שקרים הכרחיים

זו הייתה בקשה מוזרה — לבקר בביתו של אדם זר ולהציץ לתוך ארון בגדים — וכשנסעתי בשכונה בחיפוש אחר הכתובת, חשתי בחרדה המתגברת.

הנה הוא: בית מספר 247. לא ציפיתי לבית גדול כל כך. הוא ניצב רחוק מן הבתים השכנים על השביל המתעקל. עצי מגנוליה ענקיים, עצי לגרסטרמיה הודית ואלונים גבוהים איגפו אותו מכל צדדיו. הוא היה צבוע בצהוב רך וחמאתי, בגימור לבן, כל כולו רענן ונקי בשמש הבוקר. לכל הבתים שחלפו על פניי היו מבנים שונים זה מזה, ובכל זאת לכולם היה מראה מפואר אך מזמין. לא הכרתי את ראלי היטב, אך בלי ספק זו הייתה אחת השכונות היפות והוותיקות ביותר בעיר.

חניתי קרוב לשפת המדרכה וצעדתי במעלה השביל. עציצים הונחו בשורה בצידי המדרגות הרחבות שהובילו אל המרפסת שהקיפה את הבית כולו. הצצתי בשעוני. בעוד שעה אצטרך לחזור לבית המלון. לא הייתה סיבה למהר, אפילו שהעצבים שלי השתוללו. היו כל כך הרבה דברים שקיוויתי שיתנהלו כשורה, וכל כך הרבה לא היה בשליטתי.

צלצלתי בפעמון ושמעתי אותו מהדהד בתוך הבית. יכולתי לראות מישהו עומד מאחורי החלון הצר שבצד הדלת, ואז היא נפתחה. האישה — בת ארבעים, אולי? צעירה ממני בעשר שנים לפחות — חייכה, אבל לא הצליחה להסוות את ארשת פניה המודאגת. הרגשתי רע על שאני מטרידה אותה בשעה מוקדמת כל כך. היא לבשה מכנסיים קצרים לבנים, חולצת פסים ורודה ונעלי טניס; עורה היה שזוף וקורן. היה לה מבנה גוף קטן, והיא הייתה מסוג הנשים הקטנות, החטובות והאסופות שתמיד גרמו לי להרגיש מרושלת, אף שידעתי שאני נראית בסדר גמור במכנסיים השחורים ובחולצת הכפתורים הכחולה שלבשתי.

“בְּרֵנָה?" היא העבירה את אצבעותיה בשערה הבלונדיני הקצרצר, הקוצני.

“כן", אמרתי. “ואת בוודאי ג'ניפר".

ג'ניפר הציצה אל מעבר לכתפי. “היא לא באה איתך?" שאלה.

הנדתי בראשי. “חשבתי שהיא תבוא, אבל ברגע האחרון היא אמרה שהיא פשוט לא יכולה".

ג'ניפר הנהנה. “היום הזה בטח מכביד עליה מאוד". היא צעדה צעד אחורה והתרחקה מפתח הדלת. “את מוזמנת להיכנס", אמרה. “הילדים שלי כבר יצאו לחופשת הקיץ אבל הבוקר יש להם אימון של נבחרת השחייה, אז יש לנו מזל. הבית כולו לרשותנו. הילדים תמיד שואלים שאלות".

“תודה". חלפתי על פניה והתקדמתי אל חדר הכניסה. שמחתי שלא היה עוד מישהו בבית. למען האמת, הייתי רוצה שכל הבית יהיה לרשותי. הייתי שמחה לשוטט בו ולחקור אותו. אבל לא לשם כך הגעתי.

“אני יכולה להציע לך משהו לשתות?" שאלה ג'ניפר. “קפה?"

“לא, אני בסדר, תודה".

“טוב, אז בואי איתי. אני אראה לך".

היא הובילה אותי אל המדרגות הלולייניות הרחבות. עלינו בהן בשתיקה, ורק נעליי נשמעו על לוחות העץ הכהים והבוהקים.

“כמה זמן אתם גרים בבית הזה?" שאלתי כשהגענו לקומה השנייה.

