הר אדוני

"היממה היא טעימה אחת", נשמע קולו של מַאסְטְרוֹ אֶריקוֹ בפתח בית־המלאכה. אני כבר עמדתי שם רבע שעה לפני הדלת כדי להתחיל טוב את יום העבודה הראשון שלי. הוא מגיע בשבע, מעלה את תריס־הברזל ואומר את משפט העידוד שלו: היממה היא טעימה אחת, הזמן קצר, אז נתחיל לעבוד. לפקודתך, אני עונה לו, וככה זה הלך. היום אני כותב את הידיעה הראשונה, כדי לשמור את חשבון הימים החדשים. יותר אני כבר לא בבית־ספר. הגעתי לגיל שלוש־עשרה, ואבא שלח אותי לעבוד. זה צודק, הגיעה השעה. חינוך־חובה זה עד ג' יסודית, והוא נתן לי ללמוד עד ה' כי הייתי קצת חולני, וחוץ מזה, ככה יש לי תעודת לימודים טובה יותר. בסביבה הזאת ילדים הולכים לעבוד גם בלי בית־ספר, את זה אבא לא רצה. הוא סוור בנמל, לא למד, רק עכשיו הוא לומד לקרוא ולכתוב, בשיעורי ערב של איגוד הסוורים. הוא מדבר בדיאלקט ומפחד מהאיטלקית וגם מהידע של אלה שלמדו. אומר שעם האיטלקית הבנאדם חמוש יותר טוב. אני יודע איטלקית כי אני קורא ספרים בספרייה, אבל אני לא מדבר בה. אני כותב באיטלקית כי היא שותקת ואני יכול לכתוב בה את אירועי היום אחרי שנחו מהרעש של הנפוליטנית.