למי שנושאת שם מופלא שכזה.

באותו הזמן לא שיערתי כי ימיה של אגאתה ספורים. דבר אחד היה ברור מעל לכל ספק — המוות לא ימצאנה בדירה מהודרת הנשקפת אל התמזה לוגמת בזרת זקורה תה של מנחה, סופגת אל איברים חיוורים קרניים מטיבות של שמש אנגלית, או ישובה על סיפונה של ספינת פאר המפליגה בעצלתיים על מימיו העכורים של הנילוס.

יומה של אגאתה יבוא, מן הסתם, באחד הגנים החשוכים הללו, הסמוכים לחוף הים. כאן, בתל אביב, באחד מאותם ביבים מסריחים בשכונות הדרומיות. להווי ידוע לכם, זו תהיה, מן הסתם, חצר אחורית מטונפת, מלאה בפחי אשפה ישנים, גדושים עד לגדותיהם בגרוטאות מתכת חלודות ושלדים מאוכלים למחצה של מכוניות גנובות. איש לא ישים לבו אל הגווייה המתפוררת המתגוללת מתחת לערמת אשפה עד שצחנה מחרידה תפעפע בנקמנות נבזית מן הקירות הסדוקים, והנפשות הפועלות תהיינה אנוסות להטריח את עצמן אל מכשיר הטלפון, לחייג אל מחלקת התברואה שבעירייה ולהודיע בקול זוועה כי יש נבלה של כלב או חתול בחצר.

זה יהיה בחורף. חייב להיות בחורף. הגופה המרוטשת תהיה מוטלת בזווית בלתי טבעית: הראש יהיה מוטה כלפי מעלה, הלשון המכחילה תשתרבב מזווית הפה, תלחך את מימיה המזוהמים, השחורים של שלולית גשם, העיניים המתות תבהינה עמומות וריקות בשלמות עגולה של שמים אפורים.

את אגאתה אני רואה על פי רוב בלילה, בגן, בפינה הקבועה. רחוב אייכמן פינת גבלס, כך היא מכנה בהנאה גלויה את רחוב מאפו פינת הירקון. קורת רוח מרובה היא שואבת מן השיבוש המרושע הזה, בפרט כשהיא רואה את פרצופם מוכה ההלם של העומדים למולה. את המילים הנוראות הללו הייתה מבטאת בנחת, תוך שהיא פולטת סילון עשן מסיגריה דקה וממוללת בידה האחרת תלתל זהוב מן הפאה הנוכרית שעל ראשה.

יש לה אקצנט גרמני מדויק להפליא. הלקוחות היקים, למשל, מתקפלים ממש לשניים, מתנשמים בכבדות ומייבבים חרש. אחרים מתפוצצים מזעם בכל פעם מחדש, אבל שבים ונכרכים אחריה ככלבלבים מיוחמים כשחצי תאוותם בידם. רובם כבר מורגלים בכך. הם נותרים עומדים מולה מחייכים, שווי נפש לחלוטין. באדיבות אבירית הם קדים לה ומזמינים אותה להיכנס למכוניתם. רק אז היא נעתרת. בתנועה מסוגננת היא מתיישבת במושב האחורי, מכניסה רגל אחת ארוכה, ועוד אחת. אחר כך היא זוקפת את ראשה בנימוס אצילי ופוקדת קצרות: ״סע.״

אני לא מעיר לה על כך מאומה. די לי בכך שאני רואה את העיניים העצובות שלה בוהקות לשבריר שנייה בברק פראי של זדון עד שמוסר כליות נורא תוקף אותי. מי אני שאמנע ממנה שמחה עלובה שכזו.