“חמש שנים", היא אמרה. “שיפצנו הכול. זאת אומרת, סיידנו את הקירות בכל החדרים וטיפלנו בכל טיפת עובש. צבענו גם את כל הארונות, חוץ מהארון הזה".

“למה לא צבעתם אותו?" שאלתי בזמן שעקבתי אחריה במסדרון קצר.

“האישה שקנינו ממנה את הבית אמרה לנו בפירוש לא לצבוע אותו. היא אמרה שהזוג שהיא קנתה ממנו את הבית אמר לה לא לצבוע, אבל אף אחד מהם לא הבין למה. היא הראתה לנו את הכיתוב. בעלי חשב שאנחנו פשוט צריכים לכסות אותו בצבע — אני חושבת שהוא נבהל — אבל הצלחתי לשכנע אותו והוא ויתר. זה ארון. מה כבר יקרה אם נשאיר אותו לא צבוע?" הגענו אל הדלת הסגורה בסוף המסדרון. “לא היה לי מושג מה זה אומר עד שדיברתי איתך בטלפון". היא פתחה את הדלת. “זה החדר של הבת שלי עכשיו", אמרה, “אז סליחה על הבלגן".

לא הייתי קוראת לחדר מבולגן בשום אופן. החדרים של התאומות שלי כבר היו במצב הרבה יותר גרוע. “בת כמה הבת שלך?" שאלתי.

“עשר. מה שמסביר את האובססיה לג'סטין ביבר". היא גרפה את האוויר בזרועה וספגה את החדר בצבע לוונדר ואת הפוסטרים שכיסו את קירותיו.

“זה רק הולך ומידרדר". חייכתי. “אני בקושי שרדתי את שנות העשרים של הבנות שלי". חשבתי על המשפחה שלי בצפון, במרילנד — בעלי והבנות והתינוקות שלהן — ופתאום התגעגעתי אליהם. קיוויתי שאספיק להגיע הביתה לפני סוף השבוע, כשכל זה ייגמר.

ג'ניפר פתחה את דלת הארון. הארון היה קטן, מהסוג שמוצאים בבתים ישנים כמו אלה, והיה עמוס בבגדים על קולבים ונעליים בערבוביה על הרצפה. חשתי צינה, כאילו רוח רפאים התגנבה לתוך החדר. חיבקתי את זרועותיי בזמן שג'ניפר משכה בכבל כדי להדליק את האור. היא דחפה את הבגדים לצד אחד של הארון.

“הנה", אמרה והצביעה על נקודה בקיר השמאלי, בערך בגובה הברכיים שלי. “אולי נצטרך פנס?" שאלה. “או שאני יכולה להוציא כמה מהבגדים האלה. חבל שלא טיפלתי בזה לפני שהגעת". היא הרימה ערמת בגדים, הפרידה את הקולבים במאמץ והוציאה אותם מהארון. בלי הבגדים הוא היה מלא באור, ואני הזזתי הצידה נעלי סניקרס ורודות וזוג סנדלים וכרעתי בחלל הצר.

העברתי את אצבעותיי על המילים החרוטות בקיר. צבע ישן נסדק סביב האותיות ודבק בהן. “אַייבי ומרי היו פה". בבת אחת הציפו אותי הפחד שהן בוודאי הרגישו אז, והאומץ שלהן. כשקמתי, נאלצתי למחות דמעות מעיניי.

ג'ניפר נגעה בזרועי. “את בסדר?" היא שאלה.

“בסדר גמור", אמרתי. “אני מודה לך שלא צבעתם אותו. ככה אני מרגישה שהכול באמת קרה".

“אם אי־פעם נעזוב את הבית, נגיד לבעלים הבאים שלא יצבעו. זו חתיכת היסטוריה, לא?"

הנהנתי. נזכרתי בטלפון שבתיק שלי. “אני יכולה לצלם?"

“ברור!" אמרה ג'ניפר, ואז הוסיפה בצחוק, “רק אל תכניסי לתמונה את הארון המבולגן של הבת שלי".

שלפתי את הטלפון וכרעתי ברך ליד הכיתוב שעל הקיר. צילמתי תמונה ושוב הרגשתי את נוכחותה של רוח הרפאים. אך הפעם היא עטפה אותי, כמו חיבוק.