שתי מרגריטות

רקע היסטורי

השנה היא 1247, לאביאנו, כפר קטן הנמצא בחבל אומבריה, על גבול טוסקנה, בעמק החובק ביצות רבות, שבין העיר מונטפולצ'יאנו ואגם טרזימנו. מרגריטה נולדה למשפחת עובדי אדמה, איכרים ממעמד הביניים, האם מתה בהיותה בת שמונה והאב התחתן מחדש ונולדו לו עוד ילדים. מרגריטה נדחקה הצידה והוזנחה על ידי אמה החורגת. בגיל 16 החליטה לברוח מהבית לאחר שהכירה צעיר,הבוגר ממנה בעשר שנים שבא ממשפחה מכובדת עשירה ואריסטוקרטית ממונטפולצ'יאנו. מרגריטה היפהפיה משכה את ליבו והם החליטו לחיות ביחד, הצעיר, ארסניו דל פקורה ממונטפולצ'יאנו, מביא את מרגריטה לביתו. בני הבית לא ראו בעין יפה את פלישתה של הכפריה לביתם וחייה ללא נישואין עם בנם. לאחר שנה הרתה לו מרגריטה והביאה בן לעולם. מרגריטה חיה חיי מותרות ,נשפים וטיולים, יצרה לעצמה מעמד של אשת חברה רצויה ואהודה בקרב חיי הקהילה האריסטוקרטית בטוסקנה. בתוך חומות העיר מונטפולצ'יאנו ארגנה מפגשים תרבותיים,פוליטיים וחברתיים, וללא מחיצות עם אנשי המקום ולפיכך היתה מקובלת על כולם, אך לא על בני משפחתו של ארסניו.

בשנת 1272, לאחר 9 שנות אושר ועושר, ארסניו מוצא את מותו באופן מסתורי במסע צייד, ליד אגם טרזימנו באזור חקלאי השייך למשפחתו; בפטריניאנו דל לאגו. כלבם הנאמן הגיע לביתו והזעיק את מרגריטה שיצאה לחפשו ומצאה את גופתו השסועה.

על מרגריטה האבלה נפל אסון נוסף, בני משפחתו של אהובה ארסניו, גרשו אותה עם בנה מביתם. אשת החברה הידועה, הפכה לנוודה ללא בית לאחר שגם אביה סרב לקבלה לביתו ונאלצה למכור את גופה כדי לשרוד.

בצר לה, פנתה מרגריטה לעבר העיר קורטונה, שם הגיעה למסדר הפרנציסקנים שהוקם לא מכבר ובמיוחד התקרבה לנזירים הפרנציסקנים ג'יובני דה קסטיליונה וג'יונטה בואניאטי, שהיו מדריכיה לצאתה לחיים החדשים. בשנת 1277 נכנסה מרגריטה למסדר השלישי של הפרנציסקנים כשהיא מקדישה את חייה לתפילות, לחזרה בתשובה ולמעשי צדקה. מרגריטה הקימה את מסדר הפוברלה" המסכנות "בשנת 1278 וייסדה בית חולים ליד כנסיית סן בזיליו כשלידו מאוחר יותר הוקמה אגודה שנקראית "סנטה מריה דלה מיזריקורדיה", עבור נשים שהקדישו חייהם בטיפול בחולים ועניים. ב- 22 בפברואר 1297 מתה מרגריטה. גופתה נחנטה, הולבשה בבגדים רקומים בחוט זהב ונטמנה בבזיליקה של סן בזיליו. רק בשנת 1728 הוכרזה כקדושה ע''י האפיפיור בנדקטיס ה 13 ורק אחרי שהושלמה בנייתה של הכנסיה בשנת 1887 הוטמנה סופית בארון זכוכית כשהיא שרועה על גבה וידיה משולבות, לבושה בבגדיה המקוריים.

מרגריטה ד'אקוהויוה

מרגריטה ד'אקוהויוה יצאה לאויר העולם בחורף קר של פברואר שנת 1247, בבית אבן קטן בכפר לביאנו שנמצא במרחק לא גדול מאגם טרזימנו אשר באומבריה, בגוברניה של פרוג'יה, בדרך העמקים והביצות שמובילה ממונטפולצ'יאנו לעיר קורטונה.

מספר בתים פזורים בעמק, במרכז הקטן שנמצא בין בתי הכפר, מתקיים שוק פעם בכמה ימים, כשהאיכרים והסוחרים מביאים מרכולתם מכפרים סמוכים, בית הכנסיה קטן המידות, שבנו המקומיים מאבן גיר לבנה שנמצאת למכביר לאורך נתיבי המים הזורמים מן הגבעות, האיזור כולו מוצף בביצות, מאחר והאדמה חרסית, מי הגשמים שיורדים ואינם נספגים, הופכים עד מהרה לביצות גדולות שמציפות כפרים שלמים. ממעל, צופה עליהם, על רכס הגבעה, עומד בית גדול שבו גר החוואי גוליילמו איל רוסו "האדום" בשל צבע שערו, שמנהל את החווה עבור הדוכס לורנצו דלה ואלה, שגר בקרבת מונטפולצ'יאנו בטירה מוקפת חומות גבוהות וכמעט ואינו נראה בפומבי.

