שדים ושלדים בארון הקודש

 ימי התום

את מתעוררת בוקר אחד ומגלה שהשנים עברו בלי משים ולא התרחשו בהם אירועים משמעותיים בחייך. חיים חסרי תכלית, חסרי טעם, חסרי מטרה... פשוט חסְרֵי. ואז את שמה לב לעובדות שנשכחו ולא נתת את דעתך עליהן בחיים היום-יומיים השגרתיים והחדגוניים. סיפור חיים ועובדות שיכולות בנקל לגעת בכל אישה בכל גיל בעולם הגדול.

את מתכננת חיים מסויימים במסלול מסוים, כמו טיסה על טייס אוטומטי, ואז החיים מזמנים לך הפתעה שלא ציפית לה, ומסיטים אותך לנתיב אחר, למסלול שאינך מכירה, שאינך יודעת אפילו שהוא קיים עד שאת נתקלת בו, והכול חדש לך, ואת לא יודעת איך בדיוק להתנהג, ומנסה ללמוד אותו מההתחלה כי לא תכננת אותו...

קודם היית במצב נפשי מסוים, וכעת את במצב נפשי אחר, שונה, בגלל המסלול החדש. ואת לא יודעת את נפשך... ואילו אני לא מכירה את הדינמיקה הנפשית והרגשית של המסלול החדש, ואיני יודעת איך יוצאים מתוך הקופסה.

שנים לא באתי במגע עם גבר, קל וחומר עם משה, שהסטנדרטים הבסיסיים ביותר שלי לא תאמו את אלה שלו. וכאשר איני קשורה לכלום, השתנתה המציאות שלי ביום בהיר אחד. וזה לא היה לא חלום, הזיה או משאלה. כי אז הגיע תום, שלא ידע אפילו כמה חיכיתי לו וכמה אני זקוקה לו. כי עד שהכרתי אותו, כשהתעוררתי כל בוקר ידעתי שדבר לא יקרה, כמה שאחכה ואמתין, והינה, כשהוא הגיע, ידעתי כבר איך ייראה העתיד שלי - בטווח הקרוב לפחות - ואז הלב שלי נפתח לרווחה כי תום עורר אצלי רגשות שלא חוויתי שנים.

ויחד איתו נפתח פרק חדש בחיי. וכשהוא הגיע עצר הזמן מלכת - שלי, ואני חושבת שגם שלו. הדבר דומה לסצנה שבה איש או אישה או זוג עומדים באמצע כיכר כלשהי, וכל האנשים שסביבם אצים רצים, איש-אישה לעיסוקיהם, ומבחינתם כל ההמולה מסביבם אינה קיימת כלל. אלה הם ואין בִּלתָם. נוצר רגע לדבר הזה, שנעצר ועשה את מה שקרה.

לא היו לי אומץ וביטחון אפילו להתבונן ולראות את הדברים בטווח הרחוק יותר. הכול קרה בדיוק בעיתוי ובמצב נפשי נכונים, לפני שקיעה בתוך ייאוש ונקיטת צעדים קיצוניים עם משה. ולראשונה בחיי חוויתי אירועים ומצבים שלא חוויתי מעולם, וידעתי מהי התרגשות אמיתית. זה התחיל בתשוקה עזה, והמשיך באהבה אמיתית וטהורה שאינה תלויה בדבר, ללא ציפיות וללא פניות.

כשיצאתי איתו לדרך, לא ידעתי את סופה.

מדהים ומקסים איך האינסטינקטים הראשוניים שלנו נכונים לרוב מבחינת הזמן, המקום והמצב הנפשי הנתון. אני חושבת עליו ואני חשה צמרמורת לאורך הגב...