לרוב היא שרויה בדיכאון עמוק. את הדיכאון הזה היא משככת בגלולות לרוב, מכל המינים והצבעים. אגאתה הרי מעולם לא הייתה בררנית במיוחד. מדי ערב, לפני שהיא יוצאת לעבודה, היא מתגנדרת כמו ליידי אמיתית, מתאפרת בכבדות. עוטה על גופה הדק, השרירי, שמלות זולות נוצצות, חופנת בכף ידה מנת כדורים גדולה ובולעת. את המרירות החורטת קמטים בזוויות הפה היא מדיחה אל פינה צדדית ונידחת בלב בכוס גדולה של ויסקי נקי. רק אז תקנן בעיניה אותה זחיחות דעת מזוגגת, מטורפת כמעט, שתעזור לה לצלוח עוד לילה נורא עד לבוקר המחרת.

את השם אגאתה העניקה לעצמה ביום שבו לבשה את השמלה הראשונה בחייה. היא נהגה להתהדר בשם הזה כמי שמתהדר בתואר אצולה אירופאי עתיק יומין. בסתר לבה סבורה הייתה כי קידומת נכבדה כמו ׳ליידי׳ או ׳מדאם׳ תהא הולמת אותה ביותר, ואולם אף את ההנאה שהפיקה משמה המושאל היא מיצתה עד תום. כך למשל, כששאל מאן דהוא לשמה, הייתה זוקפת גבה אחת, פושקת זוג שפתיים כדי סדק בלבד והוגה את שמה באטיות מרגיזה, בהטעמה מלעילית מודגשת להחריד. מטעימה את ה׳אגא׳ בקול נמוך ומלחש כמעט, ובנעימה רכה ומתחנחנת מוסיפה את זנבה הטווסי המפואר של ההברה ׳תה׳.

כשנשאלה מה לעולה חדשה מרוסיה ולשם אנגלי טיפוסי כדוגמת אגאתה, עפעפה זו בריסיה הכבדים, המלאכותיים, הצבועים בצבעים זרחניים ככנפי פרפר, וכמי שאינו יכול לשאת סבל גדול מזה, השיבה בבוז כי איננה רוסייה כלל. יתרה מזו, אמה המנוחה הייתה מעריצה נלהבת של סופרת המתח הבריטית הידועה. בין מילה למילה שאפה עמוקות מבדל הסיגריה בידה, פלטה סילון עשן תכלכל, צידדה מבטה מעלה, אל אופק נעלם, ובעיניים מצועפות ציינה ביובש כי מאז ומעולם העריצה את התרבות האנגלית, אף כי מעודה לא ביקרה באנגליה.

את השם ׳כריסטי׳ קיבלה בטקס חגיגי ומרשים בתחנת המשטרה מיד לאחר שפענחה את הרצח. כל חברותיה מהגן, מהרחוב, מהדירה המטופחת שבבוגרשוב נכחו שם. נפש לא נפקדה. הן היו חבורה רעשנית ואוהדת שהגיבה בצווחות גיל כל אימת שהוזכר שמה של גיבורת היום. מפקד משטרת המחוז וראש העיר נבהלו עד מוות מן ההמולה הססגונית. הם סיננו במהירות כמה מילים בשבח החובה האזרחית, גמגמו דבר מה בנוגע לתרומתה העצומה לקהילה ולחברה, ענדו סיכה משטרתית על השמלה הפרחונית שלבשה והעניקו לה תעודת הוקרה ממוסגרת.

אגאתה התרגשה עמוקות ומחתה כל העת את דמעותיה. היא שרבבה לעברם את ראשה כדי לקבל נשיקת נימוסין על הלחי, אולם שני לובשי המדים נרתעו בבהלה לאחור והסתפקו בלחיצת יד עזה ובטפיחה גברית הגונה על השכם. הם הסתלקו מן החדר בחופזה בטרם תם הטקס. אגאתה נעלבה עד עמקי נשמתה.

למעשה השתמשה בכוח זרועותיה בלבד כדי ללכוד את הרוצח. היא עמדה באחת הפינות החשוכות של הגן והמתינה ללקוח חדש שבושש לבוא. באותו הרגע בדיוק שעמדה לשוב על עקבותיה הבחינה בו. דווקא הליכתו האטית, השאננה ותנועותיו הבטוחות הן שעוררו את חשדה.