ביתו של גוליילמו איל רוסו, היה בית אבן מוארך בו חלק ניכר מהמבנה שימש כאסם וחלק כמחסן בו איכסנו את הסלק והדגנים ונתלו שוקי החזירים לעישון, שם גם היו כלי העבודה שחולקו לאיכרים שעמם היה לחוואי הסכם עבודה בתור "מזאנים", מחצית מהגידול ניתן לחוואי שמנהל עבור הדוכס, שהינו בעל הקרקעות, את החווה.

הבית עמד וצפה מראש הגבעה על העמקים הפזורים ושדות המרעה והטראסות המסודרות בשורות ארוכות ומעוגלות של אבנים קטנות שמגינות על היבול שהגשם לא ישטוף אותו.

בתי האבן הפזורים בעמק מתחת, עם גגות קש וחימר שמדביק אותם יחדיו, בקומה הקרקע רבצו הבהמות והעופות, מעליהם, בעזרת סולם מטפסים לקומה הראשונה ששם היתה רצפה הבנויה מלוחות קורות עץ גס שנוסר מגזעי האורנים ועצי הערמון, עצים שגדלים טבעית כחורשות, לא יערות עד, אלא שטחים חשופים למדי שמתאימים לחקלאות ולמרעה הצאן והבקר ועליהם מזרני אריג גס הממולאים בקש יבש, עליהם ישנים בני הבית. על גבי הלוחות בקומה העליונה, ובאותו מבנה עם הבהמות והעופות, שכנו האיכרים ובני משפחתם.

האב, טנקרדי בן ברטולומיאו ד'אקוהויוה, איש קשה יום, איכר גדל מידות שעבד כל היום בשדה, בין יבולי הסלק והדגנים שלפעמים נרקבו מחמת עודף הגשמים ולפעמים היה זה האוכל היחיד שידעו שוכני הבית, האם, רוסלינדה, אשה קטנה רזה בעלת פנים יפות, ביתם, מרגריטה בת השמונה, ילדה שמחה ובעלת פני מלאך יחודיים, האם חלשה היתה כדי לשאת את ההריון השני לאחר שחלתה בשחפת ולא נרפאה ממנה, כמעט ולא ירדה ממיטתה כל התקופה, חוורת ומקיאה, עורה שקוף עד כי נראו ורידיה דרכו, ליבה חלש ונשימותיה כבדות בשל ליחה צמיגה שנוצרה בריאותיה.

הלידה היתה קשה במיוחד, כי ליולדת לא היו הכוחות הנדרשים לדחוף את הולד מתוכה, מיילדת מקומית שהובאה בדחיפות לא יכלה לעצור את שטף הדם שהציף את המזרן בעת יציאת התינוקת המתה לאויר העולם, שעות מספר לאחר מכן, נפחה גם האם נשמתה.

רוסלינדה וביתה התינוקת נקברו באותו היום בחלקת הקברים שליד בית הכנסיה הקטן שבו נהגה להתפלל מידי יום ביומו, צלב עץ פשוט שהכין טנקרדי סימן את תלולית העפר בו נטמנו, האב עמד מול חלקת הקבר והסתכל לשמיים, כמחפש תשובה לאסון הכפול שנחת עליו, גם בת מתה נולדה לו, כשהוא כל כך ציפה לבן שיעזור לו בעבודות השדה, וגם את אישתו קבר.

הרים ראשו מעלה וחיכה לאות משמים , עמד כך שעות ארוכות עד שהחשיך, כשפתיתי השלג הראשון החלו להתערם על שערו וכתפיו, שם דרכו לביתו, שתקן ורכון ראש כשהוא מתעלם לחלוטין ממרגריטה ששכבה מכווצת מקור ומבכי בפינת החדר על גבי מזרן קש לח ומרקיב.

מכיון שרוסלינדה מייד לאחר לידתה של מרגריטה שבה לעבודות השדה וטיפול בבהמות, אזי, את השנה הראשונה לחייה, עשתה מרגריטה כשהיא מטופלת על ידי ביתם של השכנים, גרציאלה, נערה צעירה שבשל כיעורה לא רצה בה איש והיתה משרתת בבתי האיכרים כדי להביא מעט מזון למשפחתה, את השם "מרגריטה" העניקה הנערה גרציאלה לתינוקת כבר מהיום הראשון, בשל יופי פניה הזורחות הלבנות ושיערה הזהוב, שהזכירו לה את פרחי העמק הפזורים ככרי דשא לבנבן וצהוב בעונת האביב, לטנקרדי פשוט לא היה עינין בביתו והאם רוסלינדה שמחה מאד מהשם שהציעה בת השכנים ואימצה אותו.