תום - אחד כזה שגורם לך לחשוב מחדש על הכול, ואיתו התחילו גם חיי האהבה שלי. יצאנו למסע מופלא שלא יכולנו לשער את סופו, ואני בכלל לא מופתעת שבכל זאת ולמרות הכול קָשַר איתי קשר. בחור צעיר, עלם חמודות, משב רוח מרענן מלווה בניצוץ עיניים של משובה, בחיוך שובה לב, בתשוקה ובהרגשת ראשוניות. בתול רגשית ונפשית כמו התחלה חדשה, כמו דף לבן שמזמין כתיבה. ללא חסימות רגשיות או נפשיות. אינטליגנט ומעיזָן (יש מילה כזאת בעברית?)... מתנשא לגובה מטר ושמונים ס"מ, שערו שחור וחלק, הוא מסופר בקפידה, צבע עיניו כחול עמוק, גון עורו בהיר. הוא חזק, מוצק ואין במשקלו גרם אחד מיותר. פשוט מושלם. פסל יווני חי. תמיד הביט בי מלמעלה למטה וכינה אותי "שמנמונת", למרות שלא הייתי שמנה, למעט כמה קילוגרמים באמת מיותרים. אולי סתם הדביק לי שם חיבה. איתו הלכתי למקומות שלא הייתי בהם ולא חלמתי להגיע אליהם באף שלב בחיי עד אז. זהו זה. כי עכשיו אני! רציתי לחוש את האושר שמצאתי בחברתו. אלוהים, כמה רציתי.

בשנות הארבעים המוקדמות שלי חשתי בשלה מכל בחינה לכל דבר. התעוזה שלי, האומץ או יצר ההרפתקנות נבעו מתוך פחד וחוסר ביטחון. בשלב זה הוא נתן משמעות שונה, אחרת, לחיי האפורים ונטולי החדווה. הייתי כבויה כי משה השתדל בעניין מאוד. ואז הגיע תום והדליק בתוכי את כל האורות וזיקוקי הדינור. הוארתי, זרחתי והארתי. הדבר ניכר גם במראי החיצוני.

איתו לא הרגשתי שאני חוטאת, ואיתו יכולתי להרגיש הכי אני. ללא מסכות, חיבוטי נפש וחיבוטי גוף. אני מזוקק. ההבדל בשנים לא הורגש, ומגבלות הגיל לא היו אבן נגף. הוא נתן לי להרגיש כמו בת גילו, והוא התנהג כמו בן גילי. קיימנו את הקשר בפתיחות נפשית, רגשית ומינית. אהבנו, צחקנו, היינו, שוחחנו, הזדיינו ונהנינו מכל רגע. ולרגע לא חשבתי שהוא מאלה שיזיין וירוץ לספר לחֶבְרה.

רומן פשוט, נינוח, מרתק, מטריף, מרגש, מטלטל, מסעיר ומופלא שנמשך כמעט שלוש שנים. ואני עדיין מחפשת מילים נוספות שיכולות לתאר את הקשר או את רגשותיי כדי להשתמש בהן, אלא אם כן יש מילים בשפות אחרות... ולא הייתה מאושרת כמוני בכל העולם כולו. עד שהכרתי אותו לא ידעתי שיכולים להתקיים חיים אחרים. ולמרות הכול, אני חושבת שהכרתי אותו קצת מאוחר. היה שם משהו הרבה יותר גדול ועצום מסתם קשר, רומן אסור, יקָרֵא כאשר יקָרֵא. ופה ניתן לשבץ את כל הפרשנויות האפשריות של הפסוק מספר משלי מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם והרעיון העומד במרכזו - דברים אסורים שנעשים בסתר נעימים יותר ממעשים שנעשים בגלוי ובהיתר. טוב... ספרו לי משהו שאיני יודעת...

מבחינתי הוא שיא הבריאות הנפשית ואישיות נהדרת ומקסימה, פתוח רגשית וגם פיזית. איתו ההתנהגות שלנו לא נעצרה או השתנתה בגלל אהבה, אובססיה או דילמה קיומית אחרת. הכול נבע מבחירה. זרמנו באהבתנו ובתשוקתנו זה לזו. לכן היה קל מאוד לאהוב אותו. אהבה פשוטה, ללא תנאים, לא מוגדרת ולא מוגבלת. בלי התחלה ובלי סוף. בלי עבר ובלי עתיד, אלא רק כאן ועכשיו. בלי שיפוטיות, בלי הוראות הפעלה ובלי איסורים של עשה ואל תעשה - הן לגילו, ובעיקר לגילי.

וכל הצהרת אהבה שלו כלפיי התקבלה בברכה למרות העובדה שכל חייו ועתידו לפניו. רציתי להסתכן איתו, לפחד איתו, להשתולל איתו, להעז איתו, לפרוק עול ולהתפרק, לחוות אותו ואיתו, להמתיק איתו את המים הגנובים וללכת איתו לאיבוד. זו הייתה מעין תשובה סוריאליסטית למשאלות ולמאוויים שונים. היא פשוט הייתה שם, ואותה אנצור בליבי לעד, לימים קרים וסגריריים. כעת אני מכנה את התקופה ההיא "ימי התום".