״אף אחד לא נכנס ככה לגן,״ סיפרה מאוחר יותר לחוקרים בתחנת המשטרה, ״אלא אם כן הוא שוטר סמוי או חוקר פרטי. אותם אני מריחה מקילומטרים.״ הוא לא נראה לא זה ולא זה. הוא לא חיפש כלום ונראה כמי שמטרתו נהירה לו, אולם רק כשהבחינה בלהב הסכין המבצבץ מכיס מעילו, ידעה שלפניה עומד הרוצח בכבודו ובעצמו. היא לא היססה לרגע.

״היום זו היא, מחר תהיה זו אני,״ אמרה ללא שמץ של התייפייפות וגיחכה, ״מזל שהבאתי את ארנק העור. הרצועות שלו חזקות כמו חבל תלייה. אם הייתי מביאה את ארנק הפלסטיק, זה היה הסוף שלי.״

היא התגנבה אחריו בחסות החשכה, פוסעת על קצות אצבעותיה בינות לעצים, לשיחים ולפנסים המנופצים. כשנעצר לפתע, שולף את סכינו ותר אחר קורבן מזדמן, השליכה על צווארו את רצועות הארנק, משכה אותו לאחור, חומקת בזריזות מלהב הסכין, והנחיתה מהלומה מרסקת לפרצופו. הרוצח היה המום ופלט אנקת כאב. גשר אפו נשבר. אחר כך שלחה בעיטה מדויקת למפשעתו. אגרוף אחד נוסף הטיח אותו סופית ארצה. רק כשנותר שרוע על גבו ללא ניע במשך דקות ארוכות, הזדקפה, רועדת מרוב התרגשות, נפנפה בזרועותיה וצרחה לכל עבר מלוא ריאותיה: ״הצילו, רוצח.״

כתבת העיתון המקומי, שארבה לילות ארוכים באזור המועד לפורענות, הגיעה אליה במרוצה. היא ציפתה לסקופ עיתונאי לכל היותר, לכתבה מדממת מן השטח, וקיבלה סיפור הרואי גדול מהחיים. בלשי משטרה בלבוש אזרחי הגיעו למקום רק כעבור דקות ארוכות. הם נטלו את פרטיהם של הנוכחים, אזקו את ידיו ואת רגליו של הרוצח המדמם והובילו אותו אל הניידת. כשחלף על פניה של אגאתה, הרים הרוצח את ראשו ולטש בה מבט מופתע, טלטל את ראשו כלא מאמין וירק בפניה שן קדמית מרוסקת. היא הייתה מזועזעת.

״הוא היה ילד בסך הכול,״ אמרה כשנימת כאב מבצבצת מקולה. אחר כך מחתה את הרוק מלחייה והוסיפה: ״שבע־עשרה, שמונה־עשרה לכל היותר.״ לכתבת סיפרה בהתרגשות גואה על הסולידריות השוררת בין חברותיה למקצוע. היא דיברה על האהבה, על ניצוצות האחווה הנשית, המבליחים אפילו במקומות האפלים, הנמוכים ביותר בעולם, בתחתית הרפש ממש. הבנות עמדו מסביבה וצחקו.

כל האימה, המתח הנוראי שבו היו שרויות לאחרונה, התנקזו לצחוק היסטרי מהול בדמעות. אחריו הגיע תורו של הבכי המטהר, המרעיד את הגוף. הן התגודדו במעגל קטן, חובקות אישה את רעותה, ובכו. בכו על הבנות שנרצחו, על חייהן העלובים, על המכות. על המחלות הנוראיות. אחר כך בכו על ילדותן העשוקה, על החיים שהותירו מאחוריהן, על הכמיהה האין־סופית לאהבה, לחמלה, למגע רך. הן בכו גם על חלומותיהן המנופצים על בית חם, על ילדים, על בעל אוהב, אבל בסתר לבן האמינו כי הן אינן ראויות. הן מוכתמות, מסומנות, אות קין צרוב על מצחן. הן היו טמאות. אחר כך מחו את הדמעות, תיקנו את האיפור שנהרס וחזרו לעבודה.