בהיותה בת שלוש, נהגה מרגריטה לעמוד בשדה ,קרוב לביתה ולהסתכל לשמים, בהתה שעות בעננים, בציפורים, אף בימי גשם, היתה עומדת כולה רועדת מצינת הקור ובוהה שעות בברקים שקרעו את השמיים בהבזקיהם, ואף והד הרעמים לא הפחיד אותה, כאילו וחיפשה את בורא עולם, עמדה ותהתה על היופי של הטבע והתנהלות גרמי השמים ללא שום התערבות מצד האדם.

את גרציאלה הציפה בשאלות מסוג ''מי עושה שירד גשם?'' או, ''מי יצר את ההרים,העמקים, האגמים?'' כשזו האחרונה מתחמקת מלענות לה בהיותה בורה מוחלטת ולא היה לה כל עינין בנושא.

שבועות אחדים לאחר מותה של רוסלינדה, כשלמרגריטה מלאו בקושי שמונה שנים, הביא האב אשה חדשה לביתו, היתה זו אישה נמוכה, לא צעירה במיוחד, גוון פניה כהה, משהייה תחת השמש היוקדת של הקיץ הארוך של טוסקנה, ותוויה גסים במיוחד. בינה לבין מרגריטה לא היתה חיבה ואף לא ליטוף או מילה טובה, לא היה אכפת לה לראות את מרגריטה מסתובבת רוב שעות היום בחוסר מעש, או דבוקה לחברתה היחידה, גרציאלה שנתנה לה אהבה וקרבה.

תוך מספר חודשים היתה בהריון שהביא בסופו להולדת בן זכר, שמנמן ובמשקל טוב, מרגריטה, שרוב שעות היום עסוקה היתה בטיפוח גן הירק בשטח קטן מאחורי ביתה, הוזנחה לגמרי, מאחר ותשומת ליבו של האב הגאה היתה כולה נתונה לתינוק החדש, גם האם החורגת לא ממש התייחסה אליה, ולכן מרגריטה היתה דבוקה לגרציאלה וראתה בה חברה אמיתית.

בחלוף השנה, הרתה שוב האם החורגת ובתום תקופת ההריון הולידה שוב בן זכר, האב לא ידע אושר כזה מימיו, אף כי המזון היה לפעמים מועט, התינוקות לא ידעו מחסור, והיו שניהם דבוקים לשדיה המלאים של אישתו החדשה.

כשהיתה מרגריטה בת תשע, עזבה גרציאלה לכפר אחר שם מצאה עבודה ככובסת בבית עשירים, מאחר ולא יכלה לעמוד בנטל כלכלתה במעט העבודה שטנקרדי היה מטיל עליה לעיתים רחוקות, ומרגריטה סבלה מכך מאד, היתה מסתובבת יחפה וחצי עירומה בין חיות הבית, ובחצר האחורית, שם שיחקו ילדי השכנים, גם בימי החורף הקרים לא היו לה בגדים חמים ולבושה היה תמיד סחבות ומחצלות בד גס שידעו ימים טובים יותר.

מרגריטה לא זכתה אף פעם אחת לליטוף או לחיבוק, לא מאביה ולא מאימה החורגת, אף שהיתה יפה, זהובת שיער, ומשכה את תשומת ליבם של זרים ועוברי אורח, הרי שבביתה היתה מנודה ובלתי רצויה, האב טנקרדי, ראה בה את הסיבה לכל צרותיו, והיה מפנה את ראשו, מחמת שהזכירה לו את אשתו הראשונה, כל אימת שהיתה מופיעה מולו.

בהגיעה לגיל שתים עשר, טיפלה מרגריטה בשני אחיה הקטנים, מרגריטה, שהיתה היפה מכולם, הפכה להיות שפחה בביתה, כל עבודות משק הבית והטיפול באחיה הקטנים הפך להיות עבורה כל עולמה, והרגעים היפים שהיו לה, היו ימי ראשון כשכולם הלכו לכנסיה להתפלל והיא הולבשה בבגדים נקיים, אך גם ימי השוק היו עבורה ימים של אושר, שם הרגישה את מבטי ההערצה ליופיה הבלתי רגיל, והרגישה כמלכה ליום, הבליטה את ניצני שדיה שחלו לבצבץ מתחת לבד חולצתה, ונענעה היטב את ירכיה המעודנות, התהלכה בין הדוכנים והסוחרים וקבלה מידיהם מתנות, היה מי שנתן לה תפוח, ומי שנתן לה אגוזי מלך שגדלו ביער, או כעכים שנאפו בשמן עמוק וריחם משך את מבקרי השוק מכל עבר, גם פרוסת חזיר מעושן, או גבינת צאן, הכל לפי סדר שהיה פחות או יותר קבוע במסלול ביקורה בשוק ואף זכתה לחוש את זריזות ידיו של מוכר זה או אחר, שהיה צובט בעכוזה או שולח לה קריצה ממזרית.