מערכת יחסים בין צעיר ומבוגרת. קיימנו את הקשר בניגוד למקובל. קשר בין מבוגר וצעירה מקובל, אך פחות מקובל קשר בין צעיר ומבוגרת. אלו הן מוסכמות ונורמות חברתיות, ביטוי של ערכים בחברה המסוימת שאנו חיים בה.

אך התעלמנו לגמרי מהכותרת וההגדרה. הן לא היו קיימות. לא עצרנו ולא נתנו עליהן את הדעת, ואנחנו בשֶלָנו. אנחנו היינו בסדר עם זה, לעומת החֶברה, שכנראה לא. זה בתוך זו וזו בתוך זה ושנינו באדישותנו לסובב אותנו. כאילו זה הדבר הטבעי ביותר לעשותו. מעולם לא חשבתי על הקשר בזמן אמיתי. וגם הוא. הוא פשוט היה שם, ויש לו פינה חמה בליבי. זה לא הגיל... זה אנחנו שנסחפנו והלכנו בתוכו לאיבוד. ובחוצפתנו, אף חשבנו שבסך הכול הדבר די טבעי...

הדעה הרווחת והמקובלת בחברה נורמטיבית היא בעד איש מבוגר ואישה צעירה, אך קשה לה לקבל אישה מבוגרת ואיש צעיר...

אני נזכרת עכשיו שכשהיינו בעיצומו של הקשר בינינו טלפנתי אליו יום אחד, וידאתי שזה אכן הוא בצידו השני של הטלפון, כולי נפעמת, אסירת תודה ונרגשת על מה שהחיים מזמנים לי, ופשוט אמרתי לו: "תום יקירי, כשאלוהים ברא אותך, הוא בטח חשב עליי." הוא צחק צחוק כן ואמיתי, וממרומי בחרותו וחוסנו ענה לי "גם את". וזהו.

איזו בת מזל אני שהיה לי אותו פעם... הדבר הטוב ביותר שקרה לי בשנים האחרונות.

יש בחיים רגעים שתמיד תרצי לזכור. וזה אחד מהרגעים הללו. המשכנו בזה שקבענו להיפגש בהמשך היום. בלי הרבה רעשי רקע וצלצולי פעמונים. טבעי ופשוט ביותר, והרגשתי מלאת מרץ, חיים וחיוניות. הוא הנשים אותי בחמצן שהייתי כה זקוקה לו, ואהבתי את מה שהוא חש כלפיי.

זה היה קל, פתוח וברור. הוא בחוסנו ונעוריו, ואני בפריקת העול שנבעה מאומללותי ביחסיי עם משה. איש (צעיר) ואישה (מבוגרת) וצורכיהם. שנינו בשיא האון המיני - אני ממרומי גילי, והוא מעצם היותו. חווינו רגעים גדולים ורגעים קטנים, רגעים מצחיקים של משובות ורגעים עצובים של החיים, רגעים טובים ורגעים רעים, וגם כאלה שלא ממש אפשר להגדיר, לכַמֵת ולמַדֵר. הבנו שאנו עונים על הצרכים העכשוויים שלנו - רגשיים וגופניים. שקיקה ותשוקה הדדיים. רעבים זה לזו, הדחקנו כל רגש אחר על זמניותו וארעיותו של הקשר, אם כי ידענו שהוא כזה. לפחות אני הייתי מודעת לזה, ולכן הייתי גם יותר מפוכחת, כשהגיע הזמן ההגיוני - לחתוך אותו באִבְחָה.

זה היה הסוד הגדול הפרטי שלנו, איש לא ידע עליו. רק שלנו. אנושי, מרגש, יצרי, הרפתקני, דינמי, בָּשֵל, מתואם, אינטנסיבי ואנרגטי, אך יחד עם זאת דיסקרטי ורציני. ומצד שני, בלי בעיות, בלי ביקורת, בלי שאלות, בלי תהיות ובלי עכבות. אנחנו. ואין בלתנו. בשקט בשקט מתחת לרדאר של אותן מוסכמות חברתיות. בלי לאבד שליטה, ללא תוכניות לעתיד. העתיד שלנו היה כאן ועכשיו.

