על הרודנות

פרולוג היסטוריה ורודנות

 

ההיסטוריה אינה חוזרת, ובכל זאת היא מלמדת. כשהאבות המייסדים התווכחו על החוקה האמריקנית, הם למדו מן ההיסטוריה שהכירו. מתוך דאגה שהרפובליקה הדמוקרטית שראו בעיני רוחם תקרוס, הם הגו בשקיעתן של דמוקרטיות ורפובליקות עתיקות, שהתדרדרו והיו לאוליגרכיות ולאימפריות. כפי שידעו, אריסטו התרה שאי־שוויון מוליד חוסר יציבות, ואילו אפלטון האמין שדמגוגים מנצלים את חופש הדיבור כדי לעלות לשלטון כרודנים. כאשר הקימו רפובליקה דמוקרטית שביסודה החוק ומיסדו מערכת של בקרות ואיזונים, ביקשו האבות המייסדים למנוע את הרוע שהם, כמו הפילוסופים הקדומים, כינו רודנות. הם התכוונו לתפיסת השלטון בכוח בידי יחיד או קבוצה, או למצב שבו השליטים עוקפים את החוק לתועלתם האישית. חלק גדול מן הדיון הפוליטי בארצות הברית בשנים שחלפו מאז נוגע לבעיית הרודנות בתוך החברה האמריקנית: דיכוי עבדים ונשים, לדוגמא.

פנייה להיסטוריה כשיש חשש סכנה לסדר הפוליטי שלנו היא מסורת מערבית מרכזית. אם אנחנו חוששים היום שלניסוי האמריקני נשקפת סכנת רודנות, אנחנו יכולים לעשות מה שעשו האבות המייסדים ולעיין בתולדותיהן של דמוקרטיות ורפובליקות אחרות. למרבה השמחה, עומדות לרשותנו דוגמאות עדכניות ורלוונטיות יותר מאשר יוון העתיקה ורומא העתיקה. למרבה הצער, גם תולדותיהן של דמוקרטיות מודרניות רצופות שקיעות ותבוסות. מאז הכריזו המושבות האמריקניות על עצמאותן מן הממלכה הבריטית, שנחשבה ל"רודנית" בעיני המייסדים, ההיסטוריה האירופית ידעה שלושה פרקים עיקריים של דמוקרטיה. אחרי מלחמת העולם הראשונה ב־1918, אחרי מלחמת העולם השנייה ב־1945, ואחרי קריסת הקומוניזם ב־1989. רבות מן הדמוקרטיות שקמו בצמתים אלה נכשלו, בנסיבות שבמובנים חשובים מסוימים דומות לשלנו (באמריקה).

ההיסטוריה יכולה לגשר, והיא מסוגלת להתריע. בסוף המאה התשע־עשרה, כמו בסוף המאה העשרים, התרחבות הסחר הבינלאומי יצרה ציפיות לקִדמה. בראשית המאה העשרים, כמו בראשית המאה העשרים ואחת, אתגרו את התקוות האלה חזונות חדשים בדבר פוליטיקת המונים, שבה מנהיג או מפלגה טענו שהם מייצגים ישירות את רצון העם. בשנות העשרים והשלושים קרסו דמוקרטיות אירופיות והיו למדינות־סמכות תחת שלטון ימני ופשיסטי. ברית המועצות הקומוניסטית, שנוסדה ב־1922, הרחיבה בשנות הארבעים את תחומי המודל שלה לתוך אירופה. ההיסטוריה של אירופה במאה העשרים מלמדת אותנו שחברות יכולות להישבר, דמוקרטיות יכולות ליפול, מוסר עלול לקרוס, ואנשים רגילים עלולים למצוא עצמם ניצבים לפני בּוֹרוֹת מוות עם רובים בידיהם. יועיל לנו מאוד היום להבין מדוע.

הן הפשיזם והן הקומוניזם היו תגובות לגלובליזציה: לאי־השוויון הממשי שהיא יצרה וגם למה שנתפס כאי־שוויון בחסותה, ולאי־היכולת הניכרת של הדמוקרטיות להתמודד עמם. הפשיסטים שללו את התבונה בשמו של הרצון, והתכחשו לאמת אובייקטיבית למען מיתוסים מפוארים שהפיצו מנהיגים בטענה שהם מבטאים את קולו של העם. הם טפלו על הגלובליזציה, כאילו האתגרים המורכבים שלה אינם אלא תוצאה של קנוניה כנגד האומה. הפשיסטים שלטו עשור או שניים, והותירו מאחוריהם מורשת אינטלקטואלית שרירה וקיימת שנעשית רלוונטית יותר מיום ליום. הקומוניסטים שלטו זמן רב יותר, כמעט שבעה עשורים בברית המועצות ויותר מארבעה עשורים במדינות רבות במזרח אירופה. הם הציעו שלטון בידי צמרת מפלגתית ממושמעת המחזיקה במונופול על התבונה, שאמורה להנחות את החברה אל עבר עתיד ודאי בהתאם לחוקים היסטוריים קבועים כביכול.

אנחנו (האמריקנים) עלולים להתפתות להאמין כי המורשת הדמוקרטית שלנו מעניקה לנו הגנה אוטומטית מפני איומים כאלה. זוהי תגובה מוטעית. המסורת שלנו תובעת מאִתנו לבחון את ההיסטוריה כדי להבין את המקורות העמוקים של הרודנות ולחשוב כיצד ראוי להגיב לה. איננו חכמים יותר מאותם אירופים שראו איך הדמוקרטיה נכנעת לפשיזם, לנאציזם או לקומוניזם במאה העשרים. היתרון היחיד שלנו הוא שאנחנו יכולים ללמוד מן הניסיון שלהם. עכשיו זה זמן טוב לעשות זאת.

הספר הזה מציג עשרים לקחים מן המאה העשרים, מותאמים לנסיבות של היום.