באורח נפלה, הן היו מאמינות אדוקות. שוו בנפשכם, הן האמינו באלוהים באמת ובתמים. בצדיקים, במלאכים, בשטן, בעין רעה, בחתולים שחורים ובמה לא. הן תרמו לצדקה בעין יפה. נישקו מזוזות, הדליקו נרות, טבלו אצבעות רועדות בשמן מקודש, ענדו על צווארן קמעות של מקובלים, נסעו לגליל להשתטח על קברי צדיקים והתחננו בדמעות למחילה, אם לא פה, בגיהינום האנושי, אז לפחות שם, בעולם האמת. שם, נשבעו בחייהן, הן תהיינה מוכנות לכול, לדור אפילו במבואה, בפרוזדור שלפני הטרקלין, להיות אסקופה נדרסת לרגלי צדיקים ושאר מלאכי עליון.

אבל כאן, בעולם השקר, ניבאו להם הכול קללת נצח. נשמתן שהשחירה מחטאי הגוף תאבד לעד ולא תזכה להסתופף תחת כנפי השכינה או בסמוך לכיסא הכבוד. אפילו כלי קודש נוצריים מן המנזר הפרנציסקני ביפו, שנזקקו לחסדיהן מפעם לפעם, לחשו באוזנן בשעת המעשה עצמו כי גם שבעת מדורי הגיהינום לא יצרפו את חטאיהן הנוראיים. כולן תאבדנה, ללא ספק. כולן, לבד ממרים המגדלית.

אגאתה ביטלה את דבריהם במחי יד. ״גם היא הייתה זונה,״ אמרה. בתוך כך שלפה מראה קטנה מארנקה, הציצה בה מזווית העין, הדגישה את הקו השחור שבעפעפיה, חיזקה במצמוץ מהיר את האודם שבשפתיה ואמרה בביטחון גמור: ״אנחנו, בנות, כמו ישו. מה שאתן שומעות. אנחנו אולי לא מקיימות את כל המצוות, אבל בסך הכול עושות מעשים טובים. אנחנו הרי נותנות קצת אהבה למי שאין לו.״

הפגישה הראשונה שלי עם אגאתה הייתה לאחר אותו מעשה גבורה. כתבה קצרה בעיתון המקומי, אזכור חטוף במהדורת החדשות בטלוויזיה, ושמה כבר הלך לפניה. היא התקשרה למרכז לבריאות האישה שברחוב הירקון, סירבה בכל תוקף לשוחח עם העובדת הסוציאלית וביקשה פגישה דחופה עם מנהל המרכז, ואיתו בלבד. היה לה קול נמרץ, תקיף, ומבטא זר שלא יכולתי לעמוד על טיבו. היא ביקשה לסור אל משרדי במרכז בעוד כחצי שעה. ״משהו שאיננו סובל דיחוי,״ אמרה נחרצות והוסיפה בנימה דרמטית: ״עניין של חיים ומוות.״

המרכז לבריאות האישה היה למעשה מרכז תמיכה ל׳נערות עובדות׳, ובו עבדו רופא פנימי במשרה חלקית, עובדת סוציאלית במשרה מלאה וכמה מתנדבים בגמלאות שעבדו מסביב לשעון. אני שימשתי כמנהל וכפסיכולוג קליני לעת מצוא. תקציב המרכז היה זעום, והכינוי היומרני, הערב לאוזן שנבחר בקפידה, לא היה אלא בבחינת כסות עיניים למצפונם הרגיש והמיוסר של כמה חברים במועצת העיר. שכן, כל עניין הקשור בעקיפין או במישרין למה שקרוי ׳מיסוד הזנות׳ בעיר העברית הראשונה, היה מבחינתם כסדין אדום המתנופף מול עיניו המזוגגות של שור זועם.