חרף קיומם של כוחות נעלמים ואף גלויים שלכאורה פעלו נגדנו כזוג, מתוקף המוסכמות, התעלמנו מכוחות אלה, כשלא רצינו שגם אנחנו נהיה נגדנו. חוויתי אינטימיות שלא נוצרה בשום שלב בחיי המשותפים עם משה. וכל מפגש היה אינטנסיבי מקודמו.

השלמנו זה את זו, לפחות בנושאים שלשמם התכנסנו... איתו הרגשתי שלמה ומושלמת. דווקא איתו הרגשתי הכי אישה, כמו שדוד הפסיכולוג שלי השתדל כל כך בטיפולו שארגיש. הכי אישה.

טעמתי את הטעם המר-מתוק של מרד ופריצת כל המוסכמות שהחברה הציבה לנו: משפחה, גיל, מעמד ועוד. הקשר חשף קצוות של רגשות שנקברו עמוק בגלל נסיבות חיי, ומנגד, נשא אותי למקומות שיכולתי רק לחלום עליהם, מעבר לכל דמיון. קשר טוב ונינוח שלימד אותי רבות על עצמי.

מעולם גם לא שאלתי אותו למה אני? למה בגילי? מה חסר לו? לכאורה מקרה שכל חובב או סטודנט שנה א' בפסיכולוגיה היה מצליח לפענח, או פסיכולוג מתחיל שהיה שמח לחטט בו. נעים ומרעיד להיזכר בו. יכולתי להמשיך עוד ללהג על תום ובעצם להתרפק עליו ועל הזיכרונות שנשארו, כי אחרי הכול זה מה שנותר לי ממנו... והתוכן הוא מעבר למילים. מילים שאני יכולה רק להרחיב בעזרתן, אך לחלוטין לא לצמצם...

איש לא ידע על הקשר. למעט דוד הפסיכולוג שלי, שלעולם ישאל אותי בשיחת הטלפון הראשונה אליו עד כמה דחוף לי להיפגש איתו; להיום? הוא יוציא מטופל אחר, לא דחוף - מאחת הפגישות שנקבעו. פחות דחוף, למחר? יבטל או ידחה פגישה שנקבעה, למחרתיים או יותר, וכך הלאה. הוא מעולם לא אכזב אותי, ותמיד קבע לי פגישה איתו לפי מידת הבהילות. שלי. כמובן.

וכך ישבתי מולו באחת הכורסאות שאפשר ללכת בהן לאיבוד, וסיפרתי לו על תום, ועל רגשות האשם, המבוכה, הבלבול ואי הנוחות המטרידים בתוך תוכי. ואם זה בכלל נכון מה שקורה, ואם מה שאני עושה - מותר. דוד, כמי שמכיר אותי שנים רבות, ואני כמו הנוסע המתמיד אצלו, יודע היטב את סיפור חיי מילדותי ועד עצם הרגע הזה, נשען לאחור וחייך. הוא שאל אותי אם אני זוכרת שהוא ניסה בפגישות רבות שהיו לנו לשכנע אותי שאני סקסית, כי הספקות לגבי נשיותי כילו בי כל חלקה טובה.

זכרתי. ואז הוא אמר לי דברים שטלטלו והביכו אותי עוד יותר מאלו שאמר קודם.

"תראי, זאת הוכחה ניצחת לכל מה שניסיתי לשכנע אותך ברבות מהפגישות שלנו. הנשיות שלך מתפרצת החוצה, ואת אפילו לא מבחינה בה. את כולאת אותה. מטשטשת וחוסמת אותה. לא מכירה בה, כאילו זאת זהות אחרת לגמרי. אבל היא פשוט שם.

"וגם הבחור הצעיר והמפתיע רואה אותה. את אישה סקסית, עוצמתית, חכמה, חמה, נעימה ויפה. את אישה. את מקרינה נשיות וסקסיות, ותוסיפי לזה עוד אלמנטים שיש באישיותך, השכלתך ומעמדך, ותביני כמה הדבר אטרקטיבי מבחינתו, עד שפיתח רגשות כלפייך. הוא מעריץ ואוהב אותך באמת. אם כי אני לא יודע להגדיר את סוג האהבה הזה. אבל הוא - מבין מחזרים פוטנציאליים אחרים, הוא קלט את זה, והיה לו יותר אומץ לעשות את הצעד הראשון. יותר מזה לא היית צריכה. אבל זה באמת לא חשוב. תיהני מהקשר הזה. תשמחי, ותנצלי כל רגע אפשרי בו. את לא צריכה אישור מהסביבה הקרובה שלך, גם לא הרחוקה. אני לא רוצה אפילו לנבור ולחקור ולחפש אצלו סיבות, כמו אהבת אֵם שאולי חסרה לו וכו'. ממש לא מעניין אותי. ומבחינתך זה גם לא רלוונטי.

