סיפורו המוזר ויוצא הדופן של ארנסט ואן הול

בבוקר יום רביעי הקיץ ארנסט הרבה אחרי שאור חיוור השתטח תחת התריסים וליטף ברכות את קירותיו. מוזר היה הדבר שכן, ערב קודם שכב לישון כבר בשמונה. סביבו שרר איזה שקט מתוק ומרדים.

כאשר שבה אליו הכרתו הצלולה היה רגוע כמו דג השוחה בתנועות ארוכות ואיטיות בתוך גוף מים גדול וצלול הנטול כל איום או צרה. ארנסט נמתח וחיוך על שפתיו ומין עונג רך פשט באיבריו כדגדוג עדין המתחיל בעורפו ויורד וזורם עד לקצות הבהונות. הוא התגלגל על צדו לפאת המיטה עליה לא ישן וקרירותו הנעימה של הסדין המתוח, הרטיטה את לחיו. גופו העירום תחת השמיכה הדקה התענג על קלילותה שלא הכבידה וגם לא הפקירה אותו מעורטל. הוא ליקק את שפתיו בלשונו ובלע את רוקו ופיו לא היה יבש כלל. הטמפרטורה בחדר סביבו, נעמה לו כאילו נמדדה וכויילה בדיוק לכבודו. מבטו שוטט במין שלוות התעוררות רכה בחדר, מחרכי התריס אל הסרט שהקרינו על הקיר שמולם, מן התקרה והמנורה הנמתחת ממנה מטה כמו מבקשת לרדת עוד ועוד והגיע גם היא אל המיטה, ועד מדפי הספרים העמוסים שמנגד. ארנסט נשא כעת את מבטו אל הקיר שלמראשותיו ובו קבוע רישומה של האישה העירומה המתוארת בקווי עיפרון, לעיתים חזקים ותקיפים ולעיתים מהוססים ומרוחים, עדינים ודקים. תחילה עקב במבטו אחר תנוחת שיערה המוחזק בידה ובה בעת עומד להתפזר על כתפיה, מנסה לפענח את תווי פניה המרומזים ומבטה החומק. הוא המשיך וחקר את גופה, את קימוריו, צלליו, פיתוייו וניסה להחליט בינו לבין עצמו האם היא נינוחה או שמא מתוחה ומתאמצת אל מול הצייר שרשם אותה, האם היה בוחר בה לו היה פוגשה באיזה בר. ואז, עירפל ארנסט את מבטו, טשטש את חדותו כמו בחלום, כמו התרחק מעט מן הדמות ולפתע יכול היה לצפות בחדר המשתקף בזכוכית התמונה כמו עולם בתוך עולם, רוך בתוך רוך. אגב מבטו חולמני זה הנע פנימה והחוצה אל תוך הציור וממנו, נח מבטו על השתקפות השעון העגול התלוי מעל דלת חדרו. לפתע, נראתה לו השעה המשתקפת בלתי הגיונית בעליל והוא ניסה להתעמק בה לרגע קט כשלתודעתו מחלחלים אט אט חרדה וספק עד אשר בתנועה מבוהלת התרומם וסבב קמעה במיטתו והביט ישירות בשעון. חששו התאמת, השעה הייתה בלא כל ספק, עשר ארבעים וחמש.