אגאתה התייצבה במשרדי עשר דקות לפני המועד שנקבע לה והתיישבה זקופה בכיסא. היא הייתה מאופרת קלות, לבושה בחליפה כחולה מחויטת, ושילבה את רגליה הארוכות הצידה בתנועה רבת חן. מראיה המוקפד הוליך אותי שולל.

לתומי סברתי כי האורחת הנכבדה אינה אלא נציגה חדשה של הלשכה המשפטית המחוזית אשר מיררה את חיינו בשקידה ראויה לציון עקב פלישתנו לדירה נטושה שנועדה לשכן בה קטינות ששוטטו ברחובות. ללא אומר ודברים שלפתי מן הספרייה את התיק המשפטי, הנחתי אותו על השולחן לפניה, הושטתי את ידי בנימוס ואמרתי: ״עורכת דין?״

אגאתה הביטה בפליאה בידי המושטת. חיוך ארסי צץ בזווית פיה. היא היססה לרגע והושיטה את ידה: ״אגאתה.״

לחצתי את ידה בחום. לפני שהספקתי לומר נעים מאוד וכיוצא בזה, וכדי שלא אבוא, חלילה, לכדי טעות הוסיפה בחביבות: ״זונה.״

בלעתי את רוקי במבוכה. היא רכנה לעברי ואמרה: ״אני זקוקה לעזרתך.״

״את?״

היא נעצה בי את עיניה הכחולות. ״לא לא, לא בשבילי. שלוש בנות שעובדות בעיר רוצות להסתלק מפה ולחזור לרוסיה. הן צריכות מקום לישון, להניח ראש, מקום בטוח.״

קרסתי אל כיסאי באנחה והנדתי בראשי לשלילה. ״מצטער, יקירתי, אין מקום אפילו לסיכה. וחוץ מזה, כולן שם קטינות.״

מבלי להתייחס לדבריי אמרה: ״שלושה, ארבעה ימים, לא יותר.״

פשטתי את זרועותיי לצדדים בחוסר אונים. ״אפילו לא לרגע.״

אגאתה קמה ממקומה נרעשת וסבבה בחדר הקטן במבט ביקורתי, סוקרת את המשרד העלוב, את הכונניות הישנות, כורסת העור המרופטת, התיקים המצהיבים והקירות המתקלפים. כעבור רגע ארוך נעמדה במרכז החדר, נדה בראשה כאילו התחוור לה דבר מה לאשורו ושאלה: ״אז מה הטעם בכלל?״

״הטעם במה?״

היא נופפה לכל עבר בארנק הזעיר שבידה. ״בכול, במרכז הזה, בעזרה הזאת שלכם.״

בהיתי בה בשתיקה. על אף התנהלותה הנוקשה, הגברת המהודרת שלפניי סיגלה לעצמה תנועות נשיות עגולות, רכות, מושלמות מדי, אולי כפיצוי על מבנה גוף גרמי ושרירי. היא חשה במבטיי הסוקרים וחבקה את מותניה בחוסר נוחות. פיסת כף יד חבוקה נופפה עדיין בארנק כבכנף ציפור לכודה. קווצת שיער זהוב של מה שנראה כמו פאה נוכרית גלשה על מצחה. לרגע נראתה חסרת ישע. חשתי לפייס את דעתה. ״אנחנו עושים ככל יכולתנו. את הרי יודעת.״

היא פרצה בצחוק עצבני.״ככל יכולתכם? אלוהים אדירים, על מה אתה מדבר? מה ביקשתי ממך כבר, יומיים, שלושה?״

כחכחתי בגרוני, אוזר את כל שרידי הסמכות שבידי. ״יש לנו, כפי שאת מבינה, סדרי עדיפויות. בראש ובראשונה הקטינות, רק אחר כך המקצועניות.״ את המילה מקצועניות הטעמתי בהטעמה רבת חשיבות.