"צאי מזה. צאי מהקופסה. תפרצי את הגבולות שאת מקפידה להציב לך. חיי את הרגע, שירה. כאן ועכשיו. חופשייה ומאושרת. בא מישהו שמממש לך תשוקות אנושיות, רגשיות ונפשיות, וכן, גם גופניות. מה אכפת לך למה ולמה את?

"הוא לא יודע אפילו, אבל ממנו את מקבלת את החותמת לנשיותך, זאת שלא רצית להכיר בה. אל תחשבי על כלום. רק על הקשר, על הבחור ועל מה שאת יכולה להפיק מזה. תוציאי מזה את המרב ואת המיטב. ואת יודעת מה... שימותו הקנאים. מותר לך. ושימי לב שאני לא מתייחס לפער השנים. זה מעניין את התחת שלי. או שלך. זהו? נרגעת? מה עוד את רוצה לדעת?"

לא רציתי עוד. קיבלתי את מה שרציתי. קיבלתי את הגושפנקה ליחסים שה"חברה הנורמטיבית על מוסכמותיה", לא רואה בעין יפה וסלחנית. דייני.

הוא סיפק לי את החותמת הנכספת לנשיותי. 100% אישה.

ואני כתבתי וגם חתמתי את סיפורו כגבר. הוא ידע לכבד את הקשר ולהעריכו, תוך כדי הפנמה, הכרה והבנה של הצבת הגבולות שלי. הצלחנו ב"משימה".

ואז, אחרי מחשבות רבות, שקלול לכאן ולכאן והתחבטויות נפש, נקרעתי לגזרים והחלטתי לעשות מעשה. כל דבר טוב נגמר בסוף, גם אם אני יזמתי את הסוף הזה. פרידה היא חלק מכל מסע. והמסע הגיע אל קיצו.

ההחלטה להפסיק את הקשר גמלה בליבי לאחר שיום אחד תום התוודה בפניי, ואמר לי במבוכה הבתולית והנערית שאופיינית לגילו הצעיר שהוא אוהב אותי, אם כי הוא לא יודע להגדיר את סוג האהבה שהוא חש כלפיי, ואני שומעת את שירת המלאכים, ואילו אני, יכולתי להתאהב בו כל יום מחדש... כל יום... כל יום...

בשלב כלשהו של הקשר ראיתי שזה מגיע, ולא הופתעתי ממש. ומהרגע שהתחוור לי שגם אני אוהבת אותו, החלטתי להפסיק את הקשר, שהלך ונעשה עמוק, אינטנסיבי ותלותי יותר, ונמשך יותר זמן ממה ששנינו סברנו שהוא יארך. במיוחד אני. אם כי אף פעם לא היה לי מספיק ממנו. אהבתי אותו, ולכן גם שחררתי. והשתחררתי. כי הזמן לא ממש חבר שלי, והוא לא עוצר אפילו בשבילי...

הצהרת אהבה זו הייתה יכולה להתקבל בברכה מלווה בהכרת תודה עמוקה מקרב לב מכל אחד אחר, כי זה הדבר שחיפשתי ועודני מחפשת. אהבה. אלמלא נאמרה מפי תום. לא רציתי שרגשותיו כלפיי יתעצמו כשכל חייו ועתידו לפניו. ואני לא בעתיד שלו. לא שם. רק השלמת חסר זמנית. כמה שיותר.

כל הפחדים כולם גרמו לי לנתק עמו את הקשר, על אף הכאב שהיה חזק יותר מאותם פחדים.