זעקה נתמלטה מפיו, הוא הזדקף בפתאומיות במיטתו, אחוז חרדה. שיערותיו סמרו ממש, בבהלה, נשימתו נעתקה, ליבו פעם בחוזקה והוא זינק עירום מן המיטה, אל חדר הרחצה. מן הראי הביט בו פרצוף מודאג שלא השתנה גם לאחר שהכניסו תחת מי הברז הקרים. שוב הביט בעצמו ונאנח, וואי וואי, אלוהים אני מאחר כל-כך, איך זה קרה, דווקא ביום פגישות עמוס. המים הקרים הרגיעו את דהרת ליבו והוא מיהר בחזרה אל חדרו. חטף את החולצה הראשונה שנקרתה בדרכו וכפתר אותה במהירות ומרוב שנחפז טעו אצבעותיו והתבלבלו ואמרתה השמאלית ארכה מן הימנית ובפיזור דעתו לא שם לב לכך כלל. את המכנסיים לבש בדהרה והידק מדי את חגורתו, משהתכופף לנעול נעליו נלחצה בטנו ונשימתו נעתקה. שוב לחדר הרחצה ושוב הביט במראה, מלטף את עור פניו חוכך בדעתו האם זיפי זקנו כבר ארוכים מידי או שמא אפשר שיגנוב עוד יום אחד ללא תגלחת. השעון קיבל את ההחלטה במקומו והוא צחצח שיניו במהירות, הנחית את שיערו במים והזליף בושם בזריזות. דלת נפתחת, יד מושטת, עניבה מוטלת על כתף, אחז בתיקו, בטלפון הסלולארי ובמפתחות ויצא. הדלת נטרקה מאחוריו, את העניבה כבר קשר במעלית בדרכו מטה.

אף דייר לא נכנס ואף אחד לא יצא כל הדרך מטה והוא סבב במעלית באי-שקט עקב בצד אגודל. ריקנות זו רק חיזקה בו את תחושת האיחור, חוסר נעימות ואשמה פשו בו והציפוהו בתחושה מוזרה, כמו זו שחש בילדותו כאשר ציפה להיענש. כולם כבר בעבודה חשב, אמצע היום, רק אני, אין איש בבית מלבדי.

בזמן שבלוח הקומות כבו ונדלקו הנורות בזו אחר זו והמעלית החליקה מטה בדממה, הריץ ארנסט בראשו תסריטים שונים, של מבטים מצד מנהלת המשרד, עמיתיו שירימו מבט תוכחני ומשועשע מעל מכתבותיהם, הלקוח הזועם שיחכה לו מתנחם בעיתון הבוקר, שאלות נוקבות ותשובות מפוברקות שישיב. בדממה אלגנטית נפתחו דלתות המעלית, נפשקו זו לימין וזו לשמאל. הוא ניתק ממחשבותיו וצעד במהירות מניף גבוה את תיקו עם כל פסיעה , ובהינף יד נמרץ הדף את דלת הזכוכית של המבואה ופרץ אל הרחוב נוכח אורו המלא של היום הלבן. רוח קלה הכתה בפניו ורעננה אותו סופית, בחמישה צעדי ענק הגיע לגרם המדרגות וגמע אותו בשתי קפיצות חפוזות. בטרם בלע את רוקו כבר ניצב על שפת הכביש הרחב ממול תחנת הרכבת התחתית, ממול לקפה ולתחנת האוטובוסים, ניצב ונעצר וקפא על עמדו.

ארנסט הביט ימינה ואז שמאלה ושוב ושוב, הוא החל צועד במעבר החצייה מביט תחילה לפנים ואחר כך לאחוריו בפליאה, עד שלמעשה צעד לאחור, פניו אל המקום ממנו בא וגבו אל המקום אליו הלך. הוא נשא מבטו אל חלונות הבניינים שסביבו וניסה לצוד בעיניו את הנקודה הרחוקה ביותר של השדרה מימינו או משמאלו, הנקודה בה התחברו למולו שני קצותיה, ואימץ ואימץ את ראייתו. הוא עצר כך מהליכתו במרכז הכביש הרחב, בוחן שוב ושוב סביבו, מתלבט ומתבלבל ומסכן את עצמו שכן עלול היה להידרס בן רגע, אלמלא גילה ארנסט ואן הול לתדהמתו הרבה, כי הוא נמצא שם יחידי, לגמרי לגמרי לבדו.