רישומה של המילה היה נורא. פניה של אגאתה התעוותו בתדהמה מהולה בזעם. היא פלטה קול נהמה שדמה לנביחה של כלבלב פצוע. ״מקצועניות?״ הבעת התדהמה שעל פניה התחלפה בהבעת כאב. אחר כך פשטה על פניה הבעת תיעוב. לפתע קרבה לעברי, פושקת את שפתיה המלאות בחיוך מפתה, שטני, מוליכה אצבעות אדומות, ארוכות ציפורניים אל עבר כפתור צווארונה.

״רוצה לראות את הדיפלומה שלי, יקירי?״ קראה לעברי בקול מתפנק.

זה בדיוק מה שהיה חסר לי. קמתי בבהלה ממקומי. ספל הקפה נשמט מידי והתרסק. נופפתי לעברה ידיים מתחננות. ״אני מבקש ממך, גברתי, אני ממש מבקש ממך, הגברת...״

היא הביטה בי מגבוה בסיפוק. השפתיים האדומות הבשרניות נצררו לכדי כתם תותי אדום ועגול. היא הושיטה לעברי את כף ידה כאילו בקשה שאנשקה. ״כריסטי, אגאתה כריסטי.״

פרצתי בצחוק. ״זה באמת השם שלך?״

לימים יסתבר כי זו הייתה אחת השאלות המטופשות שאני עתיד להתייסר בעטיין עד סוף ימיי. האישה הטובה לא השיבה לי דבר. רק האגמים התכולים שבעיניה קפאו. אילו השיבה לי כגמולי במענה חריף, חד לשון, מן הסתם הייתי עשוי לפרש את הדבר כמחילה, כסליחה גמורה. אולם היא, מבוצרת בשתיקתה הרועמת, גמרה כבר אז בדעתה לתבוע את עלבונה ומיד.

היא אספה את ידה המושטת אל חיקה ויצאה מן החדר בנקישת עקבים מהדהדת.

״אני ממש מצטער,״ צעקתי אחריה.

את חובי אליה פרעתי טיפין טיפין, בבוקר המחרת עמדו בפתח המרכז שלוש נשים צעירות ועישנו. מזוודות עצומות ממדים עמדו בסמוך להן.

״אגאתה שלחה אותנו אליך,״ אמרו במבטא רוסי כבד ומדדו אותי במבט אדיש.

הנדתי להן בראשי וחייכתי.

למן אותו יום הייתה אגאתה משגרת אל המרכז נערות שברחו מבית הוריהן, נערות שגורשו, נערות שכרסן בין שיניהן, נערות פצועות, מסוממות, על סף רעב. לכולן הייתה מצרפת מכתב המלצה בכתב ידה העגול ובו פירטה את קורות חייהן העלובים באותו סגנון קצר ותמציתי שלמדתי לזהות. לעצמה מעולם לא ביקשה דבר.

אגאתה מעולם לא סיפרה לי מאומה על עברה. את המעט שידעתי אודותיה, ליקטתי בשקדנות במרוצת הזמן, זעיר פה וזעיר שם. כך למשל, ידעתי כי היא צ׳כית במוצאה, וכי אביה היה יהודי, ואמה נוצרייה לותרנית. היא סיימה את לימודיה באוניברסיטת פראג, נישאה ועקב קשיים כלכליים עלתה לארץ בגפה. מכאן ואילך לא היו הדברים אלא ערפל סמיך של השערות וניחושים שהלך אחריה כצל. היא מעולם לא טרחה לפזרו. להפך, ניכר היה בה כי היא שואבת הנאה מרובה מאותה עננת מסתורין שליוותה את חייה. כשנשאלה על דבר שלא רצתה להשיב עליו, הייתה מציתה סיגריה ומעשנת מול פני השואל הנבוך בסבלנות אין קץ, ממתינה בשפתיים חתומות עד שיפוג רישומה של השאלה.