ואז, בפעם שידעתי שתהיה האחרונה שניפגש, אמרתי לו שאחרי שלוש שנים זו תהיה הפעם האחרונה שלנו יחד. עמדנו במטבח, נשענים על הארונות זה מול זו, וכשאמרתי לו את הדברים, הוא החליק בגבו על הארון והתיישב על הרצפה, מחבק את רגליו המקופלות, ומאמץ אותן אל חיקו. לא הצלחתי לשאת את כובד המשא והשעה, והחלקתי על הארון שנשענתי עליו והתיישבתי על הרצפה ממש מולו. ברגליים משוכלות. הוא היה המום ושותק, ודמעות זרמו מעיניי וקולי נאלם ולא נשמע.

כשסוף סוף התעשתתי, הסברתי לו שהצעד הזה נועד רק לטובתו, ולא מתוך חמלה ורחמנות, אלא מאהבה עזה, וכי הוא יבין זאת בעתיד. הוא חייב למצוא מישהי בת גילו לפחות, אך לא יותר, ולהקים איתה בית ומשפחה. כי זה מנהגו של עולם נדוש ובנלי, בהשוואה לנו, היוצאי דופן בחברה על מוסכמותיה.

אחרי הכול ולמרות הכול, אני חושבת שמיליוני נשים ברחבי העולם היו רוצות להתחלף איתי. בתנאי שגם הן חווּ זוגיות משמימה ובלתי מספקת מצד בני הזוג. אלא אם הן באמת הרפתקניות ורוצות ליהנות מכל העולמות. גם אותן איני מאשימה. כל סיבה היא סיבה מספיק טובה לחוויה והרפתקה מעין זו.

ייתכן שנשים מסוימות - צנועות ועצורות מסיבות שונות, ואולי סתם חסודות או מתחסדות - יאמרו שזאת שריטה וסטייה מהמוסכמות החברתיות, לעומת אחרות שיברכו על קשר כזה, ואילו הצד השני של ה"קשר" יצביע על העובדה שישנם גם צעירים הנמשכים לנשים מבוגרות. מצב שיוצר win win - רווח לכול.

לעיתים אני שואלת את עצמי - האם אין נשים ברחבי העולם שהיו רוצות בסתר לב קשר עם בחור צעיר, תהא הסיבה אשר תהא? או שמא אני מחפשת גושפנקה לקשריי עם התום שלי... ויש לי גושפנקה?!

ממרומי אושרי הגנוב והנסתר אני רק יכולה להצטער שנשים רבות לא חוו, חוות או יחוו אי פעם את מה שאני חוויתי עם תום. עד תום. יותר מכול השכלתי להעריך את הקשר המיוחד במינו שנפל בחלקי, ושלא יישָנֶה שוב, לא עם תום ולא עם אחר. ולא בחיים האלה.

הוא בהתחלת חייו, ואני באמצעיתם. העתיד אץ לו רץ לקראתי בצעדי ענק, ואין דרך חזרה...

הדברים הטובים מסתיימים לבסוף. דבר לא נמשך לנצח. אם כי אני חותמת את הפרק הזה של חיי במחשבה שלעולם לא יהיה לי טוב יותר ממה שהיה לי עם תום. ברגעי אופוריה והתרוממות רוח אני מאחלת לכל מי שאני אוהבת, מכירה, מוקירה, מעריכה שתחווה את מה שאני חוויתי...

מאז לא ראיתי אותו יותר, וגם לא חיפשתי אותו. עקבותיו נעלמו. אני עדיין אוהבת אותו למרות שהוא רחוק ממני, גם אם המרחק פיזי בלבד, ומשום כך עוצמת הגעגועים הולכת ומתגברת.

אם כן, מי אמר את המשפט האלמותי, שאין גיל לאהבה? אני משערת שגם הוא היה בסיטואציה דומה... ואפשר להוסיף שאין גבול לאהבה, אין מחיר לאהבה. פשוט אין!

הקשר שלי עם תום - והימים המאושרים שחוויתי איתו ובזכותו - שהתבסס על יסוד קסום, קפץ אוטומטית למקום הרביעי המאושר בחיי, אחרי הולדת שלושת ילדיי. ועדיין.

במבט לאחור אני יכולה לשער שכל הנקמה שלי במשה התנקזה בקשר הזה עם תום.

משה. האיש שנתתי לו בלי משים, או שמא עם משים ובהכנעה, לשלוט ברגשות האושר והשמחה שלי ולדכאם. הוא היה השסתום והמצפן שכיוונו את רגשותיי האנושיים והבסיסיים ביותר, להיות או לחדול, לשבט או לחסד, לאושר או לאומללות. ואני, מתוך אותה הכנעה לא מודעת, נתתי לדברים לקרות. ואז נפרצו הגבולות. זה היה קל. מאוד.