נפש חיה לא נראתה במרחק קילומטר בכל כיוון. אף לא מכונית אחת נוסעת אף לא צפירה נמוגה אחת. אורות הרמזורים התחלפו שוב ושוב אך ורק לעצמם, הרוח העיפה אבק ודף עיתון אנה ואנה וארנסט המשתומם המשיך לפסוע לאחור, תיקו אחוז בידו בחוזקה עד שכשל על שפת המדרכה שמאחוריו. הוא עצם את עיניו בעודו שרוע למחצה על המדרכה, ספר באיטיות אחת ושתים ושלוש ועד שבע, כפי שעשה בילדותו ושב ופקחן, אולם דבר לא השתנה, העיר הייתה ריקה אבל יותר מכל, דוממת.

בתחנת המוניות עמדו המכוניות וחלונותיהן פתוחים לרווחה. בדוכן הקטן של הסדרן היה האשנב פתוח והעט היה מונח על סידור העבודה, אפילו מכשיר הקשר רשרש וטרטר. ארנסט החל לחוש אט אט באימה נוראה המחלחלת ועולה בתוכו, מציפה את כל גופו בזרמים עדינים ושוטפים של חרדה, כמו של ילד קטן שנשכח מאחור. איפה כולם, הוא מלמל לעצמו, היי, צעק, יש כאן מישהו, הלו מישהו שומע, מה קורה כאן, אך רק הד קולו ענה לו מן הרחוב. הוא ניסה להתעשת, צעד לימינו ברגליים רועדות והחל לרדת במדרגות תחנת הרכבת התחתית ואגב כך שם לבו לקול פסיעותיו המהדהד מדרגה אחר מדרגה. בתחתית המדרגות למטה, הייתה עמדת הכרטיסן פרוצה, דלתה פתוחה לרווחה במן בהלת יציאה שכזאת. הוא עבר את השערים האוטומטיים ללא כל התנגדות, הדרגנועים עבדו כרגיל אך איש לא עלה בהם ולא ירד. בעיניו עלו דמעות וראשו היה סחרחר, שאלה גדולה ונחרצת עמדה באוויר, ספקות מחלחלים, חידה. הוא ירד בדרגנוע מטה אל הרציף הרגיל שלו ולהפתעתו עמדה בו הרכבת ודלתותיה פתוחות לרווחה, לכן מיהר ונכנס. לרגע היה בו שביב תקווה אולם מיד נוכח לדעת שגם הרכבת ריקה ואינה משה ממקומה. ארנסט התיישב תחתיו על אחד המושבים הריקים ואחז את ראשו בידיו. ליבו הלם כמרקחה, זיעה קרה ניגרה מפניו ועורפו ורגליו היו קפואות. הוא חש בצורך להקיא ומיהר ויצא את הקרון, התיישב על הארץ נשען בגבו על ספסל עד שמתוך חולשה וסחרחורת נשכב פרקדן על ריצפת התחנה מביט לתקרתה, נושם ונושף ורק מקץ שעה קלה הצליח להתעשת מעט וניסה למקד את מחשבתו. הוא התרומם בקושי והתיישב על ספסל התחנה מניח תיקו על ברכיו וחושב בקדחתנות מה עליו לעשות. שעונו הראה בדיוק אחת-עשרה ושלושים, גם שעון התחנה הראה כך, כשניסה לקום על רגליו כבדו עיניו, שחור הפך העולם שמולו והוא נפל והתעלף.

מששבה אליו הכרתו הראה שעון התחנה אחת-עשרה ארבעים ואחת דקות, אבל מלבד ארנסט ואן הול לא היה בתחנת הרכבת הסואנת וההומה כל-כך בדרך-כלל, ולו אדם אחד נוסף שייתן דעתו על כך. שקט כבד ומתוח רבץ על הכל, קרון הרכבת עמד עדיין במקומו ודלתותיו פתוחות ומזמינות, אך רוח המנהרות הנושאת עמה תמיד איזו קרירות וריחות מרתפים, לא נשבה כלל באותו הבוקר.