כמה חודשים טרם מותה נעלמה, כאילו בלעה אותה האדמה. חדרה בדירה נותר מסודר להפליא כאילו עמדה לשוב אליו בכל רגע. אפילו ריחו הקל, האביבי, של הבושם החביב עליה נשאר תלוי ועומד באוויר הדחוס של החדר, כמו נשימה אחרונה. תחילה אמרו נקמה. משפחת הרוצח לא תישאר חייבת. אחר כך חששו שמא נרצחה בידי סרסור או לקוח מטורף. חברותיה לגן, אנשי המרכז, מתנדבים, בלשי היחידה המרכזית תחקרו את הלקוחות הקבועים, את שוערי בתי המלון שבסביבה, לשווא. כל מאמצי החיפוש העלו חרס. דמותה הססגונית, הגבוהה התפוגגה כרישום ישן. הם תלו את תמונתה על העצים בגן, על לוחות המודעות בדרום העיר וסרקו את האזור בדקדקנות לאורכו ולרוחבו. כלבי משטרה שרחרחו את בגדיה סבבו סביב חדרה חסרי אונים וייבבו בחוסר ישע. לבסוף התייאשו. על התיק המשטרתי הוטבעה אלכסונית באדום המילה ׳נעדרת׳.

כעבור אחד־עשר יום בדיוק נמצאה. חדרנית חדת עין באורחן זול לצליינים נוצרים שברחוב הפטריארכיה הלטינית ביפו, זיהתה אותה בוודאות.

״הפרצוף שלה נראה לי מוכר מאיזשהו מקום, גם הבדידות שלה הייתה מוזרה לי. כאן כולם מדברים עם כולם, וחוץ מזה היא הייתה חולה מאוד, ממש קדחה מחום.״

אגאתה לא פצתה פה. חברותיה ניסו לדובב אותה, בכו, התחננו בפניה שתוציא מילה מפיה, לשווא. היא הביטה בהן בחיוך מיוסר ושתקה. גם הרופא שטיפל בה במסירות שמר על שפתיים חתומות.

״מצטער רבותיי, חיסיון רופא־מטופל,״ אמר והסתלק.

ביום השלישי עלה חומה לארבעים מעלות. חברותיה לא משו ממיטתה. לפנות ערב ירד החום. היא פקחה את עיניה וביקשה לראותני ביחידות. הן היו מופתעות, מכל האנשים שבעולם, אולם צייתו לבקשתה ללא אומר ודברים.

לפני שנכנסתי לחדרה התאפרה, לבשה שמלה וביקשה לשבת במרפסת הקטנה הצופה אל הים. הערב החל אט אט לרדת. אורות הנמל של יפו נצצו במרחב הכחול, הקטיפתי, קורצים בערמומיות של מאהבת זקנה. צווחת שחפים וצפירות ספינות הדיג השבות אל הנמל קרעו את דממת הלילה הקרב. רוח קרירה של קיץ שנתאחר הביאה עמה ניחוח פרדסים ובאשת דגים מרקיבים.

כשנכנסתי לחדר הייתה שקועה בהרהורים. פניה המאופרות היו כחושות להבהיל. היא ישבה בכיסאה עקמומית, כפופה, כמבקשת להקל על כאב משפד בצדו השמאלי של הגוף. כשהבחינה בי חייכה והושיטה לי יד לאה. ״חיכיתי לך.״

הייתי מזועזע ממראיה. לחייה היו אפורות כמעט, עיניה שקעו בחוריהן. הפאה הבלונדינית זחה ממקומה וחשפה קצוות שיער אפור. עצמות הכתפיים והחזה בלטו מתחת לשמלה הדקה. היא הייתה צל דהוי של מי שנכנסה למשרדי לפני כשלוש שנים.

לחצתי את ידה הרופסת.

״למה אני דווקא?״

היא נעצה בי מבט חודר, מופתע וחייכה. ״כי אתה הגבר היחיד שאני מכירה.״ אחר כך גיחכה ומיהרה לתקן. ״הגבר היחיד ההגון שאני מכירה, ומה שאני עומדת לבקש ממך איננו קל בכלל.״

שתקתי. היא בחנה את פניי בהיסוס. לבסוף נשמה עמוקות ואמרה: ״כמו שאתה רואה, אני חולה במחלה קשה. נדבקתי. הסיכויים שלי להחלים אפסיים.״

קטעתי את דבריה. ״את תבריאי. תחזיקי מעמד. איך שאני מכיר אותך את...״

היא הניפה כף יד חלושה. ״זו בדיוק המטרה שלי, להחזיק מעמד. אני חייבת, אתה שומע. אני מבוטחת היטב. כל יום שאני חיה, נושמת, הביטוח משלם להם והרבה. אם אני מתה הם יקבלו סכום עלוב, חד־פעמי.״

המילים הכו בי. ״את עלולה לסבול נוראות.״

אגאתה אחזה בזרועי בחוזקה וקירבה את ראשה לעברי. עיניה הכחולות קדחו באור מטורף. היא אמרה בזעם: ״הסבל שלי הוא לא עניינך, רק תשאיר אותי בחיים. אני מצדי מוכנה לכול.״

״זה יכול להמשך חודשים אפילו שנים.״

״מצוין, מצוין,״ אמרה נוקשות, ״כמה שיותר זמן. אני מוכנה לכול. תזכור, תרופות ניסיוניות, מכונת הנשמה, מכונת הזנה, הכול!״

ארשת הכאב שעל פניי נגעה ללבה.

״תבין יקירי, יש לי משפחה לפרנס,״ הוסיפה בנימה מפייסת.

הייתה זו הפעם הראשונה שהזכירה באוזניי את משפחתה. לא יכולתי לכבוש את סקרנותי. ״ילדים?״

רגע ארוך החרישה, צידדה מבט אל הים. לבסוף הנידה בראשה לחיוב. אחר כך מבלי להסב את ראשה לעברי אמרה: ״בסוף, כשהכול ייגמר, אני רוצה שתדאג שישרפו את גופתי בלי שום טקסים, ברור?״

״והאפר?״

היא פנתה לעברי בפנים מוכתמות מדמעות.

״את האפר הייתי רוצה שתמסור להם בצ׳כיה, בפראג. אני כבר אדאג לך לכרטיסים.״

פגישתנו תמה. אגאתה הטילה את ראשה לאחור, עצמה את עיניה וסימנה לי באצבעה להסתלק.

אגאתה מתה כעבור שישה חודשים, בחורף, מסיבוכים של דלקת ריאות חריפה. בהיעדר קרובי משפחה, נתבקשתי לזהות את גופתה. אחיות המחלקה עשו עמה חסד של אמת. היא השביעה אותן כי לאחר מותה לא יניחו לאיש לראותה בטרם יאפרו את פניה ויניחו את הפאה על ראשה. כשנכנסתי לחדר עמדו כמה מחברותיה לצד המיטה ובכו. ארשת פניה הייתה שלווה, נינוחה כמעט, ידיה היו שלובות על החזה.

״היא הייתה מאושרת לראות את עצמה כך,״ אמרתי.

הן הנידו בראשן בהסכמה והתייפחו ביתר שאת.

שבועיים אחר כך נחַתּי בשדה התעופה בפראג, אוחז בידי כד צפחה שחור ובו אפרה של אגאתה. אישה גבוהה ונאה כבת ארבעים, בשמלה שחורה ארוכת שרוולים ובשביס ונער בלונדיני חבוש כיפה שחורה עמדו במתחם מקבלי הפנים ואחזו בשלט קרטון ועליו שמי. בצדו השמאלי של השלט שרבטו ברישול מגן דויד עקמומי ולב אדום שותת דמעות של דם.

האישה הבחינה בי ראשונה. היא משכה אחריה את הנער ומיהרה לעברי. כשעמדה מולי חייכה אליי חיוך עדין של הכרת תודה, נטלה את הכד מידי ובעברית רצוצה אמרה: ״אני אשתו.״