הדבר היחידי שבלט במשה, ואף נדף ממנו, היה ריח חזק מאוד של בושם לגברים, שחרך את הריריות של נחיריי כל בוקר מחדש. הוא פשוט נדבק לשם. הריח. והוא שם.

כאשר הסתיים הקשר, לא העזתי לשאול ולבקש פרטים ממישהו מבין המכרים המשותפים המעטים, אם כי בעקיפין, כדי לא לעורר רגשות שאני בקושי מצליחה לדכא אותם, ולא להתחקות אחר עקבותיו. גם היום, ממרחק של שנים, איני שואלת. אסור לי לשאול. יותר טוב לי, לו, ולְמָה שהיה ויש בינינו.

אני חושבת שבאמצעותי ובאמצעות הקשר איתי, תום עבר טרנספורמציה. מעלם לגבר. שינוי פיזי ונפשי. מצויד בברכת הדרך ומלווה בזיכרונות נעימים, הוא יוצא לחיים האמיתיים. גם הוא חווה ריגושים וסכנות, ובטוחני כי הוא לא ישכח אותי ואת הקשר הרומנטי על כל מורכבויותיו, לעומת קשריו עם נערות בגילו פחות או יותר, שהיו חברות שלו לזמן מה, שהלכו ובאו ונשכחו, והוא לא עצר אותן מעולם. איתי היה לו משהו שהיה מעבר למערכת יחסים, ואחרי הכול, שלחתי אותו לעולם הגדול מצויד בהוראות הפעלה. בתקווה שכל אחד מאיתנו יעבור גילויים וצמיחה מחודשים, כל אחד ושורשיו לכיוונים הרצויים לו, ולאן שהרוח תישא אותו, אם הוא יתמסר לה כפי שעשה איתי.

גם אני השתניתי. כבר לא הייתי אני במובנים רבים, בעיקר בתחושת ביטחון עצמי, והדימוי העצמי היה קצת יותר גבוה ממה שהיה בתחילת הקשר. רמת ההיזקקות שלי למשה כבעל פחתה פלאים, ולא גרמה למתח, מריבות, תסכול וזעם. אלא הייתה תחושת שביעות רצון ורוגע אין-סופי, ומצד שני אדישות.

לאחר שנפרדנו והוא נסע לכל הרוחות מבלי להותיר אחריו זכר, חשתי פרץ של געגועים וכמיהה עזה לָעלם, ולאחר תקופה לא ארוכה קניתי בושם שהוא השתמש בו כל אימת שנפגש איתי, עדין אך גברי, ובלילות ארוכים של בדידות הייתי מתיזה על עצמי ועל בגדיי מהבושם, נכנסת למיטה אפופה ועטופה ב"תום", מתייחדת איתו כל לילה, וכך נרדמת או מנסה להירדם. למחרת מוקדם בבוקר מקלחת קצרה מחקה את העקבות.

אף פעם לא חלמתי עליו. אהבתי את החיים שלי כשהוא היה בתוכם ומילא אותם, עד קצה גבול הקיבולת שלי, וליבי מלא ערגה וגעגועים אליו. אל התמימות הנערית, אהבת בוסר, וחיי נצח לצידו.

הייתי מאושרת איתו בגלל הקשר הבלתי אפשרי, שבמשך כל השנים לא הבנתי כמה הוא גרם לי לאושר, ורק היום במבט לאחור, אני יכולה להעריך אותו כראוי. גם תום וגם הקשר איתו היו מושלמים בצורה מביכה, וניתנה לי הזכות לאהוב אותו, וגם להיות נאהבת. שום דבר לא היה יותר מדי. לא יכולתי לאהוב אותו יותר מדי, כמו כן להעריך את הקשר איתו. ימים ארוכים לאחר הפרידה עדיין אהבתי וחיבקתי אותו מרחוק, ורק אלוהים יודע כמה רחוק. בכל מובן.

מבלי שהוא ידע זאת אפילו, תום מילא את חיי, את החלל שנוצר בחסותו של משה כשהוא לא היה הבעל החם, המגן והאוהב שאפשר היה לחסות תחת כנפיו, שהיה מרוכז מדי בעצמו, ולא הביע רגש כלשהו מקשת רחבה של רגשות, ייקרא כאשר ייקרא, ונפער חור בנשמה. ללא תחתית.

