גלים

יומני היקר.

גאד דאמט. אני לא מאמין שסיפרתי לה.

אתמול עשיתי את הטעות הראשונה שלי, וסיפרתי לאימא שלי שאני די בטוח שאני סובל מדיכאון.

היא הסתכלה בי במבט סקפטי ואמרה שאני לא יכול פשוט לאבחן את עצמי.

אמרתי לה שאם היא הייתה מסכימה שאלך לפסיכולוג, אולי הוא היה מאבחן אותי ולא הייתי צריך לעשות את כל העבודה הקשה בעצמי.

היא הרימה גבה ואמרה לי שפסיכולוגים הם סתם אנשים שחושבים שהם מבינים עניין כשהם בעצם לא יודעים כלום.

אז מה היא עשתה במקום זאת?

היא קנתה לי יומן.

אז שלום לכם - חבורת דפים חסרי ערך שיצטרכו לשאת את כובד המילים האכזריות, האומללות ומלאות הבדידות שאכתוב היום. נעים להכיר! אני אלכס.

אימא ביקשה שאכתוב על שלושה דברים: למה אני חושב שיש לי דיכאון, מה יכול לעזור ואיך הדיכאון גורם לי להרגיש.

אז בואו נתחיל.

1. אני לא יודע למה זה קורה.

דיכאון הוא - מה שנקרא - הרכב כימיקלים שהסתבך במיוחד.

דיכאון עובר בתורשה, ולכן אני מניח שכל זה קורה בגלל איזה סבא רבא רבא רבא מעצבן.

2. מה יכול לעזור? טוב, זאת שאלה טובה.

למען האמת אני לא חושב שיש משהו שיכול לעזור. תאמינו לי, אתם לא מבינים כמה הייתי רוצה שזה ייעלם. כמה הייתי רוצה להיות נורמלי, אפילו אם נורמלי זו רק מילה נרדפת למשעמם.

אנשים נוטים לחשוב שהם יכולים לעזור, אבל הם לא מבינים שאף אחד מהם לא חזק מספיק מבחינה נפשית בשביל לתת לך גב ולמשוך אותך החוצה מהעצב.

3. ולסיום החגיגי - איך אני מרגיש בזמן התקף דיכאון. אני מרגיש.. רע.

אני תמיד מרגיש עצוב. ורוב הזמן אני בכלל לא יודע למה, וזה ממש מתסכל.

אני כועס.

אני כועס על הכול, על כולם.

אני כועס על ההורים שלי שנתנו לי כאלה גנים נוראיים, אני כועס על עצמי שאני לא נלחם יותר, אני כועס על העולם שהוא מכריח אותי לעבור דברים כאלה.

אני מרגיש לבד. אני לא מאחל אפילו לאנשים הכי מגעילים בעולם להרגיש לבד כל כך כמו שאני מרגיש ברגעים הקשים.

ככל שזה מחמיר, ככה הגוף שלי מגיב לזה יותר ויותר.

הראש שלי כואב ואני מקיא המון. העולם מסתחרר סביבי ואני לא מצליח להתמקד בדבר.

אם הייתי צריך להסביר בקצרה, הייתי מתאר את זה ככה -

השמיים נופלים עליי. הקירות סוגרים עליי. אני שוכב במיטה ומרגיש כאילו אני שוקל אלף טון, ואני לא יכול לקום.

אני נופל אל החשיכה, ואני לבד.

מרוצה, אימא?

על החתום - אלכס הולנד.