חינוך הומני בעולם דיגיטלי פוסט־מודרני

" החלומות הגדולים, יסוד העולם הם.

...רק החלום החופשי, המורד במציאות וגבוליה,

הוא הוא באמת האמת היותר הווייתית של המציאות"

(הרב קוק, שמונה קבצים, קובץ ג', רכ"ו)

הספר הזה משרטט קווים של חלום שמזמן היה צריך להתגשם. חלום שרבים שותפים לו, חלום שרבים שואפים לממשו. אבל ככל שהוא מנסה לנסוק למרומים, שוב ושוב הוא נופל כציפור שבורת כנף בין קירותיה של כיתה שלא מושפעת מתהפוכות הזמן.

הרבה מן הדברים הכתובים בספר כבר עלו בספרים, במאמרים, בהרצאות, בכתבות בירחונים ובעיתונים, במשדרים ברדיו ובטלוויזיה, בדיונים ובשיחות בחדרי המורים. הרבה מן המושגים השזורים בהם הפכו למטבעות לשון שנשחקו, אבל כל אלה כמעט ולא הביאו לשינוי מהותי של מערכת החינוך. חלקם הפכו לקלישאות שכיסו בערפל את השאלות הגדולות, האמיתיות. ובכל זאת, אל ייאוש. חלום של ממש שחולמים אותו בהקיץ, חזון של אמת ששורשיו נטועים במציאות, ניתן להגשמה, אם רק למאמינים בו יהיה האומץ להעז והכוח להתמיד.

חלום החינוך ההומני, המכוון לטיפוח הרוח החופשית של האדם, מלווה את האידאל החינוכי במשך מאות אחדות של שנים. אולם, המעשה החינוכי גורר איתו, עד עצם היום הזה, את ההתבטלות בפני סמכות ואת הציות ללא ערעור, את הסגידה ל"טקסטים גדולים" שאין עליהם חולקין, את הסטנדרטיזציה של הידע ושל ההישגים ואת האחידות של המעשה, המקום והזמן.

התרבות הפוסט-מודרנית בעידן הדיגיטלי החזירה את התפיסה ההומניסטית למרכז הבמה החינוכית. בעולם של המאה ה-21, הידע כשלעצמו מאבד מחשיבותו, העצמאות המחשבתית דוחקת את הצייתנות ומפוררת את הסמכות, החשיבה המקורית והיצירתית מפרקת את האחידות ומבול המידע ששטף את העולם מייתר את הצורך בשינון וזכירה.

כמעט אין חולקים על כך שהחינוך בעידן הדיגיטלי הפוסט-מודרני צריך להשתנות מכול וכול, מן המטרות והיעדים ועד לדרכים ולמעשים. אלא ש"ניסיונות לשנות את עולמנו באופן מהותי בתחום מוגדר כלשהו, נתקלים מייד בכוחו העצום של הסדר הקיים, ונדמה שנגזר עליהם להיות חסרי אונים" (אדורנו, 2017, עמ' 18). ואף-על-פי-כן, השינוי בוא יבוא, שאם לא כן מערכת החינוך, שתמשיך לחנך את תלמידיה למציאות שחלפה מן העולם, תהא מיותרת ותגווע לאיטה אל השכחה. כוחות שוק ישתלטו על מערכת החינוך ויעשו בה כדי להפיק תועלת לעצמם, וכך המטרות הערכיות של החינוך לא ימצאו את מקומן.

הספר לא נכתב מתוך יומרה אקדמית אלא מתוך אמונה ותקווה שיש בכוחו של החינוך לחנך לאורן של מטרות גדולות. הספר מנסה להציע תמונה אפשרית של חינוך הומני בעידן דיגיטלי פוסט-מודרני, תמונה שהיא בוודאי לא יחידה, תמונה שלא כל פרטיה יזכו להסכמה. אבל היא תעורר דיון, אשר יוביל להתחדשות ולשינוי שצריך היה להתרחש כבר מזמן.

לספר שלושה שערים:

השער הראשון: מציג את מה שהיה - מבט מהיר על המאפיינים של החינוך מן העת העתיקה ועד ימינו, שתכליתו לבחון מה הם המקורות אשר קיבעו את מאפייניו של החינוך בעידן המודרני.

השער השני: מציג את מה שקיים - סקירה של התפיסות החינוכיות של שרי החינוך בישראל משנת 2000, הנושאים שהם קידמו והרפורמות שביצעו, תוך בחינה של התאמתם למילניום השלישי.

השער השלישי הוא עיקרו של הספר. הוא מציג את דעתו של כותב הספר באשר לתפיסה החינוכית ולמעשה החינוכי כפי שהם אמורים להיות, כדי שמערכת החינוך תתאים את עצמה לעידן העכשווי, למילניום השלישי. הוא עוסק במרכיביו של המעשה החינוכי: תכנים וכישורים, מתודות של הוראה ולמידה, המבנה הארגוני של הלמידה, הסביבה הלימודית ותשתיותיה, מדידה והערכה ולבסוף, דבר אל האנשים החשובים ביותר במערכת - המורים והתלמידים.

הדברים מוצגים בספר בקווים עקרוניים, שאפשר ורצוי לתת להם פרשנויות שונות וליישמם בדרכים רבות. התלבטתי בשאלה באיזו מידה לפרט בהסברים ולהרבות בדוגמאות. מצד אחד, פירוט יתר ודוגמאות רבות מטה את תשומת הלב מן העיקר, ומניסיוני אני יודע שלעיתים קונים ומפנימים את הדוגמאות עצמן ומאבדים את המשמעות החינוכית שהן מייצגות, וכך מצטמצם עושר האפשרויות שניתן להפיק מהן. מצד שני, עמדו לנגד עיניי דבריו של פרידריך ניטשה: "תכופות אין הקורא והסופר מבינים זה את זה, מפני שהסופר מיטיב מדי להכיר את נושא ספרו [...] כך שהוא פוטר עצמו מלהביא דוגמאות, שאותן הוא מכיר למאות. הקורא, לעומת זאת, זר לנושא ונוטה בקלות להניח שהוא מנומק בצורה גרועה, אם אכן הדוגמאות נמנעות ממנו" (ניטשה, תשס"ח, [1878], עמ' 140, פסקה 202). אני מקווה שמצאתי את שביל הזהב בין המעט למרובה, תוך שאני נוטה לצד המעט ומותיר פתח למחשבה היוצרת, אשר כל העושה במלאכת החינוך יוכל לפתח בעצמו ולאמץ לעצמו דרכי הוראה, בהתאם לסגנונו, לאופיו ולדמיונו.

לאחר שיצא הספר מידיי, מקווה אני להיווכח כי הוא "ממשיך בחיים משל עצמו... ממשיך ללכת בדרכו שלו [...] חי כמו ישות בעלת רוח ונפש" (שם, עמ' 143, פסקה 208).