מעין מצור רגשי. כלא. ובוודאי לא סיפק תחושת הגנה וחום. וברבות הימים נוצרו קונפליקטים כה קשים, וקשר של שתיקה שחתם את אי הסכמתנו על שום נושא כמעט, שקיים בבית ובו משפחה שבה הורים וילדים, ופערים שאי אפשר היה לגשר עליהם.

בהתחלה היו מריבות רועמות, אחר כך מריבות שקטות אחר כך שקט רועם, בגלל הילדים, שגם איתם יחסיו היו עכורים בגלל שהם נטו לצד שלי, ולא היה שותף ממש בחייהם האישיים, החברתיים ובכלל.

משה גרם לי ולילדיי לחיות ללא הגנות כלכליות, רגשיות, משפחתיות, או כל הגנה אחרת מאחר שלא היה מעורב בחייהם, בגדילתו ובהתפתחותו של כל אחד מהם כאינדיבידואל או כמשפחה. אני בעצם הייתי ועודני הדמות המרכזית בחייהם. זאת הייתה תקופה קשה שעיצבה את חייהם ואת חיי, והגדירה אותם לעתיד לבוא.

ואחר כך שרר שקט מתוח. באשר לעצמי, עברתי כבר את שלב הכעס. דממה מדממת ולבסוף, השלמה.

אך לא אכביר במילים על משה, הוא ממש לא נושא שראוי לדון בו.

הייתי כל כך מאושרת ושמחה, וכתוצאה מכך התנהגותי השפיעה על הבית ועל יושביו. בלי לדעת את הגורם ילדיי נהנו מאמא מאושרת, רגועה ושלווה, בשונה מאותה אישה מרירה ומתוסכלת, שמשום מה לא נפרדת מאביהם.

אני נותנת את דעתי לאותם מיליוני נשים ברחבי העולם שהיו מוכנות להתחלף איתי, ולייצר ולקיים מין רומן שכזה. עם עלם חמודות. למרות שעל פי ההיגיון ובניגוד לרגש, ידעתי בוודאות שגם כשכל הסיפור יסתיים, לעולם יהיו לי זיכרונות נעימים להתרפק עליהם בעיקר ביום סגריר.

האם אוכל לאהוב שוב מישהו אחר? האם אוכל להתנשק ולהתחבק או להזדיין עם אחר מבלי שזיכרונו של תום יעמוד כחוצץ בינינו? האם אוכל לחוות שוב אותם רגשות של אינטימיות, השתוקקות וחושניות?

תום הכי הוא, ואני הכי אני. אמיתיים לגמרי. זאת לבטח הייתה חוויה חד פעמית. או הרפתקה שלא תחזור על עצמה. של שנינו. וכפי שאני נושאת אותו על לוח ליבי, כך אני בטוחה שגם הוא במקום מסוים בעולם, שהוא נמצא בו, עושה כן, במעין רכושנות ואינטימיות שחווינו והיא שלנו לעד. עד יום מותנו. והזיכרונות אינם ברי תפוגה וליחם לא נס. יצרתי זיכרונות נפלאים, כדי לשאת אותם איתי לעד, זיכרון מתוק ורחוק. מאוד רחוק.

לעיתים נדמה היה כי נועדנו זה לזו, למעט פרט אחד קטן, זעיר, כמעט ולא נראה על פני השטח, פער השנים בינינו. אה... והוא ראוי לכל מילה שאני מסוגלת לחשוב עליה. ובאמת, אין לי שום דרך הגיונית או לא, להודות לתום. אחרי הכול הוא יכול היה להיות בקשר עם לפחות חצי מיליון נשים בשכבת הגיל שלי. אחרי הכול, זה גם עניין של גאוגרפיה.

אני מכירה ומוקירה את מה שהיה לי ואיננו, ומודה לאלוהים על כל יום ושעה שניתנו לי כמתנה עם תום. מנה זעומה של אושר שתיזכר חיים שלמים, ושנפלה עליי משום מקום.

גמרתי עליו את ההלל. נכון, אני עדיין מתלהבת, ויש לי את כל הסיבות בעולם לעשות זאת.

סיפור אהבה מושלם.

תם הסיפור של תום ונשלם. היה תום ותום